צבי גרץ

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
צבי גרץ
קברו של גרץ בבית הקברות היהודי העתיק בברסלאו

צבי (היינריך) הירש גְרֶץגרמנית: Heinrich Hirsch Graetz;‏ 31 באוקטובר 18177 בספטמבר 1891), מן ההיסטוריונים היהודים הבולטים ביותר במאה ה-19 ואיש מחשבת ישראל. נודע במיוחד בזכות חיבורו המונומנטלי "דברי ימי ישראל".

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

גרץ נולד כבן בכור בעיירה קשונז' במחוז פוזן שבפרוסיה (כיום בפולין) בשנת תקע"ח. אביו יעקב היה קצב ושפת הבית הייתה יידיש. המשפחה עברה בילדותו לזרקוב ושם החל את לימודיו בבית הספר. בשנים 1831-1836 למד בישיבה בוולשטיין. הוא למד בעצמו לימודי חול ושפות. עם תום לימודיו ניסה לעבור לפראג על מנת להתכונן שם ללימודים אקדמיים, אך נדחה בידי השלטונות.

עקב כך פנה במכתב לרב שמשון רפאל הירש, אז רבה של העיר אולדנבורג, שהרשימו מאוד בחוברת "אגרות צפון" שכתב. הרב הירש הסכים לקבלו בביתו כתלמיד ועוזר ספרותי. גרץ שהה בביתו של הירש ממאי 1837 ועד יולי 1840. הרב הירש היה ממתנגדי תנועת ההשכלה והרפורמה ובין אלו שהשפיעו על תנועת אגודת ישראל. לאחר מכן קיבל מישרה כמורה פרטי אצל משפחה באוסטרובו, על מנת לאסוף כסף ללימודים אקדמיים.

באוקטובר 1842 החל את לימודיו, לאחר שקיבל אישור מיוחד (כיוון שלא סיים לימודים בגימנסיה, כנדרש) באוניברסיטת ברסלאו. באוניברסיטה למד היסטוריה, פילוסופיה, מדעי המזרח ופיזיקה. בתקופת לימודיו התפרסם במאמריו כנגד התנועה הרפורמית וכמה מבכירי הוגיה, כמו אברהם גייגר ושמואל הולדהיים. הללו מצדם ראו בו צבוע: "גרץ עוטה טלית בתפילה בעוד שבעטו הוא תקף ללא רחמים את האמונה באלוהיות התנ"ך, והוא עוד מעז לקרוא להולדהיים צבוע. כל הפוסל במומו פוסל."[1] באפריל 1845 סיים את הדוקטור בפילוסופיה באוניברסיטת יינה. את עבודת הדוקטורט, שהתפרסמה ב-1846, בנושא "גנוסיס והיהדות", כתב בלטינית.

בשנים 1849-1852 ניהל מספר בתי ספר יהודיים, ביניהם במיקולוב ובברסלאו. במשך סמסטר אחד (1852/3) הרצה בברלין על היסטוריה יהודית ולבסוף זכה במשרת מרצה להיסטוריה יהודית בבית המדרש לרבנים בברסלאו ביולי 1853. במקביל, עסק בפירוש התורה.

בשנת 1861 התמנה גרץ להיות העורך של כתב-העת של תנועת "חכמת ישראל". כאיש התנועה הוא האמין שעם ישראל הוא זה שהביא לתרבות המערב את המונותאיזם וערכי המוסר שעליהם היא מושתתת, וכי זהו ייעודם של היהודים בקרב הגויים. הוא האמין שעל היהודים להתערות בקרב הגויים, אך עם זאת לשמור על ייחודם הלאומי. על כן זלזל ביהודי מזרח אירופה שדבקו בלימוד תורה וביידיש. לגרץ היו דעות נחרצות נגד תנועת ההשכלה ותופעת ההתבוללות. הוא גם הסתייג מהחסידות, מהקבלה ומהכמיהה למשיח, וראה בהן עיסוקים שנשענים על הרגש במקום על ההיגיון.

בדצמבר 1869 זכה מטעם ממשלת פרוסיה לתואר "פרופסור לשם כבוד" באוניברסיטת ברסלאו. האקדמיה המלכותית הספרדית להיסטוריה קיבלה אותו באוקטובר 1888 כחבר של כבוד לשורותיה בזכות התייחסותו האובייקטיבית לגירוש ספרד.

גרץ הביע את תמיכתו בהקמת מרכז יהודי בארץ והדגיש את הקשר המיוחד בין עם ישראל, תורתו וארצו. הוא נפטר במהלך ביקור אצל בנו, במינכן, בג' באלול שנת תרנ"א והובא לקבורה בהלוויה רבת משתתפים בבית העלמין הישן של ברסלאו. גרץ הותיר אחריו ארבעה בנים ובת. בנו בכורו, לאו גרץ (1856-1941), היה פיזיקאי.

דברי ימי ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – דברי ימי ישראל

מפעל חייו של גרץ היה כתיבת "דברי ימי ישראל" - יצירה מונומנטלית המונה 11 כרכים, ראשונה מסוגה - המתעדת את תולדות עם ישראל ושמה דגש על גזרות הגלות, קידוש השם ומאבק העם היהודי לשמירת ייחודו הלאומי. הספר שימש במשך זמן רב כמקור המוסמך ללימודי ההיסטוריה היהודית ותורגם לשפות אירופיות רבות.

החידוש הגדול של הספר היה יצירת הלאומיות היהודית המודרנית. ארנסט גלנר מסביר שלפני הופעת הלאומיות המודרנית ביחד עם המדינה הבירוקרטית המודרנית לא התקיים הרעיון של לאומיות. אנשים חיו באימפריות, מבני כוח חברתיים עצומים וזיהו את עצמם בצורות שונות (דת או שבט). הדבר היה אפילו יותר נכון ליהודים. היהדות נתפסה כדת בעלת זכויות אוטנומיות משל עצמה. וכך היה יכול אדם כמו משה מנדלסון לראות את עצמו כ"גרמני בן דת משה". הלאומיות המודרנית שינתה את זה. מעכשיו האדם זיהה את עצמו על-פי התרבות שלו כפי שהתקיימה בטריטוריה מסוימת עם מבנה פוליטי שמממש אותה - המדינה הלאומית. ההיסטוריה היוותה מגדיר מרכזי של הלאום ביחד עם איש השפה (המילונאי והמדקדק) וחוקר אגדות העם. היהדות בעולם הזה נתפסה כנטע זר חסר שורשים. מפעלו הגדול של גרץ אפשר לראשונה לדמיין לאום יהודי היסטורי. גרץ כהיסטוריון תיאר את היהדות כעניין אחדותי והיסטורי. היהדות נתפשת בספרו של גרץ כלאום עם מסורת תרבותית מאוחדת והיסטוריה מתמשכת. בכך אפשר גרץ את הטרנספורמציה של היהודים לתקופה המודרנית. התוצאה המיידית של מפעלו של גרץ הייתה הופעת הציונות כאפשרות מעשית עם משה הס. בלי גרץ כל תופעת הציונות לא הייתה נתפשת.

ביקורו בארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

גרץ ביקר בארץ ישראל בשנת 1872 בראש משלחת משכילים יהודית, שכללה את אשר לוי (Levy) מפולצין שבפומרניה ואת גוטשלק לוי (Lewy) מברלין שכתבו עם שובם "תזכיר על מצב הקהילות בארץ ישראל ובייחוד בירושלים". התזכיר תיאר את מצוקת היהודים בארץ, את "כספי החלוקה", ואת סירוב יושבי הארץ להצטרף לעבודת האדמה בראשותו של קרל נטר. מתוך התזכיר:

החתומים מטה ערכו בחודש מארס השנה מסע בחלק גדול של ארץ ישראל... המצב הדריכנו מנוחה, לא יכולנו לעצום עינינו ולאטום לבנו ממראה המצוקה החומרית והרוחנית. לפיכך מצאנו לנכון להיוועץ עם אנשים בני חוגים שונים בדבר סיבותיה העמוקות יותר, שמא על ידי סילוק הסיבות אפשר יהיה להביא לידי תיקון הקלקלות...
ליתר הבחנה הרינו להקדים בזה את הסטטיסטיקה של האוכלוסייה היהודית בארץ ישראל: מספרה מגיע בקושי ל-16,000 נפש. היא מחולקת לארבע קהילות ראשיות, הקרויות בפי התושבים היהודים "ארבע ארצות": ירושלים, צפת, טבריה וחברון... ייאמר עוד, שלפני מספר שנים נוסדה על ידי חברת כי"ח בהנהלתו של מר קארל נטר מושבה חקלאית קטנה מהלך ארבעים דקות מזרחית מיפו, שעובדים בה נוסף למנהלה ומזכירו שנים עשר חניכים יהודים וכמה עובדי אדמה ובעלי מלאכה יהודים...
מר קארל נטר, הנזקק לידיים רבות בשביל מושבתו הצעירה... ביקש שיבואו אליו עובדי אדמה ובעלי מלאכה יהודים והבטיח להם עבודה ושכר, שיוכלו להתקיים מהם בלי נדבות... המעטים שהעמידו עצמם מתוך מצוקה לפקודתו, עזבו רובם את העבודה שניתנה להם, כי לא הספיקו לה כוחותיהם. וזו ההבחנה המעציבה השֵנִית: שמלבד הדלות רווחת כאן חולשה גופנית וחוסר מיומנות לעבודה... "
בקרב האוכלוסייה היהודית בארץ ישראל הרי זה כבוד להיפקד בין מקבלי הנדבות או החלוקה... האוכלוסייה היהודית אינה רואה כלל את החלוקה כמתנת צדקה אלא כשכרו של כל היושב בארץ הקדושה ועוסק בתלמוד תורה או בקבלה."
"דעה מופרכת מצטרפת כאן להגדיל את העיוות שבחלוקת הכספים. בנוהג שבארצות התרבות שקבלת נדבות, ובייחוד בפומבי, היא בדרך כלל חרפה, ורק מצוקה שאינה מצויה מכריחה לכך. ואילו בקרב האוכלוסייה היהודית בארץ ישראל הרי זה כבוד להיפקד בין מקבלי הנדבות או החלוקה... ואמנם הנדבות אינן מיועדות כלל בשביל העניים אלא בראש וראשונה בשביל לומדי תורה... ואמנם בעלי מלאכה שאינם מבינים בתלמוד, אפילו עניים מרודים הם - אינם מקבלים כלום מן החלוקה. אף הפרשת חלק לאלמנות ויתומים נחשבת בגדר נדיבות לב וויתור על זכות.
מכאן החיזיון הבולט, שבעלי הון ובעלי בתים תובעים לעצמם חלק בחלוקה ופושטים ידם ממש לנדבות... במצב עניינים זה ברור, שהכושלים ביותר, האלמנות והיתומים, מקופחים מאוד בחלוקה..."

ראשי היישוב הישן, (אברהם אשכנזי, חכם באשי; משה בן וונישטי, פקיד בירושלים; יעקב ולירו, גבאי עניים בירושלים ורפאל מאיר פאניזיל), הגיבו בתשובה מפורטת על התזכיר ב"ט' לחודש הרחמים ה'תרל"ג": "שמענו את תלונות בני ישראל ממע' ד"ק גראעץ וסיעתו הי"ו אשר עמדו רגליהם על הר הקדש ירושלם ת"ו בח' באדר העבר... וחובה עלינו לעמוד על כל דבריהם אשר המה מלינים עלינו על ראשון ראשון..."

הנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

גרץ מונצח על ידי כמה רחובות על שמו בערים רבות דוגמת ירושלים,תל אביב,רחובות,ראשון לציון ועוד רבות אחרות.

בית ספר יסודי בתל אביב נקרא על שמו

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ראובן מיכאל, היינריך גרץ - ההיסטוריון של העם היהודי, הוצאת "מוסד ביאליק" ומכון לאו בק.
  • שלמה אבינרי, הרעיון הציוני לגווניו, עמ' 36-48.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Reformed Judaism and Its Pioneers, עמ' 182, למטה.