רש"ר הירש

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
רש"ר הירש
Rabbi Samson Raphael Hirsch.png
תאריך לידה כ"ד בסיוון ה'תקס"ח; 20 ביוני 1808
תאריך פטירה כ"ז בטבת ה'תרמ"ט; 31 בדצמבר 1888
השתייכות אורתודוקסיה, בשיטת "תורה עם דרך ארץ". רבנות בפרנקפורט, גרמניה.
רבותיו הרב יצחק ברנייס בהמבורג, הרב יעקב עטלינגר
חיבוריו אגרות צפון, ספר חורב, פירוש לחמישה חומשי תורה, פירוש לספר תהילים, המצוות כסמלים, יסודות החינוך - שיחות פדגוגיות.

הרב שמשון בן רפאל הירש (כ"ד בסיוון ה'תקס"ח - כ"ז בטבת ה'תרמ"ט; 20 ביוני 1808 - 31 בדצמבר 1888; המכונה בקיצור "רש"ר הירש") היה מחוללה של תנועת הנאו-אורתודוקסיה בגרמניה במאה ה-19 ואבי שיטת "תורה עם דרך ארץ".

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נעוריו ותחילת דרכו[עריכת קוד מקור | עריכה]

סבו של רש"ר הירש היה דיין חשוב באלטונה, שליד המבורג, ואביו, רפאל הירש, היה סוחר אוהב תורה.

בנעוריו, רבה של המבורג, חכם יצחק ברנייס (Isaac Bernays), השפיע עמוקות על רש"ר הירש. חכם ברנייס היה מנהיג בעל גישה מקורית ומודרנית - מחד גיסא הוא התעניין בפילוסופיה כללית, ומאידך גיסא הוא היה לוחם גדול במגמות הרפורמה. (למרות היותו רב אשכנזי, ברנייס סירב לקבל את התואר 'רב', מכיוון שבאותם ימים כמעט כל 'רב' היה ראבינר רפורמי. על כן נהגו לקרוא לו 'חכם', כמנהג הספרדים). בשנות נעוריו שילב הירש בין לימודיו בגימנסיה לבין לימודי מקצועות הקודש אצל הרב ברנייס. במקביל ללימודיו שימש הירש עוזר בבית מסחר.

בגיל עשרים נסע הירש אל ישיבתו של רבי יעקב עטלינגר, מגדולי התורה של אותה תקופה, ולאחר שנתיים וחצי בלבד של לימודים קיבל ממנו היתר הוראה.

ב-1829 פנה רש"ר הירש לרכוש השכלה כללית באוניברסיטת בון, ושם למד תאולוגיה. אחד מידידיו באוניברסיטה היה אברהם גייגר, לימים מחשובי מנהיגיה של היהדות הרפורמית. שהותו שם הייתה קצרה למדי, והוא אף לא סיים את חובותיו האקדמיים.

רב באולדנבורג[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1830, עם פרישת רבה של אולדנבורג, נתמנה הרש"ר הירש בהמלצתו למחליפו, והוא רק בן 22. על השם שרכש לעצמו מעיד מתן התפקיד בידיו בגיל צעיר כל כך, כשהוא עדיין רווק. שנה לאחר מכן התחתן הירש עם יהודיה משכילה שהייתה מבוגרת ממנו מעט.

במהלך שהותו בעיר התפלמס בחריפות עם מנהיגים רפורמים, וכן עם שונאי תנ"ך נוכריים. ואולם מאבקו באולדנבורג לא צלח כל כך, כפי שתעיד העובדה שמשעזב ב-1841 לאמדן מינתה הקהילה באולדנבורג רב רפורמי כמחליפו.

במהלך שהותו בעיר חיבר את ספרו "חורב" על הסברת טעמי המצוות ומיונן לסוגיהן. הוא התקשה להוציאו לאור ועל כן הקדים ליצירה הגדולה המיועדת פרסום של חוברת בשם "אגרות צפון". את שתי היצירות כתב בגרמנית. את אגרות צפון פרסם תחת שם העט "בן עוזיאל".

אמדן וניקולשבורג[עריכת קוד מקור | עריכה]

משעזב את אולדנבורג שהה הרב הירש שש שנים באמדן. בה המשיך בפעילותו הפולמוסית נגד הרפורמה תחת הסיסמה "האמת מתקיימת. השקר לא מתקיים", וכן הרבה לעסוק בחינוך ובגמילות חסדים.

משם עבר לניקולשבורג. על הרקע למינויו בניקולשבורג כותב מרדכי ברויאר:

Cquote2.svg

החוגים החרדים הבינו שלא יצליחו להשיג מינוי רב כולל מן הסוג הישן ולכן הסכימו למינוי רשר"ה ... מאידך גיסא הסכימו המשכילים למינוי רשר"ה מתוך היותם בטוחים שבסופו של דבר קרובה שיטתו אליהם יותר מאשר אל החרדים

Cquote3.svg

ואכן, כהונתו הייתה רצופה פולמוסים עם חרדים ועם רפורמים. כשהתיר לשים חופה בבית כנסת ולא מתחת לשמים, דבר שנחשב בעיניי רבים ל"חוקת הגויים", עורר כעס החרדים. כך גם כשביכר את לימוד התנ"ך על התלמוד.

מצד שני, עמד על השארת סדר התפילה כפי שהוא וחפץ לייסד ישיבה בעיר. באותו הזמן עסק גם בפעילות פוליטית. הוא נבחר לפרלמנט של מוראביה ולחם בהצלחה למען אמנציפציה.

בפרנקפורט[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרב הירש בשנת 1847

ב-1850 השיגו אחד-עשר בתי אב אורתודוקסים בפרנקפורט, שמצבם היה מדורדר ביותר בשל הדומיננטיות של המשכילים בעיר, רישיון ליצירת קהילה נפרדת בראשות רב משלהם, והקימו את "קהל עדת ישורון".

הרב הירש, שבאותו הזמן היה מאוכזב ביותר מכישלונו לבסס בית מדרש לרבנים ומהמכשולים שהערימו על תוכניותיו ראשי הקהילה, הפתיע כשבחר לנטוש רבנות חשובה לטובת קהילה קטנה זו.

בפרנקפורט הוא ניסה להוסיף חידושים עדכניים לאורתודוקסיות המסורתית. בית הכנסת נבנה בהדר רב, זימרה בו מקהלת גברים. בשחיטה הקפידו על היגיינה, ובעיקר, בבית הספר התיכון שולבו לימודי חול ולימודי קודש. בבית ספר זה, שאותו ניהל הוא בעצמו, אמור היה לגדול אותו יהודי אידאלי המשלב תורה עם דרך ארץ.

קהילתו גדלה והצלחתה סייעה לביסוס קהילות דומות בערים גרמניות נוספות, ביניהן ברלין שרבה היה רבי עזריאל הילדסהיימר. בפרנקפורט הוא כתב את פרשנותו לחומש ואת תרגומו לגרמנית. כן כתב פרשנות לסידור התפילה ולתהילים.

פולמוס הפרדת הקהילות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפרנקפורט עמד הרב הירש בראש המערכה להפרדת הקהילה האורתודוקסית מהקהילה הרפורמית. מכיוון שהרפורמים היוו רוב, חוקי המדינה הגרמנית שראו את היהודים כקהילה אחת הטילו הגבלות מהותיות על האורתודוקסיה. הישגו הגדול היה ב-1876 כשהצליח להשיג מהממשלה את שינוי החוק. לאכזבתו קם לו יריב אורתודוקסי חשוב, הרב זליגמן בר (יצחק דב) במברגר, רבה של קהילת וירצבורג שחלק על דעתו, וסבר שאם הקהילה הרפורמית תתן שירותים ראויים, אין סיבה לפרוש ממנה, ולהפך, יש חיוב הלכתי להישאר בה ולטפח את הכיוון האורתודוקסי. דעתו הובילה לכך שבפועל רבים מהאורתודוקסים סירבו לפרוש מקהילת האם בעקבות הרב הירש.

המעניין הוא שהרב הירש שהיה חדשני ופתוח להשכלה היה קיצוני ביותר בשאלת ההיפרדות מהרפורמים (בדיוק ההפך מיריבו, הרב במברגר). לא רק זאת אלא שהוא אף התפלמס עם הרפורמה המתונה, החוג שהקים זכריה פרנקל שהיווה בסיס ליהדות הקונסרבטיבית. להם אמר: "לישראל סבא אין מה לקוות מכם. רווח והצלה יעמוד לנו ממקום אחר". כפי שציין פרופ' מיכאל מאיר בספרו על תולדות תנועת הרפורמה:

אמונתו של הירש במקורה האלוהי של ההלכה בכל היקפה היא המעמידה חיץ בין הנאו-אורתודוקסיה שלו לבין כל מגוון המחשבה הרפורמית, והיא אף המכתיבה את יחסו השלילי ל"חוכמת ישראל"‏[1].

הרב הירש נפטר בגיל שמונים והותיר אחריו תשעה ילדים. עדות אנקדוטלית לאישיותו המיוחדת היא דאגתו, גם על ערש דווי, לכך שיאכילו בפירורי לחם את הציפורים שבחלונו. אחת מבנותיו היא שרה הירש, מחברת הרומן יאקובינה, שפורסם בשנת 1879 בגרמנית תחת שם בדוי (פרידריך רוט), אשר זוהה בטעות עם הסופר היהודי-גרמני מאיר להמן; הרומן תורגם לעברית בידי בלומה ביינאשווייץ, וראה אור בשם בת רוחמה.

הגותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

"אגרות צפון" ו"חורב"[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב"אגרות צפון" מתוארת חליפת מכתבים בין בנימין, הצעיר היהודי המתלבט, לבין חברו נפתלי, השומר אמונים למסורת. בנימין מקשה ונפתלי מתרץ. החוברת נחלה הצלחה כבירה. היינריך גרץ, לימים היסטוריון נודע, שהיה אז בחור צעיר, התרשם ממנה כל כך עד שהגיע לביתו של הרש"ר הירש ועשה במחיצתו שלוש שנים מחייו. בהמשך חייו, אף על פי שנפרדו דרכיהם מבחינה אידאולוגית, כינה גרץ את הרש"ר הירש "מורה בלתי נשכח" ו"ידיד אבהי".

אחת מהערותיו החדות היא לגבי משה מנדלסון. הוא כתב שזה השתדל להוכיח כי "אפשר להיות יהודי אדוק בדתו ובכל זאת להיות נחשב על ידי העולם כאפלטון אשכנזי, אך המילה 'בכל זאת' היא הקובעת". רצונו לומר, שמנדלסון לא ניסה לראות בדת קו מנחה לחוכמה ולמדע אלא ניגוד להם, אמנם ניגוד שלא מנע ממנו לשמור את הדת, אך בכל אופן ניגוד.

תרומתו העיקרית בנושא טעמי המצוות הוא סיווגן של המצוות לשישה חלקים המבוססים על שלושה עקרונות יסוד: אמת, צדק ואהבה.

הסיווג למצוות:

  1. התורות- עקרונות האמת והטוב כפי שנתגלו מפי הגבורה, שעלינו לקלוט אותם ברוח ובנפש למען יולידו את הכרת האמת והרצון לעשיית טוב.
  2. העדות- מעשים ודיבורים סמליים המייצגים את האמיתות היסודיות של עם ישראל (תורות) למען יהוו בסיס לחיי ישראל.
  3. המשפטים- מעשי צדק המכוננים את היחסים בין בני אדם.
  4. החוקים- מעשי צדק המכוננים את היחסים בין האדם וכל מה שכפוף לו: בעלי חיים, צמחים והאדמה; ואפילו גופו, רוחו, מחשבתו ודבריו.
  5. מצוות- מעשים בהם מתגשמות המטרות האלוהיות: חסד, צדקה, משפט, אהבה ורחמים.
  6. עבודה- טיהור וקידוש כוחותינו הפנימיים על ידי מעשה או דיבור סמלי, כדי שנכיר את ייעודינו ביתר בירור ונהיה מזומנים יותר לעשותו.

כך יוצא שהתורות מלמדות את אמיתות היסוד, והעדות והעבודה מחדירות אותן לרוח וללב. החוקים מכשירים את הוויתו הארצית של האדם לתפקידו ולבסוף המשפטים והמצוות מגשימות את הצדק והאהבה. רבים נוטים לראות את עיקר חידושו בפרשנותו הסמלית למצוות. כפי שהוצג לעיל נראה באופן ברור שזאת אמת חלקית. רק בחלקי העדות והעבודה יש מעשים ודיבורים סמליים! בשאר חלקי המצוות המטרה היא ממשית ביותר. פרשנותו למצוות סתרה את הגישה הרציונלית של הרמב"ם שעליו לא היסס למתוח ביקורת (איגרת י"ח ו-י"ט).

יחסו לארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרש"ר הירש רואה בארץ ישראל צורך ואמצעי לקיום המצוות, אך לא כמטרה בפני עצמה. עם ישראל צריך לקיים את ייעודו בקרב העמים ולהיות אור לגויים, ולשם כך אין הוא זקוק למסגרות לאומיות כארץ וממלכה. רק כך יהיה באפשרותו להשפיע על העמים. רמז לכך מוצא הרש"ר הירש בכך שמעמד מתן תורה היה דווקא במדבר סיני ולא בארץ ישראל.

במדבר קיבל את התורה ובכך היה לעם במדבר. בלא ארץ ובלא אחוזת אדמה - היה לגוף אשר נשמתו תורתו... התורה, מילוי הרצון האלהי - הם לו אחוזת אדמתו ומטרתו... כי אין לנו אלא לקדש את עצמנו לעשיית רצונו, כדי שנקבל מידי ה' כשפע של אמצעים גם את הברכה היקרה לכל בני אדם... לכן ניתנו לו לאחוזה ארץ וברכותיה, ניתנה לו מערכת מדינה, אך לא כמטרה ניתנו אלה...

אגרות צפון אגרת ח'

יש הרואים בפתיחה לספר אורות ארץ ישראל של הרב אברהם יצחק הכהן קוק תגובה לשיטתו של הרש"ר הירש:

ארץ ישראל איננה דבר חיצוני, קנין חיצוני לאומה רק בתור אמצעי למטרה של התאגדות הכללית והחזקת קיומה החמרי או אפילו הרוחני. ארץ ישראל היא חטיבה עצמותית, קשורה בקשר חיים עם האומה

אורות ארץ ישראל פרק א'

אולם לא רק הנושא הראשון של הספר "אורות" משקף עמדה זו אלא גם לאורך כל פרקי הספר "אורות" ישנן עשרות השגות סמויות של הרב קוק על שיטתו של הרש"ר הירש והמסקנות הנובעות ממנה. כך כתב גם בנו, הרב צבי יהודה קוק, על יחסו של אביו לזרם ביהדות גרמניה שינק מדרכו של הרש"ר הירש:‏[2]

ואמנם עם דאבונו על צדדי היחס של היהדות הזו ומדריכה הגרש"ר הירש ז"ל אל אמונת חכמת הקבלה, אל הרמב"ם ואל ארץ ישראל, אבל גדולה הוקרתו לעיקר סגולם את אפני החיים הזמניים בצירוף של תורה ודרך ארץ והזדיינותם למשמרת היהדות הנאמנה

לשלשה באלול אות נב

יחסו לרעיון הלאומי ובנין הארץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרש"ר התנגד נחרצות לבנין הארץ כמטרה לגאולת העם, אף בצביונה הדתי. במכתב לרב צבי הירש קלישר מראשוני חובבי ציון, הוא מתנגד לכך במפורש, ואינו רואה בכך שום מצווה, והוא מסתמך על מסורת ישראל העתיקה:

להרב צבי הירש קלישר, אב"ד טהורן ... דעתי קצרה מהכיר את הטוב והאמת אשר יפרחו כפי דעתו הרמה מהשתדלותו בעניין ישוב א"י, ואת אשר לבבו למצוה וגם חובה גדולה יחשוב, לקט שכלי לא כן ידומה. ואני בעניי אשר אין לי עסק בנסתרות אין טוב לי כי אם להחזיק בדרך הכבושה מאבותינו קדמונינו נ"ע, אשר לא שמו לנגד עינינו כי אם להיות חרדים בכל מאמצי כחנו לתקן דרכנו בדרך התורה לפני אלוקינו ולהרים מכשול מקרבנו, ולצפות לגאולה בכל יום אם בקולו נשמע. ומעולם לא שמו על שכמנו דרך הגאולה על ידי חיזוק ותיקון אדמת קדש, כי אם על ידי חיזוק ותיקון לבבנו ומעשנו לתושיה.

– שו"ת שמש מרפא, אגרות ומכתבים י"ב

ובפירושו לסידור התפלה הוא תוקף את הרעיון הלאומי, ואף כאן על יסוד המסורת:

בשעה שמרד בר כוכבא בימי אדריאנוס הוכיח את עצמו כסטיה הרת-אסון, מצאו שזהו הזמן להזכיר לתודעה היהודית לעולמי עד את האזהרה, לעולם לא לנסות שוב בכוחות עצמם להקים את העצמאות הלאומית. אלא יש להניח עתיד לאומי זה לשקול דעת של הנהגת ה' לבדו.

– סידור רש"ר הירש, ביאור על ברכת המזון ברכת הטוב והמטיב עמוד קמ"ח

תרומתו ל"אגודת ישראל"[עריכת קוד מקור | עריכה]

בערוב ימיו פעל למען איחוד עולמי בין החרדים, שהיווה בסיס לאגודת ישראל. ככלל, היו מנהיגיה הראשונים של אגודת ישראל, אישים כיצחק ברויאר והרב יעקב רוזנהיים, תלמידיו ותלמידי שיטתו. תרמה לכך התנגדותו לשלילת הגלות. הוא ראה בה מצב קיום סביר ואפשרי, אם כי בהחלט האמין בקיומה של לאומיות יהודית. תפיסתו נתנה בסיס להתנגדות לציונות. זאת אף שנקט בחייו כמה פעולות סיוע ליישוב היהודי בארץ ישראל.

בהוויה החרדית של העשורים האחרונים נדחקה דרכו הצידה. התפיסה החרדית העכשווית רחוקה ממנה ומקדשת חיים של לימוד תורה בלבד והסתגרות מפני חוכמות העולם. עם זאת, גם היום הוא מוערך בחוגים החרדיים ואת שיטתו מתרצים כדרך "דיעבד" בקרב יהודים שהיו מתרחקים כליל מיהדותם, אלמלא האלטרנטיבה שהציע להם.

מצבת קברו של הרב הירש ואשתו

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יעקב כ"ץ, הקרע שלא נתאחה, מרכז זלמן שזר, 1995.
  • יעקב כ"ץ, רבי שמשון רפאל הירש, המימין ומשמאיל. בתוך: מרדכי ברויאר (עורך): תורה עם דרך ארץ – התנועה, אישיה רעיונותיה. אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן תשמ"ז, 1987, עמ' 13 – 31.
  • שמחה כץ, הערך Hirsch, Samson (Ben) Raphael. אנציקלופדיה יודאיקה.
  • מרדכי ברויאר, פרקים מתוך ביוגרפיה. בתוך: יונה עמנואל (עורך): הרב שמשון רפאל הירש - משנתו ושיטתו. עזרא, ארגון הנוער החרדי בארץ ישראל – קרן הלימוד, ירושלים תשכ"ב, עמ' 11 – 44.
  • מרדכי ברויאר, שיטת תורה עם דרך ארץ במשנתו של ר' שמשון רפאל הירש. המעין, כתב עת מוצא לאור על ידי מוסד יצחק ברייער של פועלי אגודת ישראל. חלק ראשון - כרך ט', גיליון א', תשרי תשכ"ט, עמ' 1-16; חלק שני – כרך ט', גיליון ב', טבת תשכ"ט, עמ' 10 – 29.
  • מרדכי ברויאר, פירוש רבי שמשון רפאל הירש לתורה, מחניים, גיליון 4 (ב') תשנ"ג. ובאתר דעת.
  • יחיאל יעקב וינברג, תורת החיים. בתוך: הרב שמשון רפאל הירש - משנתו ושיטתו. נערך על ידי מר יונה עמנואל, י"ל על ידי עזרא, ארגון הנוער החרדי בארץ ישראל – קרן הלימוד, ירושלים תשכ"ב, עמ' 185 – 199. הודפס שוב על ידי הוצאת פלדהיים תש"ע. כ"כ הובא בספרו "לפרקים".
  • אליעזר שביד, תולדות פילוסופיית הדת היהודית בזמן החדש, חלק שני: חכמת ישראל והתפתחות התנועות המודרניות. הוצאת עם עובד ומכון שכטר למדעי היהדות, תל אביב תשס"ב2002, עמ' 108 - 119.
  • הרב שלמה וולבה, בעניין תורה עם דרך ארץ, המעיין, תשרי תשנ"ב. ובאתר דעת.
  • פרופ' מיכאל רוזנק, להיות "תמים עם ה'" - חינוך ל"תורה עם דרך ארץ" בדורנו. ניב המדרשיה, ט"ז-י"ז (תשמ"ג-מ"ד) עמ' 226-245. ובאתר דעת.
  • אליעזר שטרן, אישים וכיוונים, פרקים בתולדות האידאל החינוכי של תורה עם דרך ארץ, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן תשמ"ז. פרקים א-ב.
  • אפרים חמיאל, הדרך הממוצעת - ראשית צמיחת הדתיות המודרנית: הוצאת כרמל, 2011, עמ' 68-81, 157-177, 182-208, 269-303, 375-408, 449-465, 508-532.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיבוריו ומאמריו


הגותו ומשנתו


מאמרים עליו ועל תורתו


ביוגרפיה

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מיכאל מאיר, בין מסורת לקדמה - תולדות תנועת הרפורמה ביהדות, מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, עמ' 98.
  2. ^ התייחסות מפורשת של הרב קוק כנגד שיטת הרש"ר הירש מופיעה בתוך שמונה קבצים, קובץ ו פסקה כח