עמנואל עמירן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
עמנואל עמירן
EmanuelAmiran.jpg
נולד 8 באוגוסט 1909

ורשה, פולין

נפטר 18 בדצמבר 1993 (בגיל 84)

קיבוץ יקום, ישראל

לוחית זיכרון לעמנואל עמירן ברח' הרב פרידמן 39 בתל אביב

עמנואל עמירן-פּוּגָצ'וֹב (8 באוגוסט 1909 - 18 בדצמבר 1993) היה מלחין ישראלי.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמנואל פוגצ'וב נולד בוורשה בשנת 1909, להורים ילידי אוקראינה. אביו, שניאור זלמן פוגצ'וב, הקים וניהל בוורשה בית ספר עברי ראשון.

ב-1914 חזרה המשפחה לרוסיה, שם המשיך האב בעבודתו החינוכית-עברית, ביסדו את בית ספר "תרבות" במוסקבה. השפה העברית, התנ"ך ויסודות התרבות היהודית היוו את המהות החינוכית של בני המשפחה משחר ילדותם.

את הנגינה בפסנתר וראשית לימודי המוזיקה החל עמירן במוסקבה בגיל 10 לערך, וקיבל עידוד רב לכך על ידי הפרופסור דוד שור והמלחינים אנגל וויינברג. את המוזיקה ל"בת יפתח", שחיבר בגיל 12, השמיע עמירן למשורר חיים נחמן ביאליק כשזה התארח בבית הוריו.

בשנת 1921, לאחר סגירת בית הספר "תרבות" על ידי היבסקציה ושחרורם של הציונים שנאסרו בעת אספתם הארצית בדירת פוגצ'וב, עזבה המשפחה את מוסקבה מתוך רצון להגיע לארץ ישראל. בדרכה לארץ ישראל שהתה המשפחה כשנה בוורשה ולאחר מכן שלוש שנים בברלין, שם המשיך עמירן את לימודי המוזיקה בקונסרבטוריון.

עם עליית המשפחה לארץ ישראל ב-1924 עבד עמירן במטעי הטבק במזכרת בתיה, כפועל בנין בתל אביב ובבית חרושת ביפו. תוך כדי לימודיו הכלליים המשיך גם בלימודי המוזיקה.

בשנים 1928-1930 עבד עמירן ב"כפר ילדים" בגבעת המורה, שאותו ייסד וניהל אביו. ב"כפר ילדים" הוא שימש הן כמורה למוזיקה והן כשומר בלילות, ובמקביל נהג לנסוע מדי שבוע במכוניות שהובילו כדי חלב לירושלים, שם השתלם אצל פרופסור שלמה רוזובסקי. מ-1930 הורה עמירן בתל אביב, בבתי ספר ובגני ילדים וכן בסמינר "גבעת השלושה" ובבית המדרש לגננות שבהנהלת יחיאל היילפרין. במוסד זה המשיך את מפעלו המוזיקלי של קודמו, יואל אנגל.

הפסקה בעבודתו המוזיקלית והחינוכית חלה עם נסיעתו ללונדון להשתלמות נוספת בקומפוזיציה ובחינוך מוזיקלי ב"קולג' טריניטי למוזיקה" (Trinity College of Music) אצל סר גרנוויל בנטוק ואלק ראולי, וב"קולג' טוניק סולפה" (Tonic Solfa College).

ב-1945 יסד וניהל יחד עם פרופסור ליאו קסטנברג את המדרשה הממלכתית למחנכים למוזיקה בתל אביב. ב-1948, בשמשו כקצין האחראי על נושא המוזיקה בצה"ל, הקים ביוזמה משותפת עם מפקד חיל התותחנים, שמואל אדמון-רפופורט, את תזמורת התותחנים בבסיס החיל בצריפין. אהרן שפי, חצוצרן ואיש החיל, היה המדריך-המנצח הראשון. תזמורת זו, יחד עם תזמורת אלכסנדרוני, בניצוחו של אוטו גרוניך והתזמורת הסימפונית של גבעתי, בניצוחו של שמעון מישורי, היוו את היסודות לתזמורת צה"ל, אותה יסד עמירן יחד עם רב-סרן יעקב נעים. התרועות "הנפת הדגל" ו"אבל" הולחנו על ידו.

לאחר קום המדינה, עבד עם המשורר רפאל ספורטה על החוברת "מנורה וענפי זית" ובה שירים ראשונים לעצמאותה של ישראל. ב-1949 נתמנה למפקח-מרכֵז ראשון על החינוך המוזיקלי במשרד החינוך והתרבות. בתפקידו זה פעל בהתמדה לארגון ושיפור הוראת המוזיקה בגני הילדים ובבתי הספר, בקונסרבטוריונים ובאקדמיות למוזיקה. ב-1952 התמנה בנוסף למנהל המוזיקה במדור לאמנויות של משרד החינוך והתרבות.‏[1]

עמירן פעל למימוש יוזמתו של מפקד הגדנ"ע דאז, עקיבא עצמון, בהקמת תזמורת הגדנ"ע, ואף קבע את שמה. כן המריץ את הקמת תנועת "הנוער המוזיקלי" בישראל ושימש כיו"ר הנהלתה שנים רבות.

החל משנת 1951 הנהיג עמירן את כינוסי המקהלות השנתיים בבתי הספר בכל הארץ – מפעל חינוכי שקידם את תרבות הזמרה; כמו כן את ימי "ההשתלמות והנופש" בזכרון יעקב (בית דניאל) למורי המוזיקה, כולל מורי נגינה וריתמיקה.

ביוזמתו הוקם הסניף הישראלי של IMC‏ (International Music Council) המועצה הבינלאומית למוזיקה, המסונף לאונסק"ו. במשך 10 שנים היה חבר ההנהלה העולמית של ISME‏ (International Society of Music Educators), ארגון בינלאומי למחנכי מוזיקה, ואף שימש שנתיים כסגן נשיא הארגון.

היה בין מייסדי אקו"ם וחבר הנהלתה במשך שנים רבות.

משנת 1950 עמד עמירן בראש ועד נאמנים, שמונה על ידי משרד החינוך והתרבות ופעל בחסותו, ואשר הפעיל את AMLI‏ (Americans for Music Libraries in Israel), אגודה של תורמים אמריקאים שסייעה רבות בהקמת ספריות למוזיקה וסיפקה בקביעות כלי נגינה רבים למוסדות חינוך ומוזיקה. הודות לה הוקמו תזמורות – כולל תזמורת נוער – בכל חלקי הארץ.

בשנת 1970 זכה עמירן בפרס מילוא, "על מפעל חייו ובשל היותו יוצר הדפוסים לשיר העם הישראלי".‏[2] בשנת 1985 זכה בפרס אנגל.

יצירותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

יצירותיו של עמירן הן רבות ומסוגים שונים:

  • למעלה מ-600 שירים שחלקם הפכו לנכס זמרתי, כולל עשרות שירים שהיו לריקודי עם ("שאבתם מים בששון", "כי מציון", "דודי צח ואדום" ועוד).
  • מוזיקה לתיאטרון (הבימה, האוהל, המטאטא); מוזיקה לחגיגות (העדלאידע בפורים החל מ-1930, ביכורים בחיפה, שמחת בית השואבה בירושלים וכן מסכתות לקיבוצים).

יצירות לפסנתר[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • רפסודיה אלגית, 1935
  • "להט", טוקטה לפסנתר.
  • "קלידון", עשרים וששה קטעים למתחילים.
  • "רון פסנתר", שישה-עשר קטעים למתקדמים.

יצירות לתזמורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • "השומר", פואמה סימפונית לתזמורת מלאה, 1935
  • "פרק סימפוני", עיבוד לתזמורת של הטוקטה לפסנתר, "להט".
  • "מחול שבעת הצעיפים", מתוך המוזיקה למחזה "אהבת חיטרא" מאת רבינדרנת טאגור.

מוזיקה ווקאלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • "סולו המסילה", קנטטה למקהלה מעורבת ותזמורת קטנה (לפסוקים מספר ישעיהו, שמה המקורי "נחמו עמי").\
  • "קול קרא לי" למקהלה בשני קולות.
  • שירים אמנותיים:
"אני חבצלת השרון" לקול ונבל.
"סומק חיי", מחזור שירי אהבה לקול ופסנתר לפיוטים של אנדה עמיר-פינקרפלד.
"חלמתי את שירת הזמיר" לקול ופסנתר, למילים של שאול טשרניחובסקי.
"הטלה", למילים של טשרניחובסקי.
"בוקר עם עדרים" למילים של שרה לוי-תנאי.
"אחרי מותי", לשיר של חיים נחמן ביאליק למקהלה ותזמורת.
"בכל דור ודור", לטקסט מתוך ההגדה של פסח, לבריטון, חליל, כינור, ויולה וצ'לו.

מוזיקה לכלי נשיפה ופסנתר[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • "המחוללת", קטע לאבוב ופסנתר, 1949.
  • "קינה", לקרן אנגלית ופסנתר, 1949. (שני הקטעים עובדו לכלי הסולו בליווי תזמורת כלי קשת.)

מוזיקה למחזות וסרטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתבים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • רמזורים ותווי בחינוך מוסיקלי: פרקים בדרכי הוראת המוסיקה בבתי הספר ובגן הילדים, תל אביב: בית המדרש הממלכתי למורים למוסיקה, 1974. (הדרכה למורים ולתלמידים למוזיקה)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפרי עטו:

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מי ומי, על המשמר, 26 בספטמבר 1952.
  2. ^ הוענקו פרסי "מילוא", דבר, 15 בפברואר 1970.