פזמון ליקינתון

הוספת קישורים
ערך מומלץ
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פזמון ליקינתון
מאת לאה גולדברג

לַיְלָה לַיְלָה מִסְתַּכֶּלֶת הַלְּבָנָה
בַּפְּרָחִים אֲשֶׁר הֵנֵצּוּ בַּגִּנָּה.
בְּצִיצֵי הַיָּקִנְתּוֹן
בְּגַנֵּנוּ הַקָּטֹן
לַיְלָה לַיְלָה מִסְתַּכֶּלֶת הַלְּבָנָה.

הבית הראשון בשיר
לאה גולדברג מטיילת עם רבקה גוילי ובנה בשדרה בתל אביב, איור מאת רוני פחימה

פזמון לַיָקינתון (לעיתים נכתב יקינטון; במקור בכתיב חסר: יקִנתון; ידוע גם בשורתו הראשונה: לילה לילה מסתכלת הלבנה) הוא שיר ילדים עברי שכתבה לאה גולדברג והלחינה רבקה גְּוִילי. גולדברג כתבה את השיר בתל אביב בראשית שנת 1940[1] לכבוד ט"ו בשבט ת"ש.

זהו שיר לירי-סיפורי שמוקדו הוא פריחתו של צמח יקינתון קטן בגינה. הצמח זוכה לדאגתה של הלבנה ובעקבות זאת לגשם שממטירים העננים על האדמה; הוא מגיב בשמחה ובפריחה, ובנה, הנוכח בפריחתו, ישיר לכבודו את הפזמון, ושמחה תשרור בגינה. הלחן לשיר, אף שהוא קצר, בונה מהלך מורכב שלם. הוצע שהקשר הקרוב בין שתי היוצרות בא לידי ביטוי בתיאום הזורם שבין מילות השיר למנגינתו.[2]

הפזמון הושר לראשונה ב"קול ירושלים" בפי הזמרת מרים סגל – שעבורה הולחן השיר – וזמן קצר לאחר מכן, ב-22 בפברואר 1940, ראה אור לראשונה, מעל דפי השבועון "דבר לילדים", שעבורו חיברה גולדברג את השיר. בהמשך נכלל השיר בספר שירי הילדים של גולדברג "מה עושות האיילות" (ספרית פועלים – 'אנקורים', 1949), ומאז ועד ימינו הוא נדפס פעמים רבות, בלוויית איוריהם של אמנים שונים, וזכה לעיבודים ולעשרות ביצועים. הפזמון, שהוא משירי הילדים הידועים ביותר של גולדברג, כמו גם לחנהּ הידוע ביותר של גוילי, היה לשיר ערש פופולרי ולאחד משירי הילדים המוכרים והאהובים בישראל, והוא נחשב לנכס צאן ברזל של הזמר העברי.

חיבור הפזמון ופרסומו[עריכת קוד מקור | עריכה]

קטע מהשיר בפרסומו הראשון, "דבר לילדים", 22 בפברואר 1940. בתמונה נראים שני הבתים הראשונים בשיר,[3] ולצידם אילוסטרציה של צמח היקינתון (בסוף השיר מופיע שמה של המשוררת, ותחתיו תווי מנגינתה של גוילי, שמותאמות להם מילות הבית הראשון, ושמה של המלחינה).

הפזמון, על המילים והלחן, נוצר מתוך הכרח, בעקבות אילוצים חיצוניים.

בחודש ינואר 1940 הכינה הזמרת מרים סגל תוכנית זמרה עבור רדיו "קול ירושלים", שבה הייתה עתידה לשיר בליוויה של הפסנתרנית רבקה גוילי. זמן קצר לפני מועד הקלטת התוכנית, בבוקר ההקלטה[4][5] (על פי גרסה אחרת: יום לפני כן),[6] התבקשה הזמרת לכלול בה שיר אביב[6] על פרח, משום שהשידור עתיד היה להיערך בט"ו בשבט.[4][5] שתי המוזיקאיות התקשו למצוא שיר מתאים, ועל כן מיהרה גוילי לבית חברתה המשוררת לאה גולדברג, שהתגוררה לא הרחק ממנה בצפון תל אביב, ברחוב ארנון. גולדברג, שכיהנה אז כסגנית עורך "דבר לילדים" ונדרשה באופן מתמיד לספק חומרים לַשבועון,[4] כתבה כדרך קבע שירים לילדים שהתפרסמו בו, ובהם גם שירים לחגים. ואמנם, לגולדברג היה שיר מתאים, על פרח היקינתון; היה זה שיר חדש, שחיברה עבור השבועון בראשית 1940[4][7] לרגל ט"ו בשבט ת"ש (לימים סיפרה גוילי: "רצתי אל לאה, ואמרתי, "לאה, אולי במקרה יש לך איזה שיר – פרחים, או משהו כזה?" והיא אומרת, "כן, אני בדיוק גמרתי – הכינותי את זה לט"ו בשבט, שיהיה על איזה פרח שעוד לא כתבו [עליו] וזה על היקינתון").[8][9]

גולדברג העתיקה עבור גוילי את השיר, וזו למדה את מילותיו בדרכה הקצרה חזרה לביתה שברחוב בן-יהודה, מהלך בלוקים אחדים. לימים סיפרה כי השיר "מצא חן בעיני. [...] כל הדרך למדתי את המילים, כמובן [...] וכבר כשהגעתי הביתה כבר שרתי את השיר. כנראה הוא היה טמון במילים של לאה. ומיד רשמתי".[5] השם "יקינתון", שלא היה מוכר לה, צלצל באוזניה כשם ממקור סיני או יפני (אם כי למעשה מקור השם ביוונית עתיקה - Ὑάκινθος), ולכן היא הלחינה את השיר בסולם פֶּנטָטוֹני (סולם מוזיקלי המורכב מחמישה צלילים באוקטבה), האופייני למוזיקה מהמזרח הרחוק (ואולם הוא קיים גם במוזיקה יוונית מסורתית).[10] היא לימדה את מרים סגל לשיר את הפזמון, ובאותו יום (או ביום המחרת) נסעו שתיהן לירושלים לשירות השידור והקליטו את התוכנית.

השיר – בלוויית תווי לחנה של גוילי ותמונה של פרח היקינתון – נדפס לראשונה מספר שבועות לאחר מכן בשבועון "דבר לילדים" ב-22 בפברואר 1940 (שנה ח', גיליון 20).[11]

ב-1949 נכלל השיר בספר שירי הילדים של גולדברג "מה עושות האיילות",[12] שראה אור במסגרת 'אנקורים', הספרייה לילדים של הוצאת ספריית פועלים, שגולדברג הייתה המייסדת והעורכת שלה.[13] השירים בספר, ובכללם "פזמון ליקינתון", לוּו באיוריו של הצייר אריה נבון, שעבד בשיתוף פעולה עם גולדברג במשך שנים, החל ב"דבר לילדים" בשנות ה-30, ואייר רבים מספריה.

בהמשך נדפס השיר שוב בקובצי שירתה לילדים וכן באנתולוגיות ישראליות של שירי ילדים.

מאוחר יותר שימש שם השיר ככותרתם של שני קובצי שירה לילדים של גולדברג (1986,[14] 2011[15]). אלבום שיריה של רבקה גוילי, שיצא באחרית ימיה, נקרא על שם השיר, "יקינתון" (1997).[16]

פרשנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאה גולדברג, 1946
הבית הראשון בשיר כפי שנדפס בספר שיריה של גולדברג "מה עושות האיילות" (1949) (בדף ניכרים סימני הבֶּלֶט של האיורים שבעברו השני)
תמונה זו מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן.
נשמח להחליפה בתמונה חופשית.

חוקרת ספרות הילדים לאה חובב מונה את "פזמון ליקינתון" בין כעשרה שירי זֶמֶר המצויים בין שירי הילדים של גולדברג, ומסבירה:

"שיר זמר" הוא השיר הלירי לילדים, שבו מובע רגש השמחה באופן מודגש, מתוך רצון לפרוק זאת בזמר ובריקוד, ויש בו קלילות תימאטית ומֶטרית כאחד. תת-ז'אנר זה יש בו מיסודות שיר-העם והפזמון, שמי שמחבר אותם מתכוון על הרוב לצרף להם מנגינה כדי שיושרו בציבור. מטרה זו נותנת אותותיה במבנה הפרוסודי של שיר הזמר, הן במשקל הקבוע והן ברֶפרן המצוי ברוב השירים הללו... [אשר] מאפשר לקהל השר להצטרף לזמרה בקטעים החוזרים, שאותם הוא קולט טוב יותר. זה תפקידו גם בשיר הזמר לילדים, בצד החזרה עצמה החביבה עליהם. [...] תת-ז'אנר זה הולם במהותו את הילד, והוא רווח בשירת הילדים.[17]

מוקד השיר, כנרמז בכותרתו, הוא צמח היקינתון. השיר, הרווּי האנשה, פותח בסַפּרוֹ על הלבָנָה (הירח), המסתכלת מדי לילה בפרחים שהנצו בגינה הקטנה, ובפרט בניצני היקינתון.[18] על רקע זה, פונה הלבנה לעננים (בית ב') ואומרת להם שיעניקו טיפות מים לגנים, כדי שהיקינתון יפרח. בבית ג' אמנם מגיע הגשם: הוא מצלצל בחלונה של הדוברת ושר לפרח היקינתון שבגינה, וזה עונה לו בשמחה. בבית הרביעי והאחרון מכריזה הדוברת כי "מָחָר נֵצֵא כֻּלָּנוּ אֶל הַגַּן"; בגן יראו את הפרח הלבן – שפרח בזכות הגשם העליז שהמטירו העננים לבקשת הלבנה – "וְלִכְבוֹד הַיָּקִינְתוֹן / בְּנִי יָשִׁיר אֶת הַפִּזְמוֹן / וְשִׂמְחָה גְּדוֹלָה מְאֹד תִּהְיֶה בַּגַּן". עלילת השיר מביעה אפוא השגחה של הגדול על הקטן, המתבטאת בסיוע לקטן לממש את הפוטנציאל הטמון בו ולפרוח. כבשירי ילדים נוספים של גולדברג, הירח – גרם שמים, לכאורה רחוק אבל קרוב – נמצא בזיקה לישות קטנה מתחום הצומח והחי ומעולמו של הילד (בשיר "מה עושות האיילות", לדוגמה: "מי שומר על חלומן המתוק? / הירח הלבן מרחוק. / הוא מביט אל תוך הגן בבת צחוק / ואומר לכוס ותן: נום ושתוק!").[19] הלבנה, המשגיחה בלילה על האדמה, מקדישה מדי לילה תשומת לב מיוחדת לצמח היקינתון שבגינה הקטנה. היא אומרת לחבריה לשמים, העננים, לספק ממימיהם לצמח כדי שיפרח.[20] הגשם מגיע, מרווה את הצמח השמח לקראתו, והניצן הופך לבסוף לפרח מרשים, שהכול חוזים בו והילד בשיר שר פזמון לכבודו. המשוררת מאיה בז'רנו הבחינה כי "הלבנה, המשפיעה חסד מאורה על פרח היקינתון [...] היא רכה ואימהית מעל הפרח הרך, [...] ואור הלבנה דומה לדאגה והאהבה האינטימית שמרעיפה אם על ילדהּ".[21] בלבנה – גולדברג בחרה בשמו הנקבי של הירח – שליטת שמי הלילה, העגולה, הפורשׂת חסותה על הצמח הצעיר, נקל לראות את דמות האם הגדולה; העננים, שמינם זכר והם מרעיפים על הקרקע את נוזל החיים, הם היסוד השמימי הזכרי שלצידה. סיפור האינטראקציה בין הנשיות השמימית והגבריות השמימית, המובילה להרוויית אדמת העולם, הוא ייצוג של מיתוס הפריון: הזדווגותם של היסוד הנקבי והיסוד הזכרי יוצרת טיפה, המחוללת את פריחת הפרח שבגן.[22] ואם כן, שירם ושמחתם של בני האדם למראה הפרח שפרח, כלומר התגובה הרגשית והיצירתית לנוכח תוצאת פעולותיהם של הכוחות השמימיים, הם הדהוד של פולחן הפריון (פרשנות זו מתיישבת יפה עם הבחירה בפרח היקינתון, ועל כך ראו להלן). ומהזווית האינדיבידואלית, של נמעני השיר, יוצא אפוא שהצמח הצעיר, המקביל לילד רך,[22][21] נהנה מטיפוחם של שני "הורים"; הפרח שהוא מצמיח הופק בעזרת דאגתה של הלבנה והסיוע החומרי שקיבל מן העננים.

בחציו הראשון של השיר ההתרחשות כולה היא בעולם הטבע; רק בבית ג' מופיע לראשונה הדובר, האנושי, שבבית האחרון מתברר כי הוא האֵם. זמן ההווה של השיר הוא הלילה, והעתיד הוא יום המחרת. הלילה נמשך לאורך שלושת בתיו הראשונים, הקודמים לפריחת הפרח. המוזיקאית והמחנכת צפירה יונתן הציעה שלפני שמפציע היום, קיים "חשש סמוי שאולי לא ייפתח הפרח ועלעליו יישארו סגורים" (וראו בהקשר זה על הריאליה שבה מעוגן השיר, להלן) – "אבל הכל בא על מקומו עם אור היום. הפרח נפתח, וגם הלב נפתח ושר";[2] ההתרחשות מסתיימת בסוף טוב (אנ').

השיר בנוי מארבעה בתים זהֵי אורך ומשקל: בתים מחומשים (בני חמישה טורים (אנ')) במשקל טרוכי עם 11–11–7–7–11 הברות. החריזה תואמת את המשקל (א–א–ב–ב–א; והמילה האחרונה בטור הראשון חוזרת תמיד בסוף הטור האחרון). ישנן חזרות בראש כל בית ובסופו, היוצרות מסגרת לבית ומבליטות את אחדותו. בשיר מבנה סימטרי נוסף, היוצר רֶפְרֵן של מילה אחת: בכל טור שלישי שבכל בית חוזר שם הפרח, "היקינתון", ובטור שלאחריו חוזר החֶרֶז ‎-on: "הקטֹן" / "בששון" / "הפזמון"; באופן זה מודגש הרעיון המרכזי בשיר.[23] חזרה נוספת היא על השורש פר"ח, המופיע בכל אחד מבתי השיר. בבית האחרון מתברר כי הפרח חולק את צבעו עם הלבנה. הצבע הוא ראיה נוספת לקשר שבין הצמח, מוקד השיר, לבין הלבנה, שהניעה את ההתרחשות בשיר; ובנוסף, הוא כורך את הבית האחרון של השיר בתחילתו (הלבנה הופיעה בשורה הראשונה).

לדברי לאה חובב,

מן הבחינה התימאטית בולטים בשירי הזמר של לאה גולדברג שני נושאים: השמחה והשירה. השמחה המובעת והפורצת בשיר היא שמחת הכלל, והדובר בתת-ז'אנר זה [=שירי הזמר של גולדברג] הוא על-פי-רוב ה״אני״ הקיבוצי, ה״אנחנו״, שלא כבז'אנר הלירי-הווידויי שבו הדובר הוא היחיד. [...] נושא השירה והזמר [כלול] במפורש בשיר עצמו, אם בהדגשת דרך לידת מלות השיר אצל היחיד [...] או יצירת השיר על ידי הציבור. [...] כן בא הדבר לידי ביטוי באוצר המלים שבשירים, בחזרה על מילים נרדפות.[24]

ואמנם, שני הבתים האחרונים, מעת שמגיע הגשם, משופעים בביטויים המתייחסים לשמחה ולמוזיקה: הגשם "צִלְצֵל" בחלון, "שָׁר נִגּוּן עָלִיז" לפרח (שָׁר–נִגּוּן, שורשים נרדפים), שענה "בְּשִׁמְחָה וּבְשָׂשׂוֹן" (גם כאן מילים נרדפות). הדובר בשיר זה הוא גם היחיד ("בָּא הַגֶּשֶׁם וְצִלְצֵל בְּחַלוֹנִי") וגם, בבית המסיים, ה'אנחנו' ("וּמָחָר נֵצֵא כֻּלָּנוּ אֶל הַגַּן"). מילות הפזמון כאילו נולדו אצל היחיד – הבן – ש"יָשִׁיר אֶת הַפִּזְמוֹן" (כלומר, הפזמון בעצם מתייחס לעצמו); והשמחה, "שִׂמְחָה גְּדוֹלָה מְאֹד" הממלאת את הגן, היא שמחת הכלל.

מבחינה היסטורית-סגנונית, השיר מצוי בתפר שבין שתי תקופות בכתיבת שירי הערש של גולדברג: במעברהּ מכתיבת שירי ערש אמנותיים, בלתי-קונוונציונליים (במחצית השנייה של שנות ה-30), לשירים במתכונת קונוונציונלית של שיר ערש עממי טיפוסי (שנות ה-40 וה-50). על פי חובב, "בתקופה הראשונה ניכר הגישוש אחר הז'אנר. לאה גולדברג יוצרת סיטואציה של שיר ערש, אך על פי רוב הדובר אינו האֵם, וחסרה הפנייה הישירה האופיינית אל התינוק הנרדם".[25] ב"פזמון ליקינתון" הדוברת היא אמנם האם, אך היא אינה פונה ישירות לבנה. כמו כן, הסיטואציה המרכזית בו אינה של הרדמה ושינה. שיר ילדים לירי וסיפורי זה, הנעדר מגמות חינוכיות-חברתיות-לאומיות, בולט על רקע שירי ילדים עבריים אחרים שנכתבו ביישוב באותה תקופה,[26] בהם גם שירים משל גולדברג[27] (זאת, אף שעיון מעמיק יותר עשוי לגלות בשיר יסוד סמלי המתייחס למיתוס הציוני; ראו להלן).

היקינתון[עריכת קוד מקור | עריכה]

יקינתון תרבותי לבן בפריחתו

היקינתון נושא עשוי לרמוז (על דרך האלוזיה) למיתוס היווני הידוע של יקינתון (יקינתוס), אהובו של האל אפולו שנהרג, ואפולו האבל יצר מדמו את פרח היקינתון. מותו של יקינתון הצעיר ותחייתו בדמות צמח (כמו סיפוריהם של אלים ואלים למחצה אחרים, כאדוניס) מסמלים את מות השדות ותחייתם בשנה שלאחר מכן; במיוחד מתאים הסמל לגֶאופיט כמו יקינתון, שמדי שנה מתים כל החלקים העל-קרקעיים שלו. הבחירה בפרח זה הולמת מבחינה זו את השיר, שנושאו הוא צמיחה.

חוקר הספרות אריאל הירשפלד הציע כי שם הפרח שימש את גולדברג לארוג בתוך השיר את תמצית המיתוס הציוני: תחייה, פריחה מתוך מצב של מוות. כשיקול משני, הוא מציע כי "ללאה גולדברג חסר פרח שיתחרז עם "קטון", ה"קטון" הזה הוא עיקרו של השיר. הוא הבונה את תחושת ה"עבר" של הגן. הוא כה חשוב, עד כי הוא מטה אליו את כל תכונות הפרח."[22]

נוסף על המטען המיתי שבשם הפרח, גם לתולדות הצמח שבו עוסק השיר, היקינתון התרבותי (צֶמח בין צמחֶיה של גינת פרחים), נודעת משמעות סמלית בהקשר זה, שכן ניתן לראות בצמח התגלמות של המיתוס הציוני בעולם הבוטניקה. הציונות סיפרה את סיפורו של העם היהודי, שנולד בארץ ישראל, נדד ממנה והתפצל לתפוצות הנבדלות זו מזו בלשונותיהן ומנהגיהן, ולבסוף שב בצורתו החדשה לארצו ומבקש שוב לפרוח בה. באנלוגיה לכך, מין היקינתון המקורי, יקינתון מזרחי, מקורו בלֶבַנט; בראשית העת החדשה הוא הובא לאירופה, שם תורבת והתפצל לזנים רבים, שונים זה מזה בצבעם ובצורתם; וכאן לבסוף הוא מוחזר, בצורתו המחודשת, לבית גידולו המקורי בתקווה שייקלט בו ויפרח. צמח היקינתון, שבצלו הובא לארץ מאירופה על ידי העולים או עבורם והוא מנסה להיקלט באדמת העיר העברית הראשונה, תל אביב,[28] מסמל גם את הביוגרפיה האישית של המשוררת, שהגשימה בגופה את האידיאל הציוני ועלתה ארצה רק שנים אחדות קודם חיבור השיר, באביב 1935, בתקווה להיקלט במולדת העתיקה-החדשה ולממש בה את הפוטנציאל שלה כאינטלקטואלית וכיוצרת.

הריאליה שביסוד השיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

אריה אוריאל עם אחותו תאנה פייבל, תל אביב 1943–1944

נושא השיר – פרח המבקש לפרוח בארץ חדשה – נסמך על חוויית החיים של המשוררת. אך בנוסף, תיאור הגינה ובה היקינתון נטוע ככל הנראה בהתנסותה היומיומית של המשוררת בתקופת חיבורו של השיר. יותר מחצי מאה לאחר פרסום השיר סיפרו תאנה פייבל ואריה אוריאל – הלא הם אריה ותאנה מקומה ב' בספרה של גולדברג "ידידַי מרחוב ארנון", שכילדים, בסוף שנות ה-30, התגוררו בקומה שמעל המשוררת ברחוב ארנון 15 והיו מיודדים עִמהּ[29] – על היקינתון שראתה המשוררת בגינה שמול דירתה האחורית. הילדה שבָּגרה, תאנה פייבל, סיפרה בשנות ה-90 כי "בצד של החצר שלנו, לאורך שביל הכניסה, היא ראתה את היקינתון, שעליו כתבה את השיר".[30] שנים לאחר מכן סיפר אחיה הצעיר, אריה אוריאל, כי סבו וסבתו גרו בקומת הקרקע באותו בניין, מול דירתן של לאה גולדברג ואִמהּ. בין גינותיהן של שתי הדירות הייתה חלקת חצר, שבהיותו בכיתה א' טיפח בה ערוגה קטנה. בגינה הקטנה, מתחת למעקה מרפסת הדירה של סבו וסבתו, שתל בין היתר יקינתון בעל פרחים לבנים שמצא יום אחד בעציץ ברחוב. צמח פורח זה היה המרכיב הבולט באותה גינה קטנה, שאליה השקיפו חלונות דירתה של גולדברג. במאמר שפרסם ב-2014 אמר אוריאל כי "כשהמשוררת השקיפה מחלונה – ראתה את הגינה ["בְּגַנֵּנוּ הַקָּטֹן"] ואת הפרח היפה. [...] וכך בעָמדהּ ליד חלונה, כתבה את השיר".[31] בהזדמנות אחרת, בראיון שנערך עמו ב-2004, סיפר: "לאה הבחינה בכך שאני שותל את היקינטון בגינתה, ולמחרת הערב הזמינה אותי לקרוא את 'שיר היקינטון' בפעם הראשונה".[32]

עלילת השיר מבוססת גם מבחינה בוטנית. צבעו הלבן של הפרח שבשיר מעיד על כך שמדובר ביקינתון תרבותי (המין המקורי, יקינתון מזרחי, צבעו תכול עד כחול עז).[33] כמו כן, רצונה של הלבנה לסייע לפרח שיפרח אמנם מוצדק, שכן היקינתון התרבותי, שתורבת באקלים האירופי הקר יותר, אינו מותאם לאקלים בארץ ישראל, ועל כן פריחתו בארץ דלה ואף יש שהוא אינו פורח כלל.[34]

המלודיה של גוילי[עריכת קוד מקור | עריכה]

רבקה גוילי ליד הפסנתר, שנות ה-50

הלחן כתוב ככלל בסולם פֶּנטָטוֹני (סולם מוזיקלי המורכב מחמישה צלילים באוקטבה); עם זאת, בפסוק (אנ') השלישי (בבית הראשון במילה "בציצֵי") מופיעה חריגה מהסולם הפנטטוני, בעלייה של חצי טון לקוורטה מטרצה (בסולם פנטטוני אין חצאי טון, אלא ב"בלו נוטס"). הוראות הביצוע קובעות ביצוע "מהיר ועליז". הלחן תואם את מבנה השיר: לכל בית מלודיה זהה, המורכבת מחמישה פסוקים מוזיקליים, בהתאם לטורי השיר (3–3–2–2–3 תיבות). אין ביניהם הפסקות (אנ') (בחלק מהעיבודים מוארך משך הצליל האחרון בשני הפסוקים הראשונים), אך הפסוק הרביעי מסתיים בריטֶנוּטוֹ (האטה בקצב) בפרמטה לקראת הפסוק המסכם, והבית כולו מסתיים בפרמטה נוספת.

מבחינה סגנונית, ניתן לסווג את הלחן כמרכז-אירופי, כמרבית המוזיקה שחוברה באותה תקופה ביישוב.[22] הלחן עדין באופיו, קליט ונוח לזכירה, כיאה לשיר ילדים (גם העובדה שהוא זהה בכל הבתים עושה את השיר קל ונוח לקליטתם של ילדים רכים, ומתאימה אותו לשמש כשיר ערש). עם זאת, אריאל הירשפלד עמד על כך שהיצירה הקצרה, בת 13 התיבות, היא בעצם מבנה קומפקטי מורכב המזכיר בצורתו סונאטה בזעיר אנפין: נושא, מעבר, פיתוח (אנ') ורֶפּריזה (חזרה). מבנה זה מקביל למהלכו של הבית בשירה של גולדברג, שיש בו המשך (טור 2) וסופו מחזורי (טור 5).[22]

לדבריו, המלודיה שנועדה לטור הראשון (בבית א': "לילה לילה מסתכלת הלבנה") היא "סגורה ושלווה לחלוטין; היא נפתחת ונסגרת בצליל היסודי של הסולם וקובעת אותו היטב בתודעה":[35]

\relative c' {\time 4/8 \key f \major f8 a c a g f d f g g16 a f4}

הפסוק המוזיקלי השני ("בפרחים אשר הנצו בגינה") מתחיל בחזרה על מהלך הפתיחה, אך לאחר ארבעה צלילים הוא משתנה ובמקום להמשיך לרדת אל הטוניקה הוא עולה ומגיע אל הדומיננטה (הדרגה בעלת המתח הרב ביותר בסולם):

\relative c' {\time 4/8 \key f \major f8 a c a d c a bes c g c4}

הפסוקים השלישי והרביעי ("בציצי היקינתון / בגננו הקטון") מציגים חומר מלודי חדש, דמוי מחול, שהוא פיתוח של מוטיב זעיר מהפסוק הראשון (מהלך המילה "הלבנה"):

\relative c' {\time 4/8 \key f \major g'16 (a) bes8 g16 (a) bes8 c c a4 f16 (g) a8 f16 (g) a8 a^"rit......" g d4\fermata}

היצירה מסתיימת במהלך שהוא בעיקרו חזרה על הפסוק הראשון – במקביל לחזרה הטקסטואלית בשיר על הטור הראשון ("לילה לילה מסתכלת הלבנה"); אך המלודיה פותחת בצליל הדומיננטה הנמוך, ולפי הירשפלד, "מתחברת אל מה שקדם לה (ה"פיתוח") ונובעת ממנו".[22]

\relative c' {\time 4/8 \key f \major c8 f g a g f d f g g16 a f4\fermata}

לפיכך, מסכם הירשפלד,

אין לי ספק כי הילדים (ומבוגרים שלא איבדו את היכולת להביט בדברים זעירים), חשים היטב כי זהו עולם שלם בזעיר-אנפין. עולם שלם החג סביב תודעת-האני של ילד. מלאכת הבנייה שלו היא מרהיבה: היא בונה בפרק זמן של שלושים שניות מהלך שלם של התפתחות ושיבה; בנייה של "מצב" שלם וסגור, יציאה ממנו, תנועה מהירה והשתנות, עצירה ובסוף – "תיקון" שלם.[22]

בנוסף, הירשפלד דימה לראות במלודיה מרכיבים המתכתבים עם תמות מהטקסט של הבית הראשון. כך לדעתו, המרווח הגדול בן ארבעת הצלילים בסוף הפסוק השני כאילו "בונה בצלילים משהו מן הפליאה על מה שאירע בגינה"; המלודיה למילים "בציצי היקינתון, בגננו הקטון", שבה כאמור הוא רואה פיתוח של המוטיב שבמילה "הלבנה", רק בסדר הפוך, היא "תמונת הראי של השמים"; וההאטה והאתנחתא שבסוף הפסוק הלפני-אחרון על המילה "הקטון" הופכת אותה ל"מרכז התודעה של השיר".[22]

העיתונאית רות מגד, בעקבות ניתוחו של הירשפלד, הציעה לראות בלחן בכללותו היבט סמלי נוסף, הקושר אותו למוקדו של השיר – פריחת היקינתון. מהלך המלודיה, לדעתה, אנלוגי לאופן שבו פורח היקינתון. היקינתון, בן למשפחת האספרגיים (אנ'), פורח כמו קרובו החצב: התפרחת מתחילה בתחתיתו של עמוד התפרחת (אנ') ופורחת כלפי מעלה בדורים (אשכולות), כשכל דור פורח לאחר שנובל הדור שתחתיו. לדעת מגד, המלודיה הסגורה תואמת את פריחתו של דור אחד; הפתיחה והסגירה באותו צליל מבטאים את פריחת הדור הראשון, והחזרה שבפסוק הבא, המובילה לדומיננטה, מבטאת את המחזוריות ואת שינוי המקום – פריחת הדור הבא על עמוד התפרחת.[36] על פי פרשנות זו ישנו אפוא ממד נוסף של הרמוניה בין הטקסט והלחן.

הפזמון בראי יצירתן של גולדברג וגוילי[עריכת קוד מקור | עריכה]

היכרותן של לאה גולדברג ורבקה גוילי בבית דניאל ב-1939, איור מאת רוני פחימה (מתוך הספר "יקינתון: סיפור על חברות ושיר", 2015)

כאמור, הוצע שהתיאום הזורם שבין מילות השיר למנגינתו הוא תולדה של הקשר הקרוב בין שתי היוצרות.[2] גוילי העידה לימים על גולדברג כי "היה לה טעם טוב מאוד במוזיקה. וזה היה משהו שמשך אותי אליה מאוד".[37] וכמו "פזמון ליקינתון", שעל הלחן שלו אמרה ש"הוא היה טמון במילים של לאה",[5] כך אמרה על כל שיריה של גולדברג שהלחינה: "כל השירים, אני תמיד אמרתי: לאה, את כתבת אותם".[37]

ראשית היכרותן של לאה גולדברג ורבקה גוילי הייתה חודשים ספורים לפני חיבור הפזמון. ב-13 בספטמבר 1939, ערב ראש השנה ת"ש, הגיעו שתיהן בגפן לקונצרט שנערך בבית ההבראה בית דניאל שבזכרון יעקב, ושם שוכנו בחדר משותף. גולדברג כתבה ביומנה על החרדה הרגילה שתקפה אותה עם הנסיעה וההגעה לסיטואציה חדשה, וציינה בפרט את הפתעתה כשגילתה שעליה לחלוק חדר עם אישה זרה.[38] אך ההיכרות עלתה יפה – כפי שהעיד בעלה של גוילי, אלכסנדר ברוידא: "במשך יום תמים לא החליפו ביניהן השתיים מילה, אך בסופו של דבר נסתבר להן כי שתיהן פטפטניות גדולות וחברותן נתהדקה והלכה".[39] ואמנם בתוך זמן קצר הפכו השתיים לחברות אינטימיות.

גוילי וגולדברג היו כבנות אותו גיל (בעת היכרותן בנות 29 ו-28, בהתאמה). שתי הנשים קיבלו חינוך מרכז-אירופי ועלו לארץ ישראל בעלייה החמישית בשנות ה-30 בהפרש של 5 שנים זו מזו. בין השתיים היו אמנם גם פערים לא מעטים. הבדלים אחדים ניכרו בגידולן ובחיי המשפחה שלהן: גוילי גדלה בווינה במשפחה אמידה ויציבה; משפחתה של גולדברג, לעומת זאת, נמלטה מעירה קובנה מחשש לפרעות במלחמת העולם הראשונה, בעודה פעוטה בת ארבע, נדדה שנים, שבמהלכן נולד אח צעיר, שמת מדלקת קרום המוח, אביה עונה, לקה במחלת נפש ולא עבד עוד והמשפחה חייתה בדוחק. בעת היכרותן הייתה המוזיקאית נשואה ואם לפעוט, בעוד המשוררת נותרה רווקה וחשׂוכת-ילדים עד מותה והתגוררה עם אמהּ. כמו כן, אף שגוילי הייתה בעלת רקע תרבותי-מוזיקלי עשיר, גולדברג עלתה עליה בהשכלתה וברמתה האינטלקטואלית, והיא השתלבה בחוגים הספרותיים ובחיי הבוהמה של תל אביב. ואולם השתיים חלקו אוריינטציה אמנותית שנודע לה מקום מרכזי בחייהן – עיסוק במוזיקה ובספרות; ושתיהן התפרנסו מעבודה עם ילדים או עבורם – גוילי הורתה זמרה וריתמיקה בגני ילדים, מוזיקה ומקהלה בבתי ספר ובקונסרבטוריון, וגולדברג שימשה כסגנית עורך "דבר לילדים", שעבורו כתבה שירים וסיפורים, ובהמשך ייסדה וערכה את הספרייה לילדים 'אנקורים' של הוצאת ספריית פועלים.

שתי היוצרות ניסו, כל אחת לבדה ושתיהן יחד, ליצור שירת ילדים בארצן החדשה. לדעת אריאל הירשפלד, "הרואה את שיריהן המשותפים מבחין כי החיבור ביניהן היה עמוק הרבה יותר מן האתגר המשותף, המודע: שתיהן בונות בשירים הללו חיבור הזוי ומחודש עם עולם ילדותן במרכז אירופה".[22] את חוויית היסוד של 'הכאב של שתי המולדות' ביטאה גולדברג לימים בשירה המפורסם 'אורן' (1955): "אולי רק צִפֳּרי-מסע יודעות – / כשהן תלויות בין ארץ ושמים – / את זה הכאב של שתי המולדות. // אִתכם אני נשתלתי פעמַיִם, / אִתכם אני צמחתי, אֳרנים, / ושָרשַי בשני נופים שונים.". הירשפלד מציע כי

שירי לאה גולדברג פתחו לפני רבקה גוילי פתח, אפשרות תקפה ומשכנעת, ליצור משהו הקשור בתמציתו של עולם ילדותה, ולהקימו לתחייה שאינה תלושה מן המקום והזמן. ההישג שבשירים הללו ואיכותם המוזרה, שהפכו אותם מקץ שני דורות לשירים אמנותיים לכל דבר, לא יובנו, אם לא תובן הטראומה שביסודם. השירים הללו אינם שירי ילדים רגילים. הם אינם צירוף פשוט של מנגינה עליזה, ריקודית ונוחה לזכירה, למלים פשוטות ומתנגנות. מלאכת המחשבת של שיר היקינתון היא רק אחד הסימנים המורים על כך ששירים אלה הם שירים של מבוגרים הבונים דרכם מבט חדש ומורכב על ילדותם. בולטת עוד יותר היא איכותן היוצאת דופן של המנגינות, המתנדנדות תדיר בין מצבי-רוח לא מוגדרים.[22]

הספר "יקינתון: סיפור על חברות ושיר"[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2015 ראה אור בהוצאת כנרת הספר "יקינתון: סיפור על חברות ושיר", שכתבה סופרת הילדים שהם סמיט ואיירה רוני פחימה, בעריכת יעל גובר ובעיצובו של דקל בוברוב. הספר מביא את סיפורי חייהן, היכרותן וחברותן של המשוררת והמוזיקאית, שגולת הכותרת היצירתית שלו הייתה השיר "פזמון ליקינתון".[40]

ביצועים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפזמון הפופולרי, שביצוע הבכורה שלו נערך כאמור בפי מרים סגל עם חיבורו, זכה לגרסאות רבות לאורך השנים. בין מבצעיו הבולטים:

איורים לשיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

השיר כתוב בלשון ציורית (אנ') מאוד; הוא רווי האנשה ומופיעים בו דימויים רבים – הלבנה, הפרחים ובהם היקינתון, הגינה, העננים, הגשם, החלון והילד; ויש בו התרחשויות רבות – אינטראקציה בין הלבנה לפרחים שבגינה, בין הלבנה לעננים, בין הגשם לחלון וליקינתון, סערה חורפית, יציאה לגינה, שירת הילד והשמחה שתשרור בגן. כל אלה זימנו אפשרויות רבות למאייריו של השיר (שחלקם יצרו ספרים מאוירים ורובם ספרי תמונות (פיקצ'רבוק[53] (אנ')).

האיור הראשון להתרחשות בשיר,[54] מעשה ידי אריה נבון, שנדפס לצד השיר בספר שיריה לילדים של גולדברג "מה עושות האיילות" (1949)
  • אריה נבון (בספר שיריה לילדים של גולדברג מה עושות האיָּלות, מרחביה: ספרית פועלים ('אנקורים'), 1949) – האיור, בקווים קלים, בעיפרון שחור וללא צבע, מציג פרח יקינתון תמיר, בולט על רקע צמחיה הנמוכים של גינה קטנה מוקפת גדר; שני עליו הגדולים פרושים לצדדים ותפרחתו הארוכה נישאת לשמים, המלאים בעננים ומעליהם הלבנה, ולה פנים אנושיים, המלכסנת מבטה אליהם. כל מרכיבי העלילה מוצגים באיור אחד: הלבנה, טיפות הגשם ופריחת היקינתון.[55] לדברי האוצרת עדי שלח, "בספרי השירה המוקדמים שאייר אריה נבון הופיעו איורים קטנים שתפסו מרחב מצומצם ביחס לטקסט. לחלק מן השירים לא נלוו איורים כלל, אחרים הודפסו עם איור יחיד [...] נבון התמודד עם המגבלות באמצעות דימויים הלוכדים את מהות השיר ומפרשים אותו, תוך מיצוי מכלול האפשרויות הגלומות בקו – רציף וקל, מקוטע או שבור, בהתאם לנושא המתואר".[56]
  • תמי בצלאלי (בספר שירים שאוהבים; ערכה: אסתר סופר, ירושלים: כתר ('כתר-לי'), 1977) – בתחתית האיור הצבעוני דשא עם פרחים זעירים שממנו צומח יקינתון שגובהו כחצי מהדף כולו, בבסיסו ארבעה עלים מוארכים והוא נושא שמונה פרחים גדולים בצבע לבן עם גוני תכול. הלבנה מאירה ממעל, בוהקהּ בשמי הלילה מבוטא במעגלים מתרחבים בצבעים לבן, תכלת ואפור. לצידה, למעלה, ענן קטן, ומן השמים נושרות טיפות של גשם, רובן בסביבתו של היקינתון.
  • דוש (בספר 100 שירים ראשונים, כרך א: אנתולוגיה של שירים לגיל הרך; בחרו וערכו: דניאלה גרדוש, תלמה אליגון, תל אביב: כנרת, תשמ"א 1990) – באיור, המשלב צבעי לבן, שחור וסגול, מוצג היקינתון הלבן גדל ומעליו שני עננים מחייכים ולבנה המשוחחת עמם.
  • אבנר כץ (בספר לאה גולדברג, החלום הוא ציָּר גדול: מבחר שירים לילדים, בני ברק: ספרית פועלים, תשנ"ח 1998) – באיור הצבעוני, שמוקדש לו עמוד ממול לעמוד של השיר, מתוארים פרחי היקינתון זוהרים באור יקרות על רקע לילי כהה.[55][57] לדברי חוקרת ספרות הילדים יעל דר, איוריו של כץ, כמו שיריה של גולדברג שכונסו בספר, משלבים גם חומרים שאינם ילדיים במובהק. "איוריו משחקים על הקו הדק שבין איור לציור. מצד אחד יש באיורים התייחסות ישירה לשיר המאויר [...] ומצד שני רוב הציורים עומדים בפני עצמם כיחידה עצמאית, ושואבים מטכניקות של אמנות גבוהה. כץ לא דבק בטכניקה אחת. יש בספר איורים כתמיים מאוד, יש ציורים עם קונטורים וקווים בעיפרון ששואבים מעולם הרישום, הצבעוניות משתנה – וכל זה קורא לדפדוף ועיון מעמיק גם בצד חסר המלים של הדף".[58] הספר זכה בפרס מוזיאון ישראל לאיור ספר ילדים על שם בן-יצחק.[56]
  • בתיה קולטון (בספר שרשרת זהב: שירי מופת לילדים – מביאליק ועד יהונתן גפן; בחרה וערכה: נירה הראל, תל אביב: אחוזת בית, תשס"ז 2007) – לדברי האוצרת עדי שלח, "בתיה קולטון הופכת את שיר הטבע הקטן להילולה קטנה לאור ירח, שבה שותפים דמויות מהאגדות, בעלי חיים וילדים".[55] המאייר שחר קובר מסכים כי "משיר ערש נוגה, הפכה קולטון את "פזמון ליקינתון" למסיבה אחת גדולה. שתיים למעשה – מסיבת לילה בה גמדים חוגגים סביב ניצני היקינתון, והירח, לבוש כותונת לילה צופה בהם ממעל. ומסיבת בוקר, בה היקינתון כבר פורח וילדים רוקדים מסביבו, שוב תחת עינו הפקוחה של הירח."[59] הספר זיכה את קולטון בציון לשבח (מדליית כסף) במסגרת פרס מוזיאון ישראל לאיור ספר ילדים על שם בן-יצחק לשנת תשס"ח–2008. לדברי האוצרת, נורית שילה-כהן, איוריה של קולטון מהווים "קריאה חזותית מרתקת שמטעינה מחדש את השירים ברוח רלוונטית למרות סגנון הרטרו של האיורים. [...] האיור מתפקד בו בזמן ברמת המידע וברמה הפרשנית, הוא גם דקורטיווי וגם קלסי. [...] ריבוי הפרטים בונה עולם שלם מסביב לשיר ומצליח להעשיר אותו ובכך להאריך את זמן ההתבוננות של הקורא המסתכל".[60]
  • אורית ברגמן (בספר חלומות שמורים: הספר השלם לשירי ערש עבריים; בחר וערך: אביב מסינגר, אור יהודה: כנרת, 2008) – לדברי קובר, עבודתה של ברגמן "מוסיפה הומור לשיר על-ידי האנשת הירח בעזרת כובע מצחיק, הבית הקטן והמוזר ממנו מציץ הילד אל עבר הירח, פרחי היקינתון המצוירים להפליא".[61]
  • כריסטינה קדמון (בספר לאה גולדברג, מדוע הילד צחק בחלום: שירי ערש, בני ברק: ספרית פועלים, 2010; ספר מקרטון קשיח לפעוטות) – האיור הוא סדרה של ארבע כפולות עמודים. אף שבשיר מתואר פרח אחד, קדמון ממקמת אותו בין פרחים רבים. לדברי שלח, האיור מציג "דימוי של אדמה ירוקה כמעין רחם המכיל מגוון פרחים כגון נרקיסים ורקפות. ביניהן ניצן היקינתון כמעט סמוי מן העין, אך נפתח בהדרגה עד לפריחתו המלאה בכפולה האחרונה על הרקע הכתום. השיר הופך למעין מטפורה ליחיד הנפתח ומגלה את יופיו המיוחד בין רבים".[55]
  • עפרה עמית (בספר לאה גולדברג, פזמון ליקינתון; לִקטה וערכה: יעל גובר, אור יהודה: כנרת, זמורה ביתן, דביר, תשע"א 2011) – האיור מציג דימוי מינימליסטי[55] המתמקד בילד האוחז בדובון ומשקיף החוצה מהחלון על היקינתון, שתפרחתו עפה לה ברוח. כביתר האיורים בספר, בולט השימוש בעיפרון על חשבון עבודת הצבע: צבועים (בצבע חזק) רק פרחי היקינתון, הדובון ולחייו של הילד. האיור, מינימלי, מאופק ונוגה, עומד בניגוד לשיר מלא ההתרחשות.[62]

מוטיבים מהשיר, באיורה של רוני פחימה, הופיעו בספר יקינתון: סיפור על חברות ושיר (אור יהודה: כנרת, תשע"ה 2015), שכתבה שהם סמיט וערכה יעל גובר.
בשנת 2011 נערכה במוזיאון חיפה לאמנות תערוכה שאצרה עדי שלח, שבה בין היתר הוצע מבט השוואתי אל מבחר סגנונות איור לאותן יצירות, בהן "פזמון ליקינתון".[63]
ערוץ המוזיקה לילדים "הופ! ילדות ישראלית" הפיק סרטון הנפשה לשיר, מעשה ידי נילי אבני.[64]

מעמד הפזמון והערכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוקר ספרות הילדים העברית אוריאל אופק גורס כי "כמעט כל שירי הילדים של לאה גולדברג מצטיינים בסגולות מלודיות מובהקות ובמגוון של חריזה וקצב", ומונה את השיר עם שיריה של גולדברג שבשל כך "היו כמעט לשירי-עם".[65] לפי המשוררת וחוקרת הספרות חמוטל בר-יוסף, השיר היה לשיר מושר אהוב לאורך שנים.[66] משוררת הילדים שלומית כהן-אסיף קבעה כי השיר "הוא שיר הערש האולטימטיבי [...] היום כל זמר שמכבד את עצמו וכל מקהלה יודעים ש"פזמון ליקינתון" נוגע בנצח"; והוסיפה, על דרך הגזמה, כי "אפילו הפרח [היקינתון עצמו] מכיר כבר את השיר ומאוהב בו".[67] גילי איזיקוביץ כתבה ב"הארץ" כי זהו שיר קאנוני, "שנדמה שאין דרך לגדול בארץ מבלי להכיר אותו".[68] לדברי חוקר הזמר העברי נתן שחר, השיר הוא בין שירי הערש הבודדים מאותה תקופה אשר "נחשבים עד היום [העשור הראשון של שנות ה-2000] כחלק מנכסי צאן הברזל של הזמר העברי".[69] ואמנם, בסקר שערכו ב-2007 "מעריב" ואתר nrg הגיע השיר למקום השלישי ברשימת שירי הילדים הישראליים.[70] חוקר הספרות אריאל הירשפלד מנה את השיר בין היצירות הישראליות אשר "קורצו מן האבן הקשה של הכנות, של הבדידות השלמה של אהבה אמיתית ושל אמנות אמיתית":

בין כמה פנינים גדולות של שירה [...] תנצנץ מרגלית אחת, קטנה, אך בהירה במיוחד – שיר ילדים שכולו השראה ומגע נדיר בין צלילים ומלים [...] למרות ממדיו הצנועים [...] [הוא] אינו רק יצירת-מופת בזעיר-אנפין, אלא הוא אחד משירי הילדים האהובים ביותר על דורות של ילדים, עד היום, והוא נהפך בזיכרון הקיבוצי (הלא-מודע, אך הפעיל מאוד) למופת המובהק של שיר-ילדים בעברית. [...] עד היום אני חושב שלמנגינה הזאת יש יופי עילאי [...] במשך השנים למדתי שלא הייתי יחיד, לא בדורי ולא בדורות שלפני ואחרי. רבים מאוד (ובהם מוסיקאים רבים, לאו דווקא אשכנזים) אמרו לי ששיר היקינתון היה השיר היפה ביותר של ילדותם. ויש הטוענים כי זהו שיר הערש היפה ביותר שנכתב כאן, או פשוט – שזהו השיר היפה ביותר שנכתב כאן. [...] משהו במִלותיה ובאישיותה של לאה גולדברג הפיק ממנה משהו נדיר ויחיד במינו במוסיקה של השיר הישראלי. משהו שקשה להגדירו, אבל הוא הדבר שהפך את השירים האלה, ובמיוחד את שיר היקינתון, לאידיאת היופי של הילדים שגדלו כאן.[22]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אביעד תאני, "'השיר היפה ביותר שנכתב כאן' - הפזמון ליקינתון", בספר: דוד אסף, שיר הוא לא רק מילים: פרקי מסע בזמר העברי, הוצאת עם עובד, 2019, עמ' 347–372.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביצועים לשיר:

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ על פי גרסאות אחדות, בסוף 1939 (אריאל הירשפלד, "רישומו של מקום שרק כאן היה כמוהו", הארץ, תרבות וספרות, 15 באוקטובר 1999).
  2. ^ 1 2 3 צפירה יונתן, שירים להורים | "פרח לאור-ירח: על "פזמון ליקינתון" ללאה גולדברג", הורים וילדים, 15 (1989), 23.
  3. ^ המובאה חלקית בלבד מאחר שהשיר עודו מוגן בזכויות יוצרים.
  4. ^ 1 2 3 4 גדעון טיקוצקי, האור בשולי הענן: היכרות מחודשת עם יצירתה וחייה של לאה גולדברג, בני ברק: הקיבוץ המאוחד; ספרית פועלים, תשע"א 2011, עמ' 109–111 (גרסה מעובדת: גדעון טיקוצקי, הידידה מרחוב ארנון, הפנקס: כתב עת מקוון לספרות ותרבות לילדים, 18 במאי 2011).
  5. ^ 1 2 3 4 רבקה גוילי מספרת על כתיבת השיר, "ימי שבט" עם נעמי שמר, הטלוויזיה הישראלית, 1980, באתר YouTube.
  6. ^ 1 2 מכתב מאת רבקה גוילי לציפי פליישר, 12 ביולי 1963, בתוך: ציפי פליישר, התפתחותו ההיסטורית של שיר העם העברי, 1964, באתר של פליישר, עמ' 308–309.
  7. ^ כך לפי חוקר הספרות גדעון טיקוצקי (מובא בתוך תמר רותם, בחזרה לילדות שכתבה לאה גולדברג, באתר הארץ, 29 במאי 2011).
  8. ^ דבריה של גוילי בתוכניתה של אילנה צוקרמן (ערכה והגישה), "ציפור יחידה": משדר במלאת 20 שנה למותה של גולדברג, קול ישראל, 2 בספטמבר 1990, דקה 27:48 ואילך (מובא אצל גדעון טיקוצקי, האור בשולי הענן: היכרות מחודשת עם יצירתה וחייה של לאה גולדברג, בני ברק: הקיבוץ המאוחד; ספרית פועלים, תשע"א 2011, עמ' 109–111 (גרסה מעובדת: גדעון טיקוצקי, הידידה מרחוב ארנון, הפנקס: כתב עת מקוון לספרות ותרבות לילדים, 18 במאי 2011); על הראיון ראו גם עמיה ליבליך, אֶל לאה, מהדורה חדשה ומורחבת, בני ברק: הקיבוץ המאוחד, 2011, עמ' 116 (גרסה מקוונת של הספר (לבעלי הרשאה), באתר "כותר")).
  9. ^ רבקה גוילי מספרת על כתיבת השיר, "ימי שבט" עם נעמי שמר, הטלוויזיה הישראלית, 1980, באתר YouTube; עופר גביש, יקינתון או, יקינטון? יפני, או סיני, אולי... הודי?, באתר של גביש (ריאיון עם גוילי מ-1998); 'פזמון ליקינטון' - "הלחן שחיברה רבקה לשיר של לאה גולדברג משקף את הצניעות שלה": קובי לוריא מראיין את שאול (אוּלִי) ברוידא, "באה לשבת" עם רבקה מיכאלי, רדיו ללא הפסקה, 23 בינואר 2015. מגרסה נוספת של גוילי, מ-1963, משתמע שייתכן כי גולדברג חיברה את השיר באותו יום לבקשתה (אם כי כנראה אין כוונתה שם אלא שגולדברג העתיקה עבורה את מילות השיר) (מכתב מאת רבקה גוילי לציפי פליישר, 12 ביולי 1963, בתוך: ציפי פליישר, התפתחותו ההיסטורית של שיר העם העברי, 1964, באתר של פליישר, עמ' 308).
  10. ^ לדעת גוילי אפוא, "מסופקני אם אפשר לקרֹא לו שיר עברי. [...] גם אני כתבתי כמה שירים שמנגינתם קרובה יותר ללחן העברי, אך הם לא התחבבו כל-כך על הקהל, כמו ה"יקינתון"." (מכתב מאת רבקה גוילי לציפי פליישר, 12 ביולי 1963, בתוך: ציפי פליישר, התפתחותו ההיסטורית של שיר העם העברי, 1964, באתר של פליישר, עמ' 309).
  11. ^ לאה גולדברג, ‏פזמון ליקנתון, "דבר לילדים", 22 בפברואר 1940
  12. ^ לאה גולדברג, "פזמון ליקִנתון", מה עושות האיָּלות, מרחביה: ספרית פועלים ('אנקורים'), 1949, עמ' 44–45.
  13. ^ אוריאל אופק, ספרות הילדים העברית 1900–1948, כרך ב, תל אביב: דביר, תשמ"ח 1988, עמ' 523; עינת אמיתי, גם אנקורים רוצים לקרוא, "יומן מסע לחקר 100 שנות תרבות לילדים בקיבוצים", 7 באוגוסט 2010.
  14. ^ לאה גולדברג, פזמון ליקינטון: שירים; ערכה: דניאלה גרדוש; צִיְּרה: קרני ראוכברגר, רמת גן: כנרת, 1986.
  15. ^ לאה גולדברג, פזמון ליקינתון; לִקטה וערכה: יעל גובר; איורים: עפרה עמית, אור יהודה: כנרת, זמורה ביתן, דביר, תשע"א 2011.
  16. ^ יקינתון: עשרים ושניים שירים בהלחנת רבקה גוילי: שירים לקטנים ושירים לגדולים, NMC,‏ 1997.
  17. ^ לאה חובב, יסודות בשירת הילדים בראי יצירתה של לאה גולדברג, ירושלים: כרטא, תשמ"ז 1986 (להלן: "חובב, יסודות בשירת הילדים"), עמ' 76–77.
  18. ^ בחלק מהגרסאות המושרות הוחלפה המילה המקורית, "בְּצִיצֵי", במילה "בְּפִרְחֵי", כנראה מחמת נדירות המילה 'ציץ' בעברית הישראלית וחשש שמא לא תובן; ואולם החלפה זו פוגמת בפירוש השיר: 'ציץ' פירושו ניצן ולא פרח, והרי השיר נסב על הסיוע לפריחתו של היקינתון, שאמנם פורח רק מאוחר יותר בשיר.
  19. ^ מנוחה גלבוע, ירדנה הדס, י' שקד (עורכים), לאה גולדברג: מדריך למורה, ירושלים: משרד החינוך והתרבות – המזכירות הפדגוגית, תשל"א, עמ' 25 (נדפס שוב בנוסח משוכתב בתוך: יוסף שה-לבן, לאה גולדברג, תל אביב: אור עם, תשל"ח 1977, עמ' 45).
  20. ^ עידוד העננים להמטיר גשם על הצמחייה – ובה שוב, בפרט, פרח קטן – מצוי גם בשיר ילדים מפורסם אחר של גולדברג, "שיר הגשם", שם הפונה אל העננים הוא הדובר בשיר: "בּוֹאוּ עֲנָנִים, / הָבוּ גֶּשֶׁם לַגַּנִּים! / טִיף, טִיף טִפּוֹתַי – / גֶּשֶׁם, גֶּשֶׁם לִשְׂדוֹתַי. / לַשִּׁבֹּלֶת, לָאִילָן / וְלַפֶּרַח הַקָּטָן / שֶׁבַּגַּן" (מילות השיר "שיר הגשם" והאזנה לו, באתר זמרשת).
  21. ^ 1 2 מאיה בז'רנו, משקפי קריאה | "הוא מקום ללא מקום", 'מאזנים', עד,5 (אדר תש"ס, פברואר 2000), עמ' 59, באתר JSTOR.
  22. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 אריאל הירשפלד, "רישומו של מקום שרק כאן היה כמוהו", הארץ, תרבות וספרות, 15 באוקטובר 1999.
  23. ^ חובב, יסודות בשירת הילדים (1986), עמ' 351.
  24. ^ חובב, יסודות בשירת הילדים (1986), עמ' 77.
  25. ^ חובב, יסודות בשירת הילדים (1986), עמ' 83.
  26. ^ שלומית כהן-אסיף, "פזמון ליקינתון" מאת לאה גולדברג, באתר הארץ, 27 ביולי 2011; יעל דר ב ראיון שנערך עבור סרטו התיעודי של יאיר קדר על גולדברג "לאה גולדברג בחמישה בתים (2011), במסגרת פרויקט "העברים", בשיתוף הספרייה הלאומית.
  27. ^ על פי יעל דר, בשנות ה-30 ובתחילת שנות ה-40 "חשה גם גולדברג (כרבים אחרים), שחרוזיה נועדו בראש ובראשונה לחנך ולכוון את קוראיה הקטנים אל עבר ערכים נכונים. בשלב זה ניכר בה שעשתה הפרדה ברורה בין שירה לבין פזמונאות לילדים ואת ייחודה הפואטי היא שמרה לשירת המבוגרים שלה" (יעל דר, "צבעוניות של רגע נדיר", הארץ, מוסף ספרים, 1 באפריל 1998). דוגמה לכך הוא השיר "הגננים" שבקובץ הפזמונים מפרי עטה "נשמור על ארצנו" (תש"ד 1944), שנכתב בלשון הקולקטיווית-עמלנית ששלטה אז בכיפה: "אדמתנו רוויה / ופרחה השקדייה, / ובגן, ובגן / כל הירק רענן. // ואנחנו עם עמל. / [...] בואה רני, רוץ מהר,/ קח ביד המעדר. / השתילים שבגן / מחכים לרן".
  28. ^ העיר תל אביב, ביתה החדש של המשוררת, אמנם אינה נזכרת בשיר, אך היא עומדת בבסיס יצירתה של גולדברג ואף יש שהיא מופיעה בה במפורש, כמו בספרה "ידידַי מרחוב ארנון" (1943). וראו עוד הריאליה שביסוד השיר, להלן.
  29. ^ "אני גרה בקומה א', ובקומה ב' גרים אריה ואחותו תאנה. אריה הוא בן תשע ועולה לכתה ד', ותאנה גדולה ממנו שנתַים." (לאה גולדברג, ידידַי מרחוב ארנון: (ארבעה ספורים); ציֵּר: רנצו לואיזדה, מרחביה: ספרית פועלים ('אנקורים'), 1943, עמ' 12). על אריה כתבה שם כי "אריה הוא אחד מטובי ידידַי" (שם, שם). אריה אוריאל סיפר לימים: "הייתי הידיד הטוב ביותר שלה. היום מותר לומר שהייתי כמין רכילאי, זה המספר לה על כל הסיפורים וההתרחשויות שאירעו ברחוב שלנו. [...] זו אמנם הייתה שכונה קטנה, אך יחד עם זאת הרחוב היה קטן וצפוף מאוד. היינו כמו משפחה, כולם ידעו האחד על האחר [...] נהגתי לספר לה על מה שמתרחש ברחוב, והיא קראה לי מדי פעם לבוא אליה. אנחנו גרנו מעליה ואהבתי לרדת לביתה מכיוון שצילה, אמה, הייתה אופה עוגיות נהדרות ומכבדת אותי בהן, בתוספת כוס תה. [...] היא אהבה אותי מאוד, היו לנו יחסים נפלאים, הרגשתי מאוד קרוב אליה." (אייל רובינשטיין, מאור זכריה, "הילד בן 60" | 'איך "שיר היקינטון" נולד', זמן תל-אביב, 30 ביולי 2004 (להלן: רובינשטיין וזכריה, הילד בן 60), עמ' 50). ותאנה פייבל סיפרה: "בשבילי לאה גולדברג היא, קודם כל, דודה נחמדה וטובה, פתוחה ומבינה. הייתי נכנסת אליה הרבה. פשוט מצלצלת בפעמון ונכנסת. והיא תמיד היתה קשובה, לא דיברה הרבה, אבל ידעה להקשיב נהדר. היא לא הטיפה מוסר, אבל לפעמים יעצה עצות טובות. היא גם היתה נכנסת אלינו ואהבה לשמוע אותי מנגנת בפסנתר." (עמית לוינסון, בתים בתל-אביב משוררים וסופרים | "לאה גולדברג – רחוב ארנון", פסיפס 34 (חורף תשנ"ז) (להלן: לוינסון, בתים בתל-אביב), עמ' 45). משפחתם הרוויזיוניסטית, שבמקור התגוררה בברלין, עזבה את גרמניה כבר ב-1933 עם עליית הנאצים לשלטון (רובינשטיין וזכריה, הילד בן 60; עוד על משפחת פייבל ראו: פסח והילדגרד פייבל (אוריאל) באתר העמותה להנצחת מורשת לוחמי חירות ישראל (לח"י) וחלליהם).
  30. ^ לוינסון, בתים בתל-אביב (תשנ"ז), עמ' 45. פייבל הוסיפה להתגורר באותו בניין עצמו עד אחרית ימיה.
  31. ^ אריה אוריאל, לילה לילה מסתכלת הלבנה, MB יקינתון, 268 (תשרי תשע"ה, ספטמבר 2014), 4–5.
  32. ^ רובינשטיין וזכריה, הילד בן 60 (2004), עמ' 50. להתייחסות נוספת לקשר בין לאה גולדברג לילד אריה ראו לאה גולדברג, "אנקורים" – הוצאת ספרים לילדים, משמר, "שי משמר לילדים", 29 בספטמבר 1943 (נדפס שוב בקובץ רשימותיה בין סופר ילדים לקוראיו: מאמרים בספרות ילדים, כינסה והקדימה דברים לאה חובב, תל אביב: ספרית פועלים ('השכלה וחינוך'), תשל"ז, עמ' 133 (גרסה מקוונת של הספר (לבעלי הרשאה), באתר "כותר")).
  33. ^ אמוץ דפני, יקינתון מזרחי: אגדה ופולקלור, במגדיר המקוון צמח השדה.
  34. ^ יאיר אלבר, "יקינתון מזרחי", בתוך: עזריה אלון (עורך), החי והצומח של ארץ ישראל: אנציקלופדיה שימושית מאוירת, כרך 12: צמחים ובעלי חיים במשק האדם; עורך: יצחק ארנון, תל אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1988, עמ' 191 (גרסה מקוונת של הספר (לבעלי הרשאה), באתר "כותר").
  35. ^ המובאות מהמלודיה המופיעות להלן תואמות למקור – לפרסומו הראשון של השיר בדפוס, ב"דבר לילדים" (ראו תצלום הדף באתר הספרייה הלאומית); יש שהתווים שונים מאלה המוכרים מעיבודים מאוחרים יותר.
  36. ^ רות מגד, רות מגד, "בין היקינתון והפזמון ליקינתון", הארץ, תרבות וספרות, 12 בנובמבר 1999.
  37. ^ 1 2 דבריה של גוילי בתוכניתה של אילנה צוקרמן (ערכה והגישה), "ציפור יחידה": משדר במלאת 20 שנה למותה של גולדברג, קול ישראל, 2 בספטמבר 1990, דקה 26:58 ואילך.
  38. ^ "הפחד המגוחך בפני הנסיעה הקצרה. [...] ולפתע פתאום אותה חרדה ממושכת, דמדומית כמעט, בפני חליפת מקום. [...] כאן – הרגעים הראשונים כמו תמיד: אימת העזבוּת, אין אונים, פחד בפני מגע עם עולם חדש. בראש וראשונה הדהים חדר משותף." (יומני לאה גולדברג; ערכו והכשירו לדפוס רחל ואריה אהרוני, בני ברק: ספרית פועלים, תשס"ו 2005 (להלן: "יומני לאה גולדברג"), עמ' 263–264 (גרסה מקוונת של הספר (לבעלי הרשאה), באתר "כותר")).
  39. ^ יומני לאה גולדברג (2005), עמ' 595 הע' 84 (גרסה מקוונת של הספר (לבעלי הרשאה), באתר "כותר").
  40. ^ 'יקינתון - סיפור על חברות ושיר' - שוהם סמיט מדברת על ספרה החדש, "באה לשבת" עם רבקה מיכאלי, רדיו ללא הפסקה, 17 באפריל 2015; שי רודין, יקינטון: סיפור על חברות ושיר, בבלוג "קריאת חובה", מאי 2015; נירה לוין, יקינתון, באתר דףדף; עדנה אברמסון, הרשימה המקוצרת, הפנקס: כתב עת מקוון לספרות ותרבות לילדים, 19 במאי 2015; יובל סער, מפני שהסיפור עוסק בנשים אמיתיות, רציתי להכיר אותן לפני שאפרוש לפינה ואתחיל לצייר, פורטפוליו, 30 במרץ 2015; פרופיל אמנית – רוני פחימה, הפנקס: כתב עת מקוון לספרות ותרבות לילדים, 29 באפריל 2015; מרית בן ישראל, איור אחד נפלא (והפעם רוני פחימה), בבלוג "עיר-האושר", 27 ביוני 2015.
  41. ^ אהובה צדוק – אנו משחקים (1959) באתר סטריאו ומונו.
  42. ^ עליזה גבאי – בשירים ומנגינות לגני ילדים ולכיתות הנמוכות של בתי הספר העממיים (1960) באתר סטריאו ומונו.
  43. ^ אסתר רייכשטט – בשירי ילדים (1961) באתר סטריאו ומונו.
  44. ^ פזמון ליקינטון, בביצוע אסתר עופרים
  45. ^ 1 2 מילות השיר "פזמון ליקינתון" והאזנה לו, באתר זמרשת.
  46. ^ נעמי צורי – לא משויכים באתר סטריאו ומונו.
  47. ^ אריק איינשטיין, מעריב, 8 באוקטובר 1976.
  48. ^ שירים שאוהבים (1978) באתר סטריאו ומונו.
  49. ^ י. בר-און, בשוק התקליטים | יהורם גאון – "שיר-ערש לילדי הקטן" (סי.בי.אס.), דבר, טור 3, 28 באוקטובר 1981.
  50. ^ עפרה חזה – לילדים (1982) באתר סטריאו ומונו.
  51. ^ רשימת השירים באתר MOOMA.
  52. ^ אתר למנויים בלבד בן שלו, איך בוליווד שינתה את חייה של ליאורה יצחק, באתר הארץ, 4 במאי 2014.
  53. ^ על סוגה זו ראו אורנה גרנות, מה בין פיקצ'רבוק לספר מאויר, היסטוריה ותיאוריה: פרוטוקולים 28: איור: דיאלוג בין טקסט לתמונה (יולי 2013).
  54. ^ עם פרסומו הראשון של השיר ב"דבר לילדים" הופיעה לצידו אילוסטרציה של צמח יקינתון העומד לפרוח (ראו מילות השיר "פזמון ליקינתון" ותווי המנגינה כפי שהופיעו ב"דבר לילדים", באתר הספרייה הלאומית).
  55. ^ 1 2 3 4 5 שלח, לאה גולדברג (2014), עמ' 71.
  56. ^ 1 2 עדי שלח (אוצרת), לאה גולדברג, המשוררת שאהבה לצייר, חיפה: מוזיאוני חיפה, 2014, עמ' 56–57.
  57. ^ לדברי שלח, איוריו "מבוססים על שדות צבע שנוצרו במשיכות מכחול רחבות, לעיתים בשכבות בעלות גוונים שונים. על גביהם מופיעים הדימויים בקווי מתאר שחורים שזורים בכתמי צבע. הגישה הפרשנית של כץ אינה מרככת את המסרים ונוגעת ברגשות של בדידות, כאב, אשמה ודאגה מנקודת מבט המשקפת את רגשות האב" (שלח, לאה גולדברג (2014), עמ' 56–57).
  58. ^ יעל דר, "צבעוניות של רגע נדיר", הארץ, מוסף ספרים, 1 באפריל 1998. לפי דר בביקורתה, "ספרות הילדים של ארצות המערב אוהבת קלאסיקה, ורק לנו קשה עם זה. קשה לנו להציג לפני ילדינו את הרישומים הרזים, בשחור לבן, של נחום גוטמן ואריה נבון, לנוכח שלל צבעי הכרומו של מכונות הדפוס החדישות [...] שירתה של לאה גולדברג לילדים היא קורבן עצוב של אותה מגמה, וטוב עשתה ספריית פועלים שהחליטה לשווק אותה באדרת חדשה. העכשוויות הססגונית של הספר החדש היתה צריכה להתחרות עם קלאסיקה כשלעצמה – אריה נבון – ולשם כך ההוצאה בחרה במאייר מן השורה הראשונה" (שם).
  59. ^ לדעתו, "ריבוי הדימויים, הצבעים, הדמויות, הצמחייה והרקע הצבעוני, גורמים לאיור להפוך לדומיננטי על חשבון הטקסט, ואולי מקטינים במעט מחשיבותו למרות עבודתה היפה של קולטון." (שחר קובר, מפגש פסגה, הפנקס: כתב עת מקוון לספרות ותרבות לילדים, 25 במאי 2011).
  60. ^ בתיה קולטון, שרשרת זהב: שירי מופת לילדים מביאליק ועד יהונתן גפן, פרס מוזיאון ישראל לאיור ספר ילדים על-שם בן-יצחק לשנת תשס"ח–2008, ירושלים: מוזיאון ישראל – אגף הנוער על-שם רות, 2008, עמ' 8.
  61. ^ קובר קובל על כך ש"ישנה תחושה שהאיור גובר על השיר. השערתי היא כי הסיבה לכך היא דווקא עיצוב הדף, בו הטקסט מצטופף לו בעמוד ונזהר שלא לגעת באיור עצמו." (שחר קובר, מפגש פסגה, הפנקס: כתב עת מקוון לספרות ותרבות לילדים, 25 במאי 2011).
  62. ^ כך לדעת שחר קובר. לדבריו, "עמית מודעת היטב למעמדם של הטקסטים ובחרה בספר זה לאייר איורים קטנים וצנועים, אשר צפים על דפי הספר הלבנים ומאפשרים למילה הכתובה לקבל את הכבוד המגיע לה. הם אינם מתחרים בטקסט, אלא רק מוסיפים לו המחשה ויזואלית מעודנת. [...] עמית בוחרת לצייר מעט מאוד. היא בוחרת בסיטואציה אחת קטנה ונוגה [...] כך נוצר קונטרסט מעניין בין ריבוי הדימויים, הסערה והמלל בשירה של גולדברג לבין האיור המינימלי והנוגה של עמית" (שחר קובר, מפגש פסגה, הפנקס: כתב עת מקוון לספרות ותרבות לילדים, 25 במאי 2011). על פי האוצרת עדי שלח, איוריה של עמית בקובץ, שהוא חלק מסדרת ספרי שירה המתאפיינת בעיצוב גרפי אחיד ובשיבוץ של איורים קטנים יחסית, שונה מסגנון האיור המאפיין את האמנית. לדבריה, איוריה של עמית "עשויים בעיפרון וצבעי אקריליק, בקו ובכתם בעל צבע עז. בקובץ זה, במסגרת הגישה הפרשנית של המאיירת, האיורים נקשרים לעולם של משחקי הילדים. החפצים, החיות והדמויות תכופות דומים לבובות משחק. הפעולות המיוצגות בשירים מתורגמות לפעולה משחקית [...] האיורים כמו מייצגים נקודת מבט של אֵם המתבוננת בילדיה בשעה שהם משחקים. הם כמו מאחדים בין חוויותיו של הילד השקוע בעולמות הדמיון ובין התבוננותה של האם המאשרת את קיומו במבטה. נדמה כי באופן זה הפאתוס הגלום בשירים של גולדברג זוכה לריכוך ולרוח של נחמה" (שלח, לאה גולדברג (2014), עמ' 56–57). טלי כוכבי סבורה כי "עפרה עמית היטיבה להלביש את השירים בלבוש חדש עדין, נעים ומאופק ששומר על רוח הטקסט בהומור, בדמיון וברגש." (טלי כוכבי, פילים, גמדים, כוכבים, חלומות ונימוסים, הפנקס: כתב עת מקוון לספרות ותרבות לילדים, 25 במאי 2011). לסקירה נוספת ראו: מיה וינשטוק, אין קץ לילדות: 'פזמון ליקינתון' של לאה גולדברג, באתר ynet, 29 במאי 2011.
  63. ^ רמי רוטנברג, עכבר העיר אונליין, לאה גולדברג מדברת לילדים עם מכחול, באתר הארץ, 03 בנובמבר 2011. התערוכה נדדה בהמשך למוזיאון בר-דוד לאמנות ויודאיקה בקיבוץ ברעם ולאחריו הוצגה במוזיאון האדם והחי שבפארק הלאומי ברמת גן. קטלוג התערוכה: עדי שלח (אוצרת), לאה גולדברג, המשוררת שאהבה לצייר, חיפה: מוזיאוני חיפה, 2014.
  64. ^ פזמון ליקינטון, סרטון באתר יוטיוב, הופ! ילדות ישראלית.
  65. ^ אוריאל אופק, ספרות הילדים העברית 1900–1948, כרך ב, תל אביב: דביר, תשמ"ח 1988, עמ' 526.
  66. ^ חמוטל בר-יוסף, לאה גולדברג, ירושלים: מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי ('גדולי הרוח והיצירה בעם היהודי'), תשע"ג 2012, עמ' 232 (גרסה מקוונת של הספר (לבעלי הרשאה), באתר "כותר").
  67. ^ שלומית כהן-אסיף, "פזמון ליקינתון" מאת לאה גולדברג, באתר הארץ, 27 ביולי 2011 ("ושמחה גדולה מאוד תהיה בגן", הארץ, מוסף ספרים, גל' 961 (כ"ה בתמוז תשע"א, 27 ביולי 2011), עמ' 12). בהזדמנות אחרת, כשהתבקשה לספר על השיר האהוב עליה, בחרה ב"פזמון ליקינתון": "השיר הזה הוא קצת שלי, אפילו שלאה גולדברג כתבה אותו. זו אני שמפזמת את 'פזמון ליקינטון' בעיקר ברגעים של עצב לא ברור. היקינטון הזה מוסר לי דרישת שלום רחוקה משלומית הקטנה, והוא חלק מהגעגוע לילדה שהייתי, שיושבת על כתפי אביה ומאזינה לקולו מפזם את השיר שאהב. ואהבה, כידוע, היא דבר מדבק. יש שירים שכותבים את עצמם, ויש שירים שמלאך השירה עוזר להם להיכתב. נדמה לי שהמלאך תולש נוצה מכנפיו, טובל אותה בדיו המכילה איזו כמוסת שימור ורק אז היד זזה על הדף. הלוואי עלי ועל שירי! אני לא יודעת מה הסוד: המילים או הלחן הפנטטוני של רבקה גווילי, ואולי זה הצירוף הנדיר. [...] לא פעם יש לי הרגשה שאני גרה בתוך השיר הזה. זהו שיר הגעגוע שלי." (כרמית ספיר ויץ, ‏כמו אז: משוררים וסופרים בוחרים את שיר הילדים האהוב עליהם, באתר מעריב אונליין, 19 בפברואר 2015).
  68. ^ אתר למנויים בלבד גילי איזיקוביץ, איך נכתב השיר "פזמון ליקינתון", באתר הארץ, 2 באפריל 2015.
  69. ^ נתן שחר, שיר שיר עלה-נא: תולדות הזמר העברי, בן שמן: מודן, תשס"ז, עמ' 123.
  70. ^ שי להב, שיר הילדים האהוב: "רציתי שתדע", באתר nrg‏, 5 בדצמבר 2007.


אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=פזמון_ליקינתון&oldid=38314907"