שוכה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

שֹ‏וֹ‏‏כֹ‏ה (גם: שוכו/שכה במקרא, וסוכו בלשון חז"ל) הוא שמן של מספר ערים בארץ ישראל הנזכרות בתנ"ך, בספרות חז"ל ובמקורות נוספים, לרבות מקורות ארכאולוגיים.

העיר הנזכרת בדרום הר חברון, העיר הידועה הנזכרת בעמק האלה והעיר הנזכרת באזור עמק חפר בתיאור נפות שלמה המלך - כולן השתמרו עד ימינו בצורה הייחודית "שְוֵיכָּ‏‏ה" או "ח'רבת שְוֵיכָּ‏‏ה".

יש לציין כי בסמוך לתל א-נצבה שבבנימין מוכרת עד ימינו "ח'רבת סוֵיכָּ‏‏ה", הנזכרת כבר במפת הקרן הבריטית לחקר ארץ ישראל, ואשר יתכן כי משמרת את שם עיר מוצאו של התנא אנטיגנוס איש סוכו[1].

בקרב בין דוד לבין גָּלְיָת, חנה צבא ישראל ב"שוכו" שבעמק האלה.

"שוכה" הנזכרת כעירו של אחד מנציבי שלמה המלך אשר ישב בארובות (מזוהה בח'ירבת אל-חמאם), מזוהה עם הכפר שְוֵיכָּ‏‏ה הסמוך לטול כרם (מצפון לכפר מצוי תל בשם "ח'רבַּ‏‏ת שויכה א-רָאס")‏[2].

העיר שוכה מופיעה גם בחותמות "למלך" כאחד מארבעה מקומות הנזכרים בשורה השנייה של החותמות: חברון, זיף, ממשת ושוכה. חותמות למלך הן הטְבּעות על ידיות קנקנים, מתקופת הברזל א'. ההשערה המקובלת היא כי מדובר בארבעת המחוזות העיקריים של מלכות חזקיהו, שאגר מזון לקראת התקפה אפשרית על הממלכה. בסביבת התל עצמו נמצאו 13 חותמות למלך.

בנוסף, נזכרת בספר מקבים א' עיר ביהודה בשם "בית סוכו", עליה צר בכחידס[3].

כמו כן, אוסביוס מזכיר באונומסטיקון מקום בשם "סוכו" בין בית גוברין לבין ירושלים, והעיר מופיעה במפת מידבא.

כיום, "שוכה" שבעמק האלה היא גבעה הידועה בשל פריחת תורמוס ההרים בשלהי החורף מדי שנה.

אזכורים מהתנ"ך[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנחלת שבט יהודה בדרום הר חברון

"וּבָהָר שָׁמִיר וְיַתִּיר וְשׂוֹכֹה וְדַנָּה וְקִרְיַת-סַנָּה, הִיא דְבִר, וַעֲנָב וְאֶשְׁתְּמֹה וְעָנִים וְגֹשֶׁן וְחֹלֹן וְגִלֹה, עָרִים אַחַת-עֶשְׂרֵה וְחַצְרֵיהֶן" (ספר יהושע, ט"ו, מ"ח-נ"א).

בנחלת שבט יהודה בעמק האלה

"בַּשְּׁפֵלָה אֶשְׁתָּאוֹל וְצָרְעָה וְאַשְׁנָה וְזָנוֹחַ וְעֵין גַּנִּים, תַּפּוּחַ וְהָעֵינָם, יַרְמוּת וַעֲדֻלָּם, שׂוֹכֹה וַעֲזֵקָה, וְשַׁעֲרַיִם וַעֲדִיתַיִם וְהַגְּדֵרָה וּגְדֵרֹתָיִם, עָרִים אַרְבַּע-עֶשְׂרֵה וְחַצְרֵיהֶן" (ספר יהושע, ט"ו, ל"ג-ל"ו);

"וַיַּאַסְפוּ פְלִשְׁתִּים אֶת-מַחֲנֵיהֶם לַמִּלְחָמָה, וַיֵּאָסְפוּ שֹׂכֹה אֲשֶׁר לִיהוּדָה, וַיַּחֲנוּ בֵּין-שׂוֹכֹה וּבֵין-עֲזֵקָה בְּאֶפֶס דַּמִּים, וְשָׁאוּל וְאִישׁ-יִשְׂרָאֵל נֶאֶסְפוּ וַיַּחֲנוּ בְּעֵמֶק הָאֵלָה, וַיַּעַרְכוּ מִלְחָמָה לִקְרַאת פְּלִשְׁתִּים" (שמואל א, י"ז, א-ב).

בתיאור נפות שלמה המלך

"וְלִשְׁלֹמֹה שְׁנֵים-עָשָׂר נִצָּבִים עַל-כָּל-יִשְׂרָאֵל ... בֶּן-חֶסֶד בָּאֲרֻבּוֹת, לוֹ שֹׂכֹה וְכָל-אֶרֶץ חֵפֶר" (מלכים א א-י).

במעשה אבימלך בן גדעון בשכם

"וַיִּכְרְתוּ גַם-כָּל-הָעָם אִישׁ שׂוֹכֹה, וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי אֲבִימֶלֶךְ וַיָּשִׂימוּ עַל-הַצְּרִיחַ, וַיַּצִּיתוּ עֲלֵיהֶם אֶת-הַצְּרִיחַ בָּאֵשׁ, וַיָּמֻתוּ גַּם כָּל-אַנְשֵׁי מִגְדַּל-שְׁכֶם כְּאֶלֶף--אִישׁ וְאִשָּׁה" (ספר שופטים, ט', מ"ט).

חפירות ארכאולוגיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

עונת חפירות ראשונה בתל שוכה שבעמק האלה התקיימה בחודש יולי 2012 על ידי משלחת מן החוג לארכאולוגיה ותרבויות המזרח הקדום של אוניברסיטת תל אביב בהנהלת פרופ' יובל גורן וד"ר ארז בן יוסף. החפירה נערכה בשני שטחים בפסגת התל בפינתו הצפון-מערבית (שטחים A, C) ובעמק שלמרגלותיו מדרום (שטח B). בחפירות בפסגת התל התגלו שרידים דלים מתקופת הברזל המשויכים לימי חזקיהו שהושתתו ישירות על פני הסלע, אך הוסרו ברובם בראשית התקופה הרומית עת נבנתה מצודה איתנה הניכרת בראש התל. לבנית המצודה קדמה הקמת במה גבוהה הנתמכת בקירות תמך גבוהים ובתעלות יסוד שהעמיקו עד לסלע הטבעי ומולאו בשפכים שנחפרו משכבות קדומות יותר בתל. בשפכים אלה נמצאו ממצאים רבים מתקופת הברזל, התקופה הפרסית, התקופה ההלניסטית והתקופה הרומית. בשטח B נמצאו עדויות לקיומו של בית יוצר, ככל הנראה מתקופת הברזל, בצורת פסולות ייצור אופייניות. בעונת החפירות הראשונה טרם נמצאו שרידיו של בית היוצר עצמו.

טבע[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרבדים כחולים של תורמוס ההרים בתל שוכה שבעמק האלה, 2013

תל שוכה שבעמק האלה והאזור שמסביבו עשירים בפריחה. מגוון הפרחים כולל בין השאר את תורמוס ההרים, ציפורני חתול, כלנית מצויה, מקור החסידה גדול, כלנית מצויה, רקפת מצויה, חרצית עטורה וחרדל השדה. התל מפורסם בעיקר בזכות פרחי תורמוס ההרים היוצרים מרבדים כחולים בשלהי החורף.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ זאת, לאור השתמרות האות סמ"ך של השם העברי כסמ"ך גם בשם הערבי, בעוד ששי"ן שמאלית בעברית תישמר לעולם כשי"ן ימנית בערבית; השוו לגלגולי השם "מכמש" (בתקופת בית ראשון) -"מכמס" (בתקופת בית שני) - "מח'מאס" (בימינו).
  2. ^ אפרים תלמי ומנחם תלמי, כל ארץ ישראל, הוצאת דבר - תשל"א 1971, עמ' 282.
  3. ^ ספר מקבים א, ז, י"ח.