הרפורמות הבורבוניות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
קרלוס השלישי (מלך: 1759 - 1788) - בזמן שלטונו בוצעו מרבית הרפורמות הבורבוניות.

הרפורמות הבורבוניותספרדית: Las Reformas Borbónicas; באנגלית: The Bourbon Reforms) הן הכינוי המקובל בהיסטוריוגרפיה לסדרת צעדים שנקט הכתר הספרדי תחת בית בורבון במרוצת המאה ה-18, במיוחד בשליש האחרון שלה תחת קרלוס השלישי, שנועדו להגביר את אחיזת הכתר באימפריה הספרדית ולהגדיל את הרווח המופק מהקולוניות, וזאת ברוח הנאורות שעלתה באותה העת באירופה כולה.

תחילה יושמו הרפורמות בספרד עצמה, ומאוחר יותר ברחבי האימפריה, ונגעו בכל תחומי החיים: הקמת מיליציות, חיזוק הצי ושיפוץ מבצרים נועדו לשמור על ביטחון האימפריה כנגד מעצמות קולוניאליות אחרות בעולם החדש; שינוי שיטת המיסוי וכינון סחר חופשי בתוך האימפריה נועדו להגדיל את הרווחים מהקולוניות; השתתת מערכת מנהלית מסודרת יותר, הדרת הקריאולים מעמדות מפתח בה ומינוי בעלי תפקידים חדשים שדיווחו ישירות למלך נועדו להתגבר על השחיתות ולחזק את המלך לעומת האליטות המקומיות; גירוש הישועים נועד להחליש את עוצמת הכנסייה ולהפיק רווח מנחלותיהם הרווחיות; ושורת רפורמות חברתיות נועדו ליצור חברה מסודרת יותר עם גבולות חברתיים ברורים יותר וניתנים לאכיפה ביתר קלות. הרפורמות השפיעו עמוקות על החברה הקולוניאלית ותרמו לתחילת תהליך העצמאות של אמריקה הספרדית בראשית המאה ה-19.

רקע וסיבות ליישום הרפורמות[עריכת קוד מקור | עריכה]

האלגוריה של שלום 1714, הוא חוזה אוטרכט. החוזה סיים את מלחמת הירושה הספרדית שהעניקה לבית בורבון את כתר ספרד.

בשנת 1700, עם מותו של קרלוס השני, מלך ספרד לבית הבסבורג, שהיה מחוסר צאצאים, פרצה מלחמת ירושה בין הכוחות האירופיים ומושבותיהם מעבר לים, עימות בן למעלה מעשור, שנודע בשם מלחמת הירושה הספרדית. קרלוס השני הוריש את ממלכתו לפליפה החמישי, דוכס אנז'ו, נכדו של לואי הארבעה עשר, מלך צרפת מאשתו הראשונה, מריה תרסה, שהייתה אחותו של קרלוס השני. אולם לאופולד הראשון, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, התנגד לירושה זו וביקש להגן על תביעת שושלתו, ואליו הצטרפו אנגליה והרפובליקה ההולנדית, שחששו מאיחודן של צרפת וספרד. בשנת 1713 נחתם הסכם אוטרכט שסיים את המלחמה, וזה הותיר את פליפה על כס המלוכה הספרדי, אולם נושל מירושת הכתר הצרפתי ובכך נמנע איחוד שתי הממלכות תחת כתר אחד.

השושלת המלכותית החדשה לבית בורבון ירשה אימפריה שיכולות השליטה, ההגנה והפקת הרווח ממנה בידי המטרופולין, קרי ספרד, מרכז האימפריה, לא היו משביעות רצון כבעבר.‏[1] הדבר נבע מסיבות רבות, שחוקרים שונים מדגישים היבטים שונים שלהן. קבוצה אחת של חוקרים תולה את חוסר היעילות בנחשלות כלכלית. על אף העושר הרב שהגיע לספרד מנחלותיה שביבשת אמריקה, ובעיקר ממכרות הכסף במקסיקו ובפוטוסי שבבוליביה, לא התקיימה בספרד תעשייה, המסים לא נגבו ביעילות ורווחי הכתר נפגעו. יתר על כן, המטבע היה לא יציב ורמת האבטלה הייתה גבוהה. חוקרים אחרים דוחים את טענת הנחשלות ומצביעים על כך שחלקים גדולים יותר מההון המופק באמריקות לא הגיעו לספרד הן משום שהושקעו בקולוניות עצמן, והן משום שעברו בסחר בלתי חוקי למדינות אחרות, בעיקר באמצעות האנגלים, הצרפתים וההולנדים שחדרו לקאריביים.‏[2] מבחינה פוליטית נהנתה האליטה המקומית במושבות מכוח רב ובמובנים רבים, שליטתה של ספרד באימפריה הייתה חלשה ביותר. קבוצות שונות, כגון הכנסייה, הצבא, גילדות הסוחרים והאצולה, נהנו מזכויות מיוחדות שפטרו אותן מחובות מסוימים, דבר שפגע ביכולת השליטה של הכתר. בנוסף, מלכי ספרד הושפעו מהנאורות שהפכה מרכזית באירופה, ובעיקר בצרפת באותה התקופה, ושאפו לעצב את האימפריה לפי עקרונותיה. לאור כל אלו השיקו המלכים הבורבוניים סדרת רפורמות פוליטיות, כלכליות, חברתיות ודתיות, שהיו קשורות הדוקות זו בזו.

תחילה מוקדו הרפורמות בספרד עצמה, אולם מלחמת שבע השנים (1756 - 1763) והתפשטותן של בריטניה ופורטוגל מערבה, לעבר טריטוריות ספרדיות, כמו גם קשיי מימון המלחמה, הביאו להפניית תשומת לבו של קרלוס השלישי, שמלך בספרד בין השנים 1759 ו- 1788, לנחלותיו בעולם החדש, דבר שהביא לכך שמרבית הרפורמות המשמעותיות התבצעו בזמן שלטונו.‏[3] הרפורמות הבורבוניות היוו חלק משמעותי ממאמצי המודרניזציה שלו על פי הדגם הצרפתי, ברוח הנאורות ובכוח המונרכיה האבסולוטית, שהביאו לתיוג תקופת שלטונו כדספוטיזם נאור. הצלחתו מיוחסת לניסיונו הקודם שרכש בתפקידי ניהול ושלטון בטריטוריות האיטלקיות של הכתר הספרדי (דוכס פארמה בין השנים 1732 ו-1735 ומלך שתי הסיציליות בין 1735 ל-1759), ולבחירתו את יועציו על פי יכולותיהם ועל פי שותפותם לרפורמה הליברלית, ולא על פי מעמדם החברתי.

רפורמות כלכליות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרב מפרץ ביגו (Vigo;‏ 23 באוקטובר 1702. בריטים והולנדים מטביעים את אחד מציי האוצר הספרדיים, שהוביל אל ספרד כסף מהקולוניות שבאמריקות, בשווי מוערך של כמיליון לירות שטרלינג.

חלק מהרפורמות כוונו להגדלת רווחי הכתר באופן כללי, ולכיסוי עלויות מלחמות שונות שספרד השתתפה בהן במרוצת המאה ה-18, בפרט. אחת הרפורמות החשובות הייתה בתחום המיסוי: טרם השקת הרפורמות היו קיימים מסים שונים על מוצרים שונים, ולפי שיטות חישוב שונות: לפי נפח, לפי משקל, ועוד. הרפורמה במיסוי שהושקה בשנים 1765 - 1766 קבעה מס אחד בלבד, שחושב על פי ערך המוצר (ad valorem), ועמד, בדרך כלל, על כ-6 - 7 אחוזים. דרך נוספת להגדלת רווחי המיסוי הייתה מיסוי כפול: סחורות מוסו הן כאשר עזבו את ספרד והן כאשר הגיעו לאמריקות, ולהפך. למרות שיטה זו, ירד שיעור המס הכולל משמעותית, אולם הגברת יעילות הגבייה הכבידה את הנטל על מי שהצליחו להתחמק ממנו בעבר.

הפיצוי על הורדת שיעור המס נעשה בצורה של גידול משמעותי מהיקף הסחר הפנים אימפריאלי. במהלך המאה ה-18 דעכה שיטת ציי האינדיאס (flota), שבמסגרתה התבצע הסחר בין נמל אחד בלבד בספרד (סביליה, ומאוחר יותר קדיס) אחת לכמה חודשים, עם נמלי יעד ספורים בלבד באמריקות (וראקרוס (Veracruz) במלכות המשנה של ספרד החדשה, קרטחנה (Cartagena de Indias), פורטובלו (Portobelo) ונומברה דה דיוס (Nombre de Dios) במלכות המשנה של פרו, כיום במקסיקו, קולומביה ופנמה, בהתאמה). שיטה זו הונהגה הן מתוך כוונת שליטה ופיקוח על הסחר והן לשם ביטחון הספינות במימי האוקיינוס האטלנטי, אולם היא דעכה כתוצאה מפיראטיות, מתקופות שיתוק ארוכות כתוצאה ממלחמות שונות ומחוסר גמישות כלכלית שהביא לסחר מוגבל מדי. במהלך שנות ה-40 של המאה ה-18 הופסקה שיטת הציים לאמריקות במרבית שטחי האימפריה, וספינות החלו להגיע ישירות לחופה המערבי של אמריקה הדרומית, על ידי מעבר במצר מגלן, מבלי להזדקק לתיווך במצר פנמה.

בהדרגה החל סחר ישיר בין ספרד ובין חלקים באמריקות: בשנת 1765 החל סחר ישיר בין ספרד והקריביים; בשנת 1770 נוספו גם אזור חצי האי יוקטן וקמפצ'ה; וב-1778 של המאה ה-18, הוכרז סחר חופשי ברחבי האימפריה כולה (להוציא מקסיקו וונצואלה - על כך בהמשך). יתר על כך, בשנת 1774 אושר לקולוניות באמריקות לסחור אלו עם אלו. הרפורמות אישרו את הסחר מ-13 נמלים בספרד לכל הנמלים החשובים באמריקות, וספינות יחידות הורשו לסחור ללא כל תלות בציים, שבוטלו, כאמור. כדי לשפר את השליטה באמריקות וכן את המסחר, החל משנות ה-60 של המאה ה-18 החלו לנוע ספינות דואר מהירות (Packet ship) באופן קבוע בין ספרד ומושבותיה אשר מעבר לים. הסחר החופשי לא נועד לשבור את המרקנטיליזם ברחבי האימפריה, אלא דווקא לחזק אותו.

בית גילדת הסוחרים בסביליה (כיום ארכיון האינדיאס)

היבט נוסף של הסחר החופשי היה החלשת כוחן של גילדות הסוחרים בנמלים שהיו המורשים היחידים. הסחר החופשי נעשה רק במסגרת האימפריה, כלומר בני עמים אחרים לא הורשו להשתתף בו ללא אישור מיוחד. לשיטה החדשה התנגדו מי שהרוויחו מזו הישנה: גילדות הסוחרים (בספרדית: consulado) בערי הנמל המורשות הוותיקות. כוחן של גילדות אלו היה מספיק כדי לשמר את המונופול על הסחר בין קדיס לווראקרוס עד 1789.

הדרישה הגוברת באירופה למוצרים מאמריקה, שכעת היה קל יותר לספקה הודות להקלות הסחר - מחד, והגידול באוכלוסיית אמריקה הספרדית - מאידך, הביאו לצמיחה כלכלית באמריקות. בין השנים 1782 ו-1796 עמד ממוצע היצוא השנתי מהקולוניות האמריקאיות על 400% מזה של שנת 1778, לפני הרפורמה בסחר החופשי. תפוקת המכרות הוכפלה ברבע האחרון של המאה ה-18. בעשור שבין 1779 ו-1789 גדלה התפוקה החקלאית בכ-40%. ייצוא העורות מאזור הריו דה לה פלטה האמיר מכ- 150,000 יחידות לשנה לפני 1778 לכדי 1.4 מיליון יחידות לשנה אחרי 1783.

המדינה פתחה בפרויקט של סבסוד תעשייה, בעיקר בתחום הטקסטיל בקטלוניה החל משנות ה-80 של המאה ה-18, על מנת לעודד את התפתחותה. בו בזמן פותחה תעשייה חדשה, שהתבססה על חומרי גלם מיובאים מהאמריקות. דרך נוספת לעודד את התעשייה והכלכלה, ובאותה העת את האינטגרציה הפנימית בספרד, הייתה שיפור תשתיות ודרכי תחבורה בספרד. בנוסף, פיתח הכתר את מכרות הצינובר אשר באלמדן (Almadén) בספרד, שהיוו את המקור האירופי היחיד באותה התקופה לכספית. אותה הכספית נשלחה למכרות הכסף שבסקטקס, במלכות המשנה של מקסיקו החדשה, כדי להגביר את הייצור באמצעות טכנולוגיה חדשה שהוכנסה לשימוש.

באיחור רב לאחר הקמת חברות סחר הפועלות על בסיס של צ'רטר מטעם מדינות קולוניאליות אחרות, כגון חברת הודו המזרחית ההולנדית, למשל, הקימה ספרד חברות סחר אחדות. תחילה הוקמה חברת הונדורס (1714), אחריה חברת גיפוסקונה המלכותית של קראקס (La Real Compañía Guipuzcoana de Caracas)‏ (1728) ולבסוף חברת הוואנה (1740). חברת הוואנה הייתה המשגשגת מבין השלוש, אך חברת ונצואלה הייתה הידועה מביניהן. החברה קיבלה את המונופול על הסחר עם אזור קראקס (ונצואלה דהיום) בתמורה להחייאת חבל ארץ זה, פיתוחו ויישובו. אחת ממטרות החברה הייתה לפתח גידול חקלאי חדש - קקאו, לייצור שוקולד. בו בזמן נועדה הפקדת חבל הארץ בידי החברה למנוע סחר בלתי חוקי של האליטות המקומיות עם איים קריביים שונים, בניגוד לחוקי הסחר האימפריאליים. כעבור כמה שנים, בתחילת שנות ה-50, צבר המוצר תאוצה והגידול החדש שגשג. גידול נוסף אשר שגשג במקום היה הטבק, שהיה למונופול מלכותי מניב רווחים.

אולם, תקופת השגשוג בסחר נקטעה עם מעורבותה של ספרד במלחמות הנפוליאוניות החל מאמצע שנות ה-90 של המאה ה-18. מנקודת מבטן של המושבות הביאה הפסקת הסחר לשגשוג מסוג אחר, שכן ספרד נאלצה להתיר למושבותיה לסחור עם כוחות נייטרליים. בו בזמן עמדה ספרד בסירובה להתיר סחר חופשי כולל, דבר שהוביל למרמור בקרב האליטה.

רפורמות פוליטיות ומנהלתיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלכות משנה אמריקה הספרדית הרפורמות הבורבוניות 1776 מלכות המשנה של ספרד החדשה מלכות המשנה של גרנדה החדשה מלכות המשנה של פרו מלכות המשנה של ריו דה לה פלטה
האימפריה הספרדית באמריקה במאה ה-18. (בצבע כתום מצוין אזור שנתבע על ידי ספרד, אולם לא הייתה לספרד בו שליטה אפקטיבית); ממערב למלכות המשנה של ריו דה לה פלטה התקיימה הקפיטניה חנרל של צ'ילה. לספרד לא הייתה שליטה אפקטיבית בכל השטח.

אחד הצעדים הראשונים שננקטו במסגרת הרפורמות הבורבוניות היה ביטולם של פרלמנטים אזוריים ואיחוד מערכות החוקים השונות לחוק אחד. בספרד של תחילת המאה ה-18 היו נהוגות מערכות חוק שונות לפי חלוקה אזורית מחד, ולפי מעמד חברתי, או השתייכות לקבוצות חברתיות מסוימות, מאידך. איחוד מערכות החוק היה כרוך ישירות בהחלשת מוקדי כוח פוליטיים מתחרים לשלטון המרכזי. כך, למשל, הוחלש כוחן של הקבילדוס, המועצות העירוניות שמסורתית היו בעל זכויות רבות ברמת הממשל המקומי ואף היוו ערכאה ראשונה בתחומים שונים של החוק, על ידי ביטול נוהג מכירת המשרות, הגברת הביורוקרטיזציה, חיובן לדווח ישירות לכתר על מעשיהן והשמתן תחת פיקוח וביקורת.

לראשונה בספרד הוקם קבינט מסודר של שרים בעלי תחומי אחריות מוגדרים. בין המשרדים שהוקמו היה המשרד שתחום אחריותו היה האמריקות. למשרד זה הוכפפה גם מועצת האינדיאס (Consejo de Indias), המוסד שניהל את הקולוניות באמריקות. רפורמה במוסד זה הביאה למינוי ביורוקרטים בעלי ניסיון מעשי בקולוניות למועצה. אף על פי כן נחלש כוחה של המועצה ונסוג בפני כוחו של השר.

בהתאם לרעיונות ההשכלה, שאף הכתר לקבל את החלטותיו בהתבסס על מידע. לשם כך שיגר הכתר מבקרים שונים לאמריקות, כדי לעמוד על המצב בקולוניות מהיבטים שונים. כמו כן, בין השנים 1778 ו-1782 נערך מפקד אוכלוסין מלא ומקיף ברחבי האימפריה. הרשומות ששרדו ממפקד זה מהוות כיום מקור מידע ראשון במעלה להיסטוריונים אודות התקופה.

באמריקות נאכפו חוקים שנועדו למנוע את שליטת האליטות הקריאוליות בשלטון המקומי באמצעות איסור על פקידי ממשל וקציני צבא לשאת את בנות האליטה המקומית. בעוד שבמקומות מסוימים ברחבי האימפריה, כגון בבואנוס איירס, בירת מלכות המשנה של ריו דה לה פלטה, נאכפו צעדים אלו בקפדנות ואכן הביאו להפרדה המבוקשת, במקומות אחרים, בעיקר בפריפריה האימפריאלית, כגון בצ'ילה, אכיפה חלקית ביותר הביאה להמשך ניכוסה של הביורוקרטיה בידי האליטה המקומית. דרך נוספת לחיזוק הגוף המנהלי הייתה יצירת מסלול קידום ברור ומקצועי, שאמור היה לספק משכורות נאותות, על מנת להקטין את תלות המנהלנים באליטה המקומית ובכלכלתה.

הכתר הבין כי אין די בחלוקת שטחי האימפריה העצומים באמריקות לשתי מלכויות משנה בלבד, כדי להבטיח שלטון אפקטיבי. ב-1717 נוצרה מלכות המשנה של גרנדה החדשה לחופה הקריבי של אמריקה הדרומית, שחשיבותה נבעה מהנוכחות הבריטית המתחזקת בקריביים. מלכות המשנה נכשלה ופורקה, אך הוקמה בשנית בשנת 1739. ב-1776 הוקמה מלכות משנה נוספת, היא מלכות המשנה של ריו דה לה פלטה בדרום האימפריה. בין לבין הוקמו יחידות מנהליות עצמאיות קטנות יותר, קפיטניה חנרל, בגואטמלה ובקובה. בראש היחידות המנהליות מונו כעת, לרוב, אנשי צבא אשר הוכיחו את צייתנותם ויעילותם.

החלוקה המנהלית החדשה של האימפריה אכן שיפרה את השליטה, אך לא במידה מספקת. משום כך הועתקה מצרפת שיטת האינטנדנסיה, שאמורה הייתה ליצור אחידות ולאכוף משמעת ברמה המקומית, לפקח על הוצאת כספים, על מוכנות הצבא, על פיתוח תעשייה ומסחר, ועוד. בראש יחידות מנהליות אלו, אשר פעלו במקביל לאלו הקיימות, עמדו אינטנדנטס, שדיווחו ישירות למלך על עניינים פיננסיים, ולמשנה למלך בתחומים אחרים, כגון דת, שיפוט ומנהל. האינטנדנסיה הראשונה כוננה בקובה בשנת 1764, ועד לשנת 1790 יושמה בכל רחבי האימפריה: 17 במלכות המשנה של ספרד החדשה, ו-18 נוספות בדרום אמריקה הספרדית.

ברמה המקומית ננקטו צעדים לשיפור ההיגיינה ביישובים השונים, לאכוף אחידות בבנייה, להשליט סדר ציבורי, להקים כוחות שיטור ולהגביר את הפיקוח על החיים העירוניים בכלל.

רפורמות צבאיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבצר סן פליפה דה בראחאס (San Felipe de Barajas) בקרטחנה (Cartagena de Indias). בשנת 1741 הביסו הספרדים צי בריטי עצום ממבצר זה, הנמצא כיום בקולומביה, והבטיחו את דרכי התנועה הימיות הספרדיות באזור עד לראשית המאה ה-19.

במידה מסוימת היו הרפורמות הצבאיות, שנועדו להבטיח את שליטתה של ספרד במושבותיה מעבר לים, החשובות ביותר, שכן לו הייתה מאבדת ספרד את מושבותיה, לא היה כל טעם ברפורמות האחרות. המלחמות בין המעצמות באמריקות המחישו לספרד את הצורך בקיומו של צבא סדיר קבוע, המורכב מספרדים (פנינסולרים וקריאולים כאחד), ואשר יונהג בידי קצינים אירופיים שיבטיחו את נאמנות הצבא לכתר. אולם, מימון צבא שכזה היה מעבר לכוחותיה הפיננסיים של ספרד. מעת לעת נשלח צבא סדיר למקומות חיכוך לתקופות קצובות, כגון צבא בן כ-40,000 ספרדים שנשלח למלכות המשנה של ריו דה לה פלטה בזמן הקמתה ובמשך שנתיים הבטיח את גבולות מלכות המשנה אל מול הפורטוגזים שבברזיל. צבא סדיר אחר הוצב לאורך גבולה הדרומי של צ'ילה, על מנת להתמודד עם השבטים הארוקאנים. יחד עם זאת, בשגרה בכל רחבי האימפריה המשיכו המיליציות המקומיות להיות אלו שסיפקו את ההגנה השוטפת.

סנטיסימה טרינידד, אוניית קו בצי הספרדי מן הדרג הראשון, בעלת 120 תותחים בארבעה סיפונים. אחת מאוניות הקו הגדולות ביותר שנבנו אי פעם והגדולה ביותר בזמן שבו נבנתה, בשנת 1769, בהוואנה שבקובה

גם הרכבו של הצבא לא עלה בקנה אחד עם שאיפות הבורבונים, שכן בני האליטה הקולוניאלית מצאו את דרכם אל מחוץ לשורות המיליציה ואילו בני המעמדות הנמוכים, שברובם המכריע לא היו ספרדים, היו מוכנים להתגייס בתמורה למשכורת ולמוביליות חברתית. ספרדים רבים היו פטורים משירות צבאי, בתוקף זכויות יתר קיבוציות שהיו זכאים להם, כגון אנשי כנסייה, בני אצולה, פקידי הביורוקרטיה ובעלי אחוזות גדולות. אחרים בני האליטה נהגו להמיר את שירותם בתשלום לאדם אחר שישרת במקומם. גם בקרב המעמדות הנמוכים היו רבים שהתחמקו מהשירות הצבאי במיליציה מסיבות שונות. אחד החששות הנפוצים היה השארת נשות המשפחה לבדן בזמן תקופת השירות הפעיל. חיילי המיליציה של מקסיקו סיטי, למשל, נשלחו לתקופה של כחודש תמים להגנה על חופה המזרחי של מקסיקו ועל נמל וראקרוס. המוניטין המפוקפק של הנמל כמקור למחלות גם הוא לא סייע למשיכת מתנדבים. הקושי בגיוס המיליציה הוביל את הכתר למצוא דרכים לאלץ כניסה למיליציה, למשל על ידי שליחת פושעים פליליים לשנות שירות במיליציה במסגרת ריצוי עונשם. צעדים כגון אלו פגעו עוד יותר במוטיבציה של אנשים חופשיים לשרת במיליציה מרצונם החופשי.

משום כך הקימה ספרד יחידות צבאיות שהורכבו מבני הקולוניות, והרחיבה את המיליציה. שדרת הקצונה של צבאות אלו הורכבה ברובה מקריאולים. על מנת לספק צורך זה יושמה רפורמה נוספת שהתירה קבלת קריאולים, ובעיקר בני קצינים צבאיים בעצמם, לבתי הספר לקצינים בספרד ואישור שיבתם לשירות בקולוניות. לבוגרי בתי ספר אלו היה תפקיד חשוב במלחמות העצמאות ברחבי היבשת בתחילת המאה ה-19, כאשר רבים מהם, כגון חוסה דה סן מרטין וחוסה מיגל קררה בצ'ילה הובילו את תנועת השחרור מספרד. פתיחת תפקידי הקצונה לקריאולים התקבלה בשמחה בקולוניות, שכן השירות הצבאי הקנה יוקרה ואפשר התקדמות בסולם החברתי והכלכלי.

בתחום הימי פנתה ספרד לשיקום הצי הקרבי שלה, בד בבד עם שיקום צי הסוחר. לאחר תבוסת ספרד וצרפת לבריטניה במלחמת שבע השנים איבדה ספרד את פלורידה, מאחז אסטרטגי לשליטה בים הקריבי והאיום הבריטי לאורך החופים הקריביים גבר. כתוצאה מכך פתחה ספרד בפרויקט שיקום, חיזוק ובניית מבצרים רבים באזור זה. הפיקוד על הציים השונים אוחד בשנת 1714 תחת משרד הצבא והצי, והחל פרויקט נרחב של יצירת תקנים משותפים בספינות, במבצעים ובמנהל. הצי הספרדי היה לשלישי בחשיבותו בעולם, אחרי האנגלי והצרפתי. הצי הספרדי השתתף בהצלחה במלחמת הירושה הפולנית (1733 - 1738), במלחמת אוזנו של ג'נקינס (1739 - 1748), ובמלחמת העצמאות של ארצות הברית (1775 - 1783). נוסף על כך המשיך הצי לשאת במטלותיו השוטפות, כגון שמירת ביטחון החופים, ליווי שיירות, ומלחמה בשודדי הים הקאריביים ובפריבטירים.

רפורמות חברתיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

חתונה קתולית. מקטע מציור "שבעת הסקרמנטים" של רוחיר ון דר ויידן (1445)

בתחום החברתי ננקטו מספר צעדים שונים שהמשותף להם היה הניסיון ליצור חברה צייתנית, מסודרת וממושמעת יותר, שהגבולות האתניים בין המעמדות השונים בה הם ברורים יותר. צו מלכותי משנת 1776 (הורחב לאמריקות בשנת 1778) הורה על רפורמה בהליך הנישואים (Pragmática sanción para evitar el abuso de contrear matrimonies des iguales). זו התנתה את קיום הנישואים, שעד לאותו זמן היו סקרמנט שהתנאי היחידי לו היה הסכמת בני הזוג, בהסכמת ההורים משני הצדדים. התנגדות ההורים יכלה להיעשות על בסיס טענה ל"אי שוויון" בין בני הזוג העתידיים. אי שוויון שכזה יכול היה להיות על בסיס של מוניטין חברתי, הון כלכלי, מוצא אתני וכדומה. בני הזוג שנמנע מהם להינשא יכלו לתבוע את הוריהם בבית דין אזרחי (הליך שנקרא disenso), ולעתים זכו בקרב המשפטי והותר להם להינשא. בשלב מאוחר יותר הוחמר החוק והתנגדות ההורים לא נדרשה להיות מנומקת כלל. כמרים שהפרו את החוק והשיאו זוגות חרף התנגדות ההורים הועמדו לדין בבית דין אזרחי ולראשונה בחוק הספרדי יכלו הורים לנשל את צאצאיהם מצוואתם אם המרו את פיהם ונישאו ללא הסכמתם. צעד זה הביא לניכור מצד צעירים שנישואיהם נמנעו מהם. חוק זה, בדומה לחוקים קולוניאליים רבים, נשאר שנים רבות בספר החוקים של הרפובליקות הלטינו אמריקניות הצעירות. כך, למשל, הוא היה שריר וקיים בארגנטינה עד לשנת 1870.

מגזרים שונים בחברה הספרדית המסורתית נהנו מפוארוס (fueros), מערכות משפט, ולעתים גם ערכאות שיפוט נפרדות. במסגרת הרפורמות שאף הכתר להחליש את מוקדי כוח אלו וביטל את הפוארוס המסורתיים (להוציא את אלו של הצבא). כך גם חלה ירידה משמעותית בהענקת תוארי אצולה ומיורזגו (mayorazgo: הזכות להוריש את כל הרכוש לבן הבכור, במקום לחלקו בין כל הצאצאים כמתחייב בחוק, ובכך לשמר את העוצמה הכלכלית המשפחתית לאורך דורות) באמריקות.

בשנת 1783 נעשה ניסיון למסד את הצוענים ולהטמיעם באוכלוסייה הספרדית. בתמורה לזניחת סממניהם האתניים (לבושם, שפתם ומנהגיהם) נקבע כי מעמדם האזרחי שווה, כי אין לתייגם עוד כ"צוענים" על מנת להפלותם, כי ילדיהם יזכו לחינוך מגיל צעיר, כי הם ייהנו מחופש העיסוק והתנועה וכי מי שינסו להגביל את התערותם בחברה ייענשו.

רפורמות נוספות יצרו בתי עניים מחד, והגברת האכיפה בידי כוחות השיטור העירוניים מאידך, על מנת להרחיק את העניים ובני המעמדות הנמוכים מרחובות העיר; ביטול קרבות שוורים כחלק מהחגיגות הממומנות בידי הכתר; והקמת תאטראות ועידוד הביקור בהם כחלופה לפעילות פנאי תרבותית.

רפורמות דתיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

חזית הכנסייה הנטושה במיסיון הישועי סן איגנסיו מיני (San Ignacio Miní), כיום במיסיונס שבארגנטינה

הכנסייה התנגדה לרפורמות הבורבוניות, ששאבו מתנועת ההשכלה הספרדית ומעליית הרציונליזם הצרפתי. יתר על כן, הכנסייה הקתולית הייתה אחד מבעלי העוצמה המתחרים לכתר באמריקות, ועל כן הייתה גם היא יעד לרפורמות הבורבוניות.

הצעד המשמעותי ביותר כנגד הכנסייה בכלל וכנגד האפיפיורות בפרט היה גירוש הישועים מהאמריקות. גירוש הישועים מהאימפריה הספרדית ב-2 באפריל 1767 נעשה בעקבות גירושם מפורטוגל (1766) ומצרפת (1767) ואושר בידי האפיפיור בשנת 1776. הטיעון הרשמי לגירוש הישועים מרחבי האימפריה היה השתתפותם, לכאורה, בקשירת הקשר למרד אסקילצ'ה (Esquilache). במרד זה, שהתחולל במרץ 1766, התחוללו מהומות רחבות היקף במדריד בגלל עליית מחירי הלחם ומוצרים אחרים והשתתפו בו כ-40,000 איש. נוסף על כך הואשמו הישועים כי היו מעורבים במלחמת הגוארני (1754 - 1756), התנגדות בני הגוארני להעברת 7 מהמיסיונים הישועיים (רדוקסיונס) משליטת ספרד לשליטת פורטוגל, בהתאם לחוזה מדריד (1750). גירוש הישועים, כ-6,000 איש ובהם קריאולים רבים, אנשי המסדר החזק והעשיר ביותר באמריקות, העביר מסר ברור לכלל גופי הכנסייה באמריקה בדבר יכולותיו של הכתר ורצינות כוונותיו. גירוש הישועים הסיר, אמנם, מתחרה רב עוצמה לכתר באמריקות, אולם מכיוון שהישועים היו מעורים עמוקות בחברה הקולוניאלית הקריאולית, הוא גם עורר התמרמרות רבה. בנוסף, גירוש הישועים הביא להתפרקות המיסיונים ולנטישתם בידי האינדיאנים. כך, לא רק שפרויקט הניצור נעצר, ואף נסוג לאחור, אלא גם שהמיסיונים הללו שהיו ממוקמים, לרוב, בשולי האימפריה, והיוו כלי חשוב להמשך הקולוניזציה הספרדית ואזור חיץ עם מעצמות זרות, חדלו מלמלא תפקידים אלו.

כיוון שהישועים הפעילו מרכזי הוראה מרובים, ובהם התחנכו גם בני האצולה, הביא גירושם לרפורמה בחינוך ולהקמת מרכזים חדשים, בהם הייתה נכונות גדולה יותר להוראת מדעים ברוח הנאורות.

המיסיונים הישועיים (רדוקסיונס) החשובים באזור ריו דה לה פלטה, עם חלוקה פוליטית מודרנית

כמו במקרים אחרים, ביכר הכתר להפחית בזכויות היתר של אנשי הכנסייה ולהעמידם לדין, בעת הצורך, בבתי הדין של המדינה, ולא אלו הכנסייתיים, שלדעתם הקלו מדי בעונשים. השינוי נעשה בהדרגה: תחילה נחקק כי בתביעות פליליות יועמדו אנשי הכנסייה לדין בפני בתי דין אזרחיים, לאחר מכן הורחבה התקנה לגבי פשעים אזרחיים מסוימים, ולבסוף נקבע כי רק על עבירות על החוק הכנסייתי יעמדו אנשי הכנסייה לדין בפני בית דין כנסייתי.

הכתר גם פגע במקורות ההכנסה של הכנסייה, בעיקר כדי לחייבה להלוות לכתר ממון רב למימון הוצאותיו הצבאיות. בשלב הראשון חייב הכתר את הכנסייה להעביר לידיו את הכנסותיה ממיסי הכנסייה, שבמקורם נועדו לתפקודה השוטף. בשנת 1804 חוקק הכתר את חוק ה-"Consolidación de vales reales", שחייב את הכנסייה למשוך את כל הלוואותיה באמריקות ולהלוות את הכסף לכתר. מכיוון שבמושבות הספרדיות לא היו בנקים, הייתה הכנסייה המקור העיקרי להלוואות. שיטת פעולתה הייתה הלוואת הקרן וגביית הריבית בלבד (לרוב 5%) במשך שנים, לעתים מאות בשנים, כמקור הכנסה שוטף. הוראת הכתר הביאה למשבר כלכלי, שכן בעלי נכסים נאלצו למכור את נכסיהם כדי להחזיר לכנסייה את הקרן. נוסף על כך, מכיוון שהדבר היה גורף, השוק הוצף וערכי הנכסים ירדו. באופן זה התרוששו רבים מבני האליטה, וניכורם כלפי הכתר גבר.

החוק משנת 1804 הגדיר גם את הקפלניות (Capellanías) כהלוואות שיש להעביר לידי הכתר. קפלנייה הייתה קרן שהריבית ממנה שימשה לתשלום שכרם של כמרים. שכר שכזה יכול היה לשמש כמקור הכנסה על מנת שאחר מבני המשפחה יוכל להיות מוסמך לכמורה (שכן לכמרים אמור היה להיות מקור הכנסה עצמאי) או תשלום עבור תפילה קבועה לעילוי נשמתו של נפטר. ברחבי האמריקות היו עשרות אלפי, ואולי אף מאות אלפי קפלניות, שמשיכתן הניבה לכתר סכומי עתק, פגעה קשות בהכנסות הכמורה, והגבירה את המרמור בקרב האוכלוסייה בקולוניה.

פן אחר לרפורמות הדתיות היה שבמסגרת השינויים בהליך הנישואין הוצאו העתירות והערעורים בנושא, כמו גם השיפוט בתחומים אלו, מידי הכנסייה, ועברו לרשות האזרחית. גם זכותה המסורתית של הכנסייה להוות מקום מקלט פיזי לפושעים נמלטים עורערה והכנסייה חויבה להסגיר למדינה את המבוקשים בידי הכתר.

השלכות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוצאתו להורג של חוסה גבריאל קונדורקאנקי (Condorcanqui), הוא טופאק אמרו ה-2, ב-18 במאי 1781

הרפורמות הבורבוניות הביאו לשינויים מרחיקי לכת בחברה הקולוניאלית. הרפורמות הכלכליות הביאו, מחד, לשיפור יעילות המיסוי ולניצול מיטבי של משאבי הקולוניות לתועלתה של ספרד. מאידך, הדבר הביא להתמרמרות אנשי הקולוניות מכל השכבות החברתיות, ואף למרידות. כך, למשל, חברת גיפוסקונה המלכותית של קראקס שקיבלה את המונופול על פיתוח ונצואלה בשנת 1728, עוררה התנגדות רבה בקרב האליטה המסחרית המקומית, שכן היא התחרתה בה והקשתה על הסחר הבלתי חוקי עם איים קריביים שונים, שהביא ממון רב ללא כל צורך כלכלי למוצרים הוונצואליים בספרד. לאחר שתלונותיהם למלך לא הניבו כל שינוי התקוממו בשנת 1749 סוחרים מקומיים כנגד החברה ופתחו במרד מזוין. הסחר החופשי בתוך גבולות האימפריה הספרדית לא סיפק את האליטה המקומית, וכשצידד הכתר בחברה יצר הדבר קרע בין האליטה לבין המלוכה.

בראשית שנות ה-80 של המאה ה-18 התקומם חלק ניכר מהאוכלוסייה האמרינדיאנית של הרי האנדים במחאה על העלאת מסי הקנייה (alcabala) ועל היעדר סעד משפטי ראוי. מרידתו של טופאק אמרו ה-2 בסביבות העיר קוסקו נמשכה בין השנים 1780 - 1781 וגבתה עשרות אלפי הרוגים טרם דיכויה. מרידות נוספות היו אלו של תומאס קטארי ושל טופאק קטארי (1781 - 1782). על אף שהמרידות דוכאו בכוח הזרוע, הן הביאו לביטול שיטת הרפרטימיינטו דה ביינס (repartimiento de bienes), שהייתה שיטה של מכירה כפויה של סחורות לאינדיאנים בידי פקידים מקומיים, ולהקמת אודיינסייה חדשה באזור.‏[4] בטווח הזמן הארוך יצרו המרידות חשש עמוק בקרב האליטה מפני מלחמת מעמדות אתנית-גזעית, והדבר סייע לעיכוב תהליך העצמאות באזור, מפאת נאמנות האליטות למלוכה. מרידות נוספות אירעו גם במקומות אחרים, כגון מרד הקומונרוס (insurrección de los comuneros) במלכות המשנה של גרנדה החדשה (קולומביה דהיום) בשנת 1781, שבה חברו קריאולים ומסטיסים במחאה אלימה כנגד המיסוי הכבד והמונופולים המלכותיים. לאור התמיכה הנרחבת במורדים הגיעו הרשויות הספרדיות להסכם עם המורדים, וכיבדו את דרישותיהם, אך לאחר שהתפזרו לבתיהם, חזרו בהן הרשויות והוציאו להורג את ראשי המורדים.

חששות הכתר מכוחה הרב של האליטה המקומית באמריקות הביאו אותו להחליש מוסדות מקומיים ולחזק את המלוכה וכן לסמוך את ידיו בעיקר על ילידי ספרד עצמה, פנינסולרים. נטען כי תפקידם הרם של המשנים למלך לפני הרפורמות ניקז אליהם את המרמור על השלטון, והותיר את המלך במעמד עליון שלא דבק בו רבב. החלשת המשנים למלך וקידום סמכותו הישירה של הכתר, קשרו בין טענות על השלטון לבין המלך עצמו, ובכך תרמו לשינוי מעמד המלוכה ולירידה מסוימת בסמכותה. נוסף על כך, על אף שהקריאולים איישו את מרבית המועצות העירוניות , הקבילדוס, ואת האודיינסייס (אך לא את תפקיד הנשיא, ראש האודיינסייה), הרי שתפקידי הממשל והפיקוד הבכירים נשמרו לפנינסולרים בלבד. יתר על כך, במקומות בהם נאכפו ביעילות הכללים החדשים שאסרו על אנשי המנהל הפנינסולריים להתחתן עם האליטה הקריאולית המקומית, העמיק הקרע בין שתי הקבוצות עוד יותר. קרע זה בין הקריאולים לפנינסולרים בקרב האליטה מילא תפקיד חשוב בתהליך העצמאות של אמריקה הספרדית והיה אחד מגורמיו.

יותר מאשר קרע פנימי בקרב האליטה בלבד, החלו הקריאולים לגבש לעצמם זהות נפרדת, שאותה מקובל להגדיר כנייטיביזם - העדפת ילידי המקום על פני המהגרים, האינטרסים המקומיים על פני אלו הזרים, וגאווה במקום המגורים עצמו. מגמות אלו התקיימו, במידה מסוימת, כבר מתחילת ההתיישבות הקולוניאלית באמריקות, אולם אגודות המחקר ברוח ההשכלה, ששמו לעצמן למטרה לחקור את ארצותיהן, תרמו לכך רבות. גם גירוש הישועים, שכמה אלפים מהם היו קריאולים שיצאו לגלות כפויה ממולדתם, האיץ מגמה זו. דוגמה לכך ניתן לראות בחואן איגנאסיו מולינה (Molina‏; 1740 - 1829), ישועי קריאולי יליד צ'ילה שחיבר בגלותו באוניברסיטת בולוניה שבאיטליה את הספרים הראשונים שתיארו את הגאוגרפיה ואת הטבע הצ'יליאני, ואשר הפכו לנכס צאן ברזל של הלאומיות הצ'יליאנית מאוחר יותר. ישועי מגורש אחר, הפרואני חואן פאבלו ויסקרדו אי גוסמאן (Viscardo y Guzmán), התפרסם אף הוא כשפרסם ב-1791 חיבור בשם "מכתב לאמריקאים הספרדים" (Carta dirigida a los españoles americanos) בו תקף את ספרד על 300 שנות הקולוניאליזם והסתיים בקריאה לקריאולים למרוד ולהכריז על עצמאותם.‏[5] זהות מתגבשת זו תרמה אף היא, בתורה, לקרע שהוביל לעצמאות מספרד.

לבסוף, תהליכי חיזוק המיליציות מחד, והכנסתם של בני האליטה הקריאולית לשדרת הפיקוד של המיליציה, תרמו אף הם לעצמאותה של אמריקה הספרדית. המיליציות בוונצואלה ובבואנוס איירס, למשל, הצליחו בהדיפת פלישות הבריטים ותרמו לתחושת העצמאות המקומית, ובו בזמן הביאו לספקות בצורך של הקולוניה בהגנתה של ספרד. עם תחילת מלחמות העצמאות התברר כי הכשרתם הצבאית של קריאולים רבים במסגרת המיליציה ואף בספרד עצמה סייעה לתומכי העצמאות, והייתה לרועץ לניסיונותיה של ספרד לאחוז באימפריה שלה מעבר לים. יתרה מזאת, הקריאולים ששירתו במיליציה נהנו מזכויות היתר של אנשי הצבא, הפוארו מיליטאר (fuero militar). אלו פטרו אותם מהכפיפות לבתי דין אזרחיים לטובת אלה הצבאיים. הדבר סייע לגיבוש הצבא כקבוצה פוליטית נפרדת, שעתידה להשאיר את חותמה על ההיסטוריה הלטינו אמריקאית עד היום.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאפייני ההיסטוריוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הספרות המקצועית העוסקת ברפורמות הבורבוניות עשירה ביותר, ונדונה בעיקר במסגרת לימודי אמריקה הלטינית ופחות כחלק מההיסטוריוגרפיה הספרדית. הדבר נובע ממרכזיות התהליך בהיסטוריה של אמריקה הלטינית: הן כתקופה בהיסטוריה הקולוניאלית המאוחרת ובעיקר במסגרת הדיונים על גורמי העצמאות. סיבות פרקטיות נוספות, כגון הקלות היחסית בקריאת כתבי היד והישרדות גבוהה יותר של מסמכים, הביאו גם הן להתמקדות המחקר האקדמאי בנושא. מאפיין נוסף של ההיסטוריוגרפיה על הרפורמות הבורבוניות הוא ריבוי מחקרים על היבטים מסוימים של הרפורמות, ועל רפורמות מסוימות, ומיעוט בעיסוק כולל ברפורמות כמקשה אחת. סקירות סינתטיות ניתן למצוא בספרות הכללית, ולא זו המחקרית, כגון באנציקלופדיות וספרי לימוד (textbooks). מאפיין שלישי של ספרות המחקר על הרפורמות, שכבר הוזכר בעקיפין, הוא העיסוק ברפורמות מנקודת המבט של תהליך העצמאות של מדינות אמריקה הספרדית והמעבר מקולוניה לרפובליקה, לרוב במסגרת לאומית כל שהיא. מכיוון שכך יש לראות ברשימת המקורות הבאה מדגם חלקי ביותר של ספרות עניפה, העוסקת בפרוטרוט בהיבטים רבים של הרפורמות, אך ממעטת, יחסית, לדון בהן בכללותן.

מקורות נבחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Barbier, Jacques A. Reform and Politics in Bourbon Chile, 1755-1796. Ottawa, Canada: University of Ottawa Press, 1980.
  • Brown, Kendall W. Bourbons and Brandy: Imperial Reform in Eighteenth-Century Arequipa. 1st ed. Albuquerque: University of New Mexico Press, 1986.
  • Burkholder, Mark A., and D. S. Chandler. From Impotence to Authority: The Spanish Crown and the American Audiencias, 1687-1808. Columbia: University of Missouri Press, 1977.
  • Burkholder, Mark A., and Lyman L. Johnson. Colonial Latin America. 5th ed. New York: Oxford University Press, 2004.
  • Cañeque, Alejandro. The King's Living Image: The Culture and Politics of Viceregal Power in Colonial Mexico. New York, N.Y.: Routledge, 2004.
  • Cañizares-Esguerra, Jorge. How to Write the History of the New World: Histories, Epistemologies, and Identities in the Eighteenth-Century Atlantic World. Stanford, Calif.: Stanford University Press, 2001.
  • Curcio, Linda Ann. The Great Festivals of Colonial Mexico City: Performing Power and Identity. Albuquerque: University of New Mexico Press, 2004.
  • Fisher, John. "The Spanish American Empire, 1580 - 1808." In The Cambridge Encyclopedia of Latin America and the Caribbean, edited by Simon Collier, Harold Blakemore and Thomas E. Skidmore, 187 - 96. Cambridge [Cambridgeshire] ; New York: Cambridge University Press, 1985.
  • Kinsbruner, Jay. Independence in Spanish America: Civil wars, Revolutions, and Underdevelopment. Revised ed. Albuquerque: University of New Mexico Press, 2000.
  • Kuethe, Allan J. Military Reform and Society in New Granada, 1773-1808. Gainesville: University Presses of Florida, 1978.
  • Premo, Bianca. Children of the Father King: Youth, Authority, & Legal Minority in Colonial Lima. Chapel Hill, NC: University of North Carolina Press, 2005.
  • Socolow, Susan Migden. The Bureaucrats of Buenos Aires, 1769-1810: Amor Al Real Servicio. Durham: Duke University Press, 1987.
  • Stein, Stanley J., and Barbara H. Stein. Apogee of Empire: Spain and New Spain in the Age of Charles III, 1759-1789. Baltimore, Md.: Johns Hopkins University Press, 2003.
  • Twinam, Ann. Public Lives, Private Secrets: Gender, Honor, Sexuality, and Illegitimacy in Colonial Spanish America. Stanford, Calif.: Stanford University Press, 1999.
  • Vinson, Ben. Bearing Arms for His Majesty: The Free-Colored Militia in Colonial Mexico. Stanford, Calif.: Stanford University Press, 2001.
  • Viqueira Albán, Juan Pedro. Propriety and Permissiveness in Bourbon Mexico. English ed. Wilmington, Del: Scholarly Resources, 1999.
  • Voekel, Pamela. Alone before God The Religious Origins of Modernity in Mexico. Durham: Duke University Press, 2002.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

באנגלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספרדית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ המונח "מטרופולין" בהקשר זה מציין את אופי הייחסים בין המרכז לפריפריה בתוך המערכת הקולוניאלית ככאלו בהן קיימת תלות וחוסר שיויון בין חלקי המערכת. המושג מקובל בשיח הסובב סביב טיב הקשרים בין מדינות וחלקי עולם שונים, השואב רבות מהגותו של עמנואל ולרשטיין ומתאוריית התלות.
  2. ^ John Fisher, "The Spanish American empire, 1580 - 1808," The Cambridge Encyclopedia of Latin America and the Caribbean, edited by Simon Collier, Harold Blakemore and Thomas E. Skidmore, Cambridge University Press, 1982, pp. 194 - 195.
  3. ^ משום כך מכונות הרפורמות לעתים "הרפורמות הקרליסטיות".
  4. ^ פרשנות אחרת לשיטת הרפרטימינטו דה ביינס הציג ג'רמי באסקס, הטוען כי לפחות בכל הנוגע לאזור ייצור הקוצ'יניל בספרד החדשה, שימשה המערכת כאמצעי הלוואה ואספקת הון נזיל לאינדיאנים עצמם, שהרוויחו ממנה, ולא נוצלו על ידה. ראו: Jeremy Baskes, "Coerced or Voluntary? The Repartimiento and Market Participation of Peasants in Late Colonial Oaxaca," Journal of Latin American Studies, Vol. 28, No. 1. (Feb., 1996), pp. 1-28.
  5. ^ החיבור התפרסם תחילה בצרפתית, ובשנת 1801 הופץ תרגומו לספרדית. לטקסט המלא (בספרדית) ולרקע קצר על ויסקרדו אי גוסמאן וחיבורו ראו: Antonio Gutiérrez Escudero, "Juan Pablo Viscardo y su 'Carta Dirigida a Los Españoles Americanos'"
ערך מומלץ
Article MediumPurple.svg