סלבדור (ספינת מעפילים)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
"סלבדור"
Salvador former Tsar Krum.jpg
אוניית המעפילים "סלבדור"
ארגון ברוך קונפינו
קורות ההפלגה
נמל המוצא נמל וארנה, בולגריה
מספר מעפילים 352 איש
רב החובל ויקטור איוואנוב
יום היציאה 3 בדצמבר 1940
נתוני האונייה
סוג האונייה מפרשית
הושקה 1912
בעלים קודמים חב' סְטרוּמָה (בולגרית:Струма)
שם קודם צאר קְרוּם (בולגרית:Цар Крум)
תאריך רכישה אמצע 1940
תפוסה 100 טונות
אורך 20 מ'
רוחב 6 מ'
גודל הצוות 3 אנשי צוות ו-2 מתנדבים
גורלה טבעה ב-12 בדצמבר 1940
מקום טביעתה מול העיירה סיליברי בטורקיה.
נתיב הפלגתה של הסלבדור עד לטביעתה
קבוצת מעפילים חברי כל תנועות הנוער כפי שצולמו בווארנה בעת ההמתנה להפלגת הסלבדור
שרידיה הטרופים של הסלבדור לחופי העיירה סיליברי בטורקיה
קבוצה מניצולי טביעת הסלבדור
שרידי הסלבדור כפי שצולמו בחופי סיליברי
לוחית זיכרון בהר הרצל לנספים בספינה סלבדור

סלבדורלאדינו: Salvador, "מושיע") היה שמה של אוניית מעפילים אשר הפליגה ב-3 בדצמבר 1940 מנמל וארנה שבבולגריה, במסגרת מפעל ההעפלה הפרטי של ד"ר ברוך קונפינו ועל סיפונה 352 מעפילים. ב-12 בדצמבר 1940 לפנות בוקר טבעה הספינה בים מרמרה מול חוף סיליברי(אנ') ו-238 מעפילים נספו באסון.‏[1] טביעת הסלבדור עוררה הדים רבים בבולגריה ומחוצה לה ובעקבותיה הופסק מפעלו של הד"ר קונפינו.

רקע ורכישת הספינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר הפלגת הליברטאד גברה הביקורת הציבורית על ברוך קונפינו על רקע מצבה הרעוע של הספינה ותנאי ההפלגה. ב-20 במרץ 1940 אסר משרד החוץ הבולגרי על הפלגת ספינות מעפילים נושאות דגל בולגרי לארץ ישראל. במקביל המשיכו להתרכז בווארנה יהודים רבים, חלקם פליטי "המסע לגירוש נתינים זרים" וחלקם פליטים ממדינות אירופיות שהגיעו לבולגריה. מפקד המשטרה הבולגרית הקולונל אטאנאס פאנטב לחץ להוצאת היהודים אל מחוץ לגבולות בולגריה בכל דרך אפשרית ובכלל זה באמצעות מפעלו של קונפינו. כמה עשרות פליטים יהודים הועלו בכוח על ידי המשטרה הבולגרית על האונייה פאסיפיק שארגן ברטולד שטורפר ועגנה לתיקונים בנמל וארנה. קונפינו הואשם שהמעשה תואם עמו והוא הכחיש. הלחץ של קהילת וארנה מחד והמשטרה הבולגרית מאידך הוביל את קונפינו לרכישת ספינה נוספת.

קונפינו הקים ועד ציבורי בראשותו שלו ושל מקס דוידוב. הוועד רכש ב-320,000 לבות מחב' סְטְרוּמָה את המפרשית "צאר קרום" (בבולגרית: Цар Крум), שהייתה ספינת עץ שהושקה ב-1912, בת 100 טונות, אורכה 20 מטרים ורוחבה 6 מטרים.‏[2][3] הספינה חסרה ציוד בטיחות ותברואה בסיסיים והיא עברה שיפוצים מסוימים כדי להתאים להובלת נוסעים. ההצעה להתקין במפרשית מנוע נדחתה על ידי הוועד הציבורי. שמה של הספינה שונה ל"סלבדור" (בלאדינו: מושיע). לפי התכנון המקורי, 250 מעפילים אמורים היו להפליג על ה"סלבדור" ומספר זה הלך והאמיר ככל שהתקרב מועד ההפלגה וגבר הלחץ לביצועה. בגין ההפלגה שילמו הנוסעים סכום ממוצע שנע בין 5,000 ל-6,000 לבות (כ-500 עד 600 דולרים אמריקניים). צוות הספינה מנה 3 מלחים. הקברניט הבולגרי ויקטור איוואנוב ושני מלחים רוסים. עוד שני בני הקהילה היהודית בווארנה התנדבו לסייע בהפלגה והיו אנשי צוות לא רשמיים. ה"סלבדור" הפליגה תחת דגל אורוגוואי.

לאור מצבה הרעוע של ה"סלבדור" התנגדה הקונסיסטוריה היהודית של בולגריה להפלגה וב-29 באוקטובר, אף הוזמנו חברי הוועד הציבורי לשימוע במליאת הקונסיסטוריה והוזהרו שלא לסכן את חיי הנוסעים. קונפינו לא התייצב לישיבה. גם "אגודת הציונים הכלליים בסופיה", שבה כיהן בשעתו קונפינו כסגן יושב ראש, גינתה את קונפינו ואת פעילות הוועד הציבורי והתנערה מכל קשר עמם. ממשלת בריטניה, באמצעות שגרירה ג'ורג' ויליאם רנדל, דרשה מהממשלה הבולגרית למנוע את ההפלגה הספציפית וכן באופן כללי למנוע את הגירתם הלא חוקית של יהודים מבולגריה לארץ ישראל. מנהל נמל וארנה נַיְידֶנוב, סירב לאשר את ההפלגה בשל אי כשירותה של הסלבדור. הוועד הציבורי בראשות קונפינו הודיע שלא יועלו על הספינה נוסעים מעבר ליכולתה, הם ידאגו לכשירותה ובכוונתם לקיים את ההפלגה. מפקד המשטרה הבולגרי הקולונל אטאנאס פאנטב כפה על מנהל נמל וארנה לאשר את יציאת ה"סלבדור" בניגוד לחוות דעתו המקצועית ובניגוד להנחיות משרד החוץ הבולגרי וכך, ב-3 בדצמבר 1940 בשעה 21:30 יצאה ההפלגה לפועל.‏[3]

ההפלגה וטביעת הסלבדור[עריכת קוד מקור | עריכה]

זמן קצר לפני תחילת ההפלגה העלתה המשטרה הבולגרית לספינה בכוח רב, מספר יהודים פליטי המסע לגירוש נתינים זרים ומניין המעפילים על סיפונה עלה לכדי 352 נפשות. ה"סלבדור" נגררה על ידי ספינת גרר בולגרית בשם "ווֹיְוֹודָה" אל מחוץ לנמל וארנה. סוכם עם הוועד המארגן שספינת הגרר תוביל את ה"סלבדור" לנמל איסטנבול, אך בפועל נגררה הספינה למרחק של כמה עשרות קילומטרים מהבוספורוס והושארה שם. בהיעדר מנוע ותנאי רוח, המתינה הספינה יומיים ולבסוף ב-6 בדצמבר, נגררה לנמל איסטנבול על ידי ספינת גרר טורקית. ה"סלבדור" עגנה בנמל איסטנבול במשך 5 ימים וב-11 בדצמבר נגררה אל ים השיש על ידי ספינת משמר החופים הטורקי והושארה במרחק של כ-6 קילומטרים מנמל איסטנבול. אחר חצות פרצה סופה שלוותה בגשמים, שלגים ורוחות חזקות. הקברניט ויקטור איוואנוב ניסה לשוב לנמל איסטנבול, אך בהיעדר כוח מנוע התקשה לנווט את הספינה וכמה מאות מטרים מול חופי סיליברי היא עלתה על שרטון. ב-12 בדצמבר לפנות בוקר קרס מבנה העץ של ה"סלבדור" והיא התפרקה. 238 מעפילים נהרגו ומהם 66 ילדים, חלקם טבעו וחלקם מתו מהיפותרמיה, גם כאלו שהצליחו להגיע לחופי סיליברי בכוחותיהם האחרונים. מספר מצומצם של ניצולים הצליח להגיע לבתי תושבים בסיליברי ולבקש עזרה. השלטונות הטורקיים בליווי תושבים מקומיים פעלו במהירות כדי לסייע בחילוץ הניצולים.‏[3] לפי עדויות הניצולים מולאו חגורות ההצלה רק בכמות קטנה של שעם ומרבית המילוי היה מקש ונסורת וכשאלו באו במגע עם המים הפכו החגורות כבדות ושקעו. עוד עולה מהעדויות כי לרב החובל איוואנוב לא היו מכשירי ניווט בסיסיים.‏[4] מקום טביעתה של ה"סלבדור" מכונה עד ימינו בפי תושבי המקום "מפרץ היהודים".

התגובות לטביעת הסלבדור[עריכת קוד מקור | עריכה]

טביעת ה"סלבדור" התקבלה בתדהמה בקרב הקהילות היהודיות בבולגריה, ועד מהרה זו התחלפה בזעם. על קירות בתים ומבני ציבור של הקהילה היהודית ברחבי בולגריה נתלו מודעות אבל ובסופיה ובפלובדיב הן הוסרו על ידי המשטרה הבולגרית תוך הטלת איסור על הדבקתן החוזרת. ב-15 בדצמבר הגיעה קבוצת קרובי משפחה של קרבנות ה"סלבדור" אל ביתו של ברוך קונפינו במטרה לבצע בו לינץ', אך הוא עזב את ביתו מבעוד מועד וקבוצת המפגינים גרמה נזק לבית. בהמשך, נעצר קונפינו על ידי השלטונות הבולגריים ונשלח למחנה המעצר "גונדה וודה". גורמים בקרב יהדות בולגריה טענו כי כליאתו של קונפינו הייתה למעשה מעצר הגנתי שנועד להגן עליו מזעם המשפחות.‏[5] ידיעות על טביעת הספינה התפרסמו בכלליות גם בעיתונות הבולגרית.

הקונסיסטוריה היהודית שיגרה מכתב אל יושב ראש הפרלמנט הבולגרי ובו היא האשימה את הממשלה הבולגרית וחברי הפרלמנט באסון. שגריר בריטניה ג'ורג' ויליאם רנדל הגיש מחאה רשמית על יציאתה של ספינת מעפילים מבולגריה למרות התחייבות משרד החוץ הבולגרי והטיל את האחריות לאסון על ממשלת בולגריה. לשאלת משרד החוץ הבולגרי השיבו נציגי משטרת בולגריה כי אונייה נושאת דגל בולגרי לא יצאה מנמל וארנה וכי ידוע על אונייה נושאת דגל אורוגוואי שיצאה לכוון איסטנבול ולא ארץ ישראל ומשכך, האחריות על המשך הטיפול בה היא על הממשלה הטורקית.

הקונסיסטוריה היהודית הקימה ועדת חקירה לבדיקת נסיבות הטביעה בראשות לאון פרחי. כמומחה מקצועי זימנה הקונסיסטוריה את אנטון פרודקין שהיה קברניט הרודניצ'אר בהפלגות א'-ג' ופוטר לאחר שתמך בשביתת חברי הצוות. פרודקין הכין חוות דעת מקצועית קשה במיוחד בדבר אי התאמתה של ה"סלבדור" להפלגה. מנהל שירותי הביטחון הבולגריים פאבלוב, זימן אליו את חברי ועדת החקירה והורה להם לחדול מפעולתם.‏[5] גם מפקד המשטרה הבולגרית הקולונל פאנטב לחץ על חברי הקונסיסטוריה לבל יפורסם הדו"ח, בוודאי לא דו"ח המכיל התייחסות לחלקה של הממשלה או המשטרה הבולגרית. הדו"ח שנכתב והשתרע על פני 12 עמודים, יועד בעיקר לצרכים פנימיים של הקהילה וכלל ניתוח של האירועים והטלת אחריות בעקיפין על ברוך קונפינו. מחשש לתגובת הממשלה הבולגרית לא חתמו חברי הקונסיסטוריה על הדו"ח והוא מעולם לא פורסם רשמית.‏[3]

בדו"ח נקבע שחברי הוועד הציבורי שניהל את ההפלגה (אשר מונה על ידי קונפינו והוא עמד בראשו), לא עמדו בהתחייבותם להבטחת שלומם של הנוסעים והספינה לא הייתה כשירה להפלגה. בדו"ח לא צוין דבר לגבי חלקה של הממשלה הבולגרית, וזאת אף שהיה ברור כי פאנטב כפה על מנהל הנמל לאשר את הפלגת ה"סלבדור" וכי בין נוסעיה היו "נתינים זרים" שהפכו פליטים בעקבות החלטת הממשלה הבולגרית לגרשם. ממשלת טורקיה הקימה ועדת חקירה שקבעה אף היא שהספינה לא הייתה כשירה להפלגה. עוד קבע הדו"ח הטורקי, כי חסרו ב"סלבדור" אמצעי ניווט ובטיחות, מספר המעפילים שהועלו עליה חרג באופן ניכר מיכולת נשיאתה וכי צוותה הורכב מ"ספנים זקנים". בסיכומו, הטיל הדו"ח הטורקי את האחריות לאסון על הקברניט הבולגרי ויקטור איוואנוב והוא נאסר. ב-1946, פרסם קונפינו בסופיה את החוברת "עלייה ב'" ובמסגרתה התנער מאחריות לאסון.‏[6][5] בעיתונות היהודית התפרסמו מאמרי ביקורת נוקבים על קונפינו ועל הוועד הציבורי, תוך ציון ההתנגדות הגורפת להפלגת ה"סלבדור" מצד גורמים רבים בקרב יהדות בולגריה. יושב ראש ההסתדרות הציונית בבולגריה אלברט רומנו שיגר מכתב חריף אל ההסתדרות הציונית בישראל בבקשה לשלוח בדחיפות סרטיפיקטים ליהודי בולגריה.‏[3] לאחר אסון ה"סלבדור" הופסק מפעל ההעפלה הפרטי של ברוך קונפינו והותיר אותו בנרטיב ההיסטורי של יהודי בולגריה כדמות השנויה במחלוקת נוקבת. במרץ 1941, לאחר הפלגת הספינה דאריין ב', וכניסת הצבא הגרמני למדינה מתוקף הצטרפות בולגריה לההסכם התלת-צדדי, פסקה לחלוטין העלייה הבלתי ליגאלית מחופי בולגריה.‏[7]

אחרית דבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

ממשלת בולגריה התירה ל-80 מהניצולים לשוב לבולגריה והם עלו בהמשך לישראל. אחד מניצולי ה"סלבדור" לאון יוסף, אשר איבד באסון את אמו, שני אחיו ואחותו, נהרג בקרב בית קשת במהלך מלחמת השחרור. ביוזמת ממשלת ישראל, הסוכנות היהודית ואיחוד עולי בולגריה בישראל, הובאו ב-31 באוגוסט 1964 עצמותיהם של מעפילי ה"סלבדור", ובכלל זה של 21 מן הנספים שלא זוהו, למנוחת עולמים בישראל ונטמנו בקבר אחים בחלקת המעפילים בהר הרצל שבירושלים. גופות החללים לא זוהו מעולם ונקברו עם מצבות ללא שם. יושב ראש הסוכנות היהודית משה שרת נשא דברים בטקס ההלוויה ובין השאר אמר:

"אנו מביאים היום לקבר ישראל במדינת-ישראל את עצמותיהם של מעפילים מגלות בולגריה, אשר מתו מות קדושים בהיטרף ספינתם בים השיש. בקרב קהל המלווים ניצבים נציגים רבים אחרים של יהדות בולגריה המהוללת, אשר ביום פקודה קמה כאיש אחד ועלתה לארץ, כשזכר מעפילי "סלבדור" וקרבנותיה משמש להם מופת ומורה דרך."[8]

ב-2006 ביים ניסים מוסק את הסרט התיעודי "סלבדור: ספינת החלומות המנופצים" העוסק בפרשה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ שלמה שאלתיאל, מארץ הולדת למולדת, עלייה והעפלה מבולגריה ודרכה בשנים 1939 - 1949, הוצאת עם עובד, תל אביב, 2004, עמודים 68-69.
  2. ^ הספינה סלבדור, באתר wertheimer.info (באנגלית).
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 3.4 שלמה שאלתיאל, מארץ הולדת למולדת, עמודים 83-90.
  4. ^ שלמה שאלתיאל, מארץ הולדת למולדת, עמוד 314.
  5. ^ 5.0 5.1 5.2 חיים קשלס, קורות יהודי בולגריה, כרך ג' - תקופת השואה, הוצאת דבר, תל אביב, 1969, עמודים 26-37
  6. ^ חיים קשלס, ספינות המעפילים "סלבדור", "דוריאן" ו"נאדז'דה", בתוך: אנציקלופדיה של גלויות - יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמודים 775-780.
  7. ^ מיכאל בר-זוהר, הרכבות יצאו ריקות, הוצאת הד ארצי, אור יהודה, 1999, עמוד 44.
  8. ^ דברים שנשא משה שרת בשנת 1964 (יו"ר הסוכנות באותה עת) בהר הרצל, לרגל העלאת עצמות הקורבנות של ספינת סלבדור וקבורתן בהר, באתר "כולנו בולגרים", אוחזר ב-17 באוגוסט 2012.