רש"ר הירש

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
רש"ר הירש
Rabbi Samson Raphael Hirsch.png
תאריך לידה כ"ד בסיוון ה'תקס"ח
תאריך פטירה כ"ז בטבת ה'תרמ"ט
תאריך לידה לועזי 20 ביוני 1808
תאריך פטירה לועזי 31 בדצמבר 1888 (בגיל 80)
השתייכות יהדות אורתודוקסית
רבותיו הרב יצחק ברנייס, הרב יעקב עטלינגר
בני דורו הרב ד"ר עזריאל הילדסהיימר
חיבוריו אגרות צפון, ספר חורב, פירוש לחמישה חומשי תורה, פירוש לספר תהילים, המצוות כסמלים, יסודות החינוך - שיחות פדגוגיות.

הרב שמשון בן רפאל הירש (כ"ד בסיוון ה'תקס"ח, 20 ביוני 1808כ"ז בטבת ה'תרמ"ט, 31 בדצמבר 1888; מכונה בקיצור "רש"ר הירש") היה מאבותיה של הנאו-אורתודוקסיה בגרמניה במאה ה-19. במקביל לעמידתו בראשות המאבק ברפורמים ובקונסרבטיבים המתעוררים ולקריאתו לדתיים השמרניים לפרוש מכלל הציבור היהודי המתחלן, דגל בעצמו במודרניזציה מקפת של החיים היהודיים בגדרי שיטתו, "תורה עם דרך ארץ".

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נעוריו ותחילת דרכו[עריכת קוד מקור | עריכה]

סבו של רש"ר הירש היה דיין חשוב באלטונה, שליד המבורג, ואביו, רפאל הירש, היה סוחר אוהב תורה.

בנעוריו, רבה של המבורג, חכם יצחק ברנייס (Isaac Bernays), השפיע עמוקות על רש"ר הירש. חכם ברנייס היה מנהיג בעל גישה מקורית ומודרנית - מחד גיסא הוא התעניין בפילוסופיה כללית, ומאידך גיסא הוא היה לוחם גדול במגמות הרפורמה. בשנות נעוריו שילב הירש בין לימודיו בגימנסיה לבין לימודי מקצועות הקודש אצל הרב ברנייס. במקביל ללימודיו שימש הירש עוזר בבית מסחר.

בגיל עשרים נסע הירש אל ישיבתו של רבי יעקב עטלינגר, מגדולי התורה של אותה תקופה, ולאחר שנתיים וחצי בלבד של לימודים קיבל ממנו היתר הוראה.

ב-1829 פנה רש"ר הירש לרכוש השכלה כללית באוניברסיטת בון, ושם למד תאולוגיה. אחד מידידיו באוניברסיטה היה אברהם גייגר, לימים מחשובי מנהיגיה של היהדות הרפורמית ואויבו הגדול. הם למדו בחברותא במשך קיץ 1830,‏[1] ונותרו מיודדים עד שגייגר פרסם ביקורת נוקבת על "אגרות צפון" ב-1836.‏[2] שהותו שם הייתה קצרה למדי, והוא אף לא סיים את חובותיו האקדמיים.

רב באולדנבורג[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1830, עם פרישת רבה של דוכסות אולדנבורג, נתמנה הרש"ר הירש בהמלצתו למחליפו והוא רק בן 22. שנה לאחר מכן התחתן הירש עם יהודיה משכילה שהייתה מבוגרת ממנו מעט.

ביום הכיפורים ת"ר (18 בספטמבר 1839) הורה להשמיט את כל נדרי מ"טעמים שבהלכה"; שנה לאחר מכן הורה להשיבה, ונימק בפני הקהל כי אף ששינוי כזה מותר, עדיף שלא יעשה בידי רב בודד.‏[3] במהלך שהותו בעיר התפלמס בחריפות עם מנהיגים רפורמים, וכן עם שונאי תנ"ך נוכריים. ואולם מאבקו שם לא צלח; כשעזב ב-1841 מונה ברנרד וכסלר, רפורמי רדיקלי מתומכי שמואל הולדהיים, למחליפו.

במהלך שהותו בעיר חיבר את ספרו "חורב" על הסברת טעמי המצוות ומיונן לסוגיהן. הוא התקשה להוציאו לאור ועל כן הקדים ליצירה הגדולה המיועדת פרסום של חוברת בשם "אגרות צפון". את שתי היצירות כתב בגרמנית. את אגרות צפון פרסם תחת שם העט "בן עוזיאל".

אמדן וניקולשבורג[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1841 מונה לרבם של שני המחוזות המערביים של ממלכת הנובר, אוריך ואוסנאבריק, ועבר להתגורר באמדן. שם המשיך בפעילותו הפולמוסית נגד הרפורמה תחת הסיסמה "האמת מתקיימת. השקר לא מתקיים", וכן הרבה לעסוק בחינוך ובגמילות חסדים.

ב-1847 ירש את הרב שלמה קוועטש המנוח כרב הראשי למורביה, משרה שלא הייתה לה מקבילה באירופה מבחינת הסמכויות שניתנו לנושא בה. ממקום מושבו בניקלשבורג היה אחראי על חמישים ושתיים קהילות. על הרקע למינויו שם כותב מרדכי ברויאר:

Cquote2.svg

החוגים החרדים הבינו שלא יצליחו להשיג מינוי רב כולל מן הסוג הישן ולכן הסכימו למינוי רשר"ה ... מאידך גיסא הסכימו המשכילים למינוי רשר"ה מתוך היותם בטוחים שבסופו של דבר קרובה שיטתו אליהם יותר מאשר אל החרדים

Cquote3.svg

ואכן, כהונתו הייתה רצופה פולמוסים עם שני המחנות. השמרנים, שזכרו את מנהג קודמיו לשאת קאפטן וכובע פרווה, ראו בעין רעה את סגנון הופעתו ואת התעקשותו על שימוש בגרמנית טהורה. כשהתיר לשים חופה בבית כנסת ולא מתחת לשמים, דבר שנחשב בעיניי רבים ל"חוקת הגויים", עורר כעס החרדים. כך גם כשביכר את לימוד התנ"ך על התלמוד. מצד שני, עמד על השארת סדר התפילה כפי שהוא וחפץ לייסד ישיבה בעיר. באותו הזמן עסק גם בפעילות פוליטית. הוא נבחר לפרלמנט של מוראביה ולחם בהצלחה למען אמנציפציה.

פרנקפורט[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרב הירש בשנת 1847

באותה שעה התרחשו אירועים הרי גורל בפרנקפורט דמיין. לאחר עשור בו הלכה וגברה יד הרפורמים בקהילה, גברה נחישות היסודות השמרניים להתנגד. הם היוו מיעוט גדול ומבוסס, שמנה כשליש מהיהודים ונהנה מתמיכת משפחת רוטשילד העשירה. החיכוך הפנימי, על רקע תהפוכות אביב העמים, הניע את הפרנסים לגשת ב-1849 לנסח חוקה חדשה לעדה. קבוצה של שמרנים שאפה להקים מוסדות משלה ולמסד את מנייני התפילה הפרטיים שלהם (תופעה שהייתה נפוצה בגרמניה בקרב הרפורמים והאורתודוקסים גם יחד בקהילות שנשלטו על ידי הזרם הנגדי) לכדי בית-כנסת נפרד; בדיעבד – במה שההיסטוריון מתיאס מורגנשטרן כינה "מיתוס מכונן" של הנאו-אורתודוקסיה בגרמניה, ושהונצח על ידי תועמלנים והיסטוריונים מטעמה – התקבע בזיכרון הקולקטיבי מספרם כאחד-עשרה, למרות שלא ברור מהיכן נשאב הנתון. ב-18 ביוני 1850 הסכים הוועד להעניק רשיון להקמת "קהל עדת ישורון". החברים הציעו את מיד את משרת הרב למיכאל זקש מברלין, והלה קיבל אותה ב-9 בנובמבר, אך שינה את דעתו מיד. אנשי עדת ישורון פנו בבהילות למצוא מחליף ולבסוף עלה שמו של הירש, שנשכר על ידם לאחר משא ומתן מזורז ותפס את מקומו בעיר באוגוסט 1851. באותו הזמן היה מאוכזב מכישלונו לבסס בית מדרש לרבנים במורביה ומהמכשולים שהערימו על תוכניותיו ראשי הקהילה, והפתיע כשבחר לנטוש רבנות חשובה לטובת קהילה קטנה. שהותו בפרנקפורט, כפי שציין מורגנשטרן, הייתה לפרק המכונן של פעילותו. המאורעות מהגעתו ועד לפולמוס הפרישה ב-1876 הפכו למה שההיסטוריון כינה "נרטיב פרנקפורט"; גרסתם כפי שהוצגה על ידי ממשיכי דרכו הייתה ליסוד חשוב של הנאו-אורתודוקסיה הגרמנית כולה. הרשר"ה תואר כמי שהציל את אחרוני שומרי המצוות בעיר באמצעות סינתזה מוצלחת בין ערכי ההשכלה והתרבות הגרמנית ליהדות המסורתית, וגיבש קהילה משגשגת.‏[4]

בפרנקפורט הוסיף חידושים עדכניים לדרכים הישנות. בית הכנסת נבנה בהדר רב, זימרה בו מקהלת גברים. בשחיטה הקפידו על היגיינה, ובעיקר, בבית הספר התיכון שולבו לימודי חול ולימודי קודש. בבית ספר זה, שאותו ניהל הוא בעצמו, אמור היה לגדול אותו יהודי אידאלי המשלב תורה עם דרך ארץ. קהילתו גדלה והצלחתה סייעה לביסוס קהילות דומות בערים גרמניות נוספות, ביניהן ברלין שרבה היה רבי עזריאל הילדסהיימר. בפרנקפורט הוא כתב את פרשנותו לחומש ואת תרגומו לגרמנית. כן כתב פרשנות לסידור התפילה ולתהילים.

הירש תמך לחלוטין ברעיונות ההשכלה המתונה, וראה עצמו כממשיך דרכו של משה מנדלסון, שהוא עמד על כך שהיה אורתודוקסי. הוא אף אימץ שינויים חיצוניים רבים בסדרי בית-הכנסת, כמו מקהלה וכובד ראש בתפילות. במקביל היה קיצוני לגבי כל סטייה מעיקרי הדת, ועל בסיס זה תקף את הרפורמים והקונסרבטיבים, שמייסדיהם בגרמניה נטו לזהירות והמעיטו בשינויים מעשיים. ממניע זהה פסל כל עיסוק במדעי היהדות, שפגעו לדעתו במעמד הבלתי-מעורער של כתבי הקודש והמסורת. ב-1854, כשפתח זכריה פרנקל, אבי הקונסרבטיביות, את בית המדרש לרבנים בברסלאו שנראה בעיני רבים מהאורתודוקסים כמענה לצורכי השעה, דרש כבר רשר"ה שיבהיר באיזו מתודה הוא עומד ללמד במקום. במהלך השנים הבאות גינה את המחקר של פרנקל בכתובים; ב-1859, כשפרסם את ספרו "דרכי המשנה" בו קבע כי הלכה למשה מסיני משמעותה מנהגים עתיקים שהתקבלו ככאלה, יצא נגדו הירש למערכה ציבורית ממושכת שהחלה מפרסום מאמר מאת הרב ההונגרי גוטליב פישר בכתב-העת "ישורון". הירש תבע מפרנקל להצהיר אם הוא מאמין בכך שהתורה מן השמים במלואה, גם בעל-פה, וכשהלה פרסם הודעה עמומה בתשובה הוא תקף אותו בפומבי והכריז עליו ככופר גמור. כשהרמן כהן הצעיר שיגר אליו מכתב בו תיאר את שמירת המצוות הקפדנית של מנהל מכון ברסלאו וכיצד היה, בעת שיעוריו, מעיר לגבי סוגיות מסוימות כי "ירא השמים חייב להחמיר בכך!", ניצל הרשר"ה את ההזדמנות להדגיש את עמדתו. הוא פרסם את האגרת ב"ישורון" וקבע כי כל אלה חסרי חשיבות אם אין בצדם אמונה נכונה.‏[5]

במקביל לכך, הוסיף הירש להטיף להזדהות מלאה עם הלאומיות והתרבות הגרמנית ולהשתלבות גמורה בחיים המודרניים, כל עוד אלה לא סתרו את חוקי הדת. הוא הדגים זאת באופן מעשי בדרכים רבות: בין היתר העריץ את פרידריך שילר ונשא דרשה חגיגית לילדי בית-הספר שלו לרגל יום הולדתו המאה של המשורר ב-1859. כפי שציין פרופ' יעקב יוסף פטוכובסקי:‏[6]

"שמשון רפאל הירש לא היה רב אורתודוקסי מהדור הישן. בניקלשבורג כונה לעתים קרובות "רפורמטור" בגלל שלא רק שהאמין בסינתזה בין התורה למודרנה, אלא גם יישם זאת על עצמו... ההדר בתפילות בית-הכנסת האורתודוקסי בפרנקפורט יכל להתחרות בכל מוסד רפורמי... אך החשיבות בסינתזה שיצר נחה בדיוק בכך שמבחינתו חוקי התורה היו בלתי-ניתנים לשינוי כחוקי הטבע. התורה, מבחינתו, כיסתה כל פרט עד לאחרון הדקדוקים במנהג. ברור שלא האמין כלל בהתפתחות של הדת, וברור באותה המידה שבשל כך, היהדות הרפורמית והיהדות הקונסרבטיבית – זו האחרונה דגלה במחקר ביקורתי של מה שראה ככתובים שנמסרו מפי הגבורה – היו חייבות להיות שיקוץ בעיניו."

פולמוס הפרדת הקהילות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפרנקפורט עמד הרב הירש בראש המערכה להפרדת הקהילה האורתודוקסית מהקהילה הכללית, שנטתה לרפורמיות. מכיוון שאלה היוו רוב, חוקי המדינה הגרמנית שראו את היהודים כקהילה אחת הטילו הגבלות מהותיות על האורתודוקסיה. הישגו הגדול היה ב-1876 כשהצליח להשיג מהממשלה את שינוי החוק. לאכזבתו קם לו יריב אורתודוקסי חשוב, הרב זליגמן בר (יצחק דב) במברגר, רבה של קהילת וירצבורג שחלק על דעתו, וסבר שאם הקהילה הרפורמית תתן שירותים ראויים, אין סיבה לפרוש ממנה, ולהפך, יש חיוב הלכתי להישאר בה ולטפח את הכיוון האורתודוקסי. דעתו הובילה לכך שהרוב הגדול של האורתודוקסים סירב לפרוש מקהילת האם בעקבות הרב הירש. בהמשך, הוקמו ברחבי המדינה עוד כמה עדות פורשות קטנות כאלה. עד למלחמת העולם השנייה, התנהל בתוך הציבור האורתודוקסי – שמנה בין 15% ל-20% מיהודי גרמניה – ויכוח בין המיעוט הקטן שבחר בדרך הירש (Austrittorthodoxie, "אורתודוקסיה מתפלגת") לרוב שנותר בתוך הקהילות המאוחדות (Gemeindeorthodoxie, "אורתודוקסיה קהילתית").

הרב הירש נפטר בגיל שמונים והותיר אחריו תשעה ילדים. עדות אנקדוטלית לאישיותו המיוחדת היא דאגתו, גם על ערש דווי, לכך שיאכילו בפירורי לחם את הציפורים שבחלונו. אחת מבנותיו היא שרה הירש, מחברת הרומן יאקובינה, שפורסם בשנת 1879 בגרמנית תחת שם בדוי (פרידריך רוט), אשר זוהה בטעות עם הסופר היהודי-גרמני מאיר להמן; הרומן תורגם לעברית בידי בלומה ביינאשווייץ, וראה אור בשם בת רוחמה.

הגותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

"אגרות צפון" ו"חורב"[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב"אגרות צפון" מתוארת חליפת מכתבים בין בנימין, הצעיר היהודי המתלבט, לבין חברו נפתלי, השומר אמונים למסורת. בנימין מקשה ונפתלי מתרץ. החוברת נחלה הצלחה כבירה. היינריך גרץ, לימים היסטוריון נודע, שהיה אז בחור צעיר, התרשם ממנה כל כך עד שהגיע לביתו של הרש"ר הירש ועשה במחיצתו שלוש שנים מחייו. בהמשך חייו, אף על פי שפנה להפוך לאחד ממבשרי היהדות הקונסרבטיבית ולאויבו המושבע, כינה גרץ את הרש"ר הירש "מורה בלתי נשכח" ו"ידיד אבהי".

אחת מהערותיו החדות היא לגבי משה מנדלסון. הוא כתב שזה השתדל להוכיח כי "אפשר להיות יהודי אדוק בדתו ובכל זאת להיות נחשב על ידי העולם כאפלטון אשכנזי, אך המילה 'בכל זאת' היא הקובעת". רצונו לומר, שמנדלסון לא ניסה לראות בדת קו מנחה לחוכמה ולמדע אלא ניגוד להם, אמנם ניגוד שלא מנע ממנו לשמור את הדת, אך בכל אופן ניגוד.

תרומתו העיקרית בנושא טעמי המצוות הוא סיווגן של המצוות לשישה חלקים המבוססים על שלושה עקרונות יסוד: אמת, צדק ואהבה.

הסיווג למצוות:

  1. התורות- עקרונות האמת והטוב כפי שנתגלו מפי הגבורה, שעלינו לקלוט אותם ברוח ובנפש למען יולידו את הכרת האמת והרצון לעשיית טוב.
  2. העדות- מעשים ודיבורים סמליים המייצגים את האמיתות היסודיות של עם ישראל (תורות) למען יהוו בסיס לחיי ישראל.
  3. המשפטים- מעשי צדק המכוננים את היחסים בין בני אדם.
  4. החוקים- מעשי צדק המכוננים את היחסים בין האדם וכל מה שכפוף לו: בעלי חיים, צמחים והאדמה; ואפילו גופו, רוחו, מחשבתו ודבריו.
  5. מצוות- מעשים בהם מתגשמות המטרות האלוהיות: חסד, צדקה, משפט, אהבה ורחמים.
  6. עבודה- טיהור וקידוש כוחותינו הפנימיים על ידי מעשה או דיבור סמלי, כדי שנכיר את ייעודינו ביתר בירור ונהיה מזומנים יותר לעשותו.

כך יוצא שהתורות מלמדות את אמיתות היסוד, והעדות והעבודה מחדירות אותן לרוח וללב. החוקים מכשירים את הוויתו הארצית של האדם לתפקידו ולבסוף המשפטים והמצוות מגשימות את הצדק והאהבה. רבים נוטים לראות את עיקר חידושו בפרשנותו הסמלית למצוות. כפי שהוצג לעיל נראה באופן ברור שזאת אמת חלקית. רק בחלקי העדות והעבודה יש מעשים ודיבורים סמליים! בשאר חלקי המצוות המטרה היא ממשית ביותר. פרשנותו למצוות סתרה את הגישה הרציונלית של הרמב"ם שעליו לא היסס למתוח ביקורת (איגרת י"ח ו-י"ט).

יחסו לפרשנות אגדות חז"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביחס לדברי חז"ל בחלקי האגדה שבתלמוד ובמדרש, נקט הרש"ר הירש גישה מבדלת בין דברי חז"ל ההלכתיים לאלו העוסקים בענייני אגדה:

גדר גדול גדרו חז"ל, וחומה נשגבה ובצורה הקימו בין דברי השמועה וההלכה. וכלל גדול מסרו לידינו: "אין למדין הלכה מן דברי האגדה, ואין משיבין מהם ועליהם". וכן בדין לעניות דעתי, דהא מלבד שכל דברי האגדה אינם מיוסדים על קבלה מסיני שעליה נכרת ברית הנעשה והנשמע, אלא רק סברת החכם המגיד הם, באומד דעתו. ואף שודאי מי שיש לו מוח בקדקדו, ולב אדם להבין ולהשכיל, בלב שמח ונפש חפצה יכוף ראשו לדעת כל חכם וחכם מחז"ל, אף שאינו מבאר הקבלה אלא מרוח בינתו הוציא מלין, אשר כל אחד ואחד מהם גדול ונשגב מכולנו יחדיו אשר כחגבים נדמינו בעינינו נגדם, מ"מ אינו מכלל חיוב הישראלי, וגם לא כמין וכופר יחשב מי שסברתו נוטה מסברת אחד מחכמינו ז"ל בענין מה השייך להאגדה, בפרט שגם בהרבה דברים גם דעתם שונה זו מזו ולא נאמר כלל "הלכה כדברי פלוני" באגדה כמו בשמעתתא

– איגרת‏[7]

יחסו לארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרש"ר הירש רואה בארץ ישראל צורך ואמצעי לקיום המצוות, אך לא כמטרה בפני עצמה. עם ישראל צריך לקיים את ייעודו בקרב העמים ולהיות אור לגויים, ולשם כך אין הוא זקוק למסגרות לאומיות כארץ וממלכה. רק כך יהיה באפשרותו להשפיע על העמים. רמז לכך מוצא הרש"ר הירש בכך שמעמד מתן תורה היה דווקא במדבר סיני ולא בארץ ישראל.

במדבר קיבל את התורה ובכך היה לעם במדבר. בלא ארץ ובלא אחוזת אדמה - היה לגוף אשר נשמתו תורתו... התורה, מילוי הרצון האלהי - הם לו אחוזת אדמתו ומטרתו... כי אין לנו אלא לקדש את עצמנו לעשיית רצונו, כדי שנקבל מידי ה' כשפע של אמצעים גם את הברכה היקרה לכל בני אדם... לכן ניתנו לו לאחוזה ארץ וברכותיה, ניתנה לו מערכת מדינה, אך לא כמטרה ניתנו אלה...

אגרות צפון אגרת ח'

יחסו לרעיון הלאומי ובנין הארץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרש"ר התנגד נחרצות לבנין הארץ כמטרה לגאולת העם, אף בצביונה הדתי. במכתב לרב צבי הירש קלישר מראשוני חובבי ציון, הוא מתנגד לכך במפורש, ואינו רואה בכך שום מצווה, והוא מסתמך על מסורת ישראל העתיקה:

להרב צבי הירש קלישר, אב"ד טהורן ... דעתי קצרה מהכיר את הטוב והאמת אשר יפרחו כפי דעתו הרמה מהשתדלותו בעניין ישוב א"י, ואת אשר לבבו למצוה וגם חובה גדולה יחשוב, לקט שכלי לא כן ידומה. ואני בעניי אשר אין לי עסק בנסתרות אין טוב לי כי אם להחזיק בדרך הכבושה מאבותינו קדמונינו נ"ע, אשר לא שמו לנגד עינינו כי אם להיות חרדים בכל מאמצי כחנו לתקן דרכנו בדרך התורה לפני אלוקינו ולהרים מכשול מקרבנו, ולצפות לגאולה בכל יום אם בקולו נשמע. ומעולם לא שמו על שכמנו דרך הגאולה על ידי חיזוק ותיקון אדמת קדש, כי אם על ידי חיזוק ותיקון לבבנו ומעשנו לתושיה.

– שו"ת שמש מרפא, אגרות ומכתבים י"ב

ובפירושו לסידור התפלה הוא תוקף את הרעיון הלאומי, ואף כאן על יסוד המסורת:

בשעה שמרד בר כוכבא בימי אדריאנוס הוכיח את עצמו כסטיה הרת-אסון, מצאו שזהו הזמן להזכיר לתודעה היהודית לעולמי עד את האזהרה, לעולם לא לנסות שוב בכוחות עצמם להקים את העצמאות הלאומית. אלא יש להניח עתיד לאומי זה לשקול דעת של הנהגת ה' לבדו.

– סידור רש"ר הירש, ביאור על ברכת המזון ברכת הטוב והמטיב עמוד קמ"ח

הרב הירש היה מתנגד נחרץ לראשוני חיבת ציון ולרעיון החדש של לאומיות יהודית. אחד מיסודות השקפתו הייתה ראיית היהודים כקבוצה דתית ותו לאו (konfession), והוא כתב כי כשם שלקתולים ולפרוטסטנטים יש אגודות דתיות משלהם, כך זכאים לכך היהודים. עם זאת היה לאומן מושבע ופטריוט בכל הנוגע למולדתו גרמניה, והעלה זאת לדרגת חובה דתית בספרו "חורב". בדרשתו בט' באב תרט"ו (1855) תקף רב רפורמי שטען כי המשך האבלות ביום הצום מהווה בגידה במולדת. הרש"ר אמר כי לו היו היהודים מייחלים לחידוש לאומי היה הלה צודק לחלוטין, אך הדבר היחיד שמתאבלים עליו הוא ריבונות התורה.‏[8]

תרומתו ל"אגודת ישראל"[עריכת קוד מקור | עריכה]

בערוב ימיו פעל למען איחוד עולמי בין החרדים, שהיווה בסיס לאגודת ישראל. ככלל, היו מנהיגיה הראשונים של אגודת ישראל, אישים כיצחק ברויאר והרב יעקב רוזנהיים, תלמידיו ותלמידי שיטתו. תרמה לכך התנגדותו לשלילת הגלות. תפיסתו נתנה בסיס להתנגדות לציונות. זאת אף שנקט בחייו כמה פעולות סיוע ליישוב היהודי בארץ ישראל.

בהוויה החרדית של העשורים האחרונים נדחקה דרכו הצידה. התפיסה החרדית העכשווית רחוקה ממנה ומקדשת חיים של לימוד תורה בלבד והסתגרות מפני חוכמות העולם. עם זאת, גם היום הוא מוערך בחוגים החרדיים ואת שיטתו מתרצים כדרך "דיעבד" בקרב יהודים שהיו מתרחקים כליל מיהדותם, אלמלא האלטרנטיבה שהציע להם.

מצבת קברו של הרב הירש ואשתו

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

אודותיו
  • שמחה כץ, הערך Hirsch, Samson (Ben) Raphael. אנציקלופדיה יודאיקה.
  • יעקב כ"ץ, הקרע שלא נתאחה, מרכז זלמן שזר, 1995.
  • יעקב כ"ץ, רבי שמשון רפאל הירש, המימין ומשמאיל. בתוך: מרדכי ברויאר (עורך): תורה עם דרך ארץ – התנועה, אישיה רעיונותיה. אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן תשמ"ז, 1987, עמ' 13 – 31.
  • מרדכי ברויאר, פרקים מתוך ביוגרפיה. בתוך: יונה עמנואל (עורך): הרב שמשון רפאל הירש - משנתו ושיטתו. עזרא, ארגון הנוער החרדי בארץ ישראל – קרן הלימוד, ירושלים תשכ"ב, עמ' 11 – 44.
  • מרדכי ברויאר, שיטת תורה עם דרך ארץ במשנתו של ר' שמשון רפאל הירש. המעין, כתב עת מוצא לאור על ידי מוסד יצחק ברייער של פועלי אגודת ישראל. חלק ראשון - כרך ט', גיליון א', תשרי תשכ"ט, עמ' 1-16; חלק שני – כרך ט', גיליון ב', טבת תשכ"ט, עמ' 10 – 29.
  • אדלשטיין איתמר, "עומד בשער- חייו משנתו וחידתו של הרש"ר הירש". הוצאה פרטית בסיוע מכון "מעליות" של ישיבת ההסדר "ברכת משה" במעלה אדומים, 2014.
אודות כתביו
  • מרדכי ברויאר, פירוש רבי שמשון רפאל הירש לתורה, מחניים, גיליון 4 (ב') תשנ"ג. ובאתר דעת.
  • יחיאל יעקב וינברג, תורת החיים. בתוך: הרב שמשון רפאל הירש - משנתו ושיטתו. נערך על ידי מר יונה עמנואל, י"ל על ידי עזרא, ארגון הנוער החרדי בארץ ישראל – קרן הלימוד, ירושלים תשכ"ב, עמ' 185 – 199. הודפס שוב על ידי הוצאת פלדהיים תש"ע. כ"כ הובא בספרו "לפרקים".
אודות שיטת תורה עם דרך ארץ
  • אליעזר שביד, תולדות פילוסופיית הדת היהודית בזמן החדש, חלק שני: חכמת ישראל והתפתחות התנועות המודרניות. הוצאת עם עובד ומכון שכטר למדעי היהדות, תל אביב תשס"ב2002, עמ' 108 - 119.
  • הרב שלמה וולבה, בעניין תורה עם דרך ארץ, המעיין, תשרי תשנ"ב. ובאתר דעת.
  • פרופ' מיכאל רוזנק, להיות "תמים עם ה'" - חינוך ל"תורה עם דרך ארץ" בדורנו. ניב המדרשיה, ט"ז-י"ז (תשמ"ג-מ"ד) עמ' 226-245. ובאתר דעת.
  • אפרים חמיאל, הדרך הממוצעת - ראשית צמיחת הדתיות המודרנית: הוצאת כרמל, 2011, עמ' 68-81, 157-177, 182-208, 269-303, 375-408, 449-465, 508-532.
  • אליעזר שטרן, אישים וכיוונים, פרקים בתולדות האידאל החינוכי של תורה עם דרך ארץ, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן תשמ"ז. פרקים א-ב.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיבוריו ומאמריו

הגותו ומשנתו

מאמרים עליו ועל תורתו

ביוגרפיה

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Susannah Heschel, Abraham Geiger and the Jewish Jesus, University of Chicago Press, 1998. עמ' 28.
  2. ^ Moshe Aberbach, Jewish Education and History:‎ Continuity, Crisis and Change, Routledge, 2009. עמ' 89.
  3. ^ מרדכי ברויאר, "פרקים בתולדות רשר"ה", עמ' 9.
  4. ^ Matthias Morgenstern, From Frankfurt to Jerusalem: Isaac Breuer and the History of the Secession Dispute in Modern Jewish Orthodoxy, Brill 2002, עמ' 135-143 וכו'.‏Werner Eugen Mosse, Arnold Paucker, Reinhard Rürup (עורכים), Revolution and Evolution, 1848 in German-Jewish History, Mohr Siebeck, 1981. עמ' 271-272.
  5. ^ דוד אלינסון, Between Tradition and Culture: The Dialectics of Jewish Religion and Identity in the Modern World, Scholar's Press, 1994. עמ' 17.
  6. ^ Jakob Josef Petuchowski ,Studies in Modern Theology and Prayer, Jewish Publication Society, 1998. עמ' 229.
  7. ^ איגרת מועתקת מכתב ידו, ראו: מרדכי ברויאר, מאמר ר' שמשון רפאל הירש זצ"ל על אגדות חז"ל, בתוך: המעיין, כרך ט"ז, גליון ב', ירושלים, טבת תשל"ו 1976, עמ' 4. משנתו זו של הרב הירש, נכתבה על ידו במהדורה הגרמנית של ספרו חורב. קטע זה לא תורגם במהדורה העברית, והוא מצוטט בעברית במאמרו של הרב שלמה וולבה, בן-ישיבה כרב, בתוך: "המעיין", תשרי תשכ"ו, עמ' 15.
  8. ^ Alan Mittelman, Some German Jewish Orthodox Attitudes toward the Land of Israel and the Zionist Movement.‏ Roland Tasch, Samson Raphael Hirsch: Jüdische Erfahrungswelten im historischen Kontext, Walter de Gruyter, 2011. עמ' 204-205.‏