צבי גרץ
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
צבי (היינריך) הירש גרץ (בגרמנית: Heinrich Hirsch Graetz) (31 באוקטובר 1817, קשונז', פרוסיה - 7 בספטמבר 1891, מינכן ), היסטוריון ואיש מחשבת ישראל יהודי.
גרץ נולד בעיירה בפרוסיה (כיום בפולין) בשנת תקע"ח. הוא קיבל חינוך יהודי, בין השאר מידיו של הרב שמשון רפאל הירש באולדנבורג, אך למד בעצמו לימודי חול ושפות. מורהו, הרב שמשון רפאל הירש, היה ממתנגדי תנועת ההשכלה והרפורמה ובין אלו שהשפיעו על תנועת אגודת ישראל. לאחר שסיים את חוק לימודיו לימד היסטוריה יהודית בבית המדרש לרבנים בברסלאו. הוא גם עסק בפירוש התורה.
בשנת 1861 התמנה גרץ להיות העורך של כתב-העת של תנועת "חכמת ישראל". כאיש התנועה הוא האמין שעם ישראל הוא זה שהביא לתרבות המערב את המונותאיזם וערכי המוסר עליהם היא מושתתת, וכי זהו ייעודם של היהודים בקרב הגויים. הוא האמין שעל היהודים להתערות בקרב הגויים, אך עם זאת לשמור על ייחודם הלאומי. על כן זלזל ביהודי מזרח אירופה שדבקו בלימוד תורה וביידיש. לגרץ היו דעות נחרצות נגד תנועת ההשכלה ותופעת ההתבוללות. הוא גם הסתייג מהחסידות, מהקבלה ומהכמיהה למשיח, וראה בהן עיסוקים שנשענים על הרגש במקום השכל.
תוכן עניינים |
[עריכה] דברי ימי עם ישראל
מפעל חייו של גרץ היה כתיבת "דברי ימי עם ישראל" - יצירה מונומנטלית המונה 11 כרכים, ראשונה מסוגה - המתעדת את תולדות עם ישראל ושמה דגש על גזרות הגלות, קידוש השם ומאבק העם היהודי לשמירת ייחודו הלאומי. הספר שימש במשך זמן רב כמקור המוסמך ללימודי ההיסטוריה היהודית ותורגם לשפות אירופאיות רבות.
הספר תורגם לעברית על ידי שאול פנחס רבינוביץ (שפ"ר), במה שהוגדר כמפעל חייו. גרץ סמך ידו על תרגום זה, ואיפשר לרבינוביץ להוסיף משלו ולהשמיט קטעים שעלולים לפגוע בקוראים דתיים או קטעים שהצנזורה הרוסית לא הייתה מרשה לפרסם.
הכרך הראשון (הרביעי מבחינת לוח הזמנים ההיסטורי) יצא לאור ב-1853. עד 1870 יצאו כרכים 3-11. האחרונים (הראשון והשני, שפוצל לשניים) נכתבו בשנים 1874 עד 1876. כבר בשנות השבעים של המאה התשע עשרה החלו לתרגם לעברית חלקים מספרו, אך רק בשנת 1954 יצא תרגום מלא, הפעם מאת שמואל ליב ציטרון, עם מבוא מאת פישל לחובר, בהוצאת "יזרעאל", תל אביב.
החידוש הגדול של הספר היה יצירת הלאומיות היהודית המודרנית. ארנסט גלנר מסביר שלפני הופעת הלאומיות המודרנית ביחד עם המדינה הבירוקרטית המודרנית לא התקיים הרעיון של לאומיות. אנשים חיו באימפריות, מבני כוח חברתיים עצומים וזיהו את עצמם בצורות שונות (דת או שבט). הדבר היה אפילו יותר נכון ליהודים. היהדות נתפסה כדת בעלת זכויות אוטנומיות משל עצמה. וכך היה יכול אדם כמו משה מנדלסון לראות את עצמו כ"גרמני בן דת משה". הלאומיות המודרנית שינתה את זה. מעכשיו האדם זיהה את עצמו על-פי התרבות שלו כפי שהתקיימה בטריטוריה מסוימת עם מבנה פוליטי שמממש אותה - המדינה הלאומית. ההיסטוריה היוותה מגדיר מרכזי של הלאום ביחד עם איש השפה (המילונאי והמדקדק) וחוקר אגדות העם. היהדות בעולם הזה נתפסה כנטע זר חסר שורשים. מפעלו הגדול של גרץ אפשר לראשונה לדמיין לאום יהודי היסטורי. גרץ כהיסטוריון תיאר את היהדות כעניין אחדותי והיסטורי. היהדות נתפשת בספרו של גרץ כלאום עם מסורת תרבותית מאוחדת והיסטוריה מתמשכת. בכך אפשר גרץ את הטרנספורמציה של היהודים לתקופה המודרנית. התוצאה המיידית של מפעלו של גרץ היה הופעת הציונות כאפשרות מעשית עם משה הס. בלי גרץ כל תופעת הציונות לא הייתה נתפשת.
הספר אינו הרצאת דברים יבשה (אם כי הוא כולל שלל פרטים, שמות ותאריכים [1]). הוא ניכתב בפאתוס ומתוך התרוממות הנפש, וכך נפתח הפרק הראשון בכרך הראשון בדברו על ארץ כנען (בתרגום כאמור לעיל):
 |
ארץ השוכנת לחוף ים רועש, אשר מראה פני אדמתה חליפות לו: רכסי הרים נישאים, כיפות גבעות, מישורי הרים וגאיות עמוקים - ארץ כזאות תעורר את העם היושב בה, אם לא קהו חושיו בו, למפעלים, העולים על מעשה יום יום. |  |
והוא מסיים את ספרו הגדול, בכתבו על חכמת ישראל בתקופתו:
|
בתי המדרש האלה לחכמת ישראל היו יכולים, לו התמכרו בכובד ראש לחקירת האמת, לקבל על עצמם את תפקיד אליהו הנביא, שהיו מחכים לו ליישב את כל הספיקות ולפתור בייחוד את השאלה, אם מותר להכניס תיקונים בדת ומה הן גבולותיה של התיקונים האלה, שהביאו לפירוד ביהדות, - להשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם. | |
[עריכה] ביקורו בארץ ישראל
גרץ ביקר בארץ ישראל בשנת 1872 בראש משלחת משכילים יהודית, שכללה את אשר לוי (Levy) מפולצין שבפומרניה ואת גוטשלק לוי (Lewy) מברלין שכתבו עם שובם "תזכיר על מצב הקהילות בארץ ישראל ובייחוד בירושלים". התזכיר תיאר את מצוקת היהודים בארץ, את "כספי החלוקה", ואת סירוב יושבי הארץ להצטרף לעבודת האדמה בראשותו של קרל נטר. מתוך התזכיר:
- החתומים מטה ערכו בחודש מארס השנה מסע בחלק גדול של ארץ ישראל... המצב הדריכנו מנוחה, לא יכולנו לעצום עינינו ולאטום לבנו ממראה המצוקה החומרית והרוחנית. לפיכך מצאנו לנכון להיוועץ עם אנשים בני חוגים שונים בדבר סיבותיה העמוקות יותר, שמא על ידי סילוק הסיבות אפשר יהיה להביא לידי תיקון הקלקלות...
- ליתר הבחנה הרינו להקדים בזה את הסטטיסטיקה של האוכלוסייה היהודית בארץ ישראל: מספרה מגיע בקושי ל- 16,000 נפש. היא מחולקת לארבע קהילות ראשיות, הקרויות בפי התושבים היהודים "ארבע ארצות": ירושלים, צפת, טבריה וחברון... ייאמר עוד, שלפני מספר שנים נוסדה על ידי חברת כי"ח בהנהלתו של מר קארל נטר מושבה חקלאית קטנה מהלך ארבעים דקות מזרחית מיפו, שעובדים בה נוסף למנהלה ומזכירו שנים עשר חניכים יהודים וכמה עובדי אדמה ובעלי מלאכה יהודים...
- מר קארל נטר, הנזקק לידיים רבות בשביל מושבתו הצעירה... ביקש שיבואו אליו עובדי אדמה ובעלי מלאכה יהודים והבטיח להם עבודה ושכר, שיוכלו להתקיים מהם בלי נדבות... המעטים שהעמידו עצמם מתוך מצוקה לפקודתו, עזבו רובם את העבודה שניתנה להם, כי לא הספיקו לה כוחותיהם. וזו ההבחנה המעציבה השֵנִית: שמלבד הדלות רווחת כאן חולשה גופנית וחוסר מיומנות לעבודה... "
- בקרב האוכלוסייה היהודית בארץ ישראל הרי זה כבוד להיפקד בין מקבלי הנדבות או החלוקה... האוכלוסייה היהודית אינה רואה כלל את החלוקה כמתנת צדקה אלא כשכרו של כל היושב בארץ הקדושה ועוסק בתלמוד תורה או בקבלה."
- "דעה מופרכת מצטרפת כאן להגדיל את העיוות שבחלוקת הכספים. בנוהג שבארצות התרבות שקבלת נדבות, ובייחוד בפומבי, היא בדרך כלל חרפה, ורק מצוקה שאינה מצויה מכריחה לכך. ואילו בקרב האוכלוסייה היהודית בארץ ישראל הרי זה כבוד להיפקד בין מקבלי הנדבות או החלוקה... ואמנם הנדבות אינן מיועדות כלל בשביל העניים אלא בראש וראשונה בשביל לומדי תורה... ואמנם בעלי מלאכה שאינם מבינים בתלמוד, אפילו עניים מרודים הם - אינם מקבלים כלום מן החלוקה. אף הפרשת חלק לאלמנות ויתומים נחשבת בגדר נדיבות לב וויתור על זכות.
- מכאן החיזיון הבולט, שבעלי הון ובעלי בתים תובעים לעצמם חלק בחלוקה ופושטים ידם ממש לנדבות... במצב עניינים זה ברור, שהכושלים ביותר, האלמנות והיתומים, מקופחים מאוד בחלוקה..."
ראשי היישוב הישן, (אברהם אשכנזי, חכם באשי; משה בן וונישטי, פקיד בירושלים; יעקב ולירו, גבאי עניים בירושלים ורפאל מאיר פאניזיל), הגיבו בתשובה מפורטת על התזכיר ב"ט' לחודש הרחמים ה'תרל"ג": "שמענו את תלונות בני ישראל ממע' ד"ק גראעץ וסיעתו הי"ו אשר עמדו רגליהם על הר הקדש ירושלם ת"ו בח' באדר העבר... וחובה עלינו לעמוד על כל דבריהם אשר המה מלינים עלינו על ראשון ראשון..."
גרץ הביע את תמיכתו בהקמת מרכז יהודי בארץ והדגיש את הקשר המיוחד בין עם ישראל, תורתו וארצו. הוא נפטר בג' באלול שנת תרנ"א.
[עריכה] קישורים חיצוניים
- גרץ (היינריך) צבי (הירש) - עמלנט
[עריכה] לקריאה נוספת
- ראובן מיכאל, היינריך גרץ - ההיסטוריון של העם היהודי, הוצאת "מוסד ביאליק" ומכון לאו בק.
[עריכה] הערות שוליים
- ^ גרץ מונה את השנים לתולדות עם ישראל, או תאריכי לידה ופטירה של יהודים, מזמן חורבן בית שני. כאשר מדובר בתולדות העמים הוא מציין כמקובל לפי ספירת הנוצרים. ולעתים הוא מציין את שני התאריכים, לדוגמה: הצו שהוצא לגירוש ספרד התפרסם "ביום השלושים ואחד למרס 1492; 1422 אחב"ש".
