הקרבות על רכס "חמוטל" במלחמת יום הכיפורים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
טנק של חטיבה 421 על "חמוטל" (9 באוקטובר 1973)

גבעת "חמוטל", בערבית: אבו וקפה (חלקה המערבי) וכת'יב עיפן (חלקה המזרחי),[1][2] היה שם קוד של צה"ל במפת סיריוס לרכס חולי באורך של כ-5 ק"מ וברוחב של כ-1 ק"מ,[3] הנמצא במערב חצי האי סיני, מערבית למחנה טסה, כ-14 ק"מ ממזרח לתעלת סואץ. רכס זה עמד במוקד של קרבות רבים במהלך מלחמת יום הכיפורים. הקרבות בין צה"ל לצבא המצרי על "חמוטל" נמשכו כמעט מתחילת המערכה בסיני ועד קרוב לסיומה. המצרים, שהצליחו להשתלט על הרכס ב-8 באוקטובר, נאחזו בעמדותיהם והצליחו לשמור על אחיזתם בחלק המערבי של "חמוטל" עד כניסת הפסקת האש לתוקף, ב-25 באוקטובר 1973. קיימת טענה הגורסת כי מרכז מערך ההגנה המצרי באזור זה היה באזור פתחת ציר "פוטון" (שם במפת קוד סיריוס) שמדרום ל"חמוטל", וכי רק בחלקו המערבי של רכס "חמוטל" היה מגנן מצרי ששימש כאגפו הצפוני של קו ההגנה המצרי הראשי באזור.[1]

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

חזית הדרום במלחמת יום הכיפורים נפתחה ב-6 באוקטובר 1973 במבצע באדר של הצבא המצרי שהצליח במבצע מתוכנן היטב לצלוח את תעלת סואץ, להשתלט תוך שעות מועטות על רוב מרחב קו בר-לב, להקים מספר ראשי גשר לאורך תעלת סואץ ולהעביר דרכם כוחות חי"ר ושריון בהיקף גדול. בשלב זה, העדיף הצבא המצרי להתארגן ולבסס את אחיזתו בגדה המזרחית של תעלת סואץ ולא חתר להתקדמות מהירה מזרחה.

חטיבות המילואים של צה"ל שגויסו בבהילות, החלו להגיע לקו החזית בסיני רק למחרת, במהלך 7 באוקטובר. בבוקר 8 באוקטובר יצאה אוגדת השריון 162 (בפיקוד אברהם אדן) להתקפת נגד אוגדתית בגזרה הצפונית כשאוגדת שריון 143 (בפיקוד אריאל שרון), הוצבה בגזרה המרכזית כעתודה להתקפה והשתלטה על "חמוטל", שם הוצב גדוד 184 של חטיבה 14.[4] אולם, במהלך היום נשלח חלקה העיקרי של אוגדת שרון למסע סרק דרומה וכששב לעמדותיו, נתפסו עמדות אלו על ידי יחידות מדיוויזיית חי"ר 16 של הצבא המצרי שהתקדמה מזרחה על פי תוכנית גרניט של הצבא המצרי ערב המלחמה.[5][6][7]

אזור הקרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אזור הקרבות הוא המרחב שנמצא כ-20-10 קילומטרים ממערב למחנה טסה שבו שכנו מפקדות ישראליות וגופי תחזוקה ורפואה.

סביב ל"חמוטל" היו רכסים נוספים ונקודות בעלות חשיבות שהיוו יעד לשני הצבאות וניטשו עליהם קרבות: מצפון:

  • אזור "חלוץ" (שם במפת קוד סיריוס, בערבית: כת'יב אל-כתירה[2]) – כ- 3 ק"מ צפונית מערבית ל"חמוטל", נמצא ממזרח לציר החת"ם.
  • תעוז "נוזל" שלא אויש על ידי צה"ל.[8] – נמצא כ-5 ק"מ צפונית מערבית ל"חמוטל".

ממזרח:

  • אזור "ציונה" (שם במפת קוד סיריוס) – כ-1.5 ק"מ ממזרח ל"חמוטל", על ציר "טליסמן" לכיוון טסה.

מדרום:

  • אזור "מכשיר" (שם במפת קוד סיריוס, בערבית: כת'יב אל-חיל),[2] רכס בכיוון כללי צפון דרום, מצוי כ-2 ק"מ מדרום ל"חמוטל" ונמצא ממזרח לציר החת"ם.
  • על ציר החת"ם, ממערב ל"מכשיר", היה תעוז "טלוויזיה" שלא אויש על ידי צה"ל בתחילת המלחמה.[8]
  • אזור "חמדיה" (שם במפת קוד סיריוס) – רכס חולי השולט מצפון על צומת הכבישים "עכביש" -"פוטון" ועל הכבישים הסמוכים לצומת.

מדרום מערב: מתחם "מיסורי" (שם במפת קוד סיריוס) – מתחם רחב הנמצא בין תעוז "טלוויזיה" ובין ציר "לקסיקון" הסמוך לתעלת סואץ. נמצא מצפון לחווה הסינית.

קרקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברוב חלקיה של הגדה המזרחית של תעלת סואץ הקרקע היא חולית. בחלק המרכזי-צפוני היא עבירה לנגמ"שים ולטנקים אך קשה מאוד עד בלתי אפשרית למעבר זחל"מים.[9] חלקים גדולים מהשטח הם מישוריים או בעלי מבנה גבעי מתון ביותר. אזור "חמוטל" – רכס חולי, המורכב ממספר דיונות גדולות היוצרות רכס בכיוון כללי מזרח-מערב כשבצידו המערבי, באופן כללי הגבוה יותר (110 מטר),[10] מצוי קפל קרקע המהווה כעין מחסה. הרכס שולט על צומת הכבישים "טליסמן" -"פוטון" הנמצא בחלקו המזרחי של הרכס. הכביש חוצה את הרכס במעין אוכף. המדרון המזרחי הוא חולי ותלול יחסית וניתן לעלות עליו רק עם טנקים או נגמ"שים וגם זאת בקושי.[11] ממזרח לכביש יש נקודה גבוהה, כת'יב עיפן שגובהה 115 מטר. חלקו המערבי סמוך יחסית לתעלת סואץ ושולט על כל המרחב עד התעלה, כולל המרחב שבכיוון צפון מערב. הגבעה היא חלק מ"קו" גבעות הנמשך בגזרה המרכזית בסיני, מדרום לצפון, בטווח של כ-10 ק"מ ממזרח לתעלת סואץ.

צירי תנועה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1973 היה קיים בגזרת הלחימה הקרובה כביש עיקרי אחד בכיוון צפון-דרום - כביש החת"ם (חיל תותחנים) - ציר המרוחק 8-12 ק"מ ממזרח לתעלה וכונה במפת סיריוס "פוטון" חלק גדול הכביש נסלל על קו הגבעות. קטעו של כביש החת"ם הנמצא צפונית לציר טליסמן כונה "חזיזית" במפת הקוד הצה"לית. מטסה בכיוון מערב - צפון מערב בכיוון איסמעיליה, עבר ציר "טליסמן" (שם במפת קוד סיריוס). צומת הכבישים "טליסמן"-"פוטון" נמצא על חלקו המזרחי של אזור "חמוטל", נקודה המדגישה את חשיבות הרכס.

סדר הכוחות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכוח הישראלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • עד צליחת התעלה על ידי צה"ל הייתה אוגדה 162 בפיקוד אברהם אדן אחראית על הגזרה הצפונית בסיני וכללה את חטיבות השריון 460, 217 ו-500. מתוך הכוח הזה, היו מעורבים בלחימה באזור המדובר חטיבת מילואים 500 (בפיקוד אריה קרן), שהייתה מוקטנת וכללה 62 טנקי "שוט", וגדוד 198 הסדיר, מחטיבה 460 שכלל גם הוא טנקי "שוט". גבול הגזרה בין האוגדות היו הגבעות שמצפון לכביש טסה-איסמעיליה - ציר "טליסמן".[12]
  • אוגדה 143 בפיקוד אריאל שרון כללה שלוש חטיבות שריון שכולן היו מעורבות באזור הלחימה המדובר:
  • חטיבה 274 בפיקוד יואל גונן - חטיבת מילואים שכללה טנקי טירן, הצטרפה ללחימה באזור ב-13 באוקטובר הייתה תחת פיקוד כוח מאולתר בפיקוד דב תמרי (סגן מפקד אוגדה 162) שכלל גם את חטיבה 11 (חטיבה ממוכנת) בגזרה הצפונית. ב-15 באוקטובר עבר הכוח לפיקודו של ששון יצחקי וכלל גם את חטיבה 204 (חטיבה ממוכנת) וחטיבה מרחבית 275.[13]

הכוח המצרי[עריכת קוד מקור | עריכה]

דיוויזיות החי"ר המצריות שחצו את התעלה ב-6 באוקטובר הורכבו מ-3 חטיבות חי"ר (לעתים, אחת מהחטיבות הייתה חטיבת חי"ר ממוכן) ותוגברו זמנית על ידי חטיבת שריון שהשתייכה לדיוויזיה שבעתודה. כל אחת מחטיבות החי"ר כללה גדוד שריון אורגני.[15] כך שלמעשה היו בדיוויזיה כ-200 טנקים.

הקרב הראשון ב-8 באוקטובר - כיבוש "חמוטל" על ידי הצבא המצרי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בבוקר יום מתקפת הנגד האוגדתית ב-8 באוקטובר, שימשה חטיבה 500 כעתודה בעורף החטיבות הישראליות שפעלו בגזרה הצפונית בסמוך לתעלת סואץ. בעת שגונן הורה לשרון לצאת למסע דרומה, השאירה אוגדת שרון את גדוד סיור 87 להחזיק את אזורי "חמדיה" ו"כישוף" הנמצאים מדרום ל"חמוטל" ו"מכשיר", בסמוך לצומת "עכביש" – "פוטון", אך לא השאירה כוח דומה על "חמוטל".[18] לאחר המלחמה היו הוויכוחים על חוסר התיאום וחוסר הסיוע בין שרון ואדן באזור זה אחד מהנושאים שעמדו במוקד "מלחמת הגנרלים".[19] וגם בדיוני ועדת אגרנט. את מקומם של גדודי חטיבה 14 שהחלה במסעה דרומה תפסו בשעה 11:00 שניים מגדודי חטיבה 500: גדוד 433 תפס את מתחם "נוזל" וגדוד 429 את "חמוטל". באותה עת, על פי תוכנית מצרית סדורה, שאמרה כי ב-8 באוקטובר על הדיוויזיות שבחזית להתקדם לקו 10-12 ק"מ מהתעלה (כביש החת"ם), התקדמו יחידות של דיוויזיית החי"ר 16 המצרית ותפסו את עמדות "מיסורי", "טלוויזיה", "מכשיר" ו"חמוטל".[20][21] את "חמוטל" ומכשיר" תפסה חטיבה ממוכנת מתוגברת בגדוד טנקים.[21] במהלך התקדמות זו, או במהלך הקרבות שבהמשך אותו יום, נפצע עמיד (תא”ל) עאדל יוסרי – מפקד חטיבה 112 חי”ר מדיוויזיה 16 חי”ר המצרית ואיבד את רגלו.[20][22][23] בזמן ההתקפה המצרית על "חמוטל" הגן על הגבעה כוח של 8 טנקים מגדוד 429 (מחטיבה 500), שתפס את המתחם בשעה 11:00, ונתקל בשעות צהריים המאוחרות בירי טנקים וארטילריה. מג"ד 429 העריך כי מדובר בכוח של כ-50 טנקים ו-2000 חיילי חי"ר ולאחר שנפגעו 2 טנקים ישראלים, החליט בשעה 15:00 לסגת מהגבעה ולהתארגן מחדש להתקפה בכוח גדול יותר.[10][24]

הקרב השני ב-8 באוקטובר - התקפת גדודים 429 ו-198[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקראת התקיפה המתוכננת אחר הצהריים, חוזקה חטיבה 500 בגדוד 198 מחטיבה 460. גדוד 198 הסדיר עבר יומיים קשים של לחימה בשני ימי המלחמה הראשונים וכלל באותה עת 13 או 14 טנקים בלבד.[10][21][25] תוכנית ההתקפה הייתה שגדוד 429 (בפיקוד דן ספיר) וגדוד 198 (בפיקוד עמיר יפה) יתקפו מצפון וגדוד 433 (בפיקוד נחום זקן) יחפה ממזרח.[26] אריה קרן, מפקד חטיבה 500, תיאר את ההכנות לקרב: "כשקבענו את תוכנית המתקפה האמנו שזו גבעה חשופה, שהמצרים השתלטו עליה רק בצהריים, ועדיין לא הספיקו להתחפר. חשבנו שנצליח לנפנף אותם. האמנתי שזה יהיה כמו במלחמת ששת הימים. בדיוק כמו כל הצבא, עלינו על הגבעה בלי חיפוי של ארטילריה או של חיל האוויר."[10] ההתקפה הישראלית החלה בערך ב-17:00.[10] גדוד 198, שהגיע מהצפון תוך איגוף מזרחי, לא הצליח ליצור קשר עם חטיבה 500 וזיהה בטעות את גבעת "מכשיר" הדרומית כ"חמוטל" והסתער עליה.[10][27] גדוד 429 החל את ההסתערות על "חמוטל" אך מיד נפגעו מספר טנקים ישראלים מטילי נ"ט ולהסתערות הסופית יצא דן ספיר, מג"ד 429, בראש ארבעה טנקים בלבד.[10] הטנק שלו ספג פגיעת פגז מצרי והוא נהרג. שאר הכוח של גדוד 429 נסוג. בינתיים זיהה מג"ד 198 את טעותו לאחר שחודש הקשר עם מפקדת חטיבה 500. הוא שלח שני טנקים לכיוון "חמוטל" והמשיך להלחם על רכס "מכשיר" שגם עליו היו כוחות גדולים של חי"ר ושריון מצרים.[27] קיימת טענה כי אמנם גדוד 198 זיהה בטעות את "מכשיר" כ"חמוטל", אך בדרכו דרומה עלה למעשה על מרכז רכס "חמוטל" והכוח של גדוד 198 ש"נשלח" לחמוטל היה למעשה כוח החיפוי שהשאיר ב"חמוטל" מפקד גדוד 198 לפני שיצא להתקפה דרומה על "מכשיר".[25] שני הטנקים מגדוד 198 שעלו על "חמוטל", פגשו בדרכם את הטנקים הנסוגים של גדוד 429,[27] ועל הגבעה ראו אנשי צוות ישראלים שהטנקים שלהם נפגעו הם ניהלו אש מול טנקים מצרים ופגעו במספר טנקים. לאחר שנורתה עליהם אש נ"ט ולאחר שחיפו על כוחות הגדוד שלהם שניסו לכבוש את "מכשיר" (ללא הצלחה) הם נסוגו מזרחה.[28]

הקרב השלישי ב-8 באוקטובר - התקפה ראשונה של חטיבה 421[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעת שאוגדה 143 שבה ממסע הסרק שלה דרומה, פקד מפקד האוגדה, אריאל שרון על חטיבה 421 (בפיקוד חיים ארז) להתקיף ולכבוש את "חמוטל" ועל חטיבה 600 (בפיקוד טוביה רביב) להתקיף ולכבוש את "מכשיר". קיימת טענה שארז וקצין המבצעים החטיבתי שלו נפגשו ב"ציונה" (מזרחית ל"חמוטל") עם מפקד וקצין המבצעים של חטיבה 500 ווידאו שכל הטנקים של חטיבה 500 ירדו מהגבעה.[26][29] ארז הורה לגדוד 257 (בפיקוד שמעון בן שושן[30]) לתקוף מצפון ולגדודים 264 (בפיקוד גיורא לב) ו-599 (בפיקוד עמי מורג) לחפות ממזרח. גדוד 257, שהיה מצויד בטנקי פטון 48, ספג ארטילריה בעת שהתקיף וספג פגיעות מירי נ"ט ארוך טווח מ"מכשיר" (שלא נכבש על ידי חטיבה 600). בתחילת המלחמה חסרו הטנקים של חטיבה 421 את מקלע המפקד עקב שינויים שנעשו בהם ערב המלחמה,[11] ובחלק מיחידות החטיבה לא היו מקלעים כלל, וצוותי הטנקים התקשו מאוד בלחימה מול חיילי החי"ר המצרים. הגדוד נסוג לפי הוראת המח"ט והותיר טנק פגוע ואת אנשי צוותו ההרוגים על הגבעה.[10][26]

קרב 9 באוקטובר - התקפה שנייה של חטיבה 421[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר כישלון מתקפת הנגד ב-8 באוקטובר, הוחלט בפיקוד דרום להפסיק את הפעילות ההתקפית של צה"ל בגזרת הדרום ולבסס קו הגנה שיתמקד בבלימת התקדמות המצרים. למרות פקודה מפורשת זו, החליט מפקד אוגדה 143, אריאל שרון, להוציא התקפות על "חמוטל" ועל "מכשיר". כיבוש "חמוטל" הוטל על חטיבה 421 וכיבוש "מכשיר" על חטיבה 600. שרון מצא צידוק לחריגתו מהפקודות בכך ש"חמוטל" ו"מכשיר" היו המאחזים המזרחיים ביותר של המצרים בגזרה המרכזית והצפונית בסיני והניסיון לכיבושן היה בבחינת "ישור" קו ההגנה.[31] צידוק נוסף לתקיפה היה שבמידה וההתקפה הייתה מצליחה, ניתן היה לשפר בצורה משמעותית את הסיכוי לחלץ את אנשי מעוז "פורקן" שמול איסמעיליה.[31]

נראה כי חיילי החי"ר המצרים הספיקו להתחפר ערב הקרב במערך חפוז, בשוחות אישיות ללא תעלות קשר. הטנקים המצרים התמקמו רובם בעמדות חפורות. חלק גדול מקו ההגנה המצרי על "חמוטל" היה באוכף שבצדו המערבי של הרכס.[32]

על פי תוכנית ההתקפה הישראלית, גדוד 599 (בפיקוד עמי מורג) אמור היה לחפות ממזרח וגדודים 264 (בפיקוד גיורא לב) ו-257 (בפיקוד שמעון בן שושן) היו אמורים לנוע באיגוף ימני ולתקוף את "חמוטל" מצפון.[26] התנועה להתקפה הישראלית החלה ב-04:30 והעלייה על הרכס החלה ב-05:00.[33] לפי מקור אחר, החלה ההתקפה הישראלית בסביבות השעה 06:00[34] לרשות החטיבה עמד כוח של מרגמות 120 מ"מ בפיקוד עודד צ'ופ שירה על היעד,[26] אך כנראה ללא השפעה רבה על מהלך הקרב.[33] הגדוד שהוביל את האיגוף, גדוד 264, לא זיהה את מקום תחילת ההסתערות המתוכנן והמשיך בדרכו מערבה לאורך השיפולים הצפון מערביים של הרכס עוד כ-2-3 ק"מ. מפקדו שם לב לנסיגת חיילי חי"ר מצרי מהאזור אליו הגיע, מערבה והציע בקשר למפקד החטיבה להמשיך ולהתקדם מערבה. מפקד החטיבה פקד עליו לחזור ולעלות על השיפוליים הצפון-מערביים של הגבעה.[11] מפקד גדוד 599 שהאזין לקשר וסבר על פי תיאור מג"ד 264 שהגבעה כמעט ריקה מכוחות מצריים, הציע שהוא יתקוף במקביל מדרום מזרח. הצעתו נתקבלה ועל גדוד 257 הוטל להשאר בחיפוי.[11] עם תחילת הקרב הצליח גדוד 264 לכבוש את החלק הצפון מערבי של הרכס, בו היה חי"ר מצרי פרוס בשורות חפורות של עמדות אישיות. הגדוד צפה מערבה וניהל אש לכיוון מערב מול חי"ר וטנקים מצרים בטווח רחוק.[11] בשלב מאוחר יותר חיפה הגדוד באש על כוח של חטיבה 14 הישראלית שחילץ על גבי טנק אחד כ-30 חיילי צה"ל שהצליחו לחמוק ממעוז "פורקן" הנצור. מאוחר יותר חילץ פצועים – צנחנים ישראלים שנמלטו מתעוז באזור והתגלגלו במקרה לגבעת הקרב.[11] גדוד 257 שבחיפוי ספג ארטילריה, אש נ"ט ומספר כלים שלו נפגעו. הוא עסק בחלקו הראשון של הקרב בחילוץ פצועים – בין היתר צנחנים נוספים מהכוח שאנשיו חולצו על ידי גדוד 264. בחלקו השני של הקרב חיפה על גדוד 599 וסייע בחילוץ נפגעיו.[11] גדוד 599 תקף מדרום ונע, ללא בעיות בתחילה, עד קצהו הדרום מערבי של הרכס ומפקדו דיווח כי היעד בידו.[11] מיד עם הדיווח הישראלי, פתחו המצרים באש חזקה על ידי חיילי חי"ר מחופרים ופגעו גם בטנק המג"ד. שלוש הפלוגות של גדוד 599 ביצעו, כל אחת בתורה, הסתערויות על החי"ר המצרי תוך ניסיונות דריסה, ירי בנשק אישי (בהיעדר מקלעי מפקד) וזריקת רימונים.[11] אולם, החיילים המצרים לא נשברו והמשיכו בירי נגד טנקים.[11] במקביל גם נפתחה אש טנקים מצרית על הכוח הישראלי ובקרב השריון פגע הכוח הישראלי במספר טנקים מצרים.[11] בתוך זמן קצר נפגעו טנקים רבים בגדוד 599 והיו לכוח הישראלי נפגעים רבים, כולל כל מפקדי הפלוגות.[11] נראה כי חלק מהפגיעות בטנקים של גדוד 599 היו גם מטילי נ"ט ארוך טווח שנורו מאזור "מכשיר"[31] לאחר שרוב הטנקים הישראלים נפגעו, ניתנה לכוח הישראלי פקודת נסיגה. כל הטנקים הכשירים גררו טנקים פגועים.
מתחקיר עצמאי שנערך כ-40 שנים אחרי הקרב, עולה מסקנה כי גדוד 599 טעה בזיהוי היעד ובמקום לתקוף את חלקו הדרומי של רכס "חמוטל", תקף למעשה את חלקו הצפוני של רכס "מכשיר" ושלדות הטנקים שלו שנפגעו במהלך ההסתערות וננטשו, נותרו בפתחת ציר "פוטון" המצויה בין שני הרכסים.[34]

עם תום הקרב, שהסתיים בשעה 11:00,[33] היו אבידות גדוד 599 - 15 הרוגים (לפי מקור אחר – 8 הרוגים.[35]) וכ-30 פצועים. מתוך 26 הטנקים של הגדוד נפגעו 19-20 טנקים,[36] שלושה מהם נותרו בשטח הלחימה.[26] על פי עדויות לוחמי סיירת שקד שסרקו את העמדות המצריות למחרת, ב-10 באוקטובר (כפי שצוטטו על ידי מפקד חטיבה 421), אבידות המצרים בקרב שמול גדוד 599 בחלק הדרום-מערבי של "חמוטל" היו לפחות 200 הרוגים.[37]

9 באוקטובר - גדוד 198 על "חמוטל"[עריכת קוד מקור | עריכה]

גדוד 198 (בפיקוד עמיר יפה) מחטיבה 500 ישב סמוך לטסה. בעקבות קרבות הימים הראשונים עמדה מצבת הטנקים של הגדוד על 9 טנקים בלבד.[2] כחלק ממאמץ חטיבתי שהתנהל מצפון לחמוטל, באזור "חלוץ" ו"נוזל", נע גדוד 198 בסביבות השעה 15.00 על ציר "טליסמן" לכיוון מערב ותפס את רכס חמוטל. גדוד 198 עלה על חלקו הדרום-מזרחי של הרכס ומצא שם מספר טנקי מג"ח שרופים של אוגדה 143 ונגמ"ש פגוע ובו חיילי חרמ"ש ישראלים שנותרו על הגבעה מהקרב שהתרחש בבוקר אותו יום.[2][38]

הגדוד החל לירות לכיוון דרום-מערב ונבחנה אפשרות להגיע לטנקי הגדוד שנפגעו מול "מכשיר" ביום הקודם (8 באוקטובר) במטרה לאתר נעדרים ולגרור את הטנקים אך בשל חוסר כוחות לחיפוי הוחלט לזנוח את הרעיון. עם חשכה ירדו הטנקים הישראלים מ"חמוטל" ושבו לחניון לילה סדור באזור טסה.[2] אי ההיאחזות הישראלית ב"חמוטל", למרות שהייתה הזדמנות לכך, נבע כנראה מהיות הרכס בתפר שבין אוגדת שרון לאוגדת אדן. בין הכוחות השכנים שרר חוסר תיאום מוחלט. מספר שעות לאחר שהתקפה חטיבתית ישראלית נהדפה וגבתה מחיר כבד מאוגדת שרון, עלה כוח ישראלי מצומצם והשתלט על חלק מהגבעה, אך נראה שנסוג עקב ייחוס משקל מועט לשליטתו ברכס.[10][39]

באותו אחר הצהריים ב-9 באוקטובר, במקביל להשתלטות הזמנית והקצרה של גדוד 198 על שוליו הצפוניים של רכס "חמוטל", תקף גדוד 410 מחטיבה 600 את רכס "מכשיר". ההתקפה, שהתבצעה בפועל בפתחת "פוטון" שבין "חמוטל" ו"מכשיר", נבלמה על ידי חי"ר מצרי. לכוח הישראלי נפגעו 5 טנקים, 9 הרוגים ו-4 שבויים.[40]

ההיתקלויות ב-10 וב-11 באוקטובר[עריכת קוד מקור | עריכה]

אור ל-10 באוקטובר, ב-04:00, יצא כוח מגדוד 257 (חטיבה 421) במטרה לחפש נעדרים ישראלים בטנקים שנותרו על "חמוטל". הכוח מנה 5 טנקים, כולל טנק מ"פ וטנק המג"ד, 3 זחל"מים של סיירת שקד ונגמ"ש של הרופא וקצין הדת.[41][42] פלוגה נוספת מהגדוד שימשה כחיפוי. הכוח הישראלי עלה על הגבעה דרך ציר "טליסמן" ואחרי שכמעט חצה צפונה את הרכס, ירד מהכביש והחל לטפס מערבה במדרון. מעט לפני שהגיע לשטח מישורי נפתחה עליו אש נ"ט מצרית ובתוך דקה נפגעו 3 טנקים ישראלים.[11] באחד מהטנקים שנפגעו, החל נהג הטנק, שכנראה היה בהלם כתוצאה מהפגיעה, לנסוע עם הטנק אל עבר קווי המצרים. הוא חצה את כל המתחם מערבה ללא שנפגע פעם נוספת וכשהתעשת הצליח לחבור, לאחר מסע של 15 ק"מ, לכוח ישראלי אחר.[11] שאר הכוח הישראלי נסוג לאחר שאיתר (קודם להתקלות) שתי גופות של נעדרים.[26] לכוח הישראלי היה הרוג אחד וחמישה פצועים. שלושה טנקים נפגעו, אחד מהם נותר על הגבעה.[26] בעת שהכוח הישראלי נסוג פתחה הארטילריה הישראלית בהרעשה על העמדות המצריות ולפי דיווחים ישראלים הביא ירי זה למנוסה המונית של המצרים מעמדותיהם.[43]

עוד קודם להיתקלות זו, עלה רעיון במפקדת אוגדה 143 לנסות ולכבוש את הגבעה בהתקפה של כוח החרמ"ש החטיבתי. לטענת שמשי, רעיון זה נזנח עקב גילם הגבוה יחסית של אנשי החרמ"ש.[26] בעיה נוספת בשיתוף כוח החרמ"ש נבעה מעבירות נמוכה של הזחל"מים עליהם נעו הלוחמים במדרונות החוליים.[44] לאחר ההיתקלות ב-10 באוקטובר, הורה שרון למפקד חטיבה 421 לכבוש את "חמוטל" בקרב נוסף. אולם, ארז שכנע אותו כי יש לכך טעם רק כחלק ממתקפה כוללת באזור.[26] ב-11 באוקטובר איתר מסוק צה"לי שבו טס דב תמרי, סגן מפקד אוגדה 162, כוח שריון מצרי קטן המתקדם באזור חולי צפונית ל"חמוטל" וממערב ל"חגית". אל עבר הכוח המצרי יצא כוח טנקים מגדוד 599 ובקרב שהתפתח נפגעו 5 טנקים מצרים.[11][35]

מתקפת השריון המצרית ב-14 באוקטובר[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד בוקר 14 באוקטובר נאחזו שני הצדדים בעמדותיהם והתארגנו לקראת המשך הלחימה. בבוקר 14 באוקטובר כחלק ממתקפת השריון המצרית באותו יום, נעה מזרחה חטיבת שריון 14 של הצבא המצרי, שהשתייכה במקור לדיוויזיה 21 (שחצתה את תעלת סואץ מזרחה ב-12 באוקטובר) אך תגברה את דיוויזיה 16 מתחילת הקרבות. הכוח המצרי נע מדרום ועל ציר "טליסמן"" בכיוון מזרח, כשמטרתו השתלטות על מרחב טסה.[35] לכוחות צה"ל היה מידע על התקיפה המתוכננת והם נערכו בעמדות הגנה. חטיבה 421 פרסה באזור "ציונה" ו"חגית" את גדוד 264 ומפקדת החטיבה. בשלב הראשון הפעילו המצרים ריכוך ארטילרי וקיצרו טווחים בעזרת המיסוך שנוצר כתוצאה מההפגזה. בצורה זו הגיעו הטנקים המצריים הקדמיים עד קו העמדות הישראלי.[45] בשלב זה נשלח גדוד 257 צפונה, לרכס שמצפון ל"טליסמן" וניהל אש מהאגף.[45] הכוח המצרי פעל בשני מאמצים חטיבתיים: החטיבה הצפונית נפרשה מאזור "חמוטל" ו"ציונה" דרומה, בפתחה שבין "חמוטל" ו"מכשיר" וחטיבה מצרית שנייה (חטיבת שריון מס' 1) תקפה מול חטיבה 14 הצה"לית באזור "מכשיר".[45] בקרב שנמשך כשעתיים נפגעו, להערכת הצד הישראלי, כ-50 טנקים מצרים. לאחר שנבלם הניסיון המצרי הראשון, נעשה אחר הצהריים ניסיון התקפה מצרי נוסף, הפעם מכיוון דרום. כ-30 טנקים מצרים נעו צפונה על ציר "פוטון" (ציר החת"ם) לכיוון "ציונה".[45] בקו ההגנה ב"ציונה" עמד עתה גדוד 599 לאחר שהחליף את גדוד 264 בעמדות.[35] לגדוד 257 נפגע טנק אחד בשעות הבוקר ומפקדו נהרג.[35] למצרים נפגעו כ-15 טנקים.[45] ניסיון התקיפה המצרי בגזרת "חמוטל"-"ציונה" היה חלק מתקיפה של 4 טורי שריון דיוויזיוניים שנעו במגמת תקיפה בבוקר 14 באוקטובר לרוחב כל חזית הדרום. כל ההתקפות המצריות נבלמו על ידי צה"ל ולמצרים נגרמו אבידות קשות בשריון. המספרים על אבידות המצרים בטנקים ביום זה חלוקים ונעים בין 100 טנקים ובין 250 טנקים.[46][47] קצין המודיעין של חטיבה 421 העריך את מספר הטנקים המצרים שנפגעו בקרב בגזרת חטיבה 421 בכ-60-50[45] לאחר קרב זה, הועברה חטיבה 421 לאזור רפידים במטרה להתכונן לצליחה מתוכננת. עד ה-19 באוקטובר עמד ב"ציונה", מול "חמוטל", גדוד 429 מחטיבה 500, בפיקוד אריה ארצי[48] הוא עזב ב-21 באוקטובר וחבר לחטיבת האם של ממערב לתעלת סואץ.[49]

התקפת גדוד 429 ב-19 באוקטובר[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-15 באוקטובר, עם תחילתו של מבצע אבירי לב לחציית תעלת סואץ על ידי צה"ל, עבר מרכז הכובד של הלחימה בחזית הדרום לפריצת מסדרון הצליחה, והרחבת ראש הגשר הישראלי על שתי גדות התעלה. רוב יחידותיהן של שתי אוגדות השריון הישראליות 162 ו-143 נלחמו באזור זה ואת האחריות על גזרת הארמייה השנייה בחזית שממזרח לתעלת סואץ קיבל כוח בסדר גודל של אוגדה מוקטנת שנקרא "כוח נמר" ופיקד עליו תת-אלוף ששון יצחקי.

ב-19 באוקטובר הורה פיקוד הדרום לאוגדת שרון להרחיב את פרוזדור הצליחה הישראלי צפונה, על ידי תקיפת ראש הגשר הדרומי של דיוויזיה 16 המצרית. חטיבה 600 הישראלית תקפה את מתחם "מיסורי" אך נהדפה תוך שספגה אבידות קשות. חטיבה 274, בפיקוד יואל גונן קיבלה פקודה לתקוף במקביל את ראש הגשר המצרי מכיוון צפון מזרח. גדוד 429 (בפיקוד אריה ארצי), שהשתייך במקור לחטיבה 500 שלחמה באותה עת בצידה המערבי של תעלת סואץ, הוכפף לחטיבה 274 ועליו הוטלה המשימה לכיבוש "חמוטל".[10] לאחר ירי ארטילרי ישראלי החל גדוד 429 בהתקפה, אולם הוא נבלם על ידי אש נ"ט מצרית. הכוח הישראלי נסוג תוך שהוא משאיר על הגבעה 3 טנקים פגועים ומפקד פלוגה שנהרג. למחרת, עזב גדוד 429 את הגזרה והצטרף אל חטיבת האם שלו ממערב לתעלת סואץ.[10]

התקפת חטיבה 274 ב-21 באוקטובר[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטיסת סיור של צה"ל עלתה מסקנה שאין על "חמוטל" כוחות מצרים משמעותיים,[13] סברה זו הביאה למתן פקודה בבוקר 20 באוקטובר, לחטיבה 274 לכבוש את הרכס. המשימה הוטלה על גדוד 227 (בפיקוד שלמה פלד). סגן מפקד הגדוד, יוסי כהן (היה מפקד פלוגה בדרגת סגן שקודם לתפקיד סמג"ד בשל נפגעים רבים בסגל הפיקוד של הגדוד בקרב השריון ב-14 באוקטובר), עמד בראש כוח שכונה "כוח עצלות" וכלל שתי פלוגות טנקים ושתי פלוגות מוקטנות של חרמ"ש רכובות על נגמ"שים וזחל"מים.[13] אחר הצהריים ב-21 באוקטובר, לאחר ירי ארטילרי ישראלי קצר והפצצה מהאוויר של חיל האוויר הישראלי, החל "כוח עצלות" בהתקפה על "חמוטל" כשכוחות החרמ"ש נעים מקדימה בחיפוי אש הטנקים.[13] לכוח הישראלי התוקף התברר כי הכוח המצרי לא נטש את הגבעה ומאורגן בה היטב, בעיקר בחלקו המערבי של הרכס. הכוח המצרי המגן כלל כוח חי"ר גדול שהיה מצויד בנשק נ"ט רב וקיבל סיוע ארטילרי וחיפוי בכינון ישיר מכיוון רכס "מכשיר" שמדרום.[13]

כוח צה"ל ספג נפגעים רבים, בעיקר לוחמי פלוגת החרמ"ש הקדמית שהייתה רכובה על נגמ"שים. פלוגת החרמ"ש השנייה קיבלה פקודה לעלות לרכס ולנסות לחלץ נפגעים בחסות החשכה שהחלה לרדת.[13] מפקד הכוח הישראלי, יוסי כהן, סירב לפקודות שקיבל להיאחז בעמדות בהן היה מצוי הכוח כיוון שהעריך שהאש מכיוון "מכשיר" חזקה מאוד וסבר שהשארות בעמדות היא בגדר "התאבדות".[50] לאחר דיונים ארוכים ברשת הקשר עם מפקד החטיבה ועם אלוף הפיקוד (שמואל גונן), הוחלט כי הכוח הישראלי ייסוג, אך יישאר בחלקו הצפון מזרחי של הרכס מחוץ לטווח טילי הנ"ט המצרים.[13] חילוץ הנפגעים הישראלים נמשך לאורך הלילה. לצה"ל היו 8 הרוגים ו-20 פצועים בקרב זה. מפקד החטיבה, יואל גונן, העריך מאוחר יותר כי ניתן היה לכבוש את הגבעה רק עם כוח חי"ר גדול ומיומן יותר.[13] למרות הכישלון בקרב, היאחזותו של הכוח הישראלי בחלקו המזרחי של הרכס נשארה שרירה עד הפסקת האש ב-24 באוקטובר.[13]

התמודדות מערך הנ"ט המצרי עם השריון הישראלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוב הקרבות שנערכו על "חמוטל" במלחמת יום הכיפורים היו קרבות של שריון ישראלי מול חי"ר מצרי שהיה מתוגבר בנשק נ"ט ובטנקים.

מערך הנ"ט המצרי[עריכת קוד מקור | עריכה]

המצרים ייחסו לעצירת התקפות הנגד של השריון הישראלי חשיבות מכרעת להצלחת מלחמתם. הם העריכו כי לשריון של צה"ל יש יתרון עליהם בעיקר בנושא קרב התנועה (לטענת שאזלי, לצה"ל היה גם יתרון באיכות הטנקים ובחימוש).[15][51] יתרון הבא לידי ביטוי בהתקפות נגד ובקרב תנועה בעומק המערך המצרי.[52]המענה התורתי הסובייטי לבעיה זו היה ביסוס מערך הגנה על גרעין נ"ט חזק ושימוש בכוחות משוריינים וממוכנים גדולים, מתוך מערך ההגנה, להתקדמות ולמגע עם האויב.[52] המצרים התבססו על הפתרון הסובייטי אך בשינוי משמעותי: מערך ההגנה הדיוויזיוני התבסס כמעט אך ורק על נשק נ"ט שהיה מגוון באופיו והתפרש לכל רוחב ואורך מערך ההגנה. השריון המצרי שימש רק ככוח מתגבר ולא ככוח המתקדם בחזית ליצירת מגע.[52] דני אשר כתב כי: "יתרונותיו היחסים של חיל הרגלים המצרי, המצויד בנשק נגד טנקים מתקדם קל משקל, ויכולתו לפעול בשטח המדברי ב"חתימה נמוכה", כשקשה לאתרו ולהשמידו, שוכפלה עד לממדים של תוכנית מבצעית כוללת, לפיה נערכו הגדודים, החטיבות, הדיוויזיות, ובסופו של התהליך גם הארמייות, בראשי גשר הגנתיים באמצעותם חסמו, ומהם פגעו בטנקי צה"ל התוקפים מערבה."[53]

בכל דיוויזיית חי"ר מצרית צולחת היו 72 משגרי סאגר נישאים בידי אדם (3 חיילים מפעילים משגר) בחלוקה של 3 פלוגות נ"ט חטיבתיות וגדוד נ"ט דיוויזיוני. (זאת לעומת חימוש הדיוויזיות האחרות בהן היו 32 משגרים הנישאים על ידי BRDM.[54] טילי הסאגר כיסו את טווח 500-3,000 מטר ומטולי ה-RPG כיסו את הטווח הקצר, עד 500 מטר. בכל כיתת חי"ר תקנית בצבא המצרי היה מטול RPG שתופעל על ידי 2 לוחמים שנשאו גם 5 רקטות. כך, בגדוד היו 27 מטולים ובדיוויזיה כ-450 מטולים.[54] בנוסף, תוגברו דיוויזיות החי"ר הצולחות בגדוד קומנדו שנשא 36 מטולי RPG. לדיוויזיות החי"ר היה גם נשק נ"ט נוסף בדמות תול"רים B-10 ו-B11‏ (90 תול"רים בדיוויזיה) ותותחי נ"ט בקוטר 85 מ"מ (36 קנים בכל דיוויזיה).[54]
שמעון בן שושן, מפקד גדוד 257 בחטיבה 421, תיאר את הלחימה בראיון עם אביגדור קהלני: "גם כסגן אלוף, איש קבע עתיר ניסיון, נכונה לי הפתעה גדולה לנוכח ההיקף העצום של נשק נ"ט שמילא את הזירה. כוונתך לטילי "סאגר", לתותחים נגד טנקים? הכל, "סאגרים", "בזוקות", "אר-פי-ג'י". הכל. לפי חשבוני, כל חייל שני בצבא המצרי היה מצויד בנשק נ"ט."[55] החוקר דני אשר מסכם: "כמותם המסיבית וצורת פריסתם של כלי הנ"ט במערך הלחימה מבליטים את היות המערך כולו מעין רצף של מגנני נ"ט".[54]

רמטכ"ל צבא מצרים, סעד א-שאזלי, כתב בספרו "חציית התעלה": החידושים העקריים שהנהגנו לא היו כלי נשק חדשים דווקא. אפשר שהפעלנו טילים נגד-טנקים ונגד-מטוסים קלי משקל בכמות שעלתה על ציפיותיו של האויב, אך כלי הנשק עצמם היו מוכרים היטב. חידושינו העיקריים היו בתחום האימונים, הטכניקה ונחישות ההחלטה."[56] בן שושן תיאר את לחימת המצרים בקרב על "חמוטל" ב-9 באוקטובר: "אלו לא היו המצרים שהכרנו מ-67'. לא יכולנו לזוז שם. על כל תנועה קטנה של טנק חטפנו ישר סאגר, אר-פי-ג'י או פגז. כיוונתי את הקנה של הטנק שלי על מצרי חמוש במקלע, אבל הוא לא ברח אלא המשיך לירות על הטנק."[10]

השריון הישראלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי אברהם אדן, שהיה מפקד גייסות השריון בחלק גדול מהתקופה שבין מלחמת ששת הימים ובין מלחמת יום הכיפורים, הלקח העיקרי שהיה לצה"ל מהעימותים הצבאיים מול מצרים ב-1956 וב-1967 היה: "בסוס עוצמת צבא היבשה על כוח שריון גדול ככל שיתאפשר".[57] כמו כן, הושם דגש על לחימת טנקים גם ללא הסתייעות במרכיבים משלימים כמו ארטילריה, הנדסה וחרמ"ש. למרות שבתאוריה הצה"לית הודגש שיתוף הפעולה עם כל המרכיבים, בפועל, התרגל השריון הישראלי לפעול עם טנקים בלבד וסבר כי מול צבאות ערב די בכך.[57] גישה זו אף הביאה לכך שעם פרוץ המלחמה ניתנה עדיפות לציוות ושינוע הטנקים אל החזית והגעת יחידות הארטילריה, ההנדסה והחרמ"ש לחזית התעכבה כך שבהתקפות הראשונות של צה"ל בחזית המצרית כמעט ולא היה סיוע מצד המרכיבים המשלימים.[57]

המודיעין של צה"ל היה מודע לקיום טיל הסאגר בצבאות מצרים וסוריה ואף הוציא מספר פרסומים אודותיו לפני המלחמה.[58] פרסומים אלו לא הביאו בצה"ל לשינוי בתפיסת האיום החדש. לא באגף המודיעין, שהיה אמור לנתח את דרכי הפעולה האפשריות של הצבא המצרי בהינתן קיום טילי נ"ט יעילים ולא בחיל השריון,[58] עליו פיקד מ-1969 אברהם אדן. החוקר דני אשר כתב: "המידע על הטילים נ"ט וההערכות על השפעתם על טקטיקת הלחימה של הכלי הבודד נלמדו, אך לא הוערכה ההשפעה המצטברת של הפעלה מרוכזת של מטחי טילים אישיים נ"ט על תורת ההפעלה של השריון הישראלי, שגרסה התקדמות מהירה של שריון – גם ללא סיוע ארטילרי רב וללא כוח חרמ"ש."[58] לטענת אדן, השריון הישראלי התמודד מול טילי השמל במלחמת ששת הימים והגיע למסקנה כי אינם יעילים בתנאי קרב,[57] טילי הסאגר הופיעו במלחמת ההתשה והטנקים הישראלים ניסו להתמודד עימם באמצעות היחשפות מינימלית באמצעות ירי מעמדות בתרגולת מחלקתית.[57] ההנחה הצה"לית הייתה שהסתערות ישראלית משוריינת תתקל בחוסר היעילות ובחוסר הנחישות שאפיינו מפגשים קודמים עם נ"ט מצרי - הנחה שהתבדתה במלחמת יום הכיפורים.[57] אריה קרן, מפקד חטיבה 500, אמר לאחר ניסיון הכיבוש של "חמוטל" שנכשל ב-8 באוקטובר: "לפני הקרב חשבנו שבהסתערות, במכת האש ובהלם השריון נשתק את האויב. רק אחרי שהטנקים התחילו להפגע, וחוט תיל של סאגר מונח לך פתאום על האוזן, חלחלה תחושה קשה וחזקה, לא רק אצלי אלא אצל כל הצבא, שאולי אנחנו לא מוכנים לסוג כזה של לחימה."[10] חלק ממפקדי הטנקים הישראלים טענו כי בשנים שלפני המלחמה, לא ניתן משקל מספיק הן במחשבה, הן באימונים ובתרגול והן בחימוש הטנק, לשאלת ההתמודדות עם כוחות חי"ר אויב.[59] כמו כן, נטען כי מפקדי הטנקים הישראלים לא אומנו לצפות ולאתר חי"ר אויב בטווחים קרובים.[60]

צה"ל סבל בגזרת הדרום ממחסור בחי"ר מיומן שיוכל להתמודד עם חיילי החי"ר המצרים. אברהם אדן כותב כי החרמ"ש, מבחינת איכות כוח האדם שהיה בו ומבחינת הרק"ם בו עשה שימוש, היה בתחתית סולם העדיפויות של חיל השריון בשנים שלפני מלחמת יום הכיפורים.[61] חלק גדול מיחידות החרמ"ש שהיו אמורות לנוע ליד הטנקים, צוידו בזחל"מים מיושנים שסבלו מכשירות טכנית נמוכה, מיגון גרוע ועבירות נמוכה. יחידות החי"ר הייעודי, כגון חטיבות הצנחנים, יועדו להתמודדות עם יעדים מבוצרים או מעברים ונקודות בעלי חשיבות קריטית אך לא ללחימה ניידת כפי שמתאפיינת לוחמת השריון.[61] אדן אף מתאר את שיחתו עם מחליפו בזמן המלחמה כקצין שריון ראשי, מרדכי ציפורי, ב-11 באוקטובר לגבי רשימת בקשות לציוד צבאי שיוטס מארצות הברית, שבה אמר: "רצוני שתדע, שלמרות שנפגעו לנו טנקים רבים, הדבר הדחוף ביותר שאנו זקוקים לו הוא נגמ"שים. איננו מסוגלים לנצל אפילו את מעט החי"ר שברשותנו בגלל הזחל"מים. חוץ מזה חשוב מאוד שתבקשו הרבה תחמושת לטנקים נגד החי"ר התוקף, הם בעייתנו העיקרית".[62] הערה זו מעידה כנראה על אי התאמה בין חימוש הטנקים ובין אופי שדה הקרב בו פעלו.[63][59] אדן מתאר דיון הפקת לקחים שנערך באוגדתו ב-10 באוקטובר ובו עלו תרגולות (כנראה חדשות לחלק מהמפקדים) של לימוד השטח מראש וניסיון לצפות את הכיוונים והטווחים מהם עשויים להיירות טילי סאגר, מינוי צופים טילים באגפי יחידות על מנת שיתריעו מיידית על טיל שנורה והדגשת תרגולת החמיקה מטילים על ידי תמרון מהיר של הטנק.[64] לעומת זאת, התרגולת של הטנקיסטים הישראלים להתמודדות מול צוות בזוקה בודד תורגלה רבות בשנים שלפני המלחמה ונעשה בה שימוש רב גם בקרבות, אם כי מול מערכי חי"ר רוויים בבזוקות מסוג RPG-7.[65]

בספרו, "חציית התעלה", הקדיש שאזלי ל"יום שלישי, 9 באוקטובר", היום בו נערכו שתי התקפות חטיבתיות משורינות של צה"ל על "חמוטל" ו"מכשיר", פסקה קצרה בלבד, הנפתחת במילים: "האויב המשיך בעקשנות להקריב את חיי צוותי הטנקים שלו. הם תקפו ב"מנות קטנות" והמשיכו בטקטיקה של הסתערות חיל הפרשים."[66] אברהם אדן הודה כי "חייבים להודות שלא צפינו את מהלך הצליחה המצרי שהתבסס על חי"ר שבקדמתו הוקמה על ידי קומנדו מצרי מעין חומת נ"ט, באמצעות כל כלי הנ"ט שרוכזו מכל יחידות החי"ר".[57] החוקר פיליפ קארבר (Phillip A. Karber), הרחיק עוד יותר וטען כי המהפכה שהביא הנשק האנטי-טנקי במלחמת יום הכיפורים משתווה רק למהפכה שהתרחשה בקרב לאופן (אנ') ב-1339 בו הצליחו חיילי הרגלים הקלים של הקונפדרציה השווייצרית הישנה להתגבר על האבירים של בית הבסבורג. קארבר טוען כי בדומה לקרב לאופן, מעבר לחידוש הטקטי שבו הוכחה עליונות ההגנה של חייל הרגלים הקל מול הפרש הכבד והנייד, יש כאן גם "דמוקרטיזציה של הלוחמה" בעלת משמעות פוליטית-חברתית.[67]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 עודד מגידו, המערכה על פתחת ציר החת”מ “פוטון” – קרבות “חמוטל” וצפון “מכשיר” במסגרת קרבות הבלימה במלחמת יום הכיפורים 8.10.73 – 10.10.73, פרק א', באתר "במה להיסטוריה צבאית", 9 בפברואר 2014
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 2.4 2.5 ישי וקסלר, יהודה טל, "גדוד 198 במלחמת יום הכיפורים", משרד הביטחון והוצאת מודן, עמ' 84
  3. ^ כל תחנות "איילה", גדוד 257 במלחמת יום-הכיפורים, באתר חטיבה 421, עמ' 26-25
  4. ^ אמנון רשף,קרבות הבלימה א', 8.10.73 - בוקר, באתר חטיבה 14
  5. ^ אמנון רשף, קרבות הבלימה א', התוכנית המצרית, שלב הביצוע – 6 באוקטובר, באתר חטיבה 14
  6. ^ על פי אלישיב שמשי, תקפה דיוויזיה 16 המצרית מדרום בעת שכבשה את חמוטל. אלישיב שמשי, בכוח התחבולה, הוצאת מערכות, 1995, עמ' 199
  7. ^ אברהם אדן (ברן), על שתי גדות הסואץ, הוצאת עידנים, 1979, עמ' 107
  8. ^ 8.0 8.1 על פי אדן, התעוזים לא אוישו בשום שלב של המלחמה למרות שנמצאו בליבו של שטח הלחימה. אברהם אדן (ברן), על שתי גדות הסואץ, הוצאת עידנים, 1979, עמ' 53. לעומת זאת קיימות עדויות על כך שבשלבים שונים של הלחימה, כן הגיעו חיילי צה"ל לתעוזים באזור, ראו "הקרב על חמוטל" באתר חטיבה 421
  9. ^ עדות שרון בפני ועדת אגרנט, עמ' 51
  10. ^ 10.00 10.01 10.02 10.03 10.04 10.05 10.06 10.07 10.08 10.09 10.10 10.11 10.12 איתי אשר, גבעת התמימות, באתר nrg‏, 3 באוקטובר 2010
  11. ^ 11.00 11.01 11.02 11.03 11.04 11.05 11.06 11.07 11.08 11.09 11.10 11.11 11.12 11.13 11.14 הקרב על חמוטל, חוברת שהוצאה על ידי קצין חינוך ראשי, באתר חטיבה 421
  12. ^ אברהם אדן (ברן), על שתי גדות הסואץ, הוצאת עידנים, 1979, עמ' 131
  13. ^ 13.0 13.1 13.2 13.3 13.4 13.5 13.6 13.7 13.8 חטיבה 274, באתר יד לשריון
  14. ^ איתן הבר, זאב שיף ודני אשר, "המלחמה", הוצאת "ידיעות ספרים", 2013, עמ' 167
  15. ^ 15.0 15.1 15.2 סעד א-שאזלי, חציית התעלה, הוצאת מערכות, 1980, עמ' 172-171
  16. ^ אברהם אדן (ברן), על שתי גדות הסואץ, הוצאת עידנים, 1979, עמ' 101
  17. ^ דניאל אשר (בהנחיית יואב גלבר, החוג ללימודי ארץ ישראל), ‏מלחמה כוללת מוגבלת בממדיה – המענה התורתי צבאי מצרי למערכת ההגנה של צה"ל ערב מלחמת יום הכיפורים, באתר של אוניברסיטת חיפה, 2002, עמ' 166 קובץ PDF (דף הקטלוג של המאמר)
  18. ^ George W. Gawrych, The Albatross of Decisive Victory: War and Policy Between Egypt and Israel in the 1967 and 1973 Arab-Israeli Wars, Leavenworth Papers, no. 21, 1996, p. 48
  19. ^ George W. Gawrych, The Albatross of Decisive Victory: War and Policy Between Egypt and Israel in the 1967 and 1973 Arab-Israeli Wars, Leavenworth Papers, no. 21, 1996, p. 49
  20. ^ 20.0 20.1 George W. Gawrych, The Albatross of Decisive Victory: War and Policy Between Egypt and Israel in the 1967 and 1973 Arab-Israeli Wars, Leavenworth Papers, no. 21, 1996, p. 50
  21. ^ 21.0 21.1 21.2 ישי וקסלר, יהודה טל, "גדוד 198 במלחמת יום הכיפורים", משרד הביטחון והוצאת מודן, עמ' 78
  22. ^ אמנון רשף, ספרו של עאדל יוסרי – מסע ברגל תלויה, באתר חטיבה 14, 23 ביולי 2014
  23. ^ על פי תחקיר עודד מגידו, נפצע יוסרי בעת התקפת גדוד 198 על "מכשיר" ב-8 באוקטובר, “חמוטל” ו”מכשיר” לא בידינו – קרבות “חמוטל” ו”מכשיר” במלחמת יום הכיפורים (פרק ב'), באתר "במה להיסטוריה צבאית", 23 במרץ 2014
  24. ^ על פי אברהם אדן (ברן), על שתי גדות הסואץ, הוצאת עידנים, 1979, עמ' 104-103, גדוד 433 שמנה 22 טנקים וגדוד 429 שמנה 15 טנקים נעו בין השעות 11:00 ל-12:00 על ציר "טליסמן" מערבה. ב-12:15 דווח כי גדוד 433 כבש את "נוזל" וגדוד 429 נשאר באזור "חמוטל"
  25. ^ 25.0 25.1 על פי תחקיר עודד מגידו, כלל כוח גדוד 198 14 טנקים, “חמוטל” ו”מכשיר” לא בידינו – קרבות “חמוטל” ו”מכשיר” במלחמת יום הכיפורים (פרק ב'), באתר "במה להיסטוריה צבאית", 23 במרץ 2014
  26. ^ 26.0 26.1 26.2 26.3 26.4 26.5 26.6 26.7 26.8 26.9 אלישיב שמשי, אליהם נשואות העיניים: על מפקדי חטיבות בשדה הקרב", תל אביב: משרד הביטחון, 2006
  27. ^ 27.0 27.1 27.2 ישי וקסלר, יהודה טל, "גדוד 198 במלחמת יום הכיפורים", משרד הביטחון והוצאת מודן, עמ' 79
  28. ^ ישי וקסלר, יהודה טל, "גדוד 198 במלחמת יום הכיפורים", משרד הביטחון והוצאת מודן, עמ' 80
  29. ^ על נקודה זו חלוקות הדעות. אברהם אדן כותב בספרו: "לאריה מאוגדתי ולחיים מאוגדת שרון לא היה מידע מוקדם זה על זה. בתוך הקרב הצליחו למנוע ירי הדדי ביניהם.", אברהם אדן (ברן), על שתי גדות הסואץ, הוצאת עידנים, 1979, עמ' 111
  30. ^ דבורי בורגר, ‏אל"ם (במיל') שמעון בן שושן, שריון 45, יוני 2014, עמ' 83, באתר "יד לשריון"
  31. ^ 31.0 31.1 31.2 יעקב אבן ושמחה מעוז, בנקודת הכובד - המצביאות בחזית התעלה במלחמת יום הכיפורים, הוצאת משרד הביטחון, 2012
  32. ^ דו"חות מפקדים ומטה גדוד 599 - דו"חות שהוגשו לאחר המלחמה מרמת מפקד כלי ומעלה, דו"ח סגן אמנון עמיקם, עמ' 65
  33. ^ 33.0 33.1 33.2 דו"ח המלחמה של מפקד הסיוע החטיבתי – רס"ן עודד צ'ופ, באתר חטיבה 421
  34. ^ 34.0 34.1 “חמוטל” ו”מכשיר” לא בידינו – פרק ה’ – 9.10.73 בוקר, באתר "במה להיסטוריה צבאית", 6 בינואר 2016
  35. ^ 35.0 35.1 35.2 35.3 35.4 קרבות הבלימה - 7.10 – 14.10, באתר חטיבה 421
  36. ^ על פי אבן - 20 מתוך 26 טנקים נפגעו, 15 הרוגים וכ-40 פצועים. על פי שמשי - 19 מתוך 26 טנקים נפגעו, 45 נפגעים, מהם 15 הרוגים. על פי "הקרב על חמוטל" 19 מתוך 24 טנקים נפגעו
  37. ^ קרבות הבלימה - "חמוטל" 10.10.73, תחקיר בחטיבה 421, באתר חטיבה 421, דו"ח מסיים של מפקד החטיבה
  38. ^ על פי אמנון רשף, חילוץ לוחמי מעוז "פורקן" - סיפור מפקד החטיבה, ייתכן ומדובר על חיילי החרמ"ש שהשתתפו בחילוץ לוחמי מעוז "פורקן"
  39. ^ בספרו של אדן, "על שתי גדות הסואץ", עמ' 140, אין כלל התייחסות להשתלטות קצרה זו על "חמוטל". מוזכר רק בפסקה קצרה כי ביקש לקדם את חטיבה 500 לקו הגנה אוגדתי ועל כן פקד עליה לתקוף את "נוזל" ו"חלוץ", אך פעילות זו נבלמה על ידי אלוף הפיקוד (שמואל גונן), עקב פקודת המטכ"ל להימנע מיוזמה התקפית.
  40. ^ טבלת קרבות ומשימות - 9/10/1973 - גדוד 410 - תוקף בבוקר את מכשיר ונכשל. תוקף אחר הצהרים את מכשיר ונכשל., באתר חטיבה 600
  41. ^ קרבות הבלימה - "חמוטל" 10.10.73, תחקיר בחטיבה 421, באתר חטיבה 421, דו"ח ראשון של מפקד החטיבה
  42. ^ עדויות מקרב ב"חמוטל" ב-10 באוקטובר 1973, באתר סיירת שקד
  43. ^ קרבות הבלימה - "חמוטל" 10.10.73, תחקיר בחטיבה 421, באתר חטיבה 421, דו"ח מפקד גדוד 257
  44. ^ אברהם אדן (ברן), על שתי גדות הסואץ, הוצאת עידנים, 1979, עמ' 137
  45. ^ 45.0 45.1 45.2 45.3 45.4 45.5 פרק ו' - קרב השב"ש 14.10, תחקיר בחטיבה 421, באתר חטיבה 421
  46. ^ בנייה ריין, ‏מלחמה נחושה או הפגנת סרק?, מערכות 415, נובמבר 2007, עמ' 48-59
  47. ^ דניאל אשר (בהנחיית יואב גלבר, החוג ללימודי ארץ ישראל), ‏מלחמה כוללת מוגבלת בממדיה – המענה התורתי צבאי מצרי למערכת ההגנה של צה"ל ערב מלחמת יום הכיפורים, באתר של אוניברסיטת חיפה, 2002, עמ' 167 קובץ PDF (דף הקטלוג של המאמר)
  48. ^ אברהם אדן (ברן), על שתי גדות הסואץ, הוצאת עידנים, 1979, עמ' 237
  49. ^ אברהם אדן (ברן), על שתי גדות הסואץ, הוצאת עידנים, 1979, עמ' 269
  50. ^ שרגא עילם, בזכותו אני חי, הארץ, 18 בספטמבר 2007
  51. ^ קביעה זו מאוששת גם על ידי דני אשר, דניאל אשר (בהנחיית יואב גלבר, החוג ללימודי ארץ ישראל), ‏מלחמה כוללת מוגבלת בממדיה – המענה התורתי צבאי מצרי למערכת ההגנה של צה"ל ערב מלחמת יום הכיפורים, באתר של אוניברסיטת חיפה, 2002, עמ' 53 קובץ PDF (דף הקטלוג של המאמר)
  52. ^ 52.0 52.1 52.2 דניאל אשר (בהנחיית יואב גלבר, החוג ללימודי ארץ ישראל), ‏מלחמה כוללת מוגבלת בממדיה – המענה התורתי צבאי מצרי למערכת ההגנה של צה"ל ערב מלחמת יום הכיפורים, באתר של אוניברסיטת חיפה, 2002, עמ' 246 קובץ PDF (דף הקטלוג של המאמר)
  53. ^ דניאל אשר (בהנחיית יואב גלבר, החוג ללימודי ארץ ישראל), ‏מלחמה כוללת מוגבלת בממדיה – המענה התורתי צבאי מצרי למערכת ההגנה של צה"ל ערב מלחמת יום הכיפורים, באתר של אוניברסיטת חיפה, 2002, עמ' 36 קובץ PDF (דף הקטלוג של המאמר)
  54. ^ 54.0 54.1 54.2 54.3 דניאל אשר (בהנחיית יואב גלבר, החוג ללימודי ארץ ישראל), ‏מלחמה כוללת מוגבלת בממדיה – המענה התורתי צבאי מצרי למערכת ההגנה של צה"ל ערב מלחמת יום הכיפורים, באתר של אוניברסיטת חיפה, 2002, עמ' 199-198 קובץ PDF (דף הקטלוג של המאמר)
  55. ^ אביגדור קהלני, "אני נשבע לך: שיחות אישיות עם לוחמים על מלחמת יום הכיפורים", הוצאת משרד הביטחון, גלי צה"ל, הוצאת כתר, 2004, ראיון עם סגן אלוף שמעון בן שושן, עמ' 59-55
  56. ^ סעד א-שאזלי, חציית התעלה, הוצאת מערכות, 1980, עמ' 56
  57. ^ 57.0 57.1 57.2 57.3 57.4 57.5 57.6 מדברי אלוף (במיל') אברהם אדן (ברן) ביום העיון : התפתחות השריון בין 1967 ל-1973, באתר יד לשריון, על פי מאמר שהופיע באוקטובר 2003 ב"שריון"
  58. ^ 58.0 58.1 58.2 דני אשר, מ"הוראה 41" ל"תחריר 41": מתורת לחימה מצרית - למלחמה, "מערכות", גיליון 332, 1 באוקטובר 1993
  59. ^ 59.0 59.1 עוד הערות על נושא חימוש הטנקים בעדות פלוגה ז' בגדוד 599 בחטיבה 421, דו"חות מפקדים ומטה גדוד 599 - דו"חות שהוגשו לאחר המלחמה מרמת מפקד כלי ומעלה, דו"ח פלוגה ז', עמ' 60
  60. ^ קרבות הבלימה - "חמוטל" 10.10.73, תחקיר בחטיבה 421, באתר חטיבה 421, דו"ח מפקד פלוגה מ' בגדוד 257
  61. ^ 61.0 61.1 אברהם אדן (ברן), על שתי גדות הסואץ, הוצאת עידנים, 1979, עמ' 155-151
  62. ^ אברהם אדן (ברן), על שתי גדות הסואץ, הוצאת עידנים, 1979, עמ' 163
  63. ^ דברים דומים עולים גם מעדותו של מפקד פלוגת טנקים בחטיבה 421, דו"חות מפקדים ומטה גדוד 599 - דו"חות שהוגשו לאחר המלחמה מרמת מפקד כלי ומעלה, דו"ח סגן ירון מירון, עמ' 35-32
  64. ^ אברהם אדן (ברן), על שתי גדות הסואץ, הוצאת עידנים, 1979, עמ' 160
  65. ^ יאיר ליטביץ ארבעים ושמונה שעות באוקטובר 1973, באתר גדוד סיור 87
  66. ^ סעד א-שאזלי, חציית התעלה, הוצאת מערכות, 1980, עמ' 174
  67. ^ Phillip A. Karber, The Soviet Anti-Tank Debate, Survival: Global Politics and Strategy, Volume 18, Issue 3, 1976. מצוטט אצל דני אשר, ב"מלחמה כוללת מוגבלת ביעדיה", עמ' 192