הזירה האיטלקית במלחמה הפונית השנייה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-edit-clear.svg ערך זה זקוק לעריכה: ייתכן שהערך סובל מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
מפת קרבות טרביה, טראסימני וקאנאי

הזירה האיטלקית במלחמה הפונית השנייה הינה הזירה העיקרית במלחמה הפונית השנייה. הלחימה בזירה זו נמשכה 15 שנים, מפלישתו של חניבעל לאיטליה בשנת 218 לפנה"ס, עד לנסיגתם של חניבעל ומאגו ברקה, בשנת 203 לפנה"ס.

המלחמה בזירה האיטלקית התחלקה לשני חלקים עיקריים: החלק הראשון הוא ההתקפה של חניבעל (218-216 לפנה"ס), חלק זה החל עם פלישתו של חניבעל לאיטליה, הוא מתאפיין בקרבות רבים בהם מנצח חניבעל, וסופו בקרב קאנאי. החלק השני הוא החזרת השליטה הרומאית באיטליה (216-203 לפנה"ס), חלק זה נפתח עם שיקום רומא לאחר קרב קאנאי, בחלק זה באה לידי ביטוי האסטרטגיה הפביאנית והוא מתאפיין בהיעדר קרבות כנגד חניבעל, סופו של חלק זה עם נסיגתם של חניבעל ומאגו מאיטליה.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

נתיב פלישת חניבעל לאיטליה, 218 לפנה"ס

המלחמה הפונית השנייה נפתחה בסוף שנת 219 לפנה"ס, בספרד, עם כיבוש העיר סגונטו על ידי חניבעל. לאחר כיבוש העיר והכרזת המלחמה ארגן חניבעל את צבאו, ובאביב 218 חצה את נהר האברו, ויצא למסע לאיטליה. מסעו של חניבעל לאיטליה הצליח להפתיע את הרומאים, שלא ציפו להתקפה שכזו, ולה התכוננו אליה כנדרש. עם זאת, כשיצא חניבעל מספרד לאיטליה, מנה צבאו כ90,000 חיילים, את חלקם הוא השאיר בשטחי ספרד שמצפון לאברו שכבש, ורבים מהם איבד בתלאות הדרך. כשנחת חניבעל באיטליה, בסתיו 218 לפנה"ס, מנה צבאו כ20,000 רגלים וכ6,000 פרשים. לא היה ספק כי חניבעל לא יוכל להתגרות מלחמה ברומא עם כוח קטן שכזה, כדי להגדיל את צבאו, נאלץ חניבעל לגייס כוחות משבטי הגאלים שישבו בצפון איטליה.

ההתקפה של חניבעל[עריכת קוד מקור | עריכה]

הלחימה בצפון איטליה, חורף 218 לפנה"ס[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קרב טיקינוס
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קרב טרביה

כדי לזכות בתמיכתם של הגאלים, תושבי עמק הפו בצפון איטליה, התערב חניבעל בסכסוך ארוך שנים בין השבטים האינסוברים והשבטים הטוריאנים, כבש את העיר טורינו, עירם של הטוריאנים, וגייס כוחות מקרב השבטים האינסוברים, והליגורים. כעת היה זקוק חניבעל לניצחון על הרומאים עצמם כדי להראות את כוחו ולעודד את התגייסות הגאלים לצבאו. ההזדמנות נקרתה לפני חניבעל כשפגש בפובליוס קורנליוס סקיפיו, שהיה בדרכו לספרד, וחזר לאיטליה לאחר קרב הרון כדי להתמודד כנגד חניבעל. סקיפיו קיבל לידיו את הלגיון שהיה באותה עת בצפון איטליה, בפיקודו של לוקיוס אטיליוס.

כוחותיהם של שני הצדדים לא היו גדולים, למעשה, היו אלו כוחות חלוץ בלבד של פרשים ומעט רגלים קלים. לחניבעל היה יתרון מספרי קל הן ברגלים והן בפרשים, והוא ניצל אותו היטב. הוא הצליח להדוף את עיקר הכוח הרומאי בעזרת הפרשים והרגלים הגאלים שהציב במרכז, ולבסוף תקף את אגפי הרומאים בעזרת פרשיו הנומידים. אבדות הרומאים לא היו כבדות, ולא הייתה זו מכה קשה לכוח הרומאי שכן קרב טיקינוס לא היה יותר מתגרה קטנה שלא השתתף בה אפילו לגיון רומאי שלם. אם זאת, היה קרב טיקינוס מכה מוראלית ואסטרטגית קשה לצבא הרומאי, חניבעל היה יכול, לאחר הקרב לגייס במנוחה את הגאלים לצבאו ולתת לכוחותי העייפים מן המסע שהות לנוח. בנוסף לכך קרב טיקונוס היווה מכה מוראלית לרומאים שכן סקיפיו עצמו נפצע בקרב וכמעט נהרג.

חניבעל לאחר קרב טיקונוס, יכול היה לגייס לצבאו באין מפריע את הגאלים ששכנו בעמק הפו, ואז כמעט הוכפל צבאו, ומנה כ40,000 חילים ומתוכם כ10,000 פרשים. הלגיון הרומאי, בפיקודו של סקיפיו, שהובס בקרב טיקינוס, נסוג דרומה, אל נהר הטרביה, שם הייתה מצודה רומאית מבוצרת בה תכנן הלגיון הרומאי לחנות בחורף, תוך שהוא מחכה לתגבורת בפיקודו של טיבריוס סמפרוניוס לונגוס, כדי לבלום את חניבעל. לונגוס, על פי התוכנית הרומאית המקורית, היה אמור להעביר את המלחמה לאפריקה, ולכן חנה באותו הזמן בסיציליה, עם שני לגיונות ו100 אוניות. כשנודע ללונגוס כי חניבעל חונה כבר בעמק הפו, יצא מיד במסע מזורז צפונה כדל לחבור אל סקיפיו ולבלום את חניבעל. בתחילת החורף נפגשו שני הקונסולים במצודת טרביה, ובשל פציעתו של סקיפיו, קיבל לונגוס את הפיקוד על הכוח המאוחד. בהיתקלות פרשים קטנה הצליח לונגוס להכות את חניבעל כך שהוא היה להוט להביס אותו לפני שסקיפיו יבריא.

חניבעל, לאחר שגייס את הגאלים לצבאו, חנה מהעבר השני של נהר הטרביה. גם חניבעל היה להוט לצאת לקרב במהירות האפשרית שכן נוכחותו של צבא קומאי גדול בקרבתו הקשתה עליו להשיג אספקה ולגייס את הגאלים. חניבעל הכין את הקרב מראש, ערב לפני היום אותו בחר לקרב, שלח חניבעל את אחד מקציניו - מאגו, עם 1,000 רגלים ו1,000 פרשים, להטמין מארב לרומאים בביצות שבנחל. בבוקר הקרב, השכם, שלח חניבעל קבוצה של פרשים נומידים להתגרות ברומאים בקרבת מחניהם. לונגוס בלע את הפיתיון, הוא שלח כוח חלוץ, ובו מרבית פרשיו, לצאת כנגד הנומידים, וכשאלו ברחו, פקד לרדוף אחריהם. בסופו של דבר, כוח החלוץ הרומאי מצא את עצמו מול כל הצבא הקרתגי, שנערך מבעוד מועד. לונגוס נאלץ לצאת לקרב, ולא, היה מאבד את כוח החלוץ. הצבא הרומאי יצא בחיפזון, בלוא ההכנות הנדרשות ואף בלי לאכול טרם הקרב, הם נאלצו לחצות את הטרביה ביום החורף הסגרירי והקר, ולהתיצב כנגד הכוח של חניבעל שהיה שבע, יבש ומאורגן.

הפרשים הרומיים שבאגפים הוכרעו במהירות על ידי הפרשים והפילים של חניבעל, אך המרכז הרומאי החזק החזיק מעמד על אף הלחימה העיקשת וההתקפה של מאגו מעורפו. בסופו של דבר, כאשר הבינו הרומאים כי הקרב אבוד, פרצו להם הרומאים דרך במרכז הרומאי, ונסוגו לפלקנטייה. הניצחון הקרתגי היה מכריע, אבדות הרומאים היו בין 15,000 ל25,000 חיילים, כאשר מצידו של חניבעל נהרגו רק כמה מאות גאלים. לאחר הניצחון, חניבעל היה יכול לשקם במנוחה את צבאו לאורך שארית החורף, בלא שיעמוד מולו איום רומאי.

הלחימה באביב 217 לפנה"ס[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קרב טראסימני

באביב 217 לפנה"ס, הוחלט ברומא על הרכרעת חניבעל על ידי נטילת כל היתרונות כנגדו. הכוח הרומאי הוגדל ל11 לגיונות שמנו ביחד בסביבות ה100,000 חיילים. בנוסף, החליטו הרומאים לסגת מצפון איטליה ולהותיר אותה בידי חניבעל, ובמקום זאת, הוחלט לתפוס את העמדות השולטות בדרכו דרומה ולהכות אותו כשיעבור דרכן. שני הקונסולים, גנאוס סווריליוס גמינוס וגאיוס פלאמיניוס, כאשר כל אחד מבין השניים מופקד על שני לגיונות, הוצבו בשתי ערים ששלטו על שתי הדרכים העיקריות למרכז איטליה מצפונה, פלאמינוס בארימינום, וסרוויליוס בארטיום. חניבעל, שסיים בינתיים לשקם את צבאו והיה מעוניין להתקדם אל דרומה של איטליה- יותר קרוב אל רומא גופא, אילו ניסה לעבור באחת הדרכים הראשיות, היה נאלץ להתמודד כנגד אחד משני הקונסולים.

חניבעל העדיף את פלאמיניוס, אך הוא לא היה מעוניין בהתנגשות ישירה. הוא יצא לעבר אטרוריה, ועבר בביצות שעל יד פירנצה, כדי לעקוף את פלאמיניוס ולא להתנגש בו ישירות. חציית הביצות הייתה מסע קשה, בן ארבעה ימים, מפני שאוויר הביצות עורר מחלות בקרב חייליו, והאדמה הייתה רכה ומוצפת מיים מכדי שיוכלו להקים מחנות מדי לילה. חוסר השינה והמחלות הכו מצבאו של חניבעל, וחניבעל עצמו איבד את אחת מעייניו בדלקת עיניים. לאחר שהגיע לאטרוריה, התיר חניבעל לחייליו לצאת למסעות רצח וביזה באזור, כדי להפיג את זעמם וכדי לכלכל את צבאו הגדול. כשנודע לפלאמיניוס כי חניבעל הגיע לאטרוריה וכי הוא בוזז את שדותיה, החליט לצאת כנגד חניבעל ללא דיחוי, אף על פי שהיו שהציעו לו לחכות לגמינוס שייצטרף אליו.

חניבעל מצידו הטמין מארב לפלאמיניוס ליד האגם הטראסימיני, על גדתו הצפונית של האגם קיים מישור צר, אשר גבעות וחורשות סוגרות עליו מצפון והאגם מדרום. פלאמיניוס נכנס למיצר זה בשעת בוקר מוקדמת ובשל ערפילי הבוקר לא הבחין בחייליו של חניבעל שארבו לו בגבעות שמצפונו, לחניבעל לא נותר אלא לסגור עליו מלפנים ומאחור ולתקוף אותו. תבוסת הרומאים הייתה מושלמת, כמעט כל הכוחות הרומאיים במחנהו של פלאמיניוס נהרגו או נלקחו בשבי, והקונסול עצמו נהרג. בנוסף, כוח של 4,000 פרשים ששלח גמינוס לעזרת פלאמיניוס, הוכה על ידי מפקד הפרשים של חניבעל, מהרבעל. לאחר הקרב לא היה מי שיחסום את דרכו של חניבעל עד לרומא, הרומאים הבינו כי השעה היא שעת חרום, והם זקוקים למהיג חזק שינהל את המלחמה כנגד חניבעל.

הדיקטטורה של פאביוס מאקסימוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

התבוסה בקרב טראסימני נודעה לרומא באופן ישיר, הפראיטור, מרקוס פומפוניוס, עלה על הבמה בפורום ודיווח על תבוסה קשה. הדבר הפתיע את הרומאים שכן לאחר קרב טרביה לא דווחו דברים ברורים לעם הרומאי. בעקבות ההודעה על התבוסה הוכרז ברומא על מצב חרום והוחלט על מינוי דיקטטור. לתפקיד זה נבחר קוונטיוס פאביוס מאקסימוס, ולתפקיד המגיסטר אקוויטום שלו התמנה מרקוס מינוקיוס רופוס.

שיטתו של פאביוס מאקסימוס בניהול המלחמה כנגד חניבעל הייתה האסטרטגיה הפביאנית. פאביוס סבר כי יתרונו היחיד של חניבעל כנגד רומי היא גאונותו הצבאית- לרומא הייתה עדיפות מכרעת בכוח אדם ובמשאבים, ובכל זאת חניבעל הביס אותה בשלושת הקרבות האחרונים. כדי למנוע מחניבעל לנצל את יתרונו, נמנע פאביוס מלהתמודד איתו בקרב ישיר, והעדיף להסתפק בלמנוע ממנו לקבל אספקה סדירה ולגייס חיילים. פאביוס, ואיתו שני לגיונות, עקבו אחרי חניבעל במסעותיו במרכז איטליה, כאשר צבאו של פאביוס חונה במרחק מספיק מהצבא הקרתגי, כדי שלא יוכל חניבעל לגרור אותו לקרב, ועם זאת קרוב, כדי לנצל שגיאות אפשריות של חניבעל. בדרך כלל העדיף פאביוס לחנות במקומות גבוהים, כדי להשקיף על חניבעל בלא שחניבעל יוכל לעקוב אחריו. שיטתו של פאביוס הייתה שונה למנטליות הרומאית ועוררה התנגדות רבה ברומא, הגישה הרומאית הקלאסית שאפה לקרב ולהכרעה מהירה של המלחמה, שיטתו של פאביוס, מנגד, לא הבטיחה סיום מהיר, ואף לא מנעה מחניבעל לבזוז את שדות איטליה כדי לפרנס את צבאו. לגישתו של פאביוס מאקיסימוס קמו מתנגדים רבים ברומא, ביניהם הסגן שלו, מינוקיוס רופוס. רבים טענו כי פאביוס פחדן וחושש מחניבעל, כי הוא לא ראוי לנהל את המערכה, ואף כינו אותו בלעג "קונטטור"- מתמהמה.

בסתיו החליט חניבעל לנסוע לאפוליה, במזרח איטליה, כדי להעביר שם את החורף, בשל טעות של מורה הדרך שלו, נכלא חניבעל בעמק צר כאשר המעבר היה בידי פאביוס. חניבעל לקח 2,000 שוורים מן השלל, הבעיר חבילת חציר בין קרניהם והוליך אותם על ההרים. הרומאים בפיקודו של פאביוס שחשבו שזוהי התקפת אויב נטשו את עמדותיהם כדי להענות להתקפה הקרתגית המדומה, ואז, כאשר המשמר על המעבר ננטש, כבשו הקרתגים את עמדות הרומאים וחניבעל עבר עד אפוליה. לאחר כישלונו זה של פאביוס החריפה ההתנגדות אליו ברומא, וגברו הקולות שקראו להחליפו. בסופו של דבר הוחלט כי לצידו של פאביוס יתמנה רופוס כשותף שווה לו בכוחו. גם רעיון זה נכשל כאשר בהתקלות עם חניבעל הובס רופוס, וצבאו ניצל רק בזכות עזרתו המהירה של פאביוס. לבסוף, על אף שמצב החרום אותו הציב חניבעל על רומא לא חלף, הוחלט לא למנות את פאביוס לתקופת כהונה נוספת ובשנת 216 לפנה"ס חזר ניהול המלחמה לידי הקונסולים.

קרב קאנאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיתור והשמדת הרומאים בקרב קאנאי
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קרב קאנאי

בשנת 216 לפנה"ס, כאשר הסתיימה תקופת הדיקטטורה של פאביוס מאקסימוס, נבחרו שוב קונסולים. תחילה נבחר גאיוס טרנטיוס וארו, וברוב דחוק נבחר איתו לוקיוס אימיליוס פאולוס. וארו החליט לסיים את המלחמה בקרב הכרעה אחד, וגייס, יחד עם פאולוס, כוח צבאי חסר תקדים בגודלו, בין 50,000 ל80,000 חיילים וכ6,000 פרשים, גודלו של צבא חניבעל באותו הזמן היה בסביבות 40,000 חיילים ו10,000 פרשים. הקונסולים יצאו באביב לאפוליה כדי להלחם עם חניבעל, ופגשו בו במישור ליד העיר קאנאי, סמוך לנהר האופידוס. חניבעל בחר בשטח זה דווקא לקרב, מפני שהיה חסר מכשולים טבעיים ובו יכול היה לנצל את יתרונו בפרשים.

הקרב נערך ביום קיצי מתאים לקרב, בגדה הימנית של נהר האופידוס. הרומאים ערכו את כוחותיהם בדרך רגילה, במרכז הרגלים שמספר שורותיהם הוגדל, באגף הימני הפרשים הרומאים (כ2,000) ובאגף השמאלי פרשי בעלות הברית (כ4,000). חניבעל ערך את כוחותיו כאשר במרכז הרגלים הוצבו הגאלים והספרדים ובצדדים מעט מאחור הוצבו החיילים האפריקאים. את הפרשים הנומידים (כ2,000) הציב חניבעל באגף השמאלי (מול הפרשים הרומאים), ואת הפרשים הגאלים (כ8,000) באגף הימני (מול פרשי בעלות הברית).

בתחילת הקרב תקפו הפרשים הגאלים והספרדים את פרשי בעלות הברית של הרומאים, והכו אותם בשל עדיפותם המספרית. לאחר מכן המשיכו הפרשים באיגוף רחב מאחורי החזית ועזרו לפרשים הנומידים להכות את הפרשים האזרחים הרומאים, הנומידים המשיכו ברדיפה אחרי הפרשים הבורחים, והפרשים הגאלים והספרדים נערכו מחדש להתקפה. תוך כך תקף עיקר הכוח הרומאי את מרכז המבנה הקרתגי, הגאלים והספרדים, והם הצליחו לסגת לאחור מבלי להישבר עד שצורת ראש החץ הקרתגית הפכה לקערה אליה נדחק חיל הרגלים הרומי. לאחר שהרגלים הרומאים כותרו משלושה צדדים על ידי הרגלים הקרתגים, תקפו פרשי קרתגו את הרומאים מעורפם. תבוסת הרומאים הייתה מושלמת, רק כ10,000 רומאים , ביניהם הקונסול וארו, הצליחו לברוח וניצלו. מיטב הצבא הרומי, הקונסול פאולוס ורבים מאצולתה נהרגו.

לאחר קרב קאנאי הגיעה רומא לנקודת השפל העמוקה ביותר שלה במלחמה, ערים רבות באיטליה, מבעלות בריתה של רומא, עברו לצידו של חניבעל עתה, שכן חשבו שניצחונו על רומא מובטח, ביניהן העיר קאפואה, שהייתה העיר השנייה בעושרה ובחוזקה באיטליה. כעת חניבעל ציפה לתגבורת מהמולדת כדי להכות את רומא מכה ניצחת וסופית. אף על פי שחניבעל לא ניצל את ניצחונו, ולא תקף את רומא עצמה למחרת הקרב, ללא ספק הגיעה רומא לשעתה הקשה ביותר במלחמה.

החזרת השליטה הרומאית באיטליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שיקום רומא[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר קרב קאנאי הכירו הרומאים בצדקת אסטרטגית ההתמהמהות של פאביוס מאקסימוס והוא התמנה שוב לשליט יחיד ברומא. הבעיות הראשונות איתם נאלץ פאביוס להתמודד היו האבל והפחד שאחזו באזרחי רומא והחשש להתקפה קרתגית על העיר. פאביוס מכסימוס העמיד שומרים בשערי רומא כדי למנוע את בריחת ההמונים מהעיר, קבע מקומות וזמנים קבועים לאבל ואסר מספדים ואבל במקומות או זמנים אחרים, הוא גם ביטל את החגיגות לאלה קרס שהיו אמורות לחול באותו זמן כדי לא להחליש את דעת ההמון בשל מיעוט החוגגים וצערם. בפן הכלכלי: הוטלו מיסים חדשים על אוכלוסיית רומא ובעלות בריתה, נדחו תשלומי המשכורת לחיילים וערך המטבע הורד. בפן המלחמתי: סירבה רומא לפדות את שבויי המלחמה שלה מקרב קאנאי כי חששה שעם פדיית השבויים תעלה אפשרות להסכם כניעה לקרתגים. בנוסף הגדילה רומא בשנה הבאה (215 לפנה"ס) את מספר לגיונותיה ל 15. שיטת ההתמהמהות הפביאנית הפכה לשיטת הלחימה החדשה של רומא באיטליה כנגד חניבעל. באיטליה פעלו בשנה שלאחר מכן שלושה כוחות רומאיים: אחד בפיקוד כל אחד משני הקונסולים: קוונטיוס פאביוס מאקסימוס ומרקוס קלאודיוס מארקלוס, ועוד אחד בפיקודו של טיבריוס סמפורניוס גראקכוס. הרומאים נמנעו מלהיכנס לקרב מכריע כנגד חניבעל והסתפקו בהתקפות קטנות וחסימת קווי האספקה שלו. הם ניצלו את יתרונם בכוח אדם ואת יכולתם לפצל את כוחותיהם להחליש את חניבעל ולהכות במקומות שונים כך שלא היה יכול להגיב על כולם.


הלחימה באיטליה עד שנת 211[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – המצור על קפואה

לאחר ההפסד הגדול בקרב קנאי, אימצה רומא את האסטרטגיה של פאביוס מקסימוס, את האסטרטגיה המתמהמהת. המצביאים הרומאים נמנעו ככל האפשר מלהיכנס לקרב מכריע נגד חניבעל, בו היה לו יתרון גדול, והעדיפו לצמצם את כוחו ושליטתו בהתקלויות קטנות. הם גם תקפו את הערים בנות הברית של חניבעל אחת אחת, כשחניבעל עם כוחו המוגבל לא יכל להגן על כולם. חניבעל צבר תבוסות בזו אחר זו.

בשנת 212 לפנה"ס, הקצתה רומא 6 לגיונות להתקפה על העיר קפואה, שכאמור לעייל, הייתה החזקה והעשירה מבין בנות הברית של חניבעל באיטליה. כששמע זאת חניבעל, פקד על קצינו, חנון, לספק אספקה סדירה לקפואה. חנון יצא לקפואה, אך הרומאים תפסו אותו ולכדו אותו בדרך. חניבעל יצא עצמו לקפואה, לאלץ את הרומאים לקרב נגדו, אבל הם נותרו מאחורי ביצורי מחניהם ולא יצאו אליו. חניבעל הבין שנוכחות צבאו רק מכבידה על מצב האספקה הקשה באזור, ופנה לתוכנית אחרת. צבא קרתגו יצא ישר לכיוון העיר רומא, בתקווה שהכוחות שצרים על קפואה יצאו אליו להגנת רומא, אך כשהגיע לשערי רומא, לא יצא אליו אף צבא, הכוחות שהגנו על רומא נשארו בין ביצורי עירם, והכוחות שצרים על קפואה נותרו לצור על קפואה. חניבעל ידע שאין לו דרך להציל את קפואה, והותיר אותה לגורלה, ואכן קפואה נפלה והרומאים טבחו באנשיה.

כך ערים רבות בעלות ברית של חניבעל, נפלו בזו אחר זו, ושליטתו של חניבעל באיטליה התערערה.

הקרבות כנגד חניבעל בהמשך הלחימה באיטליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פלישתו של עזרובעל[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קרב מטאורוס

חניבעל קרא בזמן שהותו הארוכה באיטליה, פעמים רבות לתגבורת, ופעמים שהיא גם הגיעה. אחיו, עזרובעל ברקא, שניהל בינתיים את המערכה בספרד, הפסיד ואז נענה לקריאתו, ויצא גם הוא, דרך הרי האלפים, לאיטליה לעזרת חניבעל אחיו.

עזרובעל שלח איגרת לחניבעל בה הם קבעו על מקום מפגש, אך לרוע מזלם האיגרת נפלה בידי הרומאים. הם השאירו כח קטן נגד חניבעל, ויצאו אל עזרובעל. עזרובעל השתדל להימנע מקרב, לפני שיתחבר אל חניבעל. אך נאסר קרב ליד נהר מטאורוס. בקרב זה הפסיד עזרובעל, צבאו התפזר, ואף הוא נהרג. מרגע זה אבדה תקוותו של חניבעל מלכבוש את רומי.

סיום המלחמה בזירה האיטלקית[עריכת קוד מקור | עריכה]

סקיפיו אפריקנוס, מאז הניצחון על עזרובל הציע להעביר את המלחמה אל קרתגו, לאפריקה. פאביוס מכסימוס התנגד לו, אך רוב העם הרומאי תמך בהצעה וכך הוכרע. רומא שלחה כח גדול לאפריקה ובעקבות זה חניבעל חזר כדי להגן על מולדתו והפסיד בקרב זמה. בנסיגת חניבעל מאיטליה הסתימה הלחימה בזירה האיטלקית במלחמה הפונית השנייה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]


מקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]