יציאת האדמו"ר מבעלז מהונגריה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
רבי אהרן רוקח

יציאתו של האדמו"ר מבעלז מהונגריה, המכונה גם פולמוס הדרשה, אירעה בימי השואה, בתחילת שנת 1944. האדמו"ר מבעלז רבי אהרן רוקח, מנהיגה של חסידות בעלז, הצליח להימלט בעזרת חסידיו, יחד עם אחיו, הרב מרדכי רוקח, מפולין הכבושה בידי הנאצים להונגריה. לאחר ששהו בה במשך כשמונה חודשים, עזבו אותה השניים בטבת תש"ד ועלו לארץ ישראל. כחודשיים לאחר יציאתם כבשו הנאצים את הונגריה וכעבור חודשיים נוספים החלה השמדת יהודי הונגריה באושוויץ. לאחר מלחמת העולם השנייה היו גורמים שהאשימו את האדמו"ר כי בדרשת הפרידה שנשא אחיו (בשמו של האדמו"ר) לא הזהיר את יהודי הונגריה על הסכנה הממשמשת ובאה, אלא להפך: תרם לתחושת הרגעה שלא התאמתה. האשמה זו זכתה לתגובה מצד חסידיו ומצד היסטוריונים.

הפרשה קיבלה ממד חריף יותר, כאשר התברר שממהדורות מודפסות מאוחרות יותר של הדרשה (שהודפסו בישראל בשנות ה-60) הושמטו מן הדרשה השורות הכוללות דברי חיזוק והרגעה. היו שהאשימו עקב כך את חסידי האדמו"ר בניסיון להסתרת האמת.

רקע היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

חסידות בעלז לפני המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האדמו"ר הרביעי לבית בעלז, הרב אהרון רוקח, היה מן האדמו"רים המפורסמים בפולין שבין שתי מלחמות העולם. הוא ירש את אביו, האדמו"ר יששכר דב מבעלז, בשנת 1926 בהנהגת חסידות בעלז - אחת החצרות החסידיות הגדולות בתקופתו. אחיו הצעיר, הרב מרדכי רוקח, שכיהן כרב בבילגוריא, הצטרף למסע הנדודים של האדמו"ר בשהותו בפרימישלאן והפך ל"יד ימינו" של האדמו"ר‏[1][2].

בריחת האדמו"ר להונגריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעלז נכבשה על ידי הגרמנים כשבועיים לאחר תחילת המלחמה. ואולם, לפי הסכם ריבנטרופ-מולוטוב הייתה בעלז שייכת לאזור הרוסי, ולפיכך הועברה לידי הרוסים. חסידי הרבי ראו סכנה לחייו דווקא מצד השלטון הקומוניסטי האתאיסטי. בעקבות זאת ברח הרבי, יחד עם אחיו, לעיירות בסביבת בעלז, שהיו בשליטת הגרמנים‏[3]. הם שהו בעיירה סוקאל, שבה שימש כאדמו"ר דודו וחותנו של רבי אהרן, רבי שמואל רוקח, עד שבועות שנת ת"ש - אמצע יוני 1940, ובעיירה פרמישלני עד שבועות תש"א - תחילת יוני 1941. תמונתו של הרבי פורסמה בעיתון הגרמני "דר שטירמר" והנאצים חיפשו אחריו. לאחר פלישת הגרמנים לפולין המזרחית (מבצע ברברוסה, יוני 1941), שרפו הנאצים ב-8 ביולי את בית הכנסת בפרמישלני, שריפה שבה נספו בנו של הרבי וחלק גדול ממשפחתו‏[4]. חסידיו של הרבי הצליחו להבריח אותו ואת אחיו לאזור קרקוב. הרבי שהה כשבעה חודשים בזהות בדויה בגטו בעיירה וישניצה עד לתחילת השילוחים ההמוניים למחנות ההשמדה מאזור זה בקיץ 1942. אז הועברו הרבי ואחיו לקרקוב עצמה, שם שהו במסתור כחמישה חודשים. למרות המסתור הפך ביתו של הרבי בקרקוב למקום עלייה לרגל של החסידים. עם חיסול גטו קרקוב הועברו הרבי ואחיו לגטו בוכניה בספטמבר 1942). גטו בוכניה שימש כמחנה עבודה, והיה מקום מסתור עבור אדמו"רים נוספים. שם שימשו הרבי ואחיו כחייטים, והרבי הסתתר תחת השם אהרון זינגר‏[5]. לאור הסכנה הגוברת לחיי הרבי, הועברו הוא ואחיו לבודפשט במבצע מסובך, במכוניתו של קצין פולני שמילא תפקיד גם בשירות הביטחון ההונגרי (מאי 1943)‏[1].

יציאת האדמו"ר מהונגריה לארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיד עם בואו לבודפשט הוטל על הרבי מעצר בית, ואילו הרב מבילגורי הושם במאסר זמני בתחומי בית החולים היהודי. בבודפשט, שעדיין לא הייתה תחת כיבוש גרמני, שימש ביתו של הרב – שוב - כמקום עלייה לרגל של פליטים וחסידים מפולין ומהונגריה. הרבי דאג לפעילות הצלה למען הנשארים בפולין (המכונה בפי הרבי "גיא ההריגה"), ומאידך – פנה למקורבים בשווייץ, בממלכה המאוחדת ובארצות הברית לעשות כל שביכולתם, על מנת לאפשר את עלייתו לארץ ישראל[6]. במשך כחצי שנה שבה שהה בהונגריה התקיימה פעילות והתכתבות קדחתנית בין נציגי החסידות ואנשי שלומו של הרבי לבין ההסתדרות הציונית, על מנת להשיג סרטיפיקט לרבי כדי לחלץ אותו מאירופה‏[7]. חסידות בעלז הייתה אחת מהחסידויות הגדולות שבין שתי המלחמות, אך לא הייתה חברה באגודת ישראל, שייצגה את היהדות החרדית בהסתדרות הציונית והרבי עצמו היה ממתנגדי הציונות. השתדלנות הענפה נשאה פרי, והסוכנות היהודית נתנה את הסכמתה הסופית להנפקת סרטיפיקטים לרבי ואחיו בספטמבר 1943, סרטיפיקטים שאושרו על ידי הבריטים בדצמבר‏[1].

ב-17 בינואר 1944 נפרדו הרבי ואחיו מחסידיהם ויצאו לארץ ישראל דרך רומניה, בולגריה, יוון, איסטנבול וביירות; וב-ט' בשבט תש"ה (3 בפברואר) הגיעו לארץ ישראל‏[1]. הגעתו של האדמו"ר לארץ ישראל סימנה את תחילת תחייתה של חסידות בעלז; האדמו"ר ואחיו הניחו את היסודות לצמיחתה מחדש של החסידות, שהפכה לאחת החסידויות החשובות במדינת ישראל‏[8].

ב-19 במרץ פלשו הנאצים להונגריה, וב-15 במאי החלו המשלוחים מהונגריה לאושוויץ שכללו כ-5,000 איש מדי יום; עד יולי 1945 הושמדו כחצי מיליון מיהודי הונגריה‏[9].

דרשת הפרידה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מסגרת הדרשה ותוכנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

צילום עמוד השער של תדפיס הדרשה; הדרשה הודפסה זמן קצר לאחר אמירתה. התמונה באדיבות אתר דעת

יום לפני יציאתם של האדמו"ר ואחיו מבודפשט נשא אחי האדמו"ר, הרב מרדכי רוקח (ששימש כמעין דובר, וכונה, כאמור, הרב מבילגוריא), דרשת פרידה בפני החסידים ששהו באותה עת בהונגריה. אף שהדרשה נאמרה על ידי אחיו של האדמו"ר, היא נתפסת כדבריו של האדמו"ר עצמו. התאריך שבו נאמרה הדרשה אינו מופיע במפורש בתדפיסי הדרשות. הדרשות הודפסו בסוף חודש שבט תש"ד, או בתחילת חודש אדר, כלומר בפברואר או במרץ 1944‏[10]. לעיל הוזכר שהאדמו"ר ואחיו עזבו כחודש לפני כן, באמצע ינואר, וזהו כנראה התאריך שבו נאמרה הדרשה.

הייתה זו דרשה חסידית אופיינית, המשלבת מקורות תלמודיים והלכתיים, שבהם עושה הרב שימוש חופשי ונרחב. בדרשה טען הרב שמאורעות אותם ימים הם חבלי משיח וקרא לחסידיו לעשות את המאמץ הנדרש כדי להביא את הגאולה, על ידי חזרה בתשובה ושמירת המסגרת הדתית, הלבוש ואורח החיים החרדי‏[11].

חלק נכבד מהדרשה מוקדש להתמודדות עם השאלה הקשה שנשאלה באותם ימים: מדוע לא התריעו הרבנים מפני האסון ההולך ומתקרב ומדוע לא הורו לעלות לארץ ישראל כפי שעשה המחנה הציוני, שעל פני השטח נראה כי צדק בדרכו? לכאורה, לו היו גדולי ישראל מקבלים את הדרך הציונית, היו קהילות שלמות ניצלות ממוות. הרב מכנה את השואלים "חלושים באמונתם ובפקפוקם". הציונות, טוען הרב מבילגוריא, היא נבואת שקר ושליחיה הם נביאי בעל, נביאי שקר. העובדה שדבריהם של אותם נביאים התקיימו אינה מוכיחה את צדקתם, מכיוון שזהו ניסיון שה' מנסה את הציבור החרדי, כדי לראות אם יתפתה אחריהם.

חלק מרכזי וחשוב בדרשה הוא קריאתו של הרב רוקח, כנראה בשם אחיו האדמו"ר, לתמיכה בפליטים מפולין. בהונגריה היו באותה עת פליטים רבים; חלקם הוחזרו לארץ שממנה באו, כלומר למוות, וחלקם היו במחנות באזור בודפשט או חיו במסתור. הדברים נאמרו בהתרגשות רבה, במרירות ובכעס כלפי התרבות המערבית, ובכאב רב על חורבנה של יהדות פולין:

Cquote2.svg

...חושו, חושו לעזרתם, קומו צאו בעזרת ישראל, באו שכם אחד לעזרת העם לעזרת העם! במה? אל תשאלו – בכל לב ובכל נפש ומאוד, במי? אל תבדקו – כל אשר ידבנו ליבו, למי? אל תחקרו – לכל נרדף, ולכל פליט, בלי שאלות ובלי הכנה, אין בודקים בשעת סכנה, והשואל הרי זה מגונה, ... מלטו נפשות! הצילו משפחות!...

Cquote3.svg

דברי ההרגעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרב מסביר שהוא ואחיו, האדמו"ר, יוצאים מהונגריה ומשאירים, לכאורה, את חסידיהם לגורלם; הפחד והחשש מצד החסידים הוא רב, והקשר העמוק לצדיק ניכר כאן: מי יציל אותנו? מי יעתיר (=יתפלל) עבורנו? הרב מרגיע באומרו כי נסיעתו של האדמו"ר היא משום רצונו העז, מזה שנים, לעלות לארץ, והיא מטעמים רוחניים בלבד. אך דברי הרגעה אלו אינם הכול; לא רק שאין לדאוג בשל עזיבת האדמו"ר, אלא –

Cquote2.svg

עוד דבר בפי מה שהנני רוצה להעיר לבכם ולהאיר עיניכם על אודות אשר שמעתי רבבות רבים אשר פחדו פחד חיל ורעדה יאחזון יאמרו הנה קשה להם פרידתנו אבל ביותר דואגים על העתיד באמרם שאולי ח"ו איזו סכנה מרחפת על מדינה זו ואחי צדיק הדור שליט"א רואה את הנולד על כן הוא הולך הלוך ונסוע לא"י... והוא הולך למקום שלוה ומנוחה ואותנו חס וחלילה עזב לאנחה, מה יהיה באחריתנו, מי יגן עלינו, מי יציל אותנו, מי יעתיר בעדנו ומי ישתדל בעבורנו?

על כן מוטל עלי החוב להודיע לכם ידידים יקרים חכמי אונגארין (=הונגריה) את קושט דבר אמת, כי מי שהוא קרוב ועומד בסביבת אחי הגדול מרבן שמו שליט"א יודע בוודאי שלא במנוסה הולך ולא בחיפזון רץ ונמהר כאלו רוצה לנוס ולנסוע מכאן, רק שאיפתו ותשוקתו לעלות לאה"ק (=לארץ הקודש) המקודשת בעשר קדושות, ויודע אני שזה זמן כביר הוא משתוקק מאוד לא"י וכל אדיר חפצו ונפשו הטהורה שוקקה לעלות לעיר ה' שמה לעורר רחמים ורצון על הכלל כלו שלא יוסיף לדאבה עוד ויהיה המחנה הנשאר לפליטה... שהצדיק רואה שתשרה פה לתושבי מדינה זאת מנוחה ושלוה, כי טוב שהצדיק רואה כי טוב וכל טוב ואך טוב וחסד ירדוף וישיג את אחינו בית ישראל בני מדינה זו...

Cquote3.svg

(השורות המודגשות הן השורות שהושמטו במהדורות מאוחרות יותר. ההדגשה מופיעה במקור על ידי מרווח אותיות גדול יותר).

הרב טען בשם אחיו כי עלייתו לארץ ישראל היא בשל שאיפתו העזה לעלות אליה, אך הוא "רואה" – חוזה, מנבא, שלא תהיה סכנה ליהדות הונגריה, וכי טוב וחסד מחכה לאנשי מדינה זו.

תחזית זו הוכחה, למרבה האסון, כלא נכונה. הקושי גדל עוד יותר, לאור העובדה שמשפט זה הושמט ממהדורות מאוחרות יותר, ועליו נסב הפולמוס.

דרשת הפרידה הודפסה כמה פעמים בהונגריה, ועותקי הדרשה התפשטו במהירות רבה. בפתח אחת מן המהדורות מציין העורך את אמונתו שכל ההבטחות שבדרשת הרבי יתמלאו.

פולמוס הדרשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יציאתו של האדמו"ר מהונגריה עוררה פולמוס חריף. המבקרים העלו כלפיו כמה טענות:

  • האדמו"ר נטש את חסידיו, דבר שאינו ראוי למנהיג;
  • מעבר לנטישת חסידיו, האדמו"ר גם הטעה אותם, בהבטחתו שלא יקרה דבר ושבהונגריה ישררו שלום ושלווה;
  • האדמו"ר, שהתנגד בחריפות לציונות, עשה שימוש בסרטיפיקט ציוני ונעזר בציונים, כלומר למען טובתו האישית נטש את האידאולוגיה שלו;
  • ולבסוף, חסידיו הוסיפו חטא על פשע עם השנים, והשמיטו מן הדרשה את השורות המרשיעות.

כלפי טענות אלו הועלו כמה תשובות:

  • האדמו"ר לא התגורר באופן קבוע בבודפשט, ולמעשה מעת שעזב את ביתו בבעלז נדד ממקום למקום.
  • האדמו"ר קיווה שתפילותיו יגרמו להצלת כל יהודי הונגריה, תקווה שנכזבה. דבריו לא התיימרו להיות נבואה.
  • החסידים רצו בהצלתו של האדמו"ר, כדי שימשיך להנהיג את החסידות.
  • איש לא יכול היה לחזות את פלישת הגרמנים והשמדת יהודי הונגריה וגם האדמו"ר לא יכל לדעת על כך.

חסידיו של האדמו"ר טוענים כי אין זה נכון שניצל בזכות סרטיפיקט ציוני, אלא היה בתוך המכסה של אגודת ישראל, מה גם שההסתדרות הציונית עצמה הייתה צריכה לדאוג להצלתו, ללא קשר לדעתו הפוליטית. השמטת השורות מן הדרשה מוסברת גם היא, כפי שמפורט להלן.

ביקורת על הדרשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מנדל פייקאז' ביקר בכמה פרסומים את האדמו"ר‏[12]. הוא הסתמך על עדותו של איש זונדרקומנדו באושוויץ, שנכתבה במחברת שהוטמנה באדמה בנובמבר 1944, כנראה, ונמצאה ב-1952. בעדות מזכיר איש הזונדרקומנדו דברים ששמע מאחת המומתות, שאמרה לפני מותה בתאי הגזים, כנראה בסביבות מאי 1944; בדבריה היא מאשימה את הרבנים בחילול השם, ובמיוחד את האדמו"ר מבעלז, שבדבריהם הרדימו את היהודים ולא אפשרו להם להימלט, בעוד הם הצילו את עצמם.

פייקאז' מסתמך גם על דבריו של הרב יששכר טייכטל בספרו "אם הבנים שמחה"‏[13], שהיה מלכתחילה ממקורבי האדמו"ר מבעלז ומן המתנגדים לציונות. בעקבות השואה שינה הרב טייכטל את דעתו, וביכה על כך שלא תמך בעלייה לארץ. הוא האשים את הרבנים שברחו בעצמם ולא דאגו לצאן מרעיתם. בספרו אם הבנים שמחה‏[14] כתב: "מרחפת עלינו אימה ופחד כאשר אנו רואים בשעה שאני כותב את הטורים הללו, שכל האדמו"רים של מדינתנו עושים השתדלות לברוח מכאן לארץ ישראל מפחד הסכנה מחמת המציק ואינם מביטים בזה על מה שמפילין לבם של ישראל, כאשר שומעים מההמון שמרננים ואומרים: 'הרבי'ס בורחין, ומה יהי עמנו?'".

פייקאז' מאשים גם את חסידיו של הרבי, שהשמיטו במהדורות מאוחרות יותר את דברי ההרגעה שלו.

הסופר והפובליציסט מאיר שלו מאשים‏[15], כי האדמו"ר ואחיו עלו לארץ בעזרת סרטיפיקט ציוני, לאחר שבאגודת ישראל לא היו יכולים לסייע להם. העובדה שהעזרה באה מידי הציונים, שלהם התנגדו האדמו"ר ואחיו, מחריפה לדבריו את השאלה שהעלו כלפיהם החסידים, מה גם שבדרשה ממשיך הרב מבילגוריא בדברי ההתנגדות כלפי הציונות. שלו מבקר בחריפות גם את ההשמטה הנזכרת של קטע הדרשה שבו מדובר על השלום והשלווה שיהיו נחלת יהודי הונגריה, כשבמקומם נכתב: "כאן הסביר הגאון הצדיק מבילגוריא זצ"ל את תשוקת אחיו הגאון זצ"ל לעלות לארץ ישראל על יסוד הפסוק בפרשת ויחי: 'וירא מנוחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה'".

סנגוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרב נתן אורטנר, רבה של לוד ונכדו של בעריש אורטנר שהיה בין עסקני בעלז במלחמה וסייע לעליית הרבי לארץ, טוען שהגסטאפו דרש להסגיר לידיו את האדמו"ר. לכן, בעצת המשטרה ההונגרית, נאלץ האדמו"ר לברוח במהירות מהונגריה. מפקד המשטרה דרש שהאדמו"ר לא ישמיץ את ממשלת הונגריה, ויציג אותה כמי שאינה מעורבת בזוועות המתרחשות בה, אלא עושה ככל שביכולתה להציל את היהודים. הרבי קיבל תנאי זה, והוא בא לידי ביטוי באותן שורות בדרשה, אך מאותה סיבה הושמטו שורות אלו לאחר מכן. לדברי אורטנר, בשיחות בעל פה הביעו הרבי ואחיו תחושה שונה לגמרי, והזהירו מפני הסכנה הקרבה. בעריש אורטנר היה בין המקורבים לאדמו"ר ולפיכך ייתכן שידע דברים שלא פורסמו; ואולם, אין הוא מביא הוכחה כלשהי לדבריו‏[16].

שמואל פורגס, שהיה משמשו של האדמו"ר, מספר שרבי מרדכי רצה להתריע לברוח, אך האדמו"ר אמר לו שאין בכך טעם, מאחר שמי שיכול להשיג סרטיפיקט או לברוח, עושה זאת ממילא, וכל השאר ממילא אינם יכולים להימלט ואין תועלת בכך שייכנסו לפניקה. אמנם האדמו"ר גם לא הורה לאחיו לומר דברי הרגעה. חסיד נוסף, חיים שלמה פרידמן, מספר שקבוצת יהודים ניסתה לשכנע את רבי אהרן להישאר בהונגריה, ורבי מרדכי רוקח גער בהם שהנאצים מתכוננים לפלוש גם להונגריה. פורגס ופרידמן מספרים עוד שלאחר פרידתו של האדמו"ר החלו רבים לבכות ביודעם שמצבם אינו בטוח‏[17].

בנוסח הדרשה אותה כתב רבי מרדכי בעצמו מספר ימים לאחר מכן, הנוסח נחרץ פחות מאשר שני נוסחאות אחרים שהתפרסמו, ובנוסח זה דברי ההרגעה נאמרו בלשון ברכה ולא בלשון הבטחה‏[18].

ההיסטוריונית אסתר פרבשטיין, המתמקדת בחקר היהדות החרדית בשואה, טוענת כי יציאתו של האדמו"ר מהונגריה הייתה חלק ממהלך כולל של ניסיון להצלת המנהיגים, שחשיבותם במערכת ההגות החסידית היא מרכזית, מה גם שהם היו היעד הראשון לרדיפות הנאצים. הרצון להציל את הרבי נבע לא מרצונו האישי ולא רק מרצון חסידיו הקרובים, אלא מרצונם של גורמים רחוקים יותר, גם לא דתיים. תחושת החסידים עם הפרידה ממנהיגם הייתה אמביוולנטית; היו שחשו תחושת הקלה על הצלת הרבי, והיו שהרגישו כאב על כך שהענף עליו נשענו נכרת.

פרבשטיין רואה את המסר העיקרי של הדרשה בקריאה לעזרה לפליטים ועשיית צדקה וחסד עם שרידי יהדות פולין, ללא הגבלה כלשהי. פרבשטיין מציינת, שכאשר נפתחה אפשרות לעלייה לארץ, ב-1943, הסכימו רוב יהודי הונגריה שיש לתת עדיפות לפליטים; הם עצמם לא ראו דחיפות בעלייה לארץ, כולל הציונים שבהם. באותה תקופה שבה עלו הרבי ואחיו לארץ, עלו גם מנהיגי תנועות הנוער שבין הפליטים וכמה מן הפעילים, כדי לנסות ולפעול מתוך העולם החופשי.

פרבשטיין טוענת, שהרב הבין היטב את מצוקת השומעים ואת פחדם, והתאמץ להרגיע את שומעיו; לטענתה, הדברים שאמר הרב משקפים את מה שיכול היה הרבי לראות, את התחזית הפוליטית שנראתה לא רק לרב אלא לכל הגורמים. גם עסקנים אחרים, ובהם עסקנים ציוניים, לא ראו כל סכנה ולא עשו מאמץ להציל את מקורביהם ומשפחותיהם. הונגריה הייתה אחת ממדינות הציר, ואיש לא העלה על דעתו פלישה גרמנית להונגריה. ואולם, הפער העצום בין המציאות האיומה לבין דברי ההרגעה של הרבי, שנאמרו בתום לב, ומתוך ראייה פוליטית שהייתה משותפת לכל הגורמים, הפכו אותם לאכזבה עמוקה מאוד.

פרבשטיין תוקפת בחריפות את פייקאז' ומגדירה את סגנונו כ"כוללני, מוקצן ופופוליסטי"; לטענתה, פייקאז' אינו שואל את השאלות הנכונות: איזה מנהיג בהונגריה בסוף 1943 אכן התריע והזעיק? מי מהם חזה את העתיד? התשובה היא שאיש לא יכול היה לחזות אותו. לטענתה, "פייקאז' מוציא לחלוטין את האירוע מעיתויו ומהקשרו, מתעלם מעדויות, מסמכים ועובדות אחרות, ומצייר את דמות הרבי באופן שאין לו כל קשר לאישיותו, לסיפור חייו ולהנהגתו בשואה". היא רואה כחמור מכול את ניסיונו של פייקאז' להציג את הדרשה כהטעיה מכוונת של קהל היהודים.

גם השמטת עשרים ושתיים השורות אינה ביטוי לטיוח של החסידים; פרבשטיין טוענת שההשמטה לא נועדה להסתיר עובדות, אך קשה היה לחסידים להודות בטעותו של הרבי. מעבר לכך, באווירה שהייתה בישראל בעשוריה הראשונים היה העיסוק בנושא השואה בכלל טעון מאוד, ושורות אלו היו קשות מאוד להבנה אז, ומכאן ההשמטה‏[1].

עמדות נוספות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אליעזר שביד דן בדרשה מנקודת מבט תאולוגית[2]. בעיניו, הדרשה היא חלק מהדיון על הבנת השואה מנקודת מבטו של אדם מאמין.

בחסידויות אחרות (כמו זו של חב"ד), ישנו ניסיון ישיר להתמודד עם שאלת השגחתו של בורא עולם בתקופת השואה, וניסיונות שונים לתת תשובות לשאלה זו. בחסידות בעלז, לעומת זאת, אין עיסוק ישיר בנושא זה, אלא עמדה שלפיה הצלת הרבי ואחיו היא המחשה להימצאותו של האל בתקופת השואה. זוהי התמודדות עקיפה עם "הסתר הפנים", עם ההשגחה האלוהית המסתתרת, אך המתגלה למי שיודע לראותה. לכן חוגגים החסידים את יום הגעתו של הרבי לארץ, ט' בשבט. סיפור הבריחה נועד לחזק את החסידות. הצלתו המופלאה של הרבי היא הצלתה של החסידות כולה, ניצחונה על השואה ומעשה הנותן תוקף לאמונתם באלוהים, בצדיק, בחסידות ובעם ישראל.

שביד מסכים שישנו קושי מסוים בהשמטת הקטע שבו מבטיח הרבי טוב ליהודי הונגריה, אך קשה להסיק ממנה מסקנה ברורה, משום שהבטחת הטוב נמצאת גם בקטעים אחרים בדרשה.

יצחק הרשקוביץ הראה[19] כי הפולמוס סביב שאלת בריחת האדמו"רים בכלל והאדמו"ר מבעלז בפרט התחולל בתוך העולם הרבני ההונגרי גופו. מספר מאמרים תורניים שנכתבו בהונגריה ערב פלישת הנאצים, ביקרו בחריפות את התופעה של בריחת הרבנים, והעלו שתי נקודות מרכזיות:

  1. העובדה שהבריחה משקפת נורמה מוסרית מנהיגותית ירודה, שעומדת בסתירה לאתוס החסידי שהונהג מדורי דורות, לפיו הצדיק ניזון מהעם (כלכלית ורוחנית), אבל מנגד עומד להמון בעת צרה.
  2. הפער החריף בין ההתנגדות הגורפת לעלייה לארץ ערב המלחמה, ממניעים פסאבדו-הלכתיים, מול מתן המעמד של עיר מקלט לארץ ישראל, כאשר האפשרות להימלט אליה הופכת ריאלית למתי מעט.

ההתנגדות לעזיבת האדמו"רים הייתה רחבה, וכללה גם גורמים רבניים שלא היו חלק מהתנועה הציונית-דתית, ואף תלמידי חכמים שהיו קרובים במידה מסוימת לחסידות בעלז (כדוגמת הרב נתן צבי פרידמן, לימים רב שיכון ה' בבני ברק). הטיעונים כנגד הבריחה העלו דיונים בדבר שאלת אחריותו של מנהיג רוחני לקהל עדתו.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • נתן יהודה אורטנר, דבר חן, ספר זיכרון להרה"ח ר' דוב בריש אורטנר...ולזוגתו מרת חנה אורטנר. תל אביב, 1963. הוצאה נוספת מורחבת תשס"ו.
  • נתן יהודה אורטנר, "על דרשה חסידית בעלזאית (תשובה למאמרו של מנדל פייקאז')". כיוונים, כתב עת ליהדות ולציונות. חוברת 14, חורף תשמ"ב, פברואר 1982, עמ' 145 – 149.
  • יצחק הרשקוביץ, עלבון התורה הגדול הלזה: גילויים חדשים על פולמוס בריחת הרבנים מבודפשט תש"ד, יד ושם לז, 1, תשס"ט, עמ' 89 - 110.
  • ישכר שלמה טייכטל, אם הבנים שמחה. מכון "פרי הארץ", ירושלים תשמ"ג, 1983.
  • משה יחזקאלי (שם עט; המחבר הוא משה פראגר), הצלת הרבי מבלז מגיא ההריגה בפולין. ישורון, ירושלים תש"ס, 2000.
  • מנדל פייקאז', "גזירות פולין ומנוחה ושלווה ליהודי הונגריה בדרשה חסידית בעלזאית בינואר 1944 בבודפשט". כיוונים, כתב עת ליהדות ולציונות, חוברת 11, אביב תשמ"א, מאי 1981, ירושלים, עמ' 115 – 119.
  • מנדל פייקאז', חסידות פולין: מגמות רעיוניות בין שתי המלחמות ובגזרות ת"ש – תש"ה ("השואה"). מוסד ביאליק, ירושלים תש"ן.
  • אסתר פרבשטיין, בסתר רעם: הלכה, הגות ומנהיגות בימי השואה. מוסד הרב קוק, ירושלים תשס"ב, 2002.
  • אליעזר שביד: בין חורבן לישועה: תגובות של הגות חרדית לשואה. ספרית "הילל בן חיים", הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1994.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 אסתר פרבשטיין: "בסתר רעם: הלכה, הגות ומנהיגות בימי השואה". מוסד הרב קוק, ירושלים תשס"ב, 2002. חלק ראשון,עמ' 17 - 132
  2. ^ 2.0 2.1 אליעזר שבייד: "בין חורבן לישועה: תגובות של הגות חרדית לשואה". הפרק "נס ההצלה של הרבי מבלז", עמ' 65 – 88. ספרית "הילל בן חיים", הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1994, עמ' 67.
  3. ^ פרבשטיין, עמ' 72.
  4. ^ יחזקאלי, משה (שם בדוי; המחבר הוא משה פראגר): "הצלת הרבי מבלז מגי ההריגה בפולין". ישורון, ירושלים תש"ס, 2000, עמ' 26 - 27.
  5. ^ יחזקאלי, עמ' 46.
  6. ^ יחזקאלי, עמ' 79.
  7. ^ נתן יהודה אורטנר: "דבר חן", ספר זיכרון להרה"ח ר' דוב בריש אורטנר...ולזוגתו מרת חנה אורטנר. תל אביב, 1963. בספר זה נמצא תיעוד נרחב של ההתכתבויות שניהל אורטנר עם הגופים השונים בארץ ובעולם למען עלייתו של הרבי מבלז ואחיו.
  8. ^ חסידות בעלז באתר "חדרי חדרים".
  9. ^ שואת יהודי הונגריה באתר "דעת".
  10. ^ "הדרך", בודפשט, אדר תש"ד (כלומר: פברואר או מרץ 1944) בעריכת מנחם אהרן לעבאוויטש. כותרת המשנה: "...והיא דרשת פרידה של כ"ק הגה"צ (=כבוד קדושת הגאון הצדיק) המפורסם מוהר"ר מרדכי רוקח שליט"א הרב דקהל קדושי"ם".
  11. ^ שבייד, עמ' 75 - 76.
  12. ^ מנדל פייקאז', "גזירות פולין ומנוחה ושלווה ליהודי הונגריה בדרשה חסידית בעלזאית בינואר 1944 בבודפשט", כיוונים, כתב עת ליהדות ולציונות, 11, אביב תשמ"א, מאי 1981, ירושלים, עמ' 115 – 119; מנדל פייקאז', "חסידות פולין: מגמות רעיוניות בין שתי המלחמות ובגזרות ת"ש – תש"ה ("השואה")", מוסד ביאליק, ירושלים תש"ן, 1990, פרק שלושה עשר.
  13. ^ ישכר שלמה טייכטל, "אם הבנים שמחה", מכון פרי הארץ, ירושלים תשמ"ג, 1983.
  14. ^ עמ' שי"ב.
  15. ^ "מיץ פטל", באתר חופש.
  16. ^ נתן אורטנר, "על דרשה חסידית בעלזאית (תשובה למאמרו של מנדל פייקאז')", כיוונים 14, חורף תשמ"ב, פברואר 1982, עמ' 145 – 149.
  17. ^ מרכז העניינים י"ב בשבט תשע"ד, רשימות חיים שלמה פרידמן. ראו גם העתק כתבה מעיתון "ארבע כנפות".
  18. ^ מרכז העניינים, שם.
  19. ^ יצחק הרשקוביץ, '"עלבון התורה הגדול הלזה" : גילויים חדשים על פולמוס בריחת הרבנים מבודפשט תש"ד', יד ושם לז, 1 (תשס"ט), עמ' 110-89.
ערך מומלץ
Article MediumPurple.svg