תנועת הבריחה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
15 ביולי 1945. ניצולי מחנה הריכוז בוכנוואלד מגיעים לנמל חיפה בטרם נעצרו על ידי הבריטים.

תנועת הבריחה הייתה התארגנות ציונית, שהייתה אחראית להגירה הבלתי-חוקית של כשלוש מאות אלף ניצולי שואה לארץ ישראל בשלהי מלחמת העולם השנייה ולאחריה, בין השנים 1944-1948. ההמונים נדדו ממזרח אירופה למרכזה ולדרומה במגמה להגיע לארץ ישראל.

הבריחה החלה באופן ספונטני, ולאחר מכן אורגנה בסיוע "ההגנה" והפכה לאחד הגורמים החשובים במפעל ההעפלה ובמאבק להקמתה של מדינת ישראל.

מקורה ולידתה של הבריחה באירועים שקדמו לה, כתוצאה מהמאמצים של חלקים בתנועות הנוער החלוציות והציוניות בחתירתם לעלות לארץ ישראל בדרך לא-דרך. מפעל זה הוא ייחודי לשארית הפליטה ששרדה, ייחוד המעוגן בלעדית במה שקרה בשנות השואה בפולין וברחבי אירופה תחת השלטון הנאצי.

ראשית ההתארגנות - פולין[עריכת קוד מקור | עריכה]

בראשיתה, לתנועת הבריחה לא היה כל קשר למנהיגות היישוב בארץ. היא יוסדה בפולין על ידי אנשי מחתרת ופרטיזנים יהודים. הניצנים הראשונים להתארגנות יהודית קהילתית החלו להופיע בלובלין בסוף שנת 1944, מיד לאחר שחרורה של פולין מידי גרמניה הנאצית. בין המייסדים הבולטים היו יצחק (אנטק) צוקרמן, סגן מפקד המרד בגטו ורשה, שקריאותיו למרד יהודי תרמו למרד הגדול בגטו ורשה. וכן אבא קובנר, מנהיג קבוצת פרטיזנים. אותן קבוצות יהודים החלו בפעילות עזרה וסעד, והיוו גרעין לתנועת "האיחוד" שהתפשטה בכל ריכוזי יהדות פולין. בעזרתן הוקם "הוועד היהודי המרכזי" ולאחר שחרורה של ורשה הוקמו גם "הוועדה ההיסטורית המרכזית" ו"ארגון הסופרים, העיתונאים והאמנים היהודים". מעגל האנשים האלה, שנפשם הייתה קשורה מימים ימימה במפעל החלוצי הארץ-ישראלי, התרחב עם התקדמותו של הצבא האדום מערבה. נוספה עליו הקבוצה החשובה של לוחמי גטו ורשה, ובהם יצחק (אנטק) צוקרמן, ועד מהרה הצטרפו לגרעין זה גם פליטים "אסיאתים". פליטים אלו היו ראשוני הרפטריאנטים ששבו מברית-המועצות ותרמו רבות להפעלתן של התחנות בדרך "הבריחה" ולשיקום גרעינים מאורגנים של תנועות הנוער הציוניות והחלוציות בפולין, וכן להשבתם של ילדים שהוסתרו בקרב לא-יהודים לקרוביהם או למסגרת יהודית מאורגנת.

בפולין שרר אי-שקט פוליטי והיהודים בה סבלו מהתנכרות ומאנטישמיות. עד סוף שנת 1945 נרצחו ברחבי המדינה 350 נפש במהלכו של מסע רציחות. לא היה כל צורך בפעולת הסברה של "הבריחה" שתאיץ ביהודים הנרדפים לנטוש את המדינה. אלפי יהודים הצטרפו לארגונים הציוניים שנציגיהם היוו את "ועד הבריחה" כדי לצאת מן המדינה, ובתחילת שנת 1945 נפתח נתיב הבריחה מפולין לרומניה. בשנת 1946 אירע פוגרום קיילצה, בו נרצחו 42 יהודים ו-80 נפצעו מתוך 143 היהודים ששהו בעיר, לאחר שבעיר נפוצה עלילת דם על היהודים. פוגרום זה היה אחד הגורמים להתפכחות ניצולי השואה, שקיוו להשתלב בחזרה בפולין.

זרימתם ההמונית של יהודים אל רומניה לא התמצתה בנדידת הפרטיזנים של אבא קובנר. מבחינה מספרית היו אלה למעשה מיעוט. 17,000 יהודים מצ'כוסלובקיה, מאוקראינה ומהונגריה ניצלו את ההזדמנות ומספר הפליטים ברומניה הלך וגדל. מרומניה המשיך המסלול לגרמניה, לאוסטריה (לעתים דרך הונגריה) ולאיטליה, אל מחנות העקורים.

הרכבן של הקבוצות הנודדות היה שונה: הומוגניות - מתנועה אחת, והטרוגניות - קבוצות שחבריהן לא הכירו איש את רעהו עד למפגש של חציית הגבול, ואלה היו הרוב. קובנר שימש כרכז והיה נפגש עם כל קבוצה, מוסר תעודות מזויפות, מדריך ומזהיר מפני עבירות בטיחות כגון: החזקת תמונות מכשילות, תעודות סובייטיות, מדליות למיניהן ונשק.

באוגוסט 1945 הגיע לפולין שליחו הראשון של היישוב, איסר בן-צבי, כשליח "המוסד לעלייה ב'" של ארגון ההגנה. למעשה, היה בואו קשור במהפך מחשבתי וארגוני מצד שולחיו, כי המוסד לעליה ב' החליט ליטול תחת חסותו מפעל זה, שהיה עד אז יצירתם של פעילי התנועות הציוניות-החלוציות בפולין.

פעולות ה"בריחה" בפנים ברית-המועצות[עריכת קוד מקור | עריכה]

כבר בראשית פעולות ה"בריחה" בפולין, נתנו הפעילים את הדעת על החשת יציאתם של יהודים גם משטחי ברית-המועצות. כבר בשלהי 1944 השכילו עשרות מבין חברי תנועות הנוער להגיע ביוזמתם לשטח פולין העממית. בראשית צעדיה הסתפקה התנועה רק בשיגור שליחים מיוחדים להנעת חברים ומכרים לעזיבה מיידית של ברית-המועצות. אולם, מאז קיץ 1945 דאגו להקמת רשת "בריחה" מלטביה, מליטא ומבלארוס. בסוף מלחמת העולם השנייה נתקבל צוו מטעם נשיאות הסובייט העליון, לפיו זכאי כל חייל בצבא פולין העממית וכן כל פעיל לשיחרורה של פולין לקבל אזרחות פולנית. אחת-אחת יצאו המשלחות היהודיות, כאשר חבריהן לבושים במדי צבא ונושאים תעודות מזויפות, מתחזים לאנשי צבא החוזרים להביא את משפחותיהם מאסיה התיכונה.

מרכזי הפעולות היו ערי וילנוס ולבוב. במחצית הראשונה של 1946 מספר פעילים נתפסו בגבול ברית המועצות-פולין וברית המועצות-רומניה ונשפטו. לפחות שניים מתוכם: שמואל יופה שנשפט ל25 שנים ודוד פומרנץ שנשפט ל10 שנים מתו במחנות גולאג אך היו גם רבים ששרדו ועלו לישראל מאוחר יותר. לאחר המעצרים פעילות ה"בריחה" בברית המועצות הופסקה.

מחנות העקורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיד בתום המלחמה באירופה במאי 1945, הוברחו היהודים לשטחים שהוחזקו כבר בידי בעלות הברית למחנות עקורים בגרמניה, באוסטריה ובאיטליה. כ-250,000 פליטים שכנו במחנות הללו וחיו בהם בצפיפות גדולה. חלק מהפליטים אף שוכנו בתוך מחנות הריכוז וההשמדה ששוחררו זה עתה. החלק הדרומי של גרמניה היה נתון לשליטה אמריקנית. אזור זה היה הגדול ביותר, והיו בו עשרות מחנות עקורים, במיוחד באזור העיר מינכן. במחנות אלה הייתה פעילות ענפה של עזרה ושיקום, הודות לסיוע ארגונים של יהדות ארצות הברית, כמו הג'וינט, וכן בעזרתם של ארגונים כלליים כמו נציבות האו"ם לפליטים. גם פעילי הסוכנות היהודית וה"הגנה" יכלו לפעול כאן ביתר קלות. ארגונים יהודיים נוספים דוגמת הבריגדה היהודית שהייתה "חטיבה יהודית לוחמת" בצבא הבריטי שהורכבה מאנשי היישוב בארץ ישראל, ובעיקר הג'וינט, החישו עזרה לשוכני המחנות והפעילו תוכניות הכשרה מקצועית כדי לעזור להם לשקם את עצמם ולרכוש תעסוקה.

הניצולים התארגנו במסגרות ציבוריות ובעזרת חיילים אמריקאיים הוקם במינכן "הוועד המרכזי של היהודים המשוחררים" שייצג כ-175,000 פליטים באזור הכיבוש האמריקאי. ועדים נוספים נתארגנו בברגן בלזן ובאזורי הכיבוש באוסטריה ובאיטליה. כמו כן נתארגנו במחנות בתי ספר, ישיבות, תיאטראות ותנועות נוער והוצאו גם עיתונים. גם הפעילות המפלגתית התעוררה מחדש. בשטחי הכיבוש הסובייטי לא הוקמו מחנות נפרדים ליהודים, משום שהסובייטים סירבו להכיר בכך שמצבם של הפליטים היהודיים שונה ממצב שאר הפליטים.

צבאות בעלות-הברית שהוצבו בגרמניה ובאוסטריה לא ראו את תנופת "הבריחה" בעין יפה, והמנגנון האדמיניסטרטיבי הבריטי תקף בחריפות את כניסת היהודים לתחומם. למעשה לא היו היהודים הפליטים היחידים שחתרו ממזרח למערב. חוץ מבני ארצות המזרח שביקשו להימלט מן המדינות שלבשו צביון קומוניסטי (וביניהם שיעור ניכר של משתפי פעולה עם הנאצים), הגיעו לגרמניה גם מיליוני תושבים גרמנים שגורשו או נמלטו מארצות המזרח והבלקן. עם זאת, התנגדותו של הצבא ותלונותיו על הקשיים בטיפול בפליטים כוונו בעיקר כלפי היהודים, דבר שהוביל לעימות חמור. עוין במיוחד היה הגנרל האמריקאי ג'ורג' פטון, שעמד בראש המחנה השלישי בבוואריה. הוא ראה בפליטים היהודים "תת אדם", סירב לאפשר לבאים להיכנס למחנות ולהקציב להם מנות מזון ולא נרתע מלהורות על גירושם אל מעבר לגבול והתעלם מהפצרותיו של הממונה עליו, הגנרל אייזנהאואר. עוד באוקטובר 1945 הוחלף פטון, ואייזנהאואר עצמו הביע בזיכרונותיו את הזדעזעותו למראה הזוועות שנתגלו במחנות הנאציים.

ההעפלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

באותה התקופה, שלטון המנדט הבריטי אסר על עלייה לארץ ישראל ואנשי הבריגדה היהודית וארגון "ההגנה" ארגנו את העפלתם.

הפעילות העיקרית של ה"הגנה" התרכזה באזורי הכיבוש האמריקניים באירופה, ולכן היה צורך לרכז את היהודים באזורים אלה. פעילות זו נעשתה על ידי אנשי ה"הגנה" בעזרתם של סייענים מקומיים רבים, והיא דרשה תושייה רבה (כולל תשלומי שוחד) והייתה מופקדת בידי אנשי ה"בריחה", שנעשתה לזרוע של ההגנה. גם מהארצות הגובלות, כמו צ'כיה ופולין, היה צורך להעביר יהודים בגבולות, וגם כאן פעלה ה"בריחה" ביעילות. הבאת העולים ארצה הייתה צריכה להיעשות דרך נמלי הים התיכון, והצריכה את העברת היהודים למדינות אלה בדרכים לא חוקיות. הארצות העיקריות לפעילות זו היו איטליה וצרפת.

העברת היהודים לאיטליה הצריכה מעבר בדרכים קשות בהרי האלפים על ידי חברי ה"בריחה". באיטליה התארגנו מחנות–קיבוצים, לרוב בטירות מחוץ לערים. הסעת האנשים למקומות המעגן של ספינות המעפילים התבצעה במשאיות. שלטונות המדינה העלימו עין תודות לשוחד שקיבלו. השפעתה של ממשלת בריטניה על הממשל האיטלקי הייתה רבה וגרמה לקשיים בפעילות זו. דומה היה המצב בצרפת, שם רוכזו האנשים בדרום המדינה לאורך חופי הים התיכון, גם כן בטירות או מחנות קטנים. גם פה היה פיקוח של הבריטים, אך הדוק פחות, וממשלת צרפת הייתה עצמאית יותר מממשלת איטליה. חציית הגבול מגרמניה לצרפת הצריכה אשרת כניסה, וכן הבטחה שמדובר במעבר בלבד וכי הנוסעים אינם נשארים בצרפת.

הבריטים נקטו שיטות שונות כדי לבלום את זרם ההעפלה: הם ניסו למנוע את הפלגת ספינות המעפילים מנמלי אירופה, שמו מצוד על הספינות שהתקרבו לחופי הארץ, ומ-1945 גויסו ספינות מלחמה ללכידת הספינות הבלתי לגאליות. המעפילים שנתפסו הועברו למחנות מעצר בישראל ושוחררו רק משהופשרה למענם מכסת רישיונות העלייה (הסרטיפיקטים). בקיץ 1946 הקשיחו הבריטים את עמדתם והמעפילים שנתפסו הוגלו למחנות מעצר בקפריסין. היה זה צעד מחושב של בריטניה שנועד להגביר את התמיכה בהם בקרב האוכלוסייה הערבית.

סופה של ה"בריחה"[עריכת קוד מקור | עריכה]

ככל שחלף הזמן התברר כי ה"בריחה" חרגה מעבר למתכונתה המקורית. תנועתם הבלתי פוסקת של מאות אלפי ניצולי שואה לכיוון מרכז אירופה ודרומה והתקבצותם במחנות עקורים, יצרה בעיה בינלאומית שרק הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל שתקלוט את כל האנשים הללו - יכלה להביא לפתרון. הן "הוועדה האנגלו-אמריקנית" (1946) והן "ועדת אונסקו"פ" (1947) שביקרו במחנות העקורים בגרמניה, התרשמו שיש לאפשר לשרידי השואה לעלות לארץ ישראל.

הכרזת העצמאות של מדינת ישראל במאי 1948 סיימה את המנדט הבריטי על ארץ ישראל ואפשרה את הקמתו של בית לאומי לעם היהודי. תושבי מחנות העקורים עלו לישראל בעלייה ההמונית ומקצתם למדינות אחרות, וכך באה תנועת הבריחה אל סופה. חלק מהיהודים שנשארו במזרח אירופה עלו במשך השנים לישראל במסגרת העליות השונות לאחר הקמת המדינה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אבריאל, א. (1976). פתחו שערים. תל אביב: ספרית מעריב
  • איכנולד, י. (1989). בדרכים ובגבולות. תל אביב: מורשת
  • יהודה באואר, (1970). הבריחה. תל אביב: ספרית פועלים
  • גפן, א. (1961). פורצי המחסומים. תל אביב: יסוד
  • דקל, א. (1958). בנתיבי הבריחה. א', ב'. צה"ל: מערכות
  • דרור, צ. (1988). בנתיבי הצלה. תל אביב: הקיבוץ המאוחד
  • כהן, י. (1995). עוברים כל גבול: "הבריחה". תל אביב: זמורה ביתן
  • לזר ליטאי, ח. (1986). פרקי בריחה. תל אביב: בית ז'בוטינסקי
  • קלס, ש. (1994). בדרך לא סלולה. ירושלים: האוניברסיטה העברית
  • קמחי, ג'. (1955). דרכי סתר: נדידת עם בניגוד לחוק. תל אביב: מורשת
  • לוי אריה שריד. (1997). ‫במבחן הענות והפדות : התנועות החלוציות בפולין בשואה ולאחריה 1939-1949, הוצאת מורשת בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ'.
  • עורכים: אשר בן נתן, דוד שיף (1998) הבריחה - תנועת הבריחה מאירופה לארץ ישראל 1948-1945. משרד הביטחון - ההוצאה לאור.