אסון סטרומה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אסון סטרומה
תאריך 24 בפברואר 1942 עריכת הנתון בוויקינתונים
מיקום איסטנבול עריכת הנתון בוויקינתונים
קואורדינטות 41°23′00″N 29°13′00″E / 41.3833°N 29.2167°E / 41.3833; 29.2167
הרוגים 791
פצועים 0
ניצולים 1
מפה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

אסון סטרומה היה טביעתה ב-24 בפברואר 1942 של אוניית המעפילים סטרומה (MV Struma), שעליה ניסו כ-800 פליטים יהודיים מרומניה להעפיל לארץ ישראל במהלך מלחמת העולם השנייה והשואה. סטרומה הייתה אונייה בעלת גוף ברזל בנפח 240 טון שנבנתה ב-1867 כסקונר מונעת בקיטור[1] אך לפני הפלגתה האחרונה הופעלה מחדש עם מנוע דיזל משומש.[2][3][4] היא הייתה באורך 148.4 רגל (45 מטרים), בעלת רוחב מרבי של 19.3 רגל (6 מטרים) ושוקע של 9.9 רגל (3 מטרים).[5][1] לפי הערכות, נדחסו לתוכה כ-791 פליטים ו-10 אנשי צוות.[6][7]

הכניסה למוזיאון סטרומה בבאר שבע

מנוע הדיזל בסטרומה כשל מספר פעמים בין יציאתה מקונסטנצה שבים השחור ב-12 בדצמבר 1941 ועד הגעתה לאיסטנבול ב-15 בדצמבר. נאלצו לגרור אותה על ידי סירה גוררת כדי לעזוב את קונסטנצה ולהיכנס לאיסטנבול. ב-23 בפברואר 1942, כשמנועה עדיין לא תקין והפליטים על הסיפון, גררו הרשויות הטורקיות את סטרומה מאיסטנבול דרך הבוספורוס אל החוף של שילה בצפון איסטנבול. בבוקר 24 בפברואר, צוללת סובייטית בשם щ-213 (אנ') מדגם שצ'וקה (Щука) (אנ') טרפדה אותה, והרגה כ-781 פליטים ועוד 10 אנשי צוות. היה זה האסון הימי הגדול ביותר בים השחור במלחמת העולם השנייה. עד לאחרונה מספר הקורבנות נאמד ב-768, אך הנתון הנוכחי הוא תוצאה של מחקר שנערך לאחרונה על שש רשימות נוסעים שונות.[6] רק מפליג אחד, דוד סטוליאר בן ה-19, שרד (הוא נפטר ב-2014).

אסון סטרומה הצטרף לאסון הפאטריה, שטבעה לאחר חבלה שביצע ארגון ההגנה באונייה בעודה עמוסה בפליטים יהודים בנובמבר 1940, כדי למנוע מהשלטון המנדט הבריטי בארץ ישראל לגרש עולים לאי מאוריציוס.[8][9]

הכנות להפלגה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפלגתה של אוניית המעפילים דאריאן 2, שהצליחה להביא את העולים לארץ ישראל, עוררה רצון לחקותה ואכן ארגון העלייה עליית אף על פי תכנן להעביר מרומניה מאות עולים לארץ ישראל באמצעות אונייה השייכת לאחים סינגרוס, מפעילי אוניות יווניים, שהיו גם בעלי האונייה דאריאן 2. נציג תנועת העלייה למשא ומתן היה סולומון ליבוביץ' אריאל והסוכנים הימיים שייצגו את בעלי האונייה היו סטפאנו ד'אנדרייה[10] וז'אן פנדליס.

הפלגת הספינה תוכננה לסתיו 1941, אולם ההרשמה התחילה כבר בנובמבר 1940, כשהספינה, ששמה אז היה 'מקדוניה', הייתה עדיין בנמל פיראוס. בפרסומת להפלגה הוצגה תמונה של הספינה קווין מרי. לאחר שנרשמו 300 יהודים להפלגה ונגבו מהם ארבעים מיליוני לאי ועדיין אף אחד לא הפליג, נפוצו חשדות שמדובר ברמאות. נשיא הוועד, אאוג'ן מאיסנר, סולומון ליבוביץ' אריאל, אלה גוטמן בונסקו ומ. שוורץ נעצרו ונחקרו. חלק מהנרשמים, שהתלוננו, תבעו את השבת כספם ואחרים, שמאוד רצו להפליג, ביטלו את תלונותיהם. עם הגעת הספינה לקונסטנצה שוחררו על תנאי העצורים, עם הבטחה שההפלגה תצא לפועל בהקדם האפשרי.

לאחר מרד הלגיונרים ופרעות בוקרשט עלה מאוד הביקוש לכרטיסי הפלגה בסטרומה וגם מחיריהם[11]. מחיר הכרטיס להפלגה התחיל בשלושים אלף לאי והלך ותפח, ככל שהביקוש גדל עד מאתיים וארבעה אלפי לאי בספטמבר 1941. עבור סכום זה הובטח למפליגים להביאם עד ארץ ישראל, לספק להם תזונה ותנאי שינה סבירים.[12] עבור מקום בתא האמיר המחיר עד ארבע מאות - חמש מאות אלפי לאי.[13]

הספינה מקדוניה, ששמה הוחלף לסטרומה, הגיעה לקונסטנצה ביום 28 במאי 1941. אנשי עליית אף על פי הבטיחו כעת, שהספינה תצא לדרך תוך שלושה שבועות. הם היו צריכים לבקש ולקבל אישור על כל צעד ושעל, אישור כדי לשלוח מברק לארצות הברית לקבלת 36,700 דולרים עבור העברת קבוצה של 400 עולים. אישור לביצוע שיחות טלפון עם נציגי הבעלים של הספינה בקונסטנצה. אישור לנסיעת נציגים לערים שונות, כדי להכין רשימות של עולים. אישור לנסיעה לקונסטנצה, כדי לפקח על הכנת הספינה להובלת העולים. לא כל הבקשות אושרו, שילוח נציגים ליאשי ולקונסטנצה לא אושרה, כי ערים אלה היו חלק מאזורים צבאיים. בגלל אווירת חשדות כלפי מפעל העלייה, נשלח לקונסטנצה לבדיקה הקצין הימי טונגארו, הוא בדק את הספינה והבטיח, שהיא מצוידת היטב להפלגה ויש בה מקום לשמונה מאות מפליגים.[14]

המגבלות הרבות שהוטלו באותה תקופה על יהדות רומניה בכל הנוגע לתנועה ולתקשורת והצורך לקבל אישור מראש עבור כל דבר, סרבלו ועיכבו את ההכנות. גם החשדנות הוסיפה קשיים. עיכוב בשחרור חלק מהיהודים מקבוצות העבודה שלהם הביא לדחיית ההפלגה ל-24 בנובמבר. 10 שעות לפני ההפלגה נמסר להם שאישור היציאה בוטל. השלטונות גילו שברשימות המיועדים להפלגה מופיעים אנשי ועדת העלייה, ששוחררו על תנאי וגם שישה אנשים החשודים בבריחה מגטו קישינב. הספינה עוכבה גם על ידי הליכים משפטיים, שהפעילו הבעלים הקודמים, אשר טענו להמשך בעלות. שלטונות בולגריה תמכו בדרישות הבעלים הקודמים.

מארגני ההפלגה עשו מאמצים רבים, כדי להתגבר על המכשולים והציעו לפתור את הבעיות עם הבולגרים בעזרת ועדת בוררות. נקבע ערביון של 150,000,000 לאי, שהופקדו והספינה שוחררה. ב-1 בדצמבר התקבל גם אישור השלטונות וב-7 בדצמבר, ברכבת מיוחדת, יצאו 740 יהודים מבוקרשט אל קונסטנצה, שם עגנה הספינה.[15]

הכנת הספינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סטרומה, בסביבות 1890, כשעוד נקראה Xanthia
ערך מורחב – סטרומה

סטרומה נבנתה כיאכטה מפוארת,[4] אך הייתה בת 74 ובשנות ה-30 נשאה בקר על נהר הדנובה תחת דגל הנוחות של פנמה[16].

ביום 13 באוקטובר 1941 ערכו קומנדור ד. ניקולסקו, רב חובל של נמל קונסטנצה, המהנדס סבר פופה ורב חובל גאורגה ביביצ'סקו ביקורת על הספינה סטרומה וסיכמו אותה בכתב. בביקורת נקבעו העובדות הבאות:

  • משקל הספינה, נכון ל-15 באוגוסט 1941 היה 130 טונות.
  • מבני התאים על הסיפון העיקרי - 15,5 טונות.
  • מבני עזר שונים - 5,5 טונות.
  • המנוע החדש עם נספחיו - 9 טונות.
  • דלק למנוע עבור 180 שעות הפלגה - 16 טונות.
  • נוסעים: 650 כפול 80 קילו בממוצע - 52 טונות.
  • כבודה של נוסעים לפי 40 קילו בממוצע - 26 טונות.
  • מזונות - 15 טונות.
  • מי שתייה - 20 טונות.
  • זבורית חצץ - 8 טונות.
  • סגל, מטען הסגל ובלתי צפוי - 3 טונות.

סה"כ 300 טונות.

לדברי הבודקים הספינה מצוידת להובלת 748 אנשים, אך בגלל כל מיני מגבלות הכמות יורדת ל-650. בספינה יש מרפאה עם 8 מיטות, 10 בתי שירותים נפרדים, מטבח, חדר רחצה, 2 מיכלים למי שתייה בתכולה של 20 טונות, 2 מחסני מזון, אחד בקדמת הספינה ואחד באחוריה, תא עבור הצוות עם 8 מיטות, שני תאי פיקוד, האחד לרב חובל והשני למכונאי ראשי, יש מאור חשמלי בספינה, 4 סירות הצלה וחגורות הצלה לפי כמות המפליגים. לאחר הוספת תאים הו8עלתה יכולת ההובלה של הספינה ל-718 אנשים.[17]

העלייה לסיפון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעלייה לרכבת נבדקו המסמכים ומיששו את הכבודה של הנוסעים ולעיתים גם הוציאו דברים מתוך הכבודה, אך איש לא העז למחות. כשהרכבת יצאה לדרך הנוסעים שרו את המנון רומניה 'יחיה המלך!' ואת התקווה.

העלייה לסיפון של 682 מפליגים נמשכה ארבעה ימים, עד 11 בדצמבר. על ביקורת המכס היו אחראים פקידי המכס של קונסטנצה, נציגים של הבנק החלאומי של רומניה ועוד חמישה שליחים מטעם מועצת השרים. כל כבודה במשקל של יותר מ-20 קילוגרמים נפתחה ונלקח העודף. הוחרמו כמה קרונות עם בגדים תחתונים ועליונים, פרוות ותכשיטים. גם מזון הוחרם ואושרה העמסה של שני קרונות בלבד של מזון. נאסרה לקיחת פרוות, תכשיטים, כסף ותרופות. נציג הבנק הלאומי דרש לתלוש את הפרוות מצוורוני המעילים.

לכל מפליג הותר לקחת שלוש מערכות לבנים, שלושה זוגות נעליים, שש חולצות ושלוש כותונות לילה, שתי חליפות, מעיל כבד ומעיל קל.[18]

הפלגה ועגינה באיסטנבול[עריכת קוד מקור | עריכה]

המוסד לעלייה ב' התכוון להשתמש בסטרומה כספינת פליטים, אך גנז את התוכנית לאחר כניסת הגרמנים לבולגריה.[16] הבעלים היווני שלה, ז'אן ד' פנדליס, יצר קשר עם ציונים רוויזיוניסטים ברומניה.[16] ההסתדרות הציונית החדשה ותנועת הנוער הציונית בית"ר החלו לעשות סידורים לשימוש באונייה, אך ויכוח על בחירת הנוסעים הותיר את התכנון בידי בית"ר.[16]

מלבד הצוות ו-60 בני נוער מתנועת בית"ר, היו למעלה מ-700 נוסעים ששילמו סכומים גבוהים כדי לעלות על הספינה.[16] המספר המדויק אינו ברור, אך אוסף של שש רשימות נפרדות הניב סך של 791 נוסעים ו-10 אנשי צוות.[6] [19] לנוסעים נאמר שהם ישוטו על סירה משופצת עם עצירה קצרה באיסטנבול כדי לאסוף את אשרות ההגירה הפלסטיניות-ארץ-ישראליות שלהם.[20] ממשלת רומניה של יון אנטונסקו אישרה את המסע. היו עליה שתי סירות הצלה בלבד.[דרוש מקור] מתחת לסיפון הסטרומה היו חדרים עם דרגשים עבור 40 עד 120 אנשים בכל אחד. [21] על הדרגשים היו הנוסעים אמורים לישון ארבעה-ארבעה, עם 60 סנטימטרים (2 רגל) רוחב עבור כל אדם. [21]

ב-12 בדצמבר 1941, יום הפלגתה של הסטרומה, כשל המנוע. גוררת גררה אותה אל מחוץ לנמל קונסטנצה.[22] המים מול קונסטנצה היו ממוקשים, וספינה רומנית ליוותה את הסטרומה אל מחוץ לשדה המוקשים. [23] לאחר מכן נסחפה הסטרומה בן לילה בזמן שהצוות ניסה לשווא להתניע את המנוע.[22] הסטרומה שידרה אותות מצוקה וב-13 בדצמבר חזרה הגוררת הרומנית.[22] צוות הגוררת אמר שהם לא יתקנו את המנוע אלא אם תמורת תשלום.[22] לפליטים לא היה כסף לאחר שקנו כרטיסים ועזבו את רומניה, ועל כן נתנו את כל טבעות הנישואין שלהם לגורר, אשר תיקן את המנוע.[22] לאחר מכן יצאה סטרומה לדרך שוב, אך עד 15 בדצמבר המנוע כשל שוב. הסטרומה נגררה לנמל איסטנבול בטורקיה.[22]

הקרנטינה באיסטנבול[עריכת קוד מקור | עריכה]

רפיק סיידם, ראש ממשלת טורקיה, שסירב לקבל את נוסעי סטרומה לארצו

הסטרומה נשארה במעגן, בעוד דיפלומטים בריטים ופקידים טורקים מנהלים משא ומתן על גורל הנוסעים. עקב חוסר השקט בארץ ישראל שתחת שלטון המנדט הבריטי, הייתה הממשלה הבריטית בארץ ישראל נחושה בדעתה ליישם את הוראות הספר הלבן של 1939 וכך להפחית את ההעפלה היהודית לארץ ישראל. דיפלומטים בריטיים דחקו בממשלתו הטורקית של רפיק סיידם (Refik Saydam) למנוע מסטרומה להמשיך במסעה. סיידם אמר: ”טורקיה לא יכולה להפוך לביתם של אלה שלא רצויים באף מקום אחר”[24] הספינה הוכנסה לקרנטינה וטורקיה סירבה לאפשר לנוסעים לרדת. רק שלושה אנשים הורשו לעלות על הספינה, סימון ברוד, ריפאת קאראקו (Rifat Karako),[25] שהיו נציגי הקהילה היהודית של איסטנבול ו-N.G. Malioğlu, נציג השירות הימי הרומני.

הרולד מקמייקל, הנציב העליון הבריטי בארץ ישראל, שמנע כניסת נוסעי סטרומה לארץ

לאחר שבועות של משא ומתן, ממשלת בריטניה הסכימה לכבד את הוויזות הפלסטיניות שפג תוקפן, שהיו בידי כמה נוסעים, ואלה הורשו להמשיך לפלשטינה ביבשה. אישה אחת, מדאה סלמוביצ'י (Medeea Salmovici), אושפזה בבית חולים באיסטנבול לאחר הפלה.[26] ב-12 בפברואר הסכימו פקידים בריטים שילדים בגיל 11 עד 16 יקבלו אשרות לארץ ישראל, אליה יוכלו להגיע ביבשה. מחלוקת עיכבה את העברתם לארץ ישראל. ממשלת בריטניה סירבה לשלוח ספינה בטענה שאין לה כלי שיט פנויים למטרות הומניטריות וטורקיה סירבה לאפשר לילדים לנסוע ביבשה. על פי כמה חוקרים, 9 נוסעים ירדו מהאונייה ו-782 נוסעים ו-10 אנשי הצוות נשארו על הספינה.[7] חוקרים אחרים סבורים שבהתחלה היו רק 782 נוסעים, ורק סלמוביצ'י הורשתה לעזוב את הספינה.[27]

בין נוסעי הסטרומה היה גם יהודי דתי מברלאד, מנדל מרכוס, שוויתר על מכסת חפציו המותרת לטובת ספר תורה. ספר תורה זה שימש לטקסים בשבתות בבוקר בתקופת ההמתנה בקרנטינה. .[26]

המזון בקרנטינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בזמן שנעצרה באיסטנבול, חסר לסטרומה מזון. מרק היה מבושל פעמיים בשבוע וארוחת הערב הייתה בדרך כלל תפוז וקצת בוטנים לכל אדם. בלילה ניתנה לכל ילד מנת חלב.

גרירה לים ושקיעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפה של מיצר הבוספורוס המראה היכן סטרומה עגנה בהסגר בנמל איסטנבול (1), והיכן טורפדה וטבעה בים השחור. (2)

המשא ומתן בין טורקיה לבריטניה הגיע למבוי סתום. ב-23 בפברואר 1942, קבוצה קטנה של שוטרים טורקיים ניסתה לעלות על הספינה אך הפליטים לא הניחו להם לעלות. [21] כוח של כ-80 שוטרים הקיף את סטרומה בסירות מנוע, ולאחר כחצי שעה של התנגדות עלה על הספינה. [21] המשטרה ניתקה את העוגן מסטרומה וחיברה אותה לגוררת, שגררה אותה דרך הבוספורוס אל הים השחור. [28] כשהיא נגררה לאורך הבוספורוס, תלו נוסעים רבים בצדדים שלטים עליהם נכתב "SAVE US" באנגלית ובעברית, שלטים שהיו גלויים למי שגרו על גדות המצר. [29] למרות שבועות של עבודה של מהנדסים טורקים, המנוע לא הותנע. השלטונות הטורקיים נטשו את הספינה בים השחור, כ-10 קילומטרים צפונית לבוספורוס, לשם היא נסחפה בחוסר אונים. [21] [29] בבוקר 24 בפברואר אירע פיצוץ והספינה טבעה. שנים לאחר מכן התברר כי הספינה טורפדה על ידי הצוללת הסובייטית щ-213 שהטביעה גם את כלי השיט הטורקי צ'אנקאיה (Çankaya) ערב קודם לכן.[30][31]

סטרומה שקעה במהירות ואנשים רבים נלכדו מתחת לסיפונים וטבעו.[32] רבים אחרים שהיו על הסיפון שרדו את הטביעה ונצמדו לשברי הריסות, אבל במשך שעות לא הגיע חילוץ וכולם מלבד אחד מתו מטביעה או היפותרמיה. [21][32] מתוך 791 ההרוגים, יותר מ-100 היו ילדים. [33]

הניצול[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – דוד סטוליאר
דוד סטוליאר משמאל וסימון ברוד מימין, באיסטנבול, 1942

הקצין הראשון בסטרומה לזר דיקוף והפליט דוד סטוליאר בן ה-19 נאחזו בדלת תא שצפה בים. [34][32] הקצין הראשון מת בלילה אך טורקים בסירת משוטים חילצו את סטוליאר למחרת.[32] הוא היה השורד היחיד. טורקיה החזיקה את סטוליאר במעצר במשך שבועות רבים. סימון ברוד, איש עסקים יהודי מאיסטנבול, שבמהלך מלחמת העולם השנייה עזר למספר לא ידוע של פליטים יהודים שהגיעו לטורקיה, סיפק ארוחות לסטוליאר במהלך כליאתו בת החודשיים. עם שחרור סטוליאר, ברוד הביאו לביתו, סיפק לו בגדים ותיק, וקנה לו כרטיס רכבת לחלב שבסוריה. סטוליאר קיבל ויזה לארץ ישראל מהבריטים. [35][36]

תגובות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-9 ביוני 1942 פתח לורד ודג'ווד את הדיון בבית הלורדים בטענה שהממשלה הבריטית התנערה מהתחייבויותיה טען בזכות העברת המנדט של חבר הלאומים על ארץ ישראל לארצות הברית. הוא הצהיר במרירות: "אני מקווה שאזכה לחיות כדי לראות את אלה ששלחו את הסטרומה בחזרה לנאצים תלויים כמו המן לצדו של אב הטיפוס שלהם, אדולף היטלר".[37] המשורר האנגלי היהודי עמנואל ליטבינוף, ששירת בצבא הבריטי באותה תקופה, כתב שיר חריף לאות אבל על אובדן סטרומה. הוא התנדב לצבא הבריטי כדי להילחם בנאצים, וכינה את המדים הבריטים שענד "אות בושה", בתגובה לטביעת הסטרומה.[38] הוועד הלאומי ביטל את חגיגות פורים כולל העדלאידע. בבתי הכנסת התקיימו אזכרות והוועד קרא ליהודי העולם לקיים ביום השביעי לאסון יום אבל ומחאה.[39]

הנקמות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – רצח הלורד מוין

בשלב המכריע של הטיפול הרשמי בפרשת 'סטרומה' הייתה זאת התערבותו האישית של הלורד מוין שהטתה את הכף נגד כל הקלה במדיניות ה. בריטית לטובת הפליטים שעל סיפון האניה. לפי הוראותיו של מוין, התערב הציר הבריטי בטורקיה אצל השלטונות הטורקיים ודרש לגרש את אוניית המעפילים סטרומה למימי הים השחור. שני לוחמי הלח"י אליהו בית-צורי ואליהו חכים (בהמשך כונו "שני אליהו") ביצעו ב־6 בנובמבר 1944 התנקשות בלורד מוין. הלורד נהרג והמתנקשים הועמדו לדין, נשפטו והוצאו להורג.

רבים ראו בהרולד מקמייקל אשם עיקרי באסון ודרשו הענשתו. לח"י ביצעה שבעה ניסיונות התנקשות בחייו, אך ללא הצלחה.[40]

ההנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לימים הוקמו בחולון, באשדוד ובבית העלמין היהודי ג'יורג'יול בבוקרשט אנדרטאות לזכר חללי האוניה. רחובות ובתי כנסת נקראו על שם האוניה.

קטע מהאנדרטה באשדוד – האניה הטבועה סטרומה
אנדרטה לנספים באניה סטרומה, ב"כיכר סטרומה" בחולון
שלט הסבר באנדרטה ל"סטרומה" ו"מפקורה" באשדוד

במשך שנים רבות היו תיאוריות מתחרות לגבי הפיצוץ שהטביע את סטרומה. בשנת 1964 גילה היסטוריון גרמני כי הצוללת הסובייטית щ-213[41] ירתה טורפדו שהטביע את הספינה. מידע זה אושר ממקורות סובייטיים אחרים. [42] הצוללת פעלה לפי פקודות חשאיות להטביע את כל הספינות הנייטרליות והאויבות הנכנסות לים השחור כדי לצמצם את זרימת החומרים בעלי החשיבות האסטרטגית לגרמניה הנאצית. [43]

פרנץ וקולינס מכנים את טביעתה של סטרומה "האסון האזרחי הימי הגדול ביותר במלחמה". [44] אזרחים רבים יותר נספו באסונות ימיים אחרים במלחמה, כולל אסונות הווילהלם גוסטלוף, קאפ ארקונה ויוניו מארו (Junyō Maru), אך היו גם אנשי צבא על סיפון הספינות הללו.

ב-26 בינואר 2005 אמר ראש ממשלת ישראל, אריאל שרון, לכנסת: "הנהגת המנדט הבריטי הפגינה ... אטימות וחוסר רגישות בכך שנעלה את שערי ישראל בפני פליטים יהודים שחיפשו מפלט בארץ ישראל. כך נדחו בקשותיהם של 769 נוסעי האונייה סטרומה שנמלטו מאירופה - וכולם מלבד אחד [מהנוסעים] מצאו את מותם בים. לאורך כל המלחמה לא נעשה דבר כדי לעצור את השמדת העם היהודי."[45]

הריסות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנדרטת סטרומה באשדוד, ישראל

סטרומה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביולי 2000 מצא צוות צלילה טורקי שבר אונייה על קרקעית הים, באזור טביעתה של האונייה, והודיע כי מצא את סטרומה. צוות בראשות צוללן טכני בריטי ונכד של אחד הקורבנות, גרג בוקסטון, חקר מאוחר יותר שבר זה ושברים נוספים באזור, אך לא הצליח לזהותם בוודאות כשייכים לסטרומה. החלק שמצאו הטורקים היה גדול מכדי להשתייך לסטרומה.[46]

ב-3 בספטמבר 2000 נערך במקום טקס לזכר קורבנות האסון. השתתפו בו 60 קרובי משפחה של קורבנות סטרומה, נציגי הקהילה היהודית בטורקיה, שגריר ישראל ושליח ראש הממשלה, נציגים בריטים ואמריקאים, אך דוד סטוליאר בחר שלא להגיע מסיבות משפחתיות. [47]

הצוללת הסובייטית щ-213[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנובמבר 2008 גילה צוות של צוללנים הולנדים, גרמנים ורומניים של מועדון הצלילה של הים השחור את שברי ה-щ-213 מול חופי קונסטנצה ברומניה. סימוני הרישום שיכולים היו לסייע בזיהוי שבר הצוללת היו חסרים עקב נזק לצוללת. על כן, רק ב-2010 הצליחו הצוללנים להפיק מידע מספיק כדי לזהות אותה כ-щ-213.[48]

מקורות וקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Druks, Herbert (2000). The Uncertain Friendship: The US and Israel from Roosevelt to Kennedy. Contributions to the Study of World History. Westport, CT: Greenwood Press. pages 74–76 & note 26 on page 116. ISBN 9780313314230.
  • Enghelberg, Hedi (2013). The Last Witness – The Sinking of SS/MV Struma, Feb. 24th, 1942. Fort Lauderdale: Eng Publishing. ISBN 9781605851297.
  • Frantz, Douglas; Collins, Catherine (2003). Death on the Black Sea: The Untold Story of the Struma and World War II's Holocaust at Sea. London: HarperCollins. ISBN 0-06-621262-6.
  • Ofer, Dalia (1990). Escaping the Holocaust – Illegal Immigration to the Land of Israel, 1939–1944. New York: Oxford University Press. pp. 149–171. ISBN 0-19-506340-6.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מוזיאון סטרומה
  • כיכר סטרומה (חולון)
  • לורד מוין
  • אקסודוס
  • מפקורה - ספינה טורקית שנשאה 350 פליטים יהודים, טורפדה והוטבעה ב-5 באוגוסט 1944 על ידי צוללת סובייטית
  • נאוומאר - SS Navemar – אוניית מטען ספרדית המיועדת ל-28 נוסעים שלקחה 1,120 פליטים יהודים לניו יורק בהפלגה של שבעה שבועות ב-1941.
  • סנט לואיס – אוניית נוסעים גרמנית שהובילה 937 פליטים יהודים שנמנעה כניסתם לקובה, ארצות הברית וקנדה ב-1939.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 Lloyd's Register of Shipping (PDF). London: Lloyd's Register. 1932. נבדק ב-25 במרץ 2013. {{cite book}}: (עזרה)
  2. ^ מדובר במנוע שהוצא מספינה טובעת ושופץ
  3. ^ "Day 834 December 12, 1941". World War II Day-by-Day. 11 בדצמבר 2011. נבדק ב-25 במרץ 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  4. ^ 1 2 Allen, Tony; Lettens, Jan (22 בדצמבר 2012). "SS Struma (Струма) (+1942)". The Wreck Site. נבדק ב-25 במרץ 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  5. ^ "Struma - the tragedy of the ship of hope". Yekta Uzunoglu (באנגלית אמריקאית). נבדק ב-2018-07-05.
  6. ^ 1 2 3 Aroni, Samuel (2002–2007). "Who Perished on the Struma And How Many?". JewishGen.org.
  7. ^ 1 2 Aroni, Samuel (2002–2007). "Who Perished on the Struma And How Many?". JewishGen.org.
  8. ^ "Palestine: World War II". Encyclopædia Britannica. נבדק ב-28 ביולי 2010. {{cite web}}: (עזרה)
  9. ^ "Israel: World War II". Country Studies US. נבדק ב-28 ביולי 2010. {{cite web}}: (עזרה)
  10. ^ יהודי יווני בעל אזרחות איטלקית, שייצג את האחים סינגרוס
  11. ^ מורשת יהודית ברומניה
  12. ^ דוד סטוליאר – הניצול היחיד מטביעת אונית המעפילים סטרומה באתר של יד ושם
  13. ^ Maria Madalina Irimia, "STRUMA”: DESTINE ALE TRAGEDIEI. O PERSPECTIVĂ REVIZUITĂ עמוד 333 (ברומנית)
  14. ^ Maria Madalina Irimia, "STRUMA”: DESTINE ALE TRAGEDIEI. O PERSPECTIVĂ REVIZUITĂ עמוד 335 (ברומנית)
  15. ^ Maria Madalina Irimia, "STRUMA”: DESTINE ALE TRAGEDIEI. O PERSPECTIVĂ REVIZUITĂ עמוד 337 (ברומנית)
  16. ^ 1 2 3 4 5 Ofer 1990, pp. 149–171
  17. ^ Masacru în zori: torpilarea navei STRUMA – cea mai mare tragedie din Marea Neagră (ברומנית)
  18. ^ POVESTEA INCREDIBILĂ A VASULUI STRUMA (ברומנית)
  19. ^ Frantz & Collins 2003, pp. 295–335.
  20. ^ "The Struma: The Boat That Never Made It". 20th Century History. About.com. 2013.
  21. ^ 1 2 3 4 5 6 Druks 2000, p. 75.
  22. ^ 1 2 3 4 5 6 "David Stoliar Born 1922 Kishinev, Romania". Holocaust Personal Histories. United States Holocaust Memorial Museum. אורכב מ-המקור ב-8 בדצמבר 2012. נבדק ב-25 במרץ 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  23. ^ Druks 2000, p. 74.
  24. ^ Turkey: How nearly 800 Jewish refugees perished during the Holocaust (באנגלית)
  25. ^ The Struma Tragedy (באנגלית)
  26. ^ 1 2 VASUL „STRUMA” ÎN ISTORIOGRAFIE ŞI ÎN MEMORIA COLECTIVĂ (ברומנית)
  27. ^ Ives, Joel. "The Struma Tragedy". Romania SIG. JewishGen.
  28. ^ Ofer 1990, p. 166.
  29. ^ 1 2 Frantz & Collins 2003.
  30. ^ Helgason, Guðmundur (1995–2010). "щ-213". Uboat. נבדק ב-12 ביולי 2010. {{cite web}}: (עזרה)
  31. ^ Rohwer, Jürgen (1997). Allied submarine attacks of World War Two: European theatre of operations, 1939–1945. Annapolis, MD: Naval Institute Press. p. 107.
  32. ^ 1 2 3 4 Rubinstein, Shimon. "David Stoliar". Personal Tragedies as a Reflection on a Great Tragedy Called Struma. נבדק ב-25 במרץ 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  33. ^ Frantz & Collins 2003, Back cover.
  34. ^ Frantz & Collins 2003, pp. 196–197.
  35. ^ Frantz & Collins 2003, p. xii.
  36. ^ "Portrait of Jewish rescuer Simon Brod. - Collections Search - United States Holocaust Memorial Museum". collections.ushmm.org. נבדק ב-2020-05-03.
  37. ^ Sicker, Martin (2000). Pangs of the Messiah : The Troubled Birth of the Jewish State. Westport, CT: Greenwood Publishing Group. p. 161.
  38. ^ Laity, Paul (9 באוגוסט 2008). "Identity in the East End". The Guardian. {{cite news}}: (עזרה)
  39. ^ על תגובות היישוב לאסון הסטרומה, באתר יד ושם
  40. ^ Scufundarea vasului Struma la 80 de ani: o tragedie de proporții din timpul Holocaustului, de care se fac vinovate puterile beligerante (ברומנית)
  41. ^ "USSR щ-213". uboat.net. נבדק ב-14 בספטמבר 2010. {{cite web}}: (עזרה)
  42. ^ Frantz & Collins 2003, pp. 252–254.
  43. ^ Frantz & Collins 2003, p. 254.
  44. ^ Frantz & Collins 2003, p. 255.
  45. ^ אריאל שרון, נאום בכנסת, באתר הכנסת
  46. ^ "The Struma Project". Nesia Ltd. 2000. אורכב מ-המקור ב-28 בספטמבר 2007. {{cite web}}: (עזרה)
  47. ^ Frantz & Collins 2003, pp. 281–291.
  48. ^ "Divers discover Russian submarine" (בהולנדית). 13 בספטמבר 2010. {{cite news}}: (עזרה)
ההעפלה, העפלה מארצות המזרח
פעילי עליה שאול אביגור • יעקב אבידוב • יצחק (אייק) אהרונוביץ' • פנינה אורטרגר • יהודה ארזי • אמנון (זיסט) ברמן • נפתלי גולומב • משה גלילי • שלמה הלל • יוסי הראל • מנשה הראל • רחל ינאית בן-צבי • ציון כהן • משה כרמיל • מרדכי לימון • מזל מוצרי • דוד מימון • צבי נצר • עדה סרני • עקיבא פיינשטיין • אנטון פרודקין • יצחק צוקרמן • ברוך קונפינו • זאב שינד • שלמה תמיר
אוניית המעפילים "פלמ"ח"
אוניית המעפילים "פלמ"ח"

אוניית המעפילים טייגר היל
אוניית המעפילים טייגר היל

אוניית המעפילים חנה סנש
אוניית המעפילים חנה סנש

אוניית המעפילים אליהו גולומב
אוניית המעפילים אליהו גולומב

אוניית המעפילים אקסודוס
אוניית המעפילים אקסודוס
ארגונים הגדעונים • המוסד לעלייה ב' • עליית אף על פי • עליית הנוער • פלי"ם • שורות המגינים • תנועת הבריחה
אירועים אסון הפאטריה • אסון סטרומה • גולי מאוריציוס • הפאנים • ועדת החקירה האנגלו-אמריקאית • ליל וינגייט • מבצע אואזיס • מבצע איגלו • מבצע איילת השחר • מבצע מבוכה • מבצע מייקלברג• מבצע מרגו • עלייה ג' • עלייה ד' • פיצוץ תחנות הרדאר • פיצוץ הרדאר בגבעת אולגה • פרשת לה ספציה • פריצת מחנה עתלית • פרשת קלאדובו-שאבאץ • צי הצללים • קבורת נספי האונייה סלבדור בישראל
אתרים מחנות המעצר בקפריסין • מחנה המעצר בעתלית • מחנה המעצר בלטרון • מחנות העקורים
מסמכים הספר הלבן (1922) • הספר הלבן (1930) • הספר הלבן (1939) • מחברת לוזיה • סרטיפיקט
אוניות העפלה
1934 אוניון • ולוס • כוכב (כאוכב)
1937 אף-על-פי א', ב'
1938 אלי • אף-על-פי ג'-ו' • אטרטו א' • ארטימיזיה א', ב' • ג'יפו א' • דלפה • דראגא א', ב' • פוסידון א', ב'
1939 אגיה זוני • אגיוס ניקולאוס א', ב' • אוזיריס • אטרטו ב'-ז' • אסימי • ג'יפו ב' • דורה • דמטריוס • טייגר היל • טריפולי • ליזל • נעמי יוליה • סנדו • פאריטה • פרוסולה • קאטינה • קולורדו א' • קרוטובה • קרליצה-מריה • רודניצ'אר א'-ג' • רים
1940-1944 אוריון • אטלנטיק • הילדה • ליברטאד • מילוס • סלבדור • סקריה • פאטריה • פנצ'ו • פאסיפיק • רודניצ'אר ד' • דאריין 2 • סטרומה • ריטרול • לילי • בולבול • טאורוס • מילכה א', ב' • מריצה א', ב' • מפקורה • צלח א-דין • קזבק
1945 ברל כצנלסון • גבריאלה • דלין • חנה סנש • נתן א', ב' • פטר א', ב'
1946 אורד וינגייט • אליהו גולומב • אנצו סרני • ארבע חירויות • ביריה • ברכה פולד • דב הוז • הגנה • החייל העברי • הנרייטה סאלד • ווג'ווד • חביבה רייק • יגור • כ"ג יורדי הסירה • כנסת ישראל • כתריאל יפה • לטרון • מקס נורדאו • עמירם שוחט • פלמ"ח • רפיח • תל חי
1947 אף-על-פי-כן • אקסודוס • בן הכט • גאולה • המעפיל האלמוני • הפורצים • התקוה • חיים ארלוזורוב • י"ד חללי גשר הזיו • יהודה הלוי • כ"ט בנובמבר • לא תפחידונו • לנגב • מדינת היהודים • מולדת • מורדי הגטאות • עליה • קדימה • שאר ישוב • שבתאי לוז'ינסקי • שיבת ציון • תיאודור הרצל
1948-1961 אגוז • בונים ולוחמים • האומות המאוחדות • טירת צבי • יחיעם • ירושלים הנצורה • ל"ה גיבורי גוש עציון • לניצחון • לקוממיות • מדינת ישראל • משמר העמק • נחשון • עצמאות • קיבוץ גלויות • קרב עמק איילון
אוניות גירוש אושן ויגור • אמפייר הייווד • אמפייר רייוול • אמפייר לייף גארד
מורשת והנצחה
כללי אות המעפיל
ספרים וסרטים אקסודוס (ספר) • אקסודוס (סרט) • בדרך המחתרת לפלסטינה • הבלתי חוקיים • הספינה מפקורה (סרט) • הצי הסודי של היהודים
שירים בין גבולות • זמר לספינה • נאום תשובה לרב-חובלים איטלקי • שושנה שושנה
אתרים אנדרטת אניית המעפילים אקסודוס • חלקת המעפילים בהר הרצל • יד למעפיל האלמוני • מוזיאון ההעפלה וחיל הים • מוזיאון סטרומה • פסל-ים • שביל השלום האלפיני
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=אסון_סטרומה&oldid=38368908"