גוש קטיף
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
| תוכנית ההתנתקות | ||||
| המאבק על תוכנית ההתנתקות | ||||
| ההכנות לביצוע תוכנית ההתנתקות | ||||
| ביצוע ההתנתקות | ||||
| ההתנחלויות שפונו | ||||
|
||||
| רשימת ערכים הקשורים לתוכנית ההתנתקות | ||||
גוש קטיף היה גוש יישובים שכלל 16 התנחלויות ששכן בדרום רצועת עזה, בין רפיח בדרום-מערב, דיר אל באלח בצפון הגוש, חאן יונס בשוליו המזרחיים, וחוף הים התיכון במערב. ההתנחלויות פונו באוגוסט 2005 במסגרת תוכנית ההתנתקות על ידי ממשלת ישראל, במהלך שעורר מחלוקת קשה בציבוריות הישראלית - הן על נחיצותו המדינית והביטחונית והן על לגיטימיות הדרך שבה הוא הוחלט ובוצע.
תוכן עניינים |
[עריכה] ההיסטוריה של הגוש
ראשיתו של הגוש הייתה בהצעתו של יגאל אלון ב-9 במאי 1968 לממשלה להקים שני יישובים אזרחיים או היאחזויות נח"ל בין עזה לרפיח. אלון נימק את הצורך בהקמתם היישובים בלשון זו:
- "קיימות משבצות קרקע אשר בהכשרה לא יקרה ניתן להכשירן. להתיישבויות אלו חשיבות עליונה לעתיד המדיני של הרצועה על ידי כך שהן מפצלות את הרצועה דרומה מהעיר עזה. כמו כן, קיימת חשיבות ביטחונית רבה לנוכחות יהודית בליבה של עזה."
ההתיישבות ברצועת עזה החלה עוד לפני הקמת גוש קטיף כשחודשה ההתיישבות בכפר דרום, שהייתה אחד מ-11 הנקודות שעלו לקרקע בליל ה-6 באוקטובר 1946 (מוצאי יום כיפור תש"ז), אך פונתה במהלך מלחמת השחרור. ב-11 באוקטובר 1970 עלתה מחדש לקרקע ההאחזות בכפר דרום.
בהמשך נוסדו בגוש קטיף יישובים שונים, רובם מושבים חקלאיים. בשנות ה-90 ובתחילת שנות ה-2000 קמו בגוש מספר מאחזים כתגובת התרסה נגד הטרור הפלסטיני.
עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה, בשנת 1987, סבלו תושבי גוש קטיף מהתקפות טרור חוזרות ונשנות מצד הפלסטינים. בשנת 2003, אחרי הבחירות לכנסת השש עשרה, החל ראש הממשלה אריאל שרון לגבש יוזמה לנסיגה חד-צדדית מרצועת עזה - היא תוכנית ההתנתקות. על היוזמה הודיע בכנס הרצליה 2004, ובתגובה החלו תושבי גוש קטיף להתארגן למאבק נגד הפינוי. למרות הפגנות המונים רבות, והחלטת מתפקדי הליכוד כנגד התוכנית במשאל אותה שרון הבטיח לכבד, המשיכה הממשלה בהליכים לאישור התוכנית. ב-2005 אושר חוק פינוי-פיצוי והחלו ההכנות לביצוע התוכנית.
ב15 באוגוסט 2005 החל פנוי יישובי גוש קטיף, עם הפגנות חריפות של מחאה ואבל מצד התושבים המקומיים, אך ככלל - ללא אלימות (בלטו בחריגותם האירועים בכפר דרום). הפינוי הסתיים כעבור שבוע וב-12 בספטמבר עזבו כוחות צה"ל את רצועת עזה.
מאחר ורוב התושבים סירבו לשתף פעולה עם מנהלת סל"ע למציאת פתרון מגורים, נאלצו לבסוף רבים ממפוני הגוש להתגורר בבתי מלון, ערי אוהלים ובתי הארחה שנידבו אנשי הקיבוץ הדתי ומוסדות חינוכיים שונים. לדיון מורחב במצב תושבי וקהילות גוש קטיף כיום ראו: שיקום מפוני גוש קטיף וצפון השומרון.
בגוש פעלו 44 מעונות, 33 גנים, 6 בתי ספר ותלמודי תורה, 3 מוסדות תיכוניים, 6 ישיבות, 3 כוללים, 4 מדרשות ומכינה קדם צבאית. רק מעט מהמוסדות הוקמו מחדש אחרי ביצוע תוכנית ההתנתקות, וזאת עקב הטיפול האיטי של מנהלת סל"ע במפונים ושיקום קהילותיהם.
[עריכה] יישובי הגוש
גוש היישובים עצמו היה ממוקם בין רפיח לדיר אל באלח, אולם היות שהמועצה האזורית חוף עזה, שהייתה הרשות המוניציפאלית הוסמכה על כלל היישובים הישראליים ברצועת עזה, צורפו אל הגוש באזכורים רבים גם היישובים מצפון ומדרום לעיר עזה שיפורטו מיד. בגוש עצמו נמצאו ששה עשר היישובים הבאים:
- נווה דקלים (הגדול שביישובי גוש קטיף)
- מורג
- גדיד
- גן אור
- בדולח
- בני עצמון
- כרם עצמונה (הרחבה של בני עצמון)
- שליו
- פאת שדה
- כפר ים
- רפיח ים (עד לפינויו, היישוב המערבי ביותר במדינת ישראל)
- שירת הים
- קטיף (ביתם של משפחת חתואל, שנרצחה כמעט כולה בפיגוע)
- גני טל (מושב עובדים, בו גר ח"כ צבי הנדל)
- נצר חזני (מושב חקלאי גדול, מחדש היישוב העברי ברצועת עזה)
- תל קטיפא
מעט צפונה מהם ליד דיר אל באלח היה ממקום היישוב כפר דרום (היישוב הראשון בגוש קטיף)
בין עזה לדיר אל באלח היה ממקום היישוב נצרים.
צפונית לעזה (ליד בית חנון) שכנו שלושת היישובים:
[עריכה] כלכלה
פרק זה לוקה בחסר. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהשלים אותו. ראו פירוט בדף השיחה.
הפרנסה העיקרית בגוש קטיף הייתה חקלאות. עד להתנתקות, 10% מהתוצרת החקלאית של מדינת ישראל מקורה היה גוש קטיף. 65% מייצוא ירקות החממה האורגניים בישראל ו-90% מירקות העלים ללא חרקים בישראל גודלו בגוש קטיף. סיורים חקלאיים אורגנו בגוש קטיף עבור חקלאים ומגדלים שרצו להתרשם מהחקלאות בגוש קטיף ומשיטות העבודה של חקלאי הגוש.
[עריכה] פנאי
בגוש קטיף היו ארבעה חופי רחצה: חוף התמרים, חוף דקלים, חוף נצרים וחוף אשלים. חלק מהחופים היו נפרדים (על ידי מחיצה המפרידה בין גברים ונשים), וחלקם במתכונת של "חוף משפחה" - כך שמשפחה מצומצמת הייתה יכולה לשבת בו ללא זרים. כמו כן סמוך ליישוב נווה דקלים היה קיים מלון "חוף הדקלים" השוכן בסמוך לחוף הים, מלון זה ננטש עם פרוץ האינתיפאדה השנייה בשנת 2000, ויושב מחדש לקראת ההתנתקות במהלך 2005 על ידי מתנגדי התוכנית ששכרו את המקום מבעליו ושינו את שמו ל"מעוז הים". ביוני 2005 פונו השוהים מהמקום, והאתר הוכרז על ידי צה"ל כשטח צבאי סגור. לצד החופים היו בגוש קטיף שני פארקים גדולים: פארק האגם וה"קטיפארי" (מעין פינת חי מורחבת).
[עריכה] התקפות טרור על הגוש
החל מפרוץ האינתיפאדה בשנת 1987, היו יישובי הגוש ותושביו מטרה למאות התקפות טרור מצד הפלסטינים. בשנות השמונים היו אלה זריקות אבנים ובקבוקי תבערה לעבר מכוניות ישראליות בצירי הנסיעה ברצועה. בשנות התשעים, ירי והנחת מטעני חבלה נגד מכוניות ישראליות בציר התנועה וסכינאות בנקודות חיכוך בין הישראלים לפלסטינים. בשנת 2001 חלו תמורות ושינויים במאפייני הטרור. זאת כתוצאה מההערכות הנרחבת של צה"ל באמצעי מיגון וביטחון בישובים ובצירי התנועה. משנים אלו ועד פינוי היישובים, רוב ההתקפות כללו הפגזה במרגמות. בחלוף הזמן פיתחו הפלסטינים רקטה מאולתרת בשם "קסאם". המאמצים לפגוע בישראלים בצירי התנועה לא פסקו. ציר כיסופים, שהיה באותה עת כביש הגישה היחיד לגוש ושעובר בין דיר אל באלח לחאן יונס, שימש כמטרה עיקרית לפיגועי ירי מצד המחבלים ולא מעט ישראלים נרצחו בו כתוצאה מירי, שבוצע בחסות פרבריה הצפוניים של חאן יונס. פיגוע הירי החמור מכולם בציר היה רצח טלי חתואל וארבע בנותיה. בנוסף להתקפות על הציר, בוצע מספר ניכר של נסיונות חדירה אל עבר יישובי גוש קטיף, רובם סוכלו על ידי צה"ל, אם כי מספר פעמים המחבלים הצליחו לחדור אל אזורי החממות ולפגוע בעובדים ששהו שם.
בנוסף לפיגועי הירי, תושבי גוש קטיף חיו תחת הפגזה מתמדת מצד הפלסטינים. 5904 פצצות מרגמה ורקטות קסאם נורו אל עבר יישובי הגוש מאז פרוץ אינתיפאדת אל אקצה. ההפגזות התבצעו בתדירות כמעט יומיומית ורובן מאזור חאן יונס.
מתנגדי ההתנתקות טענו שהיישובים משמשים חומת מגן ליישובי הנגב המערבי ומונעים ירי רקטות עליהם ועל ערים עורפיות כגון אשקלון, נתיבות ואף אשדוד. לדידם, העובדה כי לאחר ההתנתקות נמשך ירי הקסאמים לעבר יישובים שמחוץ לרצועת עזה, ואף הגיע לנקודות צפוניות מבעבר, מהווה הוכחה לטענתם. מאידך, תומכי ההתנתקות טענו שהשליטה ברצועת עזה על כמיליון וחצי תושביה הפלסטינים מהווה מעמסה דמוגרפית, כלכלית ומוסרית על מדינת ישראל.
[עריכה] לאחר ההתנתקות
מאז שעזבו כוחות צה"ל את ההתנחלויות שברצועת עזה עם השלמת תוכנית ההתנתקות, נותר רובו המוחלט של השטח שננטש שומם. הפלסטינים החיים באזור כמעט ולא עשו שימוש בשטח שננטש, והשימושים המשמעותיים ביותר שנעשו הם שימוש בבניין בית הספר האזורי בנווה דקלים לאוניברסיטת אל-אקצה (הנשלטת על ידי חמאס) ובניית מחנות אימונים צבאיים באזור התעשייה ביישוב.
ב-12 ביולי 2006, נכנסו כוחות גדולים של שריון וחי"ר לאזור גוש קטיף במסגרת מבצע גשמי קיץ ועזבו כעבור יומיים.
[עריכה] הנצחת גוש קטיף
- ב- אוגוסט 2008 הוקם במרכז ירושלים מוזיאון הנצחת גוש קטיף המנציח את החיים בגוש וההתנתקות.
- ב-30 ביולי 2008 אישרה הכנסת הקמת מרכז הנצחה לגוש קטיף לפני פינויו. באותו חודש הנפיק דואר ישראל בול זיכרון להתיישבות היהודית בגוש קטיף.
- ב- 9 בספטמבר 2008 עירית אשקלון קראה לארבעה רחובות בשכונת "הנשיא הרצוג" על שם יישובים בגוש קטיף. הרחובות נקראו על שם ניסנית מורג אלי סיני וכפר דרום.[1].
- ב-2008 הוציאה הסופרת אסתר שטרייט-וורצל את הספר "קיץ כתום", רומן המספר על "גירוש גוש קטיף" ונוקט עמדה המתנגדת להתנתקות ותומכת במתנחלים. שטרייט-וורצל אמרה שהיא התנגדה להתנתקות ותומכת בימין הציוני-לאומי. [2]
[עריכה] ראו גם
 בית הכנסת בכפר דרום |
 חממה לגידול חסה בגוש |
[עריכה] לקריאה נוספת
- אריק יפת: על הניסים - סיפורים מגוש קטיף, הוצאת ספרית נצרים, תשס"ה, 2005.
- חגי הוברמן: שורשים בחולות, הוצאת מדרשת נצרים, תשס"ה, 2005.
- מירי צחי, קטיף: תשעה ימים באב, תמונות מאבק, הוצאת מקור ראשון, 2006.
[עריכה] קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
- גוש קטיף - אתר ועד מתיישבי גוש קטיף והמרכז לתיעוד ותודעת גוש קטיף
- אתר קטיף.נט
- אתר "יד-קטיף" - אתר שהוקם לזכר גוש קטיף וצפון השומרון, המכיל סרטים ותמונות
- תמונות של יישובי גוש קטיף, אתר קטיף.נט הישן
- תמונות מגוש קטיף (פורום פרש)
- מצגת של משפחת טשנדי ובה תמונות מגוש קטיף, בעיקר מנווה דקלים וכן תמונות מפינוי הגוש ועזיבת הבית
- אתר הבלוגים של מפוני גוש קטיף
- חדשות גוש קטיף לאחר הפינוי
- תמונות וחומרי הסברה מלפני הפינוי
- תמונות מגוש קטיף ארבעה חודשים לפני הפינוי
- נווה דקלים - ניצן, אתר נווה דקלים שבניצן
[עריכה] הערות שוליים
- ^ עתון "ארץ ישראל שלנו" תאריך כ"ה תשרי תשס"ח עמוד 8
- ^ כרמית ספיר-ויץ, אסתר שטרייט-וורצל מתנתקת מהקונצנזוס, nrg, ה-21.12.2008
