היסטוריה של האימפריה הרומית הקדושה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
סמל האימפריה הרומית הקדושה ב-1510 - חיתוך עץ של עיט דו-ראשי המציג את מדינות האימפריה הרומית הקדושה על כנפיו ודמותו של ישו במרכז, Jost de Negker

האימפריה הרומית הקדושה הייתה אחת האימפריות החזקות בהיסטוריה של אירופה ואף בהיסטוריית העולם כולו. ערך זה מתמקד בהיסטוריה שלה החל בתקופתו של קרל הגדול ב-25 בדצמבר 800 ועד פירוקה של האימפריה במאה ה-19.

תוכן עניינים

מבוא[עריכת קוד מקור | עריכה]

קריסת האימפריה הרומית המערבית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפת האימפריה הרומית המערבית והממלכות שלאחריה - בירוק מופיעה ממלכתו של אודואקר
תחומי הממלכה האוסטרוגותית
Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – ימי הביניים המוקדמים, שקיעת האימפריה הרומית

לאחר עשרות שנים של מתקפות מהצפון בעיקר בידי שבטים גרמאניים מאזור הצפון- גותים ובשלב מאוחר יותר גם ונדלים. קרסה האימפריה הרומית המערבית בשנת 476, שלטונו של אודואקר לא האריך ימים. תקופה זו נקראה בלשון אנשי הרנסאנס "ימי הביניים".[1]

אודואקר הובס על ידי האוסטרוגותים, שעליהם מלך תיאודריך הגדול. תיאודריך התיישב באיטליה המובסת. לאחר המלחמה הגותית של 535–562 לספירה הפכה הממלכה של תיאודריך למדינת חסות כשהוא עצמו האקזרך (Exarch) - כלומר שליט הכפוף במידה רבה לקיסר האימפריה הביזנטית. השיטה המנהלית של הממלכה האוסטרוגותית באותה התקופה הייתה כך שהתקיימו שני אזורים מנהליים שונים לאורך המגף שבממסד המנהלי של רוונה בצפונו. המושל על האזור המנהלי זכה בתואר dux (מקור המילה דוכס או duke של ימנו). חלק משטח המגף היה בשליטת האוסטרוגותים, אך שטח אחר היה בשליטה של האימפריה הביזנטית באופן ישיר.[2]

ציור מאת ארי שפר (Ary Scheffer) המתאר את קלוביס הראשון מביס את האלמאנים בקרב טולביאק (496 לספירה)

עלייתם של הלומברדים, הפרנקים והכס הקדוש[עריכת קוד מקור | עריכה]

הלומברדים ייסדו ממלכה לומברדית עצמאית שבירתה מילאנו.[2] נוסף ללומברדים צברה הכנסייה הקתולית ברומא עוד ועוד כוח. רומא תחילה הייתה מעין דוכסות-צבאית, כשהיא עצמה מתנדנדת מידיה של האימפריה הביזנטית. הביזנטים לא טיפלו במיוחד בנושא עקב בעיות אחרות שהטרידו אותם אותה העת. במהלך הזמן גדלה עוד ועוד כמות השטחים שבשליטת האפיפיור כשהם תחילה היו מצומצמים לאזור העיר רומא בלבד. דוגמה חשובה לכוחם ההולך וגובר של האפיפיורים התבטאה בהטבעת מטבעות. עם זאת היו הם עודנם חלשים יחסית וצמאו לאומה שתגן עליהם. בתפקיד זה הייתה האימפריה הביזטנית אך היא לא הועילה מידי כשהיא עצמה במהלך הזמן מאבדת את השטחים ברוונה וכשהדוכסות של רומא, עליה שולט האפיפיור נשארת לבד תחת איום לומברדי הולך וגדל.[3] האפיפיור כתגובה לאיום הלומדברדי הגדל בחר באומה הפרנקית בתור המגנה הראשית על הכנסייה הקתולית באותה התקופה וכמעין "אחות גדולה". הפרנקים, היו אומה נוספת שצמחה בזמן האימפריה הרומית ושאכלה מאוחר יותר חלק ניכר משטחיה של האימפריה החרבה צמחה ראשית רק בתחילת העידן הנוצרי באזור אוסטרזיה של היום. הם עברו תהליך של התבוללות ונדידה באוכלוסייה הרומאית בגאליה בעיקר לאחר שנת 250 לספירה. בסביבות שנת 500 לספירה הם עמדו בפני עצמם כמאוחדים תחת מלך אחד והוא קלוביס הראשון. קלוביס הראשון בחר להתנצר ועל כן הוטבל. צעד זה היה ייחודי באותה התקופה כי בחר קלוביס להמיר את דתו לנצרות הקתולית ולא לאריאניות. קלוביס עצמו כשליט חזק המשיך את שושלתו ומשפחתו (הקרויה השושלת המרובינגית) שרדה בשלטון במשך עשרות שנים כשהיא מגדילה את גודל הממלכה מאזור גאליה חלק בגאליה אל כולה וכוללת אזורים נוספים כמו בורגונדיה ושוואביה הנמצאות בדרום גרמניה והאוכלות חלקים גם משווייץ וצרפת של ימנו.[4] במהלך המאה השביעית והשמינית התחוללו בממלכה הפרנקית מלחמות אזרחים רבות עד עלייתה לשלטון של שושלת מלוכה חדשה והיא השושלת הקרולינגית. מקורה הידוע של שושלת זאת הוא בקרל מרטל (מילולית: "הפטיש") שהיה למנצח חשוב על המורים ובעל דרגה בחירה בממלכה (מאיורדומוס). קרל מרטל נפטר בשלב מאוחר יותר ואחרי מותו פרצה מלחמת אזרחים בממלכה פעם נוספת. מכל מקום נראה כי האפיפיור אשר היה נואש לתמיכה והגנה צבאית לאחר נפילת רוונה הביזנטית היה חייב גורם מגן באופן מיידי. לכן הוא פנה אל הפרנקים אך ביתר דיוק החליט להחליף את מלכם במהלך חד צדדי. הוא הכתיר את פפין הגוץ למלך הפרנקים בשנת 751 ובכך נישל את השושלת המרובינגית מהכתר. מהלך חשוב של פפין היה כיבוש רוונה הכבושה ובכך הקל רבות על החשש האפיפיורי לפלישה לומברדית לתוככי העיר רומא (754–756 לספירה). כל זאת המשיך וקרה תחת שלטונו של פפין עד מותו ועלייתו לבסוף לשלטון של בנו קרל הגדול.[5]

היסטוריה- מקרל הגדול ועד חוזה ורדן[עריכת קוד מקור | עריכה]

האימפריה תחת קרל הגדול[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קרל הגדול
פסל ראשו של קרל הגדול- המפורסם ביותר מתקופתו

קרל הגדול נחשב לגדול קיסרי האימפריה ומייסדה, וכנראה גם לקיסר המשפיע ביותר על הבאים בתור במורשתו. קרל נולד בעיר לייז'.[6] אביו, פפין הגוץ הוביל להורשת המלוכה הפרנקית לשני בניו הביולוגיים- קרל ואחיו קרלומאן. קרלומאן לא האריך ימים אך הספיק לשלוט במשך כשלוש שנים עם אחיו קרל על העם הפרנקי. בשנת 771 נפטר קרלומאן וקרל עצמו נשאר לבד בשלטון. הוא התמקד בתחילת דרכו בעיקר בהרחבת האימפריה הפרנקית במספר אזורים:[7]

לאחר שקרל הגדול (לטינית: קרלוס מגנוס) מלך הפרנקים כבש את איטליה וגרמניה, הוא הוכתר על ידי האפיפיור ב-25 בדצמבר 800 (יום ראשון) לקיסר של האימפריה שכבש וזכה בתואר הקיסרי המהולל שהיה שמור קודם לכן רק לקיסרי האימפריה הרומית (Imperator Romanorum) האפיפיור שהיה אחראי להכתרה זאת היה לאו השלישי . עם זאת, הוא המשיך להשתמש בתואר מלך הפרנקים ועל כן יש מחלוקת האם ניתן לראות בהכתרה זאת את ייסוד האימפריה הרומית הקדושה. טענה התומכת בהיותו הקיסר הראשון של האימפריה הרומית הקדושה מפרטת את מסעו של קרל הגדול לצורך הכתרתו ברומא כמנהג הנשמר לאורך שנים באופן ייחוד לקיסרי האימפריה, ולכן יש קשר ישיר בין קרל הגדול לבין לקיסרים הבאים בתור.[8]בעוד שתקופת שלטונו של קרל הגדול מרובה בעשייה ובצעדים ניכרים לקידום פני האימפריה הפרנקית, נחשב רגע ההקמה של האימפריה הרומית הקדושה (הראשון והמוקדם בתור מכולם) ב-25 בדצמבר 800 לספירה, במוקד הרוחני של האימפריה הרומית הקדושה שיישאר לכל אורכה של האימפריה מקום מפתח, שלא נכלל בתוככי האימפריה עצמה אך משפיעה רבות על הסדר המדיני בה. ההכתרה התרחשה בבזיליקת פטרוס הקדוש הישנה על ידי האפיפיור לאו השלישי ונבעה מפועלו שתרם רבות לכנסייה הקתולית מבחינה צבאית וכלכלית (כמו נתינת אדמות לכנסייה) אך כנראה הסיבה הראשית הייתה העובדה כי קרל החזיר לשלטון את לאו השלישי, אחרי שהוגלה מרומא על ידי האצולה הרומאית, שראתה בו כנוכרי בדיוק כמו שראתה באימפריה הבזינטית של אותה התקופה. לאו אשר בא במיוחד לקרל ועבר כעשרים קילומטרים קודם רק כדי לפגוש אותו מחוץ לרומא עד לרגע ההכתרה היה מודע למשמעות הרת הגורל של המהלך שלו עוד לפני שנקט בו. קרל הגדול הוא זה שהשיב לרומא את לאו ובכך הוכתר לקיסר בתמורה. קרל זכה בתואר האב המגן של הכנסייה הקתולית ובכך של כל העולם הנוצרי המערבי, כשהוא מקבל את המפתחות המקודשים של מתחם קברו של ישוע בירושלים כסמל להגנת הכנסייה הקתולית בכל העולם כולל בארץ ישראל מפני איומים זרים. בנוסף לכך קיבל עוד קודם את מפתחות קברו של פטרוס הקדוש מהאפיפיור עצמו.[9][10]

על כך נכתב:

"רק עוצמתו של המלך הפרנקי (קרל), מסוגלת הייתה להציל את כניסתו של ממלא מקומו של כריסטוס (לאו השלישי) לבירתו (רומא), רק בידיו היה להעניש את החוטאים ולהיטב עם ישרי הדרך"

מתוך כתבי אלקואין מיורק, תרגום לעברית: האנושות, הוצאת "מסדה", עמ' 601
קתדרלת אאכן, במרכזה נמצאת הקפלה הפלטינית-היצירה ההנדסית החשובה ביותר שהורה עליה קרל מעולם

ההכתרה הייתה סימבולית, היא נפלה על יום ראשון כ-7000 שנה לפי האמונה מבריאת העולם בנוסף להיותה יום לידתו של ישוע על פי האמונה. קרל הגדול נחשב למנהיג מעתה של כל העולם הנוצרי ביחד עם האפיפיור כשהוא מחזיק בתפקיד הניהולי והדתי פחות והאפיפיור ברוחני יותר. בנוסף לסימבוליות שלה, של הקמה האימפריה הרומית מחדש היא הייתה גם בעלת אמירה שסביר להניח שקרל הגדול עצמו רצה להעביר וצידד בה והיא שאיפה לשלוט בכל המגף האיטלקי ולא רק בתחום הממלכה הלומברדית מצפון. עם כל אלו נראה כי קרל הגדול לא הוכתר זה עתה לקיסרה של אימפריה חדשה או שחזור של אימפריה ישנה עם הפרש היסטורי באמצע אלא פשוט לקיחת התואר הקיסר הרומאי מהקיסרות הביזנטית והענקתו לקיסר רומאי חדש והוא קרל הגדול – ככה ראו רבים מתומכי ההחלטה.[9]

קרל הגדול הקים בזאת אימפריה חדשה ובו בזמן המשיך את האימפריה הפרנקית כשהוא נושא שני תארים – "מלך הרפנקים" ו"הקיסר אוגוסטוס המושל באימפריה הרומית" (בלטינית: Imperator Augustus Romanum gubernans Imperium) עקב המשכתו להשתמש בתואר מלך הפרנקים יש מחלוקת האם ניתן לראות בהכתרה זאת את ייסוד האימפריה הרומית הקדושה. טענה התומכת בהיותו הקיסר הראשון של האימפריה הרומית הקדושה מפרטת את מסעו של קרל הגדול לצורך הכתרתו ברומא כמנהג הנשמר לאורך שנים באופן ייחוד לקיסרי האימפריה, ולכן יש קשר ישיר בין קרל הגדול לבין לקיסרים הבאים בתור.[11][12][13]

תואר נוסף ופחות מוכר שנשא קרל הוא התואר serenissimus Augustus a Deo coronatus, magnus pacificus Imperator Romanorum gubernans Imperium (בעברית: "בשלווה יתרה מוכתר אוגוסטוס על ידי אלוהים, קיסר גדול ושוחר שלום המושל באימפריית הרומאים".[14]

קרל הגדול היה מהפכן גדול ונחשב למבצע רפורמות חשובות בתחומים נרחבים באימפריה ובהם נמנים כלכלה, חינוך ודיפלומטיה- מה שבלט במיוחד ביכולות הגבוהות שלו לשליטה על שטח רב באופן יעיל ומוחלט. הוא היה איש אשכולות בתחומים נרחבים, ובחצר ארמונו באאכן בלטו אנשי ההוראה שבקצה חנית האימפריה סביבו. כל זאת בעוד שהיה אתלט מצטיין ובעל ידע בתחומי ספורט רבים (שרבים ביצע סביב ארמונו באאכן) מה שהמשיך להוסיף לו את התדמית של המלך המייסד האגדי והחזק של האימפריה. חלק ניכר מהממשל היה באאכן, אך הוא נהג לשהות במקומות נוספים מדי פעם כל זאת תוך כדי ניהול האימפריה.[15]

קברו של קרל הגדול בהיכל המקהלה של קתדרלת אאכן

בתחום הצבאי קרל הגדול נודע בגדולות גם כאן, ואולי אף זהו מהתחומים שבלט בהם בצורתה המובהקת ביותר. הוא ביצע מהלכים צבאיים מצפון ומזרח האימפריה, לכיוון שטחים שנשלטו אז על ידי עמים פוליתאיסטים. מדרום בחצי האי האיברי ביצע מהלכים כנגד המורים.[10]

גם מחוץ לאימפריה ביצע קרל מהלכים חשובים, כמו שליחת כסף לנוצרים במקומות מרוחקים יותר דוגמת ירושלים, אלכסנדריה וקרתגו. הוא רכש חברויות חשובות עם ממלכות אחרות (גם מעבר לים, ובהן גם ממלכות לא נוצריות רבות) כל זאת כדי לתת מענה ועזרה לאוכלוסייה הנוצרית ולהקל על עול חייהם במדינות אלו – מה שהעלה את מוסד הקיסרות הרומאית המחודש לבמה הבין לאומית, כשקשרים אלה הם הניצנים לקשרי החוץ שתבצע האימפריה בעתיד.[16] לקרל הייתה מטרה מובהקת והיא לאסף את העולם הנוצרי תחת שלטון אחד יציב וחזק, דבר שאומנם לא שרד רבות אחרי מותו אך ביסס רבות את כוחה הבלתי שוויוני של האימפריה הרומית הקדושה לעומת אומות אחרות בסביבה. קרל היה נערץ חשוב על ידי הכנסייה הקתולית, ונשאר כך כל חיוו.[15]

ציטוט ידוע של קרל הגדול הוא:

"ישררו השלום, ההסכמה ואחדות הדעים בקרב הנוצרים כולם... שכן בלא השלום לא נוכל להשביע את רצון האל..."

הציטוט המקורי מתוך התוכחה (משנת 789). הציטוט המעוברת מתוך "ימים ששינו את העולם" מאת הייוול ויליאמס

המתנה המפורסמת ביותר שקיבל קרל כנראה במשך כל חיוו הוא הפיל המיוחד שהגיע היישר מתחומי העיר בגדד על ידי הח'ליפה הארון א-רשיד. הפיל שזכה לשם אבולבאס ושלווה במתנות רבות נוספות ויקרות ערך היו למעשה סימבולי לאחר שקרל הגדול מסר לו כי הוכתר אותה התקופה. נראה כי הרעיון מאחורי אקט זה היה למעשה להתיידד עם השלטון האימפריאלי החדש כדי להחליש את המורים בספרד שהיה לאויב גדול של א-רשיד.[17]

יצירת אמנות המציגה את לואי החסיד אוחז בצלב ומגן ומסביב לראשו מופיעה הילת קדושה

האימפריה תחת לואי החסיד[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – לואי החסיד

לואי החסיד (או בשם שהיה שניתן לו בזמן שלטונו Hludovicus בנוסף לשם Chlodovicus) עלה לשלטון (בלי יידוע מראש והתייעצות עם האפיפיור) כשהיה בגיל 35 וזכה לתהילה רבה במשך שנות שלטונו הארוכות העומדות על 26 שנה. כל זאת התבצע כשהוא ממשיך את השימוש בתואר הקיסרי-הרומאי והמלוכני-הפרנקי שזכה בהם אביו. לואי החסיד העביר את המנהל הממשלתי מאאכן לאקיטן, תוך כיבושה וצירופה לאימפריה. אנקדוטה קטנה על מהלכיו הצבאיים מתארת את פעולותיו בהגנת האימפריה מפני המורים (קבוצת אתנית מוסלמית ברובה שהתקיימה אז בספרד). סיום תקופת שלטונו של לואי עצמה מהווה חוצץ עקב המאבקים הפנימיים שקרו בה באימפריה ולמעשה ההפרדה שהתרחשה מכאן והילך עקב הסכם ורדן בסיום שלטונו היא זאת שמהווה את הגורם המבדיל העיקרי בין שתי השקפות הראייה השונות על תאריך ייסודה של האימפריה.[18]

פילוג האימפריה והסכם ורדן[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – חוזה ורדן

עם מותו של לואי החסיד ב-840 לספירה, תבע בנו הבכור, לותאר הראשון (אנ'), בעלות על קיסרות אביו ותמך בהמלכתו של אחיינו פפין השני כמלך אקוויטניה. לאחר ששני אחיו של לותאר, שארל הקירח ולודוויג הגרמני הביסו אותו בקרב על פונטני (אנ') בשנת 841 וחתמו על שבועות שטרסבורג (אנ') (842), הסכים לותאר למשא ומתן.

הפשרה באה בצורת חוזה ורדן, שהותירה ללותאר להמשיך לשאת את תואר קיסר הרומאים, אך סדרה מחדש את הטריטוריות עליהן ישלטו כל אחד מהמלכים. לבסוף נקבע כי את נחלות המזרח יקח לודוויג הגרמני, נחלות המרכז יפלו בידי לותאר הראשון והמערב בידי שארל הקירח.[19]

בשנת 911, לאחר מות המלך הקרולינגי לודוויג הילד ללא צאצאים, בחרו מנהיגי אלמניה, בוואריה, פרנקיה וסקסוניה בקונראד הראשון, שהיה פרנקי אך מהשושלת הקרולינגית, כשליטם החדש. היינריך הראשון (שלט 919–936), סקסוני שנבחר ברייכסטאג של פריצלאר בשנת 919, נבחר כיורשו של קונראד. בשנת 921 השיג היינריך את הסכמת שליטיו הקרולינגים של החלק המערבי לכינון אימפריה נפרדת בשם פרנקיה המזרחית, וכינה עצמו rex Francorum orientalum (מלך הפרנקים המזרחיים) בעוד שחלק המערבי יוסד בתור פרנקיה המערבית. היינריך בחר בבנו אוטו כיורש, ובשנת 936 הוכתר הלה למלוכה בעיר אאכן. בשנת 962 הוכתר על ידי האפיפיור כקיסר אוטו הראשון (בעתיד יכונה "אוטו הגדול") והמאחרים את ייסוד האימפריה הרומית הקדושה רואים בהכתרה זאת את ייסוד האימפריה.[15]

בין חוזה ורדן להקמה המחודשת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפת החלוקה לאחר חוזה ורדן

לאחר חוזה ורדן[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחילה בחוזה ורדן קמו שלוש ממלכות בלבד:

  • פרנקיה המערבית (ללא ברטאן)- עליה שלט שארל הקירח[20]
  • פנקיה המזרחית – עליה שלט לודוויג הגרמני[20]
  • לותרינגיה וספולאטו (Spoleto) – בידי לותאר הראשון[20]
  • מדינת האפיפור – בידי שלטון הכס הקדוש[20]
המדינות הפרנקיות שלאחר שנת 855

לאחר שנת 855[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • על שטח בריטאן קמה ממלכה בעלת אותו השם[20]
  • פרנקיה המערבית משתנה קלות בלבד בשטחה[20]
  • בפרובנס קמה ממלכה חדשה בהנהגתו של שארל מפרובנס[20]
  • לותאר השני זוכה בשטח טריטוריאלי צר וארוך יחסית המשתרע מהאלפים עד להולנד של ימנו[20]
  • לודוויג הגרמני כמעט ולא עובר שינוי שבטחה ממלכתו[20]
  • בצפון איטליה ובדרומה עולה לשלטון לודוויג ("הצעיר") השני מאיטליה (Louis II of Italy) שממשיך להחזיק בתואר הקיסרי[20]
  • שינויים קלים בלבד מתחוללים למדינת האפיפיור בשטחה[20]
לאחר חוזה מירזן

לאחר חוזה מירזן[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחרי חוזה מירזן (Meerssen, שנת 870) חל שינוי שנית במדינות נותרות מהאימפריה לכיוון איחודן של הקטנות שבהן תחת שלטון לודוויג השני:

  • סיפוח חלקים ממלכתו של לותאר השני לפרנקיה המערבית[20]
  • סיפוח חלקים מרובים ממלכתו של לותאר השני לפרנקיה המזרחית[20]
  • רוב פרובנס וחלקים מדרום ממלכתו של לותאר השני עוברים לידי לודוויג השני ודרום איטליה נשארים בידיו[20]
  • ששינויים קלים בלבד בתחומי מדינת האפיפיור[20]

בעת לודוויג השמן והפיצול שאחריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לודוויג השלישי ("השמן") איחד את האימפריה מחדש בשנת 885 לספירה אך היא שרדה רק כשנתיים עד שנת 887[21]

הפיצול של שנת 887 כלל בתוכו את השינויים הבאים:

  • פרנקיה המזרחית (בידי השושלת הקרולינגית עד שנת 911)[20][22]
  • איטליה (מוחזקת בידי האצולה המקומית)[20][22]
  • פרנקיה המערבית[20]
  • בורגנדיה (בשלטון בית וולפס)[20][22]
  • לוריין (תחילה הייתה דוכסות עצמאית, מאוחר יותר חלק מפרנקיה מהערבית ולבסוף חלק מפרנקיה המזרחית)[20][22]
  • פרובנס[20]
  • מדינת האפיפיור נשארת במקומה ללא שינוי מהותי[20]

מגאודיו מפוסלטו לברנגאר הראשון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 891 הוכתר גאודיו השלישי מפוסלטו לקיסר (למרות אי-שיוכו למשפחה הקרולינגית) ושלט בהמשך ביחד עם בנו למברט מאיטליה עד מותו בשנת 894. מאוחר יותר עלה ארנולף, בן לא חוקי למשפחה הקרולינגית שהוכתר כמלך איטליה בשנת 894 ולקיסר האימפריה הרומית הקדושה בשנת 896 בתחומי העיר רומא.[22][23]שלטונו היה רופף יחסית ובעיות מרובות עלו באלמניה, פרנקוניה, סקסוניה ובוואריה. בנו, לודוויג הרביעי (הידוע בכינוי "הילד") ירש את ארנולף ושלט בין 900 ל-911. לאחר מותו של ארנולף ירש את התואר ברנגאר הראשון.[22]

משנת 919 לאוטו הראשון[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאוטו הגדול ועד המוות השחור וסוף ימי הביניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

האימפריה תחת שלטונו של אוטו הגדול, מייסד האימפריה הרומית הקדושה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – אוטו הגדול, האימפריה הרומית הקדושה בשיא ימי הביניים

ב-2 בפברואר 962, הוכתר אוטו הראשון לקיסר בתחומי העיר רומא על ידי האפיפיור ומנהיג הכנסייה הקתולית - יוחנן השביעי.[24]

עד זמנו של אוטו השלישי (מלך 983, קיסר 996–1002), מקובל היה כי המלכים והקיסרים ישהו בעיקר באדמות מוצאם, ושם יקימו את ממשלתם. אוטו השלישי, לעומת זאת, לא בחר במושב קיסרי קבוע, אלא נדד עם פמלייתו ברחבי הבישופויות באימפריה. בנוסף, יורשיו של אוטו, היינריך השני, קונראד השני והיינריך השלישי, פיקחו ומינו בעצמם את הדוכסים והנסיכים של הטריטוריות ברחבי האימפריה.

האימפריה האוטונואית נמצאה כבר אז בתחרות עם האימפריה הביזנטית, אך גם הייתה בעלת זיקה וקשר היסטורי אליה כממשיכתה של האימפריה הרומית המערבית.[25]

אוטו השני[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אוטו השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה

אוטו השני, מכונה לעיתים "האדום", היה בנו של אוטו הראשון וקיסר האימפריה הרומית הקדושה במשך כעשר שנים (973–983). בצעירותו שלט אוטו השני יחד עם אביו, אוטו הראשון. עלה לשלום לאחר מאבק ירושה.[26] הוא השתלט על מרידות באזור לוריין[27] וסיפח את פולין, בוהמיה ושטחים באיטליה לתחומי האימפריה. אוטו לא הצליח להדוף את הכוחות המוסלמיים בדרום איטליה. נחל תבוסה בהתמודדות עם המרד הסלאבי של שנת 983. נהרג בדרום איטליה במסע צבאי כנגד האימפריה הביזנטית והנורמנים בסיציליה. ירש אותו בנו אוטו השלישי.[26]

אוטו השלישי[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוטו השלישי, סביבות 1000 לספירה

אוטו השלישי היה לריבון האימפריה לתקופה קצרה יחסית כקיסר (כשש שנים- בין 996–1002) והוכתר בתור בנו הביולוגי של אוטו השני כמלך כשהיה בן שלוש שנים בלבד בעוד שלקיסר בשנת 996.[26][28] בהתחשב בעובדה כי בזמן שאביו נפטר הוא היה בגיל צעיר מידי מכדי למלוך נאלץ השלטון למצוא מחליף זמני לאוטו הצעיר. היינריך השני, דוכס בוואריה ניסה להתמודד על התפקיד אך נדחה על ידיד האצולה הגבוהה באותם הימים. בסופו של דבר נקבע כי אימו של אוטו Theophanu תעלה לשלטון. בסופו של דבר בעת מותה החליפה אותה אדלייד מאיטליה (עד[28]994).[26][29] שנת 996, שנת הכתרתו כקיסר, מסתמנת כשנה בעלת חשיבות רבה בחייו כשהוא עובר דרך האלפים עד לאיטליה, מוכתר מלך לומברדיה בפאביה ואף מצליח לדכא מרידה של האצולה הרומאית כנגד האפיפיור שלא האריך ימים ומת עוד לפני הגעתו של אוטו אל תחומי העיר רומא. המרד עצמו הונהג בידי Crescentius II ומקום מושבו של האפיפיור המנוח הוחלף בידי אחד אחר ממוצא גרמני שהיה לבן דודו בורונו מקארינתיה (Bruno of Carinthia). בסופו של יום בורנו הוכתר כאפיפיור וזכה לשם גרגוריוס החמישי. כבן דודו הכתיר אותו לקיסר כל זאת ביום העשרים ואחד במאי שנת 996 לספירה. Crescentius לא הסתפק בכך והמשיך והכתיר כאפיפיור מאוחר יותר את יוחנן השישה עשר דבר שהוביל להוצאתו להורג בעת חזרתו השנייה של אוטו לאיטליה כל זאת בשנת 998 בחודש פברואר. במקביל להוצאה להורג פעל אוטו להחזרת בן דודו גרגוריוס החמישי לתפוס את מקום הכס הקדוש ברומא-דבר שהתבצע מאוחר יותר והוא בהחלט חזר לתפקיד. אוטו חי בעת מותו של גרגוריוס החמישי והחליף אותו מאוחר יותר בסילבסטר השני כאפיפיור. בשנת 1000 ייסד את ארכיבישופות פולין.[28]

כמנהיג ראה עצמו אוטו בחסד האל אף כמנהיג העולם הנוצרי כולו.[28] כשהוא מאמץ את רומא כמרכז האימפריה (בפועל מעין כבירה) הוא למעשה אימץ גם תארים כגון "משרת השליחים", "משרתו הראשון של ישוע" ואף "קיסר העולם". הוא אימץ אורח חיים רומאי לארמונו ולחצר מלכתו המתאפיינת אף בחידוש תלבושות מרומא ויוון העתיקות בנוסף לאלו עם מראה גרמני עתיק.[28] בכל מקרה חלק מחצר ארמונו היו גם אנשי דת וכמורה (ובהם גם בישופים). הוא אף ידע לטינית באופן מרשים במיוחד, כל זאת כחלק מהחייאת המורשת של קרל הגדול בחצר המלוכה.[29] עם כל זאת הפיכתו את רומא למרכז האימפריה לא מנע את יחס תושבי האזור אליו כשהם מורדים בו בשנת 1001 מהעיר טיבולי. טיבולי הוקפה, והייתה לעיר נצורה על ידי אוטו אך חס עליה ולא השמידה. ידיעות על כך הגיעו לרומא הקרובה וגרמו למרד שם על כך שאוטו לא השמיד את טיבולי והחריב אותה (הייתה בין שתי ערים אלו יריבות מרה אותם הימים). המרד פגע מאוד בשלטונו של אוטו ואילץ אותו לבקש עזרה מהאדם שעתיד להיות היינריך הקדוש. היינריך נעתר לבקשה, כשאז היה לדוכס בוואריה, ושלח כוחות צבאיים אלו רומא לעזרתו של אוטו. עם זאת הכוחות הגיעו מאוחר מידי אחרי שמת אוטו. היינריך יבוא להחליפו בעתיד לבוא כקיסר וכמלך כל זאת כבן דודו גם הוא.[28]

כמעריץ דגול של קרל הגדול הוא ערך מסע מלכותי אל אקס לה שפל, בירתו האגדית של קרל כאשר הוא אף מעז לפחות את קברו המיתולוגי של קרל הגדול. לפי עדויות שנשמרו מאותה התקופה ברגע הפתיחה לא נראה קרל הגדול בתנוחת שכיבה כנהוג למנוחים אלא דווקא בתנוחת ישיבה כל זאת כשהוא נראה עדיין כיושב על כיסא מלכותו. כך תוארו הדברים:[30]

הוא (קרל) לא נמצא שוכב, אלא יושב אל כס המלכות כפי שהוא היה כשחי. הוא היה מוכתר עם נזר מוזהב כשהוא מחזיק שרביט בידו. אף אחד מהנוכחים השחית; [כך שאוטו] בנה מחדש את הקבר ועזב אותו"

John R. Sommerfeldt, The Flight and Fall of the Eagle-A History of Medieval Germany 800-1648, Hamilton Books, 2017, page 32

אוטו פעל רבות על מנת להפריד אף יותר את הכנסייה מהאצולה הגבוהה. אז עדיין הייתה קיימת השפעה של החברה הגבוהה על אנשי הכמורה והדת ואוטו פעל על מנת לשנות זאת. כך לעיתים הוא אף נתן לבישופים ולראשי מנזרים סמכויות כוח גדולות יותר כשהוא למעשה מעניק להם טריטוריות גדולות לשלטונם. בעולם ההשכלתי של התקופה הקים אוטו ספרייה גדולה ורחבה כשבחצר ארמונו חיים אויתו הוגי דעות חשובים. חוץ מהעובדה כי הבישופים של התקופה זכו לחינוך גבוה בבתי ספר ייחודיים או אף בחצר המלכות, האנשים שהקיפו את אותו היו לידועים ובהם ניתן למנות את לאו מוורסלי (אנ'). הוא גם היה היוזם והמבצע של ה-Donation of Constantine, מסמך שלמעשה ביסס את הטענה כי הבעלות על מערב האימפריה הרומית (העתיקה) למעשה עבר הוא לתחת חסותו של האפיפיור על ידי הקיסר קונסטנטינוס כאשר אצלו נשארים החלקים המזרחיים שלה (מה שעתיד לאותה התקופה להיות האימפריה הביזנטית).[31]

האימפריה תחת היינריך הקדוש[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – היינריך השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה
היינריך הקדוש ביחד עם אשתו, המאה ה-15

היינריך השני (שזה לתואר "הקדוש") היה ליורשו לכתר הקיסרי והמלוכני של אוטו השלישי.[32] הוא נודע בימיו ביכולתו לאחד בין ניהולה של המדינה האימפריאלית לבין יחסי החוץ הקתוליים ואף נקשרו סביבו, כמאה שנה לאחר מותו, מיתוסים המהללים אותו כשהכנסייה רואה בו אף כדמות קודש במידה מסוימת. היינריך היה למלך חשוב אך תחילת דרכו לוותה באי-ידיעה על העתיד לבוא תוך כדי קיומו של אינטררגנום באימפריה. הוא היה אמור לרשת את המלכות מצד אחד אך מצד אחר גורמים מנוגדים אליו הכלו וצברו עוד כוח במיוחד כשהם תפשו את מקומו של אוטו השלישי מיד לאחר מותו (ואף בזמן הלוויתו). האדם שהסית את מסלול הירושה בחזרה אל היינריך היה וויליגיס (Willigis) – ארכיבשוף מיינץ של אותה התקופה שהכיר בו כיורש העתידי. השאלה בדבר מינויו של היינריך עלתה על הפרק אומנם בתחילה אך נפתרה לאחר שנה כאשר נראה כי מוסכם למדי מצד כל הצדדים כי הוא הריבון היחיד.[33] בנוסף לכל אלו הוא השיג מהלכים חשובים לטובתו כנגד הדוכסות של בני הפולאני (תחילה[33]) אך הפסיד בהמשך מול בולסלאב הגדול, דוכס פולין, כחלק משרשרת המלחמות הפולניות-גרמניות שנחתמה והסתיימה בהמשך בעת חתימתו על חוזה והוא שלום באוטצזן. בהסכם זה הוא ויתר על שטחים נרחבים בהם חשוב יהיה מכדי לא לציין טריטוריות ממזרח לנהר האלבה לצד כל מוראביה.[32] בין ההתחלה המוצלחת שלו כנגד הדוכסות הפולנית להמשך שהתדרדר קשות הוא הספיק אף לעשות מסע צבאי לאיטליה שם הוכתר כמלך בתחומי העיר פאביה בשנת 1004 (על ידי ארכיבישוף מילאנו[34]) ואף הכניע קודם לכן תחת ידו את ארודין מאיברה-אחד מניצחונות החשובים. שנת 1013 נחשבה לשנה לחזקתו של היינריך כאשר עבר מצפון האלפים כל הדרך עד לרומא-שם הוכתר על ידי האפיפיור (בנדיקטוס השמיני) לקיסר האימפריה הרומית הקדושה (בבזיליקת פטרוס הקדוש הישנה). קשרו עם הכנסייה הקתולית רק הלך והטיב לאחר שהאפיפיור הגיע עד לתחומי גרמניה במיוחד כדי לבקש את עזרתו לעצירת הנסיכויות הלומברדיות בנוסף לאיום על מדינת האפיפיור מדרום איטליה. הקמת בישופות במברג הייתה להשיג חשוב נוסף שהיינריך השיג בזמן שנות מלוכתו ואולי אף גדול מכל הישגיו כקיסר ומלך-עיר שהפכה למוקד של פריחה תרבותית יוצאת דופן, במיוחד כשהיא מכילה קתדרלה גדולת ממדים במרכזה והיא קתדרלת במברג.[35] אל היינריך נלוו מספר סיפורי קדושה: הוא טען כי ראה את וולפגנג הקדוש מורה לו לקרוא כתובת על הקיר,[36] כי ראה בחיזיון את ישוע בצעירותו[37]). במהלך החיזיון מלאך נגע בירכו של היינריך מעשה שגרם להיינריך לצלוע עד סוף ימי חייו:.[36]

"קבל את סימן אהבת האלוהים הזה לאות צניעותיך וצדקיך"

אנשיו של היינריך ראו בצליעה זו מעשה אלוהי בדומה לצליעתו של יעקב אחרי המאבק עם המלאך[37]

האימפריה תחת בית הוהנשטאופן[עריכת קוד מקור | עריכה]

קונראד השלישי עלה לכתר בשנת 1138 והיה לקיסר הראשון לבית הוהנשטאופן, שעתיד היה לשקם את תהילתה של האימפריה. היה זה פרידריך "ברברוסה" (מלך 1152, קיסר 1155–1190) שהעניק לאימפריה את הכינוי "קדושה", וברוח זו ניהל את ענייני החוק והחקיקה.

קונארד השני[עריכת קוד מקור | עריכה]

האימפריה תחת היינריך השלישי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – היינריך השלישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה

היינריך השלישי ביצע רפורמות גדולות באימפריה בזמן שלטונו. הוא דאג להקטין את כוח הכנסייה הקתולית שנגדו ולהכפיף אותה תחתיו. הוא ביצע הדחות של האפיפיור המכהן שלוש פעמים, ותמיד הציב בתפקיד קרדינלים ממוצא גרמני. בשנת 1044 ניצבו אז שלושה אפיפיורים שונים על תפקיד הכס הקדוש. היינריך ידע זאת והחליט להדיח את שלושתם בפעם אחת בדצמבר 1046 והציב במקום שלושתם (שחלק מהם קנו בכסף את התואר האפיפיורי) אדם בשם Suitger שנהפך לאפיפיור קלמנס השני על ידו.[38] בשלב מאוחר יותר החליט להפוך יוצרות ולהציב את ליאו התשיעי ולבסוף את ויקטור השני- כולם אפיפיורי הכנסייה הקתולית כל אחד בתורם.[39][38] הוא התערב רבות גם במינוי אנשי דת קתוליים בנוסף לארגון חדש של מנזרי התקופה. פעולות אלו היו כחלק מרפורמה רחבה שקידם אז היינריך. להיינריך היה כוח שלטוני חזק יחסית בכך שהצליח לבסס את שלטונו היטב כשהוא מחליש באופן ניכר את כוחותיהם של בני האצולה הגבוהה דאז. בנוסף לכל אלו נראה כי ההשפעה הכלל-אזורית שלו באירופה הייתה חזקה יחסית כשהוא אף מכיר בדוכסים חדשים ממוצא נורמני באזור פוליה של היום כל זאת בשנת 1046.[40]

היינריך הרביעי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – היינריך הרביעי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה
היינריך הרביעי מחכה לאפיפיור גרגוריוס השביעי בטירת קנוסה, Eduard Schwoiser

היינריך הרביעי היה לקיסר חשוב בתולדות האימפריה הרומית קדושה שנודע בעיקר בשל סכסוכו עם מוסד האפיפיורות שנגמר במסעו אל הטירה בקנוסה והשפלתו שם בפני האפיפיור. כאביו היינריך השלישי מת בשנת 1056 רחשו קולת בגרמניה של היום להכתיר אותו כמלך הגרמני אך לא היה יכול לעשות זאת עקב גילו הצעיר (הוא היה אז רק בן שש שנים בלבד).[41][42] לשם כך היה צורך במינוי עוצר להיינריך ולתפקיד זה התמודד הארכיבישוף אנו מקלן ( Anno of Cologne) לצד מתחרים נוספים. בכל מקרה הצטרכה הכנסייה הקתולית להתערב שנית במינוי הקיסרי, פעם נוספת אחרי 1046 כשהיא מחמירה בצעדיה ופוגעת ביוקרת שם השלטון האימפריאלי בעיקר בעיני הכמורה תומכת הרפורמות של אותם הימים באימפריה עקב כך שהיא צריכה להתערב בעניינים הפנימיים שלה.[42] אירוע חשוב שחל בימיו של היינריך הרביעי היה המרד הסקסוני הגדול (המלחמה הסקסונית) שהוא עצמו הוביל במידת מה לפריצתו. בנוסף לכך בשנת 1075 כשהיה אמור להיבחר ארכיבישוף חדש למילאנו התקררו היחסים בין הנרי הרביעי לאפיפיור גרגוריוס השביעי עקב כך כאשר גרגוריוס מסרב באופן החלטי לקיסר ולמלך הגרמני להיות ממונה על מינוי הכמורה הבכירה באימפריה. עניין זה הדאיג את הנרי שהיה צריך לוודא כי הכמורה הגרמנית והאיטלקית שתחתיו צמודה לשלטון המלך.[43] בנוסף הטיל האפיפיור אף חרם על היינריך הרביעי והוא שלח בתמורה משלחת של בישופים שמטרתה הייתה להדיח את האפיפיור המכהן. המשלחת לא הצליחה להגיע בסופו של דבר אל רומא עקב היותה של מתילדה מקנוסה בצד האפיפיור ולא אפשרה את מעברה של המשלחת אל רומא. בשנה זאת החלו התהליכים האפיפיורים להדחתו של היינריך בנוסף. היינריך אירגן משלחת בשנת 1077 וחצה (באופן ייחודי לקיסר) את האלפים עד הגעתו לקנוסה (ששם באותו הזמן נמצא האפיפיור). בינתיים הציבו בחודש מרץ אנטי-מלך להיינריך והוא רודולף מריינפלדן (Rudolf of Rheinfelden) אך האפיפיור שקיווה כי היינריך יחזור בו ברצונו למנות את הכמורה הבכירה בעצמו מתנגד למהלך זה ולא מכיר בו כמלך החדש במקומו של היינריך. רודולף התייצב מול היינריך כשחזר לגרמניה והשני הפעיל מערכת פעולות נגדו. בכל מקרה רודולף לא הרבה לחיות ומת בשנת 1080-אז קם לו יורש פוטנציאלי והוא הרמן מסאלם (אך שפרש המניסיון למלוכה במהלך הזמן). במקביל שני בניו החליטו למרוד בו עקב כך שלכל אחד מהם הובטחה הירושה העתידית לבוא. נוסף לכל צרות אלו הוא היה צריך להתמודד כנגד האפיפיוריים ברומא בשאלת מינוי הבישופים. היינריך הציב אפיפיורים משלו ברומא- מה שלא ממש הצליח לבסס שם שלטון יציב.[43] מחלוקת זאת יצרה לעיתים אף ריבוי בישופים למושב אחד- דבר שיצר אי סדר מנהלתי באימפריה ושהוביל את חלקם לצבור כוח הולך וגדול ומעין אוטונומיה הולכת וגוברת בתוככי האימפריה.[44]

היינריך החמישי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – היינריך החמישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה

היינריך החמישי עמד בניגוד לאביו (היינריך הרביעי) בזמן תקופת שלטונו- הוא הוכתר על ידי המוסד האפיפיורי הלא-גרמני ונודע בעיקר בשל השתתפותו בהסכמים המכונים בשם קונקורדט וורמס. הוא שלט על האימפריה בזמן שבינתיים ברומא קורסת האפיפיורות של הנרי הרביעי והנהיג מסע בשנת 1108 אל הונגריה ופולין אך כשל בו.[44]

לותאר השני[עריכת קוד מקור | עריכה]

יצירה מאוחרת מאת Christian Siedentopf המתארת את פרידריך ברברוסה, עם הזקן הארוך האופייני והמיגון הצבאי

האימפריה תחת פרידריך ברברוסה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרידריך הראשון, שנודע בכינוי שהלך לפניו והוא "ברברוסה" (מאיטלקית לעברית: אדום הזקן[45]) הוכתר למלך של כל גרמניה ב-4 במרץ (בידי הארכיבישוף ארנולד מקלן) שנת 1152 והיה לקיסר האימפריה הרומית הקדושה אפילו מבלי שהוכתר כקיסר על ידי האפיפיור.

פרידריך עצמו נחשב למעין "סלע מאחד" בין שתי המשפחות הדומיננטיות ביותר באימפריה אז- בית וולפס ( Welfs) ובית הוהנשטאופן ( Hohenstaufen) כבר משחר ילדותו, עקב כך שהיה הבן לשתי משפחות יריבות זו לזו.[46] את הקרע פתר בכך שנתן להיינריך הארי מבית ולף (שייצג את הבית) שליטה על דוכסות סקסוניה ודוכסות בוואריה. במהלך תקופת שלטונו היה ביחסים חשובים עם אדריאנוס הרביעי, האפיפיור של מדינת הוותיקן, ותוך כדי שיתוף פעולה איתו סילק את ארנולד מברסיה משלטונו ברומא (והכותר לקיסר האימפריה אז עקב זאת). פרידריך הסתכסך פעמים רבות עם הוותיקן במשך שנות שלטונו עקב עיקרון שהיה טמוע בו והוא שהוא איננו כפוף לאפיפיור באף מובן. מפעולותיו הראשונות של פרידריך היו להנמיך מאת השפעתו של הכס הקדוש באימפריה, כדי לאפשר מרחב תנועה גדול יותר לקיסר (כלומר הוא עצמו). פעולות אלו בוצעו על ידי הפרת החוזה שהיה קיים באותה התקופה בין האימפריה הביזנטית לאימפריה הרומית הקדושה כנגד המלך הנורמני של סיציליה ויצר אמנה חדשה כנגד בשם "אמנת קונסטנץ" ( Treaty of Constance). אמנה זאת, חייבה את האפיפיור לקיים קשר מאולץ עם האימפריה שעל כל פרטיו מפרט הימנעות מיצירת שלום עם הממלכה הנורמנית היושבת בסיציליה או עם הקומונה שישבה ברומא באותה התקופה ושהובלה על ידי ארנולד מברסיה (אויביו המושבעים של האפיפיור אאוגניוס השלישי באותה התקופה). שני אויבים אלו איימו על האפיפיורות היושבת באיטליה מהדרום ומאזור רומא ובכך סיכנו את קיומה ולכן בחר אנגוס השלישי אכן לכרות את האמנה עם פרידריך הראשון. אל כל אלו הבטיח פרידריך לשמור על כבודו הרם של האפיפיור הקרוי בשם honor papatus ולא לתת אף לא שטח אחד לאימפריה הביזנטית. פרידריך רצה להעלות את כוחו והובטח לו כי יקבל את התואר הקיסרי השמור ושמעמדה האימפריאלי של המונרכיה לא יפול.[47][48][49] במכתב הבא שהעביר פרידריך לאפיפיור כהודעה העל בחירתו כמלך מציין פרידריך את התחייבותו אל הכנסייה הקתולית במהלך כהונתו העתידה לבוא:[50]

"אל הנאהב ביותר אבא המשיח, אנגוס, האפיפיור של הכנסייה הרומית הקדושה, פרידריך, בחסד האל מלך הרומאים ואוגוסטוס שולח האהבה של בן ויראת כבוד. עקב התלבושת של הקיסר הרומאי, אני שלחתי שליחים להודיע לך על בחירתי ועל מצב הכנסייה והממלכה"

John R. Sommerfeldt, The Flight and Fall of the Eagle-A History of Medieval Germany 800-1648, Hamilton Books, 2017, page 98

בנוסף, תחת ברברוסה שבה ועלתה תפיסת ה"רומאיות" של האימפריה, שהייתה, ככל הנראה, ניסיון להצדיק את עוצמתו הנפרדת של הקיסר ביחס למוסד האפיפיורות, שהלך והתחזק בשנים אלה. מערכת החוקים שאימץ ברברוסה כללה מרכיבים רבים, ששורשיהם היו בחוק הרומי המסורתי. ביניהם ניתן למנות טביעת מטבעות, סלילת דרכים, גביית מיסים וקנסות וכן מינוי פקידים. אותה מערכת חוקים הייתה קשורה קשר הדוק למשפט הפיאודלי, במה שאפשר לברברוסה לקיים לעיתים שלטון ריכוזי למדי, תוך שהוא כובל את הדוכסים העקשנים לחוקי האימפריה כולה. למעשה ההשפעה של האימפריה הייתה כל כך גדולה בתקופתו שהם היו חזקים מכל מוסד אחר באירופה, ומהחזקים בעולם. ג'ון מסליסבורי ( John Of Salisbury) אף אמר:[15]

יציאה מאוחרת המציגה את ברברוסה בבגדי מלכות עם זקנו האדום

מיהו שגרם לגרמנים לשפוט בשביל כל האומות?

ג'ון מסליסבורי

צעד חשוב נוסף שעשה ברברוסה היה כינון שלום פנימי בתוך האימפריה, ה-Landfrieden. היה זה בבחינת ניסיון לסיים את הסכסוכים הפנימיים ואת נקמות הדם בין הדוכסים המקומיים השונים, אך גם אמצעי להכפפת נתיני הקיסר למערכת משפטית אחת, הכוללת דין פלילי ציבורי - מעין גלגול קדם-מודרני של רעיון "שלטון החוק", שבשלב זה לא היה נורמטיבי.

בשנת 1158 יצא פרידריך שנית אל איטליה (עם כ-15,000 אבירים) כשהוא כובש את מילאנו ומייסד את הדיאט של רונקאגליה, שמנסה לטווח בין מדינות צפון איטליה לבין ברברוסה, ולקבוע את סמכויות הקיסר במקומות אלו.[15][51] כל זאת התרחש לאחר קרב בעל שם זהה, והוא קרב רונקאליה.[52] ברברוסה ניסה בעיקשות לבסס את שלטונו באזורים אלו, תוך כדי צירופן לאימפריה בתור מדינות שוות ומבוססות מבחינה משפטית וצבאית כמו כל שאר חלקי האימפריה. הליך זה גרם לסלידת מדינות צפון איטליה מתוכניתו של פרידריך בטענה כי הליך זה יוצא כנגד זכויותיהן לחופש ולחירות. כספים ומיסים רבים הוטלו על מדינות אלו, אף על פי שחלקן עקב תמורה ישירה והיא בין היתר פטור משירות צבאי של חלק ניכר מהאוכלוסייה. כמות המיסים הרחבה שהוטלה על אזורים אלו נבעה מהצורך בהגדלת כמות הבסיסים הצבאיים באזור.[15][51]הוא הצליח לסכל בנוסף את פעולותיו של האפיפיור אלכסנדר השלישי כנגדו ופירק את הברית שנוצרה כנגדו שכללה את אנגליה, ספרד, צרפת והונגריה.[15] אלכסנדר השלישי היה כנגד פרידריך מאז שתמך בוויקטור הרביעי כאפיפיור במקומו (כלומר באותה התקופה, היו שני אפיפיורים במקביל כשאחד היה מוכר על ידי גוש אחד והשני על ידי הגוש האחר. את ויקטור הרביעי החליף לבסוף פסקל השלישי (שנהיה לאנטי-אפיפיור) שבזמן שלטונו נכרתה ברית אסטרטגית חשובה בין האימפריה הרומית הקדושה לבין אנגליה. כשפרידריך החריב את מילאנו בשנת 1162 הוא טען כי מעשה זה היה כפיצוי על פעולות אנשי העיר כשהם תקפו את הערים קומו (Como) ולודי (Lodi). כאן לא נגמרו צעדיו של ברברוסה. לפני כן החריב גם את העיר קרמה (Crema) שהייתה בידידות חזקה ובעלת ברית של מילאנו באותם הימים. מאוחר יותר, עקב מעשיו בקרמה ומילאנו הוקמה ברית חדשה כנגדו והיא זכתה לשם הליגה הלומברדית שגובתה על ידי האפיפיור.[53] הברית עבדה על כמה פרויקטים בהם בנייתה של בירה חדשה הקרויה אלסנדריה (נגזרת משמו של האפיפיור דאז אלכסנדר השלישי) וחידושה ושיפוצה של מילאנו ההורסה. חשוב כי פסקל השלישי היה למעשה היריב של אלכסנדר השלישי שבינתיים עבד על בניית הליגה הלומברדית.[54]לפרידריך לא ממש הייתה דרך להתמודד עם כמות האויבים הגדולה כל כך כל זאת שבצאו מתחוללת מגפה הפוגעת בחיילי האימפריה. רק לאחר מספר שנים, הוא חזר לאיטליה להילחם בברית זו כשבשנת 1176 בקרב לניאנו (Legnano) נחל פרידריך תבוסה שהובילה בסופו של דבר לחתימה על חוזה ונציה (1177) המייצב את היחסים בין הכנסייה הקתולית לברברוסה.[51] קרב לניאנו היה אבן דרך חשובה ללאומיות האיטלקית העתידה לבוא בעת החדשה כשהוא נפתש בדפי ההיסטוריה כקרב שלא היה אמור להסתיים כך כלל – כוחותיו של פרידריך היו מיומנים ונחשבו לטובים במיוחד דאז ואויבם בקרב היו למיומנים הרבה פחות מהם ואף היו לא מקצועיים בלחימה.[54] נכון יהיה לציין את חוזה קונסטנץ (1183) שנתן זכויות מוגברות למדינות הלומברדיות בהן ניהול ענייני הפנים שלהם וניהול מדינותיהם באופן עצמאי.[53] סך הכול בחישוב כולל פרידריך ערך ארבעה מסעות בין 1158–1178 להשתקת האזור הלומברדי. הוא צלח פעמים רבות הצלחות אסטרטגיות חשובות באזור אך במבט כולל היו אלו הצלחות ספציפיות שלא ממש הקנו לו שליטה חזקה באזור זה במשך כל תקופת כהונתו.[51] צעד חשוב שלו ושהיה מצוין מבחינה דיפלומטית היה חיתון בנו שלו והוא שיקרא בעתיד בשם היינריך השישי ביתו של מלך סיצילה כשהאי נתון אז תחת שלטון נורמני מובהק.[54] בתו של המלך אשר איתה התחתן בנו הצעיר של פרידריך הייתה Constanza d'Hauteville-דבר שהוביל לשלום עם ממלכה זאת. בנוסף לכך אחרי מותו של מלך סיציליה (בפתאומיות) רכשה האימפריה אף את שטח סיציליה ודרום איטליה (בנוסף אזור נאפולי).[55]

העובדה שלאחר מאבק האינווסטיטורה הפכה הכנסייה למוסד עצמאי מבחינה פוליטית, שלא נאות עוד לשמש כמנגנון לשימור עוצמתם של קיסרי האימפריה, נתפסה בעיני הקיסרים לבית הוהנשטאופן כבעיה חמורה. על מנת לפתור בעיה זו, בחרו הקיסרים להחכיר יותר ויותר אדמות למיניסטריאליה, חיילים משועבדים לשעבר, שנחשבו לאמינים ונאמנים יותר מאשר הדוכסים המקומיים. מעמד זה, ששימש בתחילה לצורכי מלחמה, יהווה את הבסיס למסדרי האבירים העתידיים, מהאלמנטים המרכזיים שבשימור העוצמה הקיסרית.

פרידריך הראשון (ברברוסה) היה ממעריציו הגדולים ביותר של קרל הגדול. הוא היה בעל שאיפות לחדש את האופי הפרנקי של האימפריה, בחזון תחת שמי האימפריה הפרנקית לשעבר. הוא היה מאנשי המפתח בהיסטוריה שדאגו להמשיך את הילולת הקיסר הראשון, עד לכדי דרגת קודש.[56] במתחמים פולחן מסוימים נחגו אף בתקופתו מעין חגים לכבודו. בנוסף לכך, 29 בדצמבר בנוסף ליום מותו, 28 בינואר, נהפכו לימים ייחודיים שהתבטאו בדוגמאות שצוינו לעיל כדרך להבעת הפולחן, הכבוד והקדושה לקרל הגדול.[57] כך גם עשה לקיסרים בני וניני אוטו הגדול (השושלת האוטונואית) וראה בהם כממשיכים הישירים לכתר של הקיסר הרומאי, ובו עצמו, כממשיך של שושלת זאת ומכאן ישנו קשר ישיר בינו לבין קיסרי רומא והשושלת האוטונואית כאחד.[45] לתדמיתו שלו נקשר שם של עוצמה חסרת תקדים בדפי ההיסטוריה בנוסף לאכזריות לעיתים בעת הקרבות- כך למשל בעת המצור על העיר קרמה לקח פרידריך בני ערובה והציב אותם בחזית. הצבה זאת הייתה קשה לאנשי העיר שהיו צריכים להילחם מצד אחד בתוקפים אך מצד שני ידעו כי הם יפגעו בבני הערובה בעת שהם יורים חצים אל עבר צבאו של פרידריך.[53] בתקופתו ממלכת בוהמיה הצטרפה סופית לאיחוד האימפריאלי בשנת 1158 תוך כדי קבלת אוטונומיה משלה באימפריה.[58]

היינריך השישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה

האימפריה תחת היינריך השישי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – היינריך השישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה

היינריך השישי, בן ברברוסה וביאטריקס מבורגנדיה, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, נודע במהלך כרונולוגיית האימפריה כמבסס הראשון של הכוח האמפריאלי באי הסיצילי של ימינו.[59] הוא הוכתר למלך בתחומי העיר אאכן בהיותו בן שלוש.[60] הוא עשה מהלך זה[דרושה הבהרה] לאחר שהתחתן עם קונסטנץ הראשונה – דבר שהפך אותו בסופו של דבר למלך סיציליה (קונסטנץ הייתה היורשת העתידית, כל זאת לאחר מות ויליאם השני, מלך סיציליה).[59]}} הוא נטל את התואר "קיסר" (Caesar) מאביו מפני שאורנבוס השלישי סלד מהרעיון כי היינריך יהיה לקיסר-משנה לצד ברברוסה, אביו (אף על פי שהוכתר אחר כך לקיסר על ידי האפיפיור היורש והוא סלסטינוס השלישי ברומא בשנת 1191).[60] החתונה עם קונסטנץ הובילה את היינריך בסופו של דבר להיהפך למלך איטליה. הוא ביצע שלום חשוב באותה התקופה עם היינריך הארי ונודע גם בכך בנוסף לכל.[61] באותה עת תושבי סיציליה סלדו מהרעיון שמלך זר-גרמני ימלוך עליהם ומינו אדם אחר, בן מחוץ לנישואים של האח רוג'ר. היינריך יצא למסע כיבושים לאיטליה, אך כמו בפעמים רבות, היינריך לא שלח את צבאו למלחמה ובכך נמנע כיבוש סיציליה ודרום איטליה בידי היינריך. מלך אנגליה הכלוא ריצ'רד הראשון (אשר נכלא על ידי דוכס אוסטריה, לאופולד החמישי) הסכים להפוך את אנגליה לאחוזה פיאודלית של היינריך השישי ולשלם סך הכול 150,000 כיכרות כסף – 100,000 ככופר בנוסף ל-50,000 נוספים כדי להימנע מעזרה בכיבוש מאולץ של סיציליה כעזרה לצבא האימפריאלי.[59] מהלך זה קרה עקב כך שכנגד היינריך קמה ברית צבאית בהנהגת נסיכים גרמנים מסוימים, האפיפיור סלסטינוס השלישי, טאנקרד (Tancred) מסיציליה וריצ'רד הראשון. להיינריך היה הרבה מאוד מזל כשריצ'רד הראשון נכלא בשבי.[60] בדצמבר 1194 הוכתר בפלרמו למלך סיציליה, כשצבאו כמעט ולא ספג התנגדות מגורמים חיצוניים, וזכה לחשיבות גדולה כמספח של סיציליה לממלכתו (עם זאת השלטון האימפריאלי בסיציליה ודרום איטליה לא היה יציב במיוחד לאחר מותו).[59]

בנו הצעיר במיוחד של היינריך הרביעי, פרידריך השני, נבחר כיורש המתוכנן לתואר המלך הגרמני ב-1196. עם זאת כשנפטר היינריך השישי פרידריך היה אז מאוד צעיר ולא היה יכול לרשת את כס המלוכה. אויבי בית הוהנשטאופן החליטו כי יהיה הנכון ביותר אוטו הרביעי לעלות למלוכה במקום פרידריך. גם כך בית הוהנשטאופן עצמו החליט כי יהיה לנכון לבחור את פיליפ משוואביה (דודו של היינריך) במקומו של פרידריך. בעת זאת עלה למוחו של האפיפיור אינוקנטיוס השלישי רעיון והוא להתערב בענייניה הפנימיים של האימפריה כשהוא מגבה את אוטו הרביעי מתוך אמונה כי הוא יהיה נכון יותר אינטרסים של הכנסייה מאשר פיליפ ואת השני החליט להחרים. האפיפיור רצה להיות פטרונו של פרידריך השני והצעיר ובגלל זה ביטל את התמיכה היתרה שלו במתנגדים לבית הוהנשטאופן ולא התנגד כבר לבית זה אשר שלט בסיציליה. בסופו של דבר לא נותרה ממש ברירה והוא נאלץ להכתיר את אוטו הרביעי בתור קיסר כשעוד לפני זה בשנת 1208 נרצח פיליפ בעת סכסוך פרטי.[62]

דיוקן המציג גרסה מאוחרת לדמותו של אוטו הרביעי

האימפריה תחת אוטו הרביעי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אוטו הרביעי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה

אוטו הרביעי, הידוע בכינויו "אוטו מבראונשווייג", היה קיסר האימפריה הרומית הקדושה ומחליפו תפקיד של היינריך החמישי (שהיה בתורו יורשו של ברברוסה). הוא היה נציג בית ולף (Welf) – אחד מביתיו של ברברוסה שבתקופתו רחש שקט ומאוחר יותר חזרה הסערה על זכויות המלוכה בינו לבין בית הוהנשטאופן. אוטו עלה לבית המלוכה מתוך שיא נוסף בקרע בין שתי המשפחות שהתבטא בכך שמצד אחד אדולף מקלן (ארכיבישוף רם מעלה) תומך בו עצמו ומצד שני פיליפ משוואביה מועלה להצעה במקומו על התפקיד הנעלה של הקיסר על ידי מועצת הנסיכים הבוחרים. אוטו עצמו גובה בהמשך דרכו על ידי גורמים נוספים כשהחשוב ביניהם היה אינוקנטיוס השלישי (כשימלא תפקיד מפתח בחיוו של פרידריך השני מאוחר יותר). אינוקנטיוס ביצע פעולה זאת בתמורה להכרה שקיבל מאוטו הרביעי בחזרה בשטחי מרכז איטליה תחת ריבונות הכס הקדוש אך הארכיבישוף אדולף מקלן לעומת זאת נסוג מתמיכתו באוטו באותה התקופה עד שאינוקנטיוס חזר מתמיכתו גם הוא ואוטו נשאר לבדו. ביאטריקס המבוגרת נישאה לאוטו אחרי שהוא מוכתר לבסוף למלך בשנת 1208 ומקבל את הלגיטימציה למלוכה (כל זאת קרה במפתיע עקב ההתנקשות שנעשתה בפיליפ משוואביה באותה העת). ייתכן כי זכר אוטו בין היתר את נטישתו בידי אינוקנטיוס השלישי, מה שאז נראה שהוביל בין היתר לאי בחירתו והכרתו כמלך וכקיסר האימפריה, והשליך זאת גם על היחסים העתידיים בין שני המנהיגים. מה שבטוח הוא שיחסו כלפי הכנסייה לא היטיב והוא לא הסכים להעביר שטחים נכבדים לבעלותה באיטליה (אך כן העביר את סיציליה לטובת פרידריך השני (שהיה באותה עת צעיר ביותר) מטעמים דיפלומטיים בלבד). לעומת הכל בחר אינוקנטיוס השלישי בו כקיסר האימפריה, והכרתו נעשתה ב-4 באוקטובר 1209. אוטו לא היה שלם עם ההעברה של סיצילה לפרידריך מבית הוהנשטאופן, והחליט לבצע פלישה קרקעית לטוסקנה ולכבוש את ממלכת סיציליה מידיו של פרידריך הצעיר ובהמשך אף את דרום איטליה. במהלך זמן זה הלכו וגברו הצדדים הרודפים את מלוכתו ולהחליפו בפרידריך השני במקומו (שממלכת צרפת מעודדת את מהלכיו של פרידריך). הוא נשאר בודד ובעל ברית אך ורק עם דודו ג'ון (שנודע בשם לאקלנד ושחתם בסופו של דבר על הגמנה כרטה) מלך אנגליה. בקרב משותף של הכוחות האימפריאליים הקדושים והאנגלים הובסו ג'ון ואוטו על ידי ממלכת צרפת בקרב בווינס ( Bouvines). לבסוף הודח אוטו משלטונו והוחלף בידי פרידריך השני שהתבגר ועלה לשלטון על כל האימפריה תחילה כמלך הגרמני ומאוחר יותר גם כקיסר האימפריה הרומית הקדושה.[63][64]

האימפריה תחת פרידריך השני[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – פרידריך השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה
פרידריך השני (ציור תקרה) – כנסיית אוגוסטה ויקטוריה (ירושלים)

שנות שלטונו המאוחרות של הקיסר האחרון לבית הוהנשטאופן, פרידריך השני (הידוע גם בכינויו "פלא העולם"[65] – stupor mundi), היו שונות במידה רבה משלטון קודמיו. בעודו ילד, מלך תחילה בסיציליה, בזמן שבשטחי גרמניה, פיליפ משוואביה (נכדו של ברברוסה) ואוטו הרביעי (בנו של היינריך הארי) התחרו עמו על תואר מלך הגרמנים. ,תחילה קיבל את סמכות השלטון אוטו ובגיבוי תביעת ריבונות על חלק משטחי הכנסייה הקתולית (במיוחד באיטליה). כתגובה האפיפיור אינוקנטיוס בחר את פרידריך במיינץ למלכות הגרמנית. במקביל פיליפ השני, מלך צרפת, שהיה בקשרים טובים עם פרידריך עזר לו בכך שהביס בשנת 1214 את אוטו הרביעי. פרידריך הכותר כמלך הגרמני (באאכן) בשנת 1215 ולקיסר בשנת 1220, כשהוא מוחרם גם הוא על ידי האפיפיור לאחר שתבע בעלות על רומא. פרידריך השני הבטיח לאניקנטיוס השלישי בנוסף לכל כי סיצילה תעבור לשלטון בנו הנרי (ותפרוש מהאימפריה) והפר את הבטחתו לאחר מכן כששלט בה בעצמו וכשהנרי ניהל (תחת הוראותיו של פרידריך) את החלקים במרכז אירופה. פרידריך עצמו דחה פעמים רבות את דרישתו מגורמים חיצוניים ובמיוחד מהכנסייה הקתולית והכס הקדוש לצאת למסע צלב נוסף. אחרי פעמים מרובות שדחה זאת, ובפעם אחת יצא אליו עד שחש ברע וביטל זאת ברגע האחרון, ב-1228 יצא למסע דיפלומטי-מדיני (ולא כיבושי) לארץ ישראל, כשהוא מבצע הסכמים חשובים בביקורו ביפו שחתם עם אל-מלכ אל-כאמל (הסכם יפו- פברואר 1229 בעת מסע הצלב[66]), ומשיג לידיו את ערי הקודש- בהם נצרת, בית לחם וירושלים (ללא מסגד אל-אקצא) ומצרף אותן לאימפריה. את בעלותו על ממלכת ירושלים ניסח כלגיטימית עקב נישואיו עם איזבלה (יולנדה) של דה בריין. כך שאת הכיבוש עשה פרידריך מתוך קשר שנתפס בידי רבים אז כלגיטימי ולא מתוך כיבושים צבאיים כלל. לפרידריך היו תוכניות מרובות לממלכה תחת שליטתו אך לא רבות מהן לא מומשו בסופו של דבר.[67][68]

למרות זאת, פרידריך השני הוא שגרם בסופו של דבר לצעדים שהובילו להתפרקותה של האימפריה. ראשית, עיקר עניינו היה בכינונה של מדינה מודרנית במיוחד בסיציליה, הכוללת מערכות שירותים ציבוריים, בנקאות ומשפט. בנוסף, פרידריך העניק לדוכסים הגרמנים זכויות-יתר וסמכויות חסרות תקדים בהיקפן ובמהותן, שלא תשללנה מהם על ידי קיסרים אחרים. בוועידה הנסיכית-כנסייתית שנערכה ב-1220, פרידריך העניק לנסיכים-הגמונים סמכות עצמאית לקבוע מכסים, לטבוע מטבעות, לעצב מערכות משפט ואף לבצר את הטריטוריות שלהם באופן עצמאי. בשנת 1232 הוענקו הזכויות הללו גם לנסיכים החילוניים (שכונו לראשונה domini terrae, אדוני אדמתם; שינוי מובהק בטרמינולוגיה הפוליטית), כתוצאה ממרד שהובילו בראשותו של הנסיך היינריך, בנו של פרידריך השני. באמצעות מתן הפריבילגיות הללו, ביקש פרדריך להשקיט את הטריטוריות שמצפון להרי האלפים ואת שליטיהן, על מנת שיוכל להתרכז באדמותיו בדרום איטליה ובסיציליה.

פרידריך ניסה להשלים את מלאכתו של ברברוסה כשהוא דורש הכרה על צפון איטליה כשייכות לאימפריה ולשם כך ערך אספה בעיר קרמונה בשנת 1226. באספה זאת נקבע כי לפרידריך תהיה בעלות על שטחים אלו והוא יהיה הריבון הישיר שלהם. גם הפעם הזאת הדרישות של הקיסר עוררו איחוד מדינות בצפון איטליה שהוביל ליצירת הליגה הלומברדית השנייה. פרידריך נכנס לדפי ההיסטוריה כשהוא עולה על מעשיו של ברברוסה ומצליח להביס את חברי הליגה הלומברדית כל זאת בקרב שיזכר בהיסטוריה כקרב קורטנובה (Cortenuova). הוא הצליח גם מבחינה צבאית באיטליה בין השנים 1240 ל-1241 כשהוא מצליח לקחת חלקים טריטוריאליים שהיו נתונים תחת הכס הקדוש ואף הצליח לדכא מרד בדרום איטליה כל זאת בשנת 1246. עם זאת היו לו גם כמה מפולות- האחת אחרי מצור ממושך על ברסיה ופארמה שהתרחש בשנת 1248.[69]

הוא הקפיד על תדמיתו בציבור בנוסף לכל, כשהוא מדגיש ומציג את עצמו כמעין גואל וכמלך אגדי חדש לארץ הקדש במיוחד כשהוא משווה את עצמו לדוד המלך ומצד שני משווה את עצמו כמשיח כמו ישו. ממבט על פרידריך השני נחשב פעמים רבות כמבשר הראשון של הרנסאנס לאירופה. הוא היה הקיסר הראשון להמרות את המסורת כי קיסרי האימפריה הקדושה הגדולים ינסו להידמות לקרל הגדול, הוא דווקא ניסה להידמות ליוליוס קיסר.[70] הוא היה בעל רוח ללימודי השכלה קלאסית, ועסק בפילוסופיה ודיפלומטיה רבות. הוא היה לבנאי גדול בנוסף להיותו בלשן ואף מדען.[65] פרידריך הוא היה אדם ליברלי יחסית וקיבל תרבויות שונות, כגון האיטלקית אליה נחשף פעמים אינספור.[70] ביניהן הייתה גם התרבות המוסלמית- דבר שהרשים למדי את הסולטן אל-מלכ אל-כאמל. אל-מלכ אל-כאמל ראה את העזרה וניתנת החסות של פרידריך לפליטים מוסלמים שמצאו את דרכם אל לוסרה (Lucera). חלק מאותם פליטים למעשה גורשו מהאי הסיצילי של ימנו בידי היינריך השישי שכבש את האי בשנת 1194. בסופו של דבר לאחר קבלת הפליטים משנת 1223 עלתה אוכלוסייתה של לוסרה לכ-60,000 תושבים (שבסופו של דבר נאלצו להמיר את דתם לנצרות בשנת 1300).[66][71] לצעד זה הייתה חשיבות מרובה- במיוחד עקב כך שכשלושת אלפים מתושבי האזור נהפכו ללוחמים מיומנים מהרמות הגבוהות ביותר כשחלקם משמשים אף במסע הצלב אל עבר ירושלים את פרידריך בתור לוחמים. הוא עצמו התייחס אל חוקי האסלאם כשאחרי הסכם יפו הוא שולט לא מעבר לזמן המקסימלי הניתן להעברת רכוש על פי חוקים אלו- בדיוק 10 שנים, חמישה חודשים וארבעים יום.[66] הוא גם נתן הגנה וביטחון ליהדות האימפריה הרומית הקדושה בשנת 1235-כל זאת כשהוא מקבל מהם מיסים כתמורה כלכלית.[72] פרידריך כתב ספר על בזיירות – דבר שאף המשיך להגדיל את הילולת שמו כאיש אשכולות.[65]

יצירת אמנות המתארת חייל צלבני בעל הצלב הזהוב מקדימה – צלב זה היה סמלה של ממלכת ירושלים עליה שלט פרידריך

בנוסף להיותו של פרידריך קיסר האימפריה הרומית הקדושה והמלך הגרמני הוא היה גם מלך ממלכת ירושלים - מדינה צלבנית שהתקיימה במשך עשרות שנים על תחומי ארץ הקודש. לתואר מלך כל ממלכת ירושלים הוא הוכתר ב-17 במרץ שנת 1229 במקום שאין סימבולי יותר ממנו להכתרה והוא כנסיית הקבר הקדוש בירושלים. ביקור זה בירושלים למעשה היה ייחודי ביותר מפני שהוא הדוגמה היחידה בהיסטוריה בה קיסר האימפריה הרומית הקדושה מבקר בתחומי העיר שבה משכן קברו הפתוח של ישוע.[71] הוא נישא לאיזבלה השנייה מבריאן והיא בתורה הפכה לאשתו השנייה במהלך חיוו. הוא גם היה צריך להתמודד עם אי שביעות רצון האפיפיור שהטיל עליו אף חרם. את החרם שהטיל האפיפיור קודם לכן על פרידריך הוחלט להסירו בחוזה סן ג'רמאנו (San Germano) של 23 ביולי 1230. האפיפיור לא היה מרוצה מזאת כלל אך עם זאת היה יכול למצוא נחמה בכך שסיציליה תקבל הכרה מפרידריך כי היא תחת ריבונות האפיפיור ולא תחת ריבונותיה כמדינת חסות.[62]

פרידריך היה צריך להתמודד באיטליה עם הליגה הלומברדית שאוחדה שנית בשנת 1232- דבר משמעותי זה החריף את יחסיו עם האפיפיור היושב ברומא כשהוא מסרב וסולד מלתת תמיכה לפרידריך במאבק. פרידריך עצמו טיפל אותה התקופה במרד שהוביל בסופו של דבר למלחמה ממושכת שעיכבה אותו כשהוא אומנם מנצח באופן יחסי בה אך עדיין לא ממש מצליח ריבונות מלאה באזור.[72]

עידן האינטררגנום[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מותו של פרידריך השני (כמה ימים אחרי יום הולדתו ה-[73]56) בשנת 1250 לא הצליחה אף אחת מהשושלות המתחרות לתפוס את הכתר, ולכן נאלצו הנסיכים הראשיים של האימפריה לבחור מספר מלכים מבתים שונים. התקופה שבין 1250, שנת מותו של פרידריך ועד שנת 1312, השנה בא עלה לשלטון היינריך הרביעי כקיסר מכונה האינטררגנום הגדול.[74]

הקשיים בבחירת המלך הביאו בסופו של דבר להופעת אספת הנסיכים הבוחרים (Kurfürstenkollegium), גוף פוליטי קבוע המונה שבעה נסיכים-בוחרים, אשר נוסד באופן רשמי בשנת 1356 אך אשר התקיים באופן בלתי-רשמי משנת 1256. אספה זו כללה את נסיך-הגמון מיינץ, נסיך-הגמון קלן, נסיך-הגמון טריר, מלך בוהמיה, דוכס סקסוניה, מרקיז ברנדנבורג, ורוזן פפאלץ. יריבות מרה עלתה על סדר היום כאשר מתערבים שני גורמים חיצוניים שונים במשחק, האחד איל-הון מיוחס למשפחת המלוכה מאנגליה והאחד מלך קסטיליה. הראשון היה לריצ'רד מקורנוול והשני היה לאלפונסו העשירי. שניהם ביחד שילמו סכומים עצומים מכדי לתפוס את השלטון אך בעיה שניצבה לשניהם הייתה השתת הריבונות שלהם דרך צבא ונשק שלא היו בידם.[75] יהיה נכון לציין כי שניהם נבחרו לתפקיד מלך גרמניה באותו הזמן והכל בשנת 1257. שניהם היו מעורבים במידת מה שענייני האימפריה אבל הראשון ביקר בה ארבע פעמים בעוד שהשני לא עשה זאת כלל מעולם.[74] הבחירות עצמן של השליט החדש נמרחו על פני שמונה עשרה שנה, כשהן מלוות בשחיתות מרובה ושוחד. בסופו של דבר נוסף גורם חיצוני חדש שראה את המתרחש באימפריה מבחוץ-את הערים שכבר התייאשו מהשלטון שלא ממש היה נוכח עקב היעדרו של שליט אחד ויחיד ושכבר החלו ליצור בריתות ביניהן כדי לא להיות מאוימות על ידי גורמים חיצוניים, החליט להתערב. האפיפיור הנידון היה לגרגוריוס העשירי שמינה בשנת 1273 אדם חדש למועמדות השלטון - רודולף הראשון. רודולף לא היה בעל רצון להשתת שלטונו או השפעתו באופן אוניברסלי ובסך הכל הסתפק במעמדו כמלך. בזמן האינטררגנום הגדול המדינות שהרכיבו את האימפריה ניהלו את חייהן בעצמן והתקיימו תוך כדי ממשל משלהן שהסתבר להיות יעיל באופן יחסי – כלומר אומנם השלטון המרכזי הנעדר לא הוביל את האימפריה למחוזות אוניברסליים ולשלטון בין-מדינתי חזק כמו זה שניהל פרידריך אך ברמה המקומית אכן חוסר השלטון גרם לפיתוחן של מדינות האימפריה שעדיין היו תחת איחוד רופף בין כולן.[75] באופן מפתיע האינטררגנום הגדול גרם לפריחה ספרותית באימפריה-תקופה שבה יצירות שיחשיבו בעתיד הרחוק מהיצירות הגדולות של גרמניה בתולדותיה נכתבו בעת זאת.[76]

השליטה הישירה באדמות הקיסריות לא שירתה עוד, אם כן, את צורכיהם של הקיסר או של הדוכסים. תחת זאת, מלכי האימפריה וקיסריה (החל מהמלך רודולף הראשון, מלך גרמניה) נשענו באופן הולך וגובר על האדמות שבשליטת משפחותיהם כאמצעי לביסוס כוחם. בניגוד לאדמות הקיסריות, שהיו מפוזרות ברחבי האימפריה ולכן קשות לניהול, השטחים המשפחתיים היו קומפקטיים יותר וקל היה לשלוט בהן. בשנת 1282, אם כן, המלך רודולף הראשון החכיר את אדמות אוסטריה והשטיירמארק שבבעלותו - לבניו.

איור של היינריך השביעי, ניצב עם סימני המלכות

ב-1312, שנת הכתרתו של הקיסר היינריך השביעי, נכנסה שושלת לוקסמבורג לתמונה. היינריך היה המלך הראשון מאז פרידריך השני (שמת, כאמור, 62 שנים לפני כן) אשר הוכתר כקיסר האימפריה הרומית הקדושה. כל הקיסרים והמלכים ששלטו אחריו נשענו על אחוזות משפחותיהם (Hausmacht): הקיסר לודוויג הרביעי לבית ויטלסבאך (מלך 1314, קיסר 1328–1347) התבסס על נחלות משפחתו בבוואריה; קרל הרביעי לבית לוקסמבורג, נכדו של היינריך השביעי, שאב את עיקר עוצמתו מאדמותיו שבבוהמיה. בין המאות ה-13 וה-15 חל השינוי בטריטוריות המרכיבות את האימפריה, שהלכו וקיבלו מאפיינים של מדינות קדם-מודרניות. התהליך לא היה אחיד: השטחים המתקדמים ביותר היו אלה החופפים לקהילות הגרמאניות העתיקות, בוואריה לדוגמה.

האימפריה תחת היינריך השביעי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – היינריך השביעי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה

היינריך השביעי, שהיה ידוע בדיפלומטיות הטובה בה נהג, שלט אך ורק כחמש שנים כשליט האימפריה (בין 1308–1313). עם זאת היה היינריך השביעי עסוק רבות באזור איטליה של היום בה הוא זכה למפולות מרובות. אומנם הוא לא הוחלף לאחר שלטונו בקיסר ממשפחתו אך השתייך למשפחה בעלת תהילה ארוכה שבמהלך ההיסטוריה תחזיר יותר מפעם אחת בתואר הקיסרי המדובר. היינריך גילה כי בצפון איטליה, במיוחד מאזור טוסקנה הוא נחשב כעוין ופעל במהלכים כדי לנסות להתמודד עם בעיה זאת. הוא גילה עוינות ממדינות נוספות דוגמת ממלכת נאפולי גם מהאפיפיור קלמנס החמישי (באותה העת. לשם כך פעל בכיבושים צבאיים כדי לפתור בעיה זאת. הוא פנה לאיטליה והטיל מצור אף על פירנצה שלא צלח בסופו של דבר. הוא אכן המשיך במהלכיו וניסה אף לתקוף את ממלכת נאפולי אך נפטר ממלריה קודם לכן. פעולות אלו, שנמשכו כבר כמעין "מסורת קיסרית" של קיסרי האימפריה בתקופות הללו לכיבוש שטחים אלה באיטליה נפסקו אחרי תקופת שלטונו. לא היה עוד קיסר שפעל בחריפות ובריכוז כל כך מסיבי כלפי אזור זה, והקיסרים הבאים בתור העדיפו להסתמך על כיבושים במקומות אחרים ולהנמיך ממרכזיותה של איטליה בכיבושי האימפריה. הוא מוכר ומוזכר פעמים רבות כקיסר שניסה להחיות את איטליה בעזרת שליטתו עליה על ידי דנטה אליגיירי. דנטה אליגיירי הזכיר אותו בנוסף לכל, עקב הערכתו הרבה אל היינריך, כ"מלך הנשגב" או alto Arrigo באיטלקית.[77] ההתנגדות שזכה לה היינריך במהלך מסעותיו לאיטליה נחשבת ליחידות בהשוואה למסעות אחרים שערכו קיסרים באזור הזמן שלו כמו קרל הרביעי ולואי הרביעי שזכו להרבה פחות ממנה וגם לתמיכה הרבה יותר פחותה מצד האפיפיורות.[78]

האימפריה תחת לודוויג הרביעי[עריכת קוד מקור | עריכה]

לודוויג הרביעי, הידוע בכינויו "הבווארי" היה למלך וקיסר האימפריה הרומית הקדושה הראשון מבית ויטלסבאך. תקופת שלטונו היוותה את הצעד האחרון שבין המאבק הקיסרי המתון מבחינה דתית אל ההדוק יותר- כלומר אל הכנסייה הקתולית בעניין הענקת יכולת בחירת הקיסר שלפני החוקה המכוננת. לודוויג תפס את השלטון תחילה בחרם מצד האפיפיור ובתגובה לזאת הגיע לאיטליה ותפס את כתר הברזל של הממלכות הלומברדיות ואת כתר הקיסר בתוככי רומא. האפיפיור לא ישב ברומא עצמה, אלא באביניון שבדרום צרפת, וניהל משם את ענייני הכנסייה. הוא הוכתר על ידי איש אצולה רומאי כסמל להפרדת המינוי הקיסרי מהאפיפיור וחילון התהליך. אנשים רבים ברחבי העולם הנוצרי תמכו בו במהלכו זה ובהם אנשי דת ורוח חשובים גם הם (כולל ויליאם איש אוקאם ומרסיליוס מפדובה).[79][80]

פסל של קרל הרביעי, הקיסר הבוהמי הראשון של האימפריה הרומית הקדושה – אוניברסיטת קרל בפראג
קתדרלת ויטוס הקדוש, מהחשובות בהיסטוריה של האימפריה הרומית הקדושה

האימפריה תחת קרל הרביעי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קרל הרביעי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה

קרל הרביעי היה המלך והקיסר הבוהמי הראשון של האימפריה הרומית הקדושה ובין השנים 1346–1378 ביסס את מעמדה של האימפריה על ידי מהלכים דיפלומטיים חשובים כנראה יותר מכל קיסר אחר של האומה. קרל עצמו בילה את נעוריו בפריז, לוקסמבורג וצפון איטליה לפני חזרתו אל בוהמיה. קרל היה היורש המיועד ומחליפו של אביו, וכך הוצג גם בציבור הקהל הרחב. באותה התקופה עלתה דרגתה של בוהמיה למעין אוטונומיה בפני עצמה. השינוי קרה עקב כך שקלמנס השישי, שהכיר את קרל עוד מילדותו בפריז ושהיה ביחסים טובים איתו העלה את מעמדה של העיר פראג לארכיבישופות. מעמדו של קרל עלה לדרגת מלך בוהמיה עקב מות אביו (יוהאן מבוהמיה) בקרב נגד אנגליה בשם כחלק Crécy ממלחמת מאה השנים. לודוויג הרביעי לא היה נתמך במיוחד עם ידי האפיפיור כאמור, עליו הוטל חרם מצידו וגם לא מצד חבר הנסיכים הבוחרים שמינו במקומו את קרל, עוד לפני ירושתו של בוהמיה מאביו להחליף אותו בתפקידו. לא כל נפות האימפריה הכירו תחילה בקרל כמלך, חלקן העלו לו אנטי-מלכים,אך למרות זאת עקב הזמן ובמיוחד עקב חברותו עם מנהיגי דרום גרמניה ובמהרה גם עם צפונה גרם לכל נפות האימפריה להכיר בו כמלך הגרמנים היחידי. בצד האיטלקי דאג קרל להשתיק את מדינות איטליה כדי שיקבלו אותו בתור מלכם על ידי הבאת כוח צבאי גדול לשם. מהלכו של קרל הידוע כבולת הזהב של 1356, התפרסם עד מאוד בעידן המודרני עקב הסדרתו של עיקרון בחירת שליט האימפריה על ידי שבעה נסיכים בוחרים – בפעם הראשונה באופן מוסדר, כל זאת כמעין חוקה.[81][82] בולת הזהב עצמה שכללה דיון שלם מאחוריה לא הכילה את כל המדינות החזקות באימפריה במכוון (ובהן אוסטריה ובוואריה) – במקום היא כן הכילה מדינות נוספות שהיו בעלי ברית חשובות של קרל. עם אוסטריה בתורה נכרת ברית כדי לא לעורר אותה מידי נגד קרל – דבר שקידם את בית הבסבורג בסופו של דבר לתפוס את הכתר האימפריאלי במקום בית לוקסמבורג של קרל עצמו.[83]

מוקד האימפריה של קרל היה לפראג, אותה פיתח במיוחד והקים בה מגדולי הפלאים שלה ובהם קתדרלת ויטוס הקדוש (שתוכננה על ידי מתיו ד'אראס ושאותו הביא במיוחד לפראג לשם כך).מיזם בנייה גדול נוסף שלו הוא מצודת קרלשטיין (צ'כית: Karlštejn castle, גרמנית: Burg Karlstein). פארה של פראג צמח רבות באותה העת והיא נחשבה לאחת המערים המפותחות באירופה כולה. אוניברסיטת קארל בפראג הוקמה על ידו גם היא (האוניברסיטה הראשונה במרכז אירופה) ובנוסף לכל אלו נוסד גם אחד הסמלים החשובים של פראג- גשר קארל. כיכר גדולה וחשובה בפראג העומדת על כ-41,000 מטר רבוע היא כיכר ואצלב. כך גם הוא בנה את טירת קרלשטיין בין השנים 1348–1365 העומדת עד היום במרחק של כ-30 קילומטר מפראג עצמה. בנוסף לזאת ישנה הקבלה מסוימת בינו לבין פרידריך השני – שניהם מראשוני מבשרי הרנסאנס, ומראשוני המלכים המקדמים את לימוד התרבות הקלאסית במיוחד בחצר המלכות שלהם. הוא עצמו דיבר כחמש שפות שונות כשהשפה הצ'כית בזמן שלטונו עלתה למעמד של שפה רשמית לצד גרמנית ולטינית.[81][84][85]

מפעולותיו החשובות הייתה לאזן את כוחות שני בתי האצולה החזקים - הבסבורג ובית ויטלסבאך. בית ויטלסבאך בתורו העלה אנטי-מלך לקרל והוא הרוזן גונתר פון שווארצנבורג אך נכשל במהלך זה ובית הבסבורג לא ניסה בתורו לתפוס את הכתר עקב אירועים משפחתיים וכמה מקרי מוות בתוך תחומי המשפחה באותה התקופה.[83]

בנוסף לכך קרל חיזק את הבעלות והפריבילגיה של ביתו, בית לוקסמבורג על ממלכת בוהמיה ועל נכונותה לבעלות עליה. הוא גם הוסיף ולפלג את פראג למחוז מנהלתי נפרד כארכיבישופות בנוסף לשינוי של התואר המלוכני של האימפריה לתואר- "מלך הרומאים".[83] מבחינה צבאית קרל הרביעי ביצע מהלכים חשובים באיטליה בין השנים 1368–1369 לספירה הנוצרית. נכון להסב תשומת לב לכוח ההולך וגודל של הממלכה הצרפתית בגאליה ומדינת הכס הקדוש באותם הימים שהלכו והיוו כוחות יותר ויותר גדולים במפה הפוליטית. על אף התמיכה והעידוד שקיבל מהאפיפיורות באביניון קרל נחשב לשליט פחות מועדף באופן כללי מאשר שליטים אחרים שנראה שבני אותה התקופה היו רואים בהם כחלופות מתאימות יותר לשלטון עקב היותן מקומיות מתוך שטח איטליה כמו הכס הקדוש או ממלכת נאפולי של המלכים מבית אנז'ו בצרפת של היום. עם זאת מצא קרל באיטליה כמקור פרנסה חשוב במיוחד כש-21% מכלל רווחי כל שנה בממוצע של האימפריה היו במקורם מאיטליה (כ-34,000 פלורינים בממוצע) כל זאת רק כדי שבסופו של דבר הם יקבלו הכרה ממנו ומהשלטון האימפריאלי כלגיטימיים להעברה של שלטונם במחוזותיהם בירושה מאב לבן. לצורך דוגמה לכמות הכספים העצומה שהיו מוכנים לשלם אדונים אלו למען הכרה זאת אפשר לראות את שליטי העיר פירנצה ששילמו כ-100,000 פלורינים ב-1335 חוץ ממיסים שהיא הייתה צריכה להעביר לשלטון האימפריה עד שנת 1378. כך גם עשו שליטי מילאנו (כ-150,000 פלורינים במספר הועברו) בנוסף לעלות ולמימון טקס ההכתרה שלהם שעלו כ-50,000 נוספים.[78] עסקה זאת שעשה במילאנו הייתה חשובה מפני שביססה את היחסים הטובים והשלום היחסי ששרר בינו לבין בית ויסקונטי ששלט במילאנו (מילאנו הייתה עיר חשובה לאימפריה אותה התקופה שכיבושה אומר כניסה קלה יחסית לכל צפון איטליה). שחקן חשוב שבחייו של קרל הרביעי היה ונצסלאוס, בנו של קרל, שהמשיך כדרך אביו את היחסים הטובים עם בית ויסקונטי כשהוא נותן להם מעמד של דוכסות בשנת 1395 כל זאת בתמורה להגנה צבאית מפני ניסיון פלישתו של רופרכט לכל שטח צפון איטליה. בכל מקרה בתקופתו של קרל לאימפריה היה כוח עצום ממדים - אם עלה בדעתו של הקיסר לדוגמה להטיל חרם על עיר-מדינה מסוימת היא יכלה להיכנס לאיום ממשי עקב כך שפלישתם של גורמים זרים פחות תעורר מהומות ותהיה ליותר לגיטימית יחסית אם לא היה מתערב במקום הקיסר – ומכאן מכל מקום כוחה של האימפריה במגף האיטלקי היה גדול במיוחד. היה חשוב לערי האימפריה בנוסף שנתיבי המסחר שלהם בחלק הצפוני לאלפים יהיו ללא חשש צבאי עליהם בנוסף. קרל מנגד גם העניק רבות לעמם האיטלקי חוץ מהגנה כך למשל כשבעת הכתרתו בשנת 1355 הוא מכתיר עוד כ-1,500 לוחמים איטלקיים אחרים כאבירים. לקרל בתור קיסר גם הייתה חשיבות מכרעת בתור מעין "שופט-על" על סכסוכים פנימיים בין משפחות אצולה גבוהות ושלטון באזור. אפשר לראות זאת באופן אינטנסיבי כשהשלטון של העיר ג'נובה מחליט לוותר לחלוטין על אוטונומיה שבה הוא החזיק אותה התקופה באימפריה ולעבור לשלטון חד משמעי וישיר כמדינה "רגילה" באימפריה רק כדי להימנע מהעמקת סכסוכים פנימיים שקרו בתוכה.[86]

הקיסר זיגיסמונד, מאת אלברכט דירר

האימפריה תחת זיגיסמונד[עריכת קוד מקור | עריכה]

זיגיסמונד היה בנו השני של קרל הרביעי.[71][87] בשנים 1378–1388 היה נסיך בוחר של ברדנבורג וכן בשנים 1411–1415, ב-1387 הפך למלך הונגריה וקרואטיה, מלך גרמניה משנת 1411, מלך בוהמיה משנת 1419, מלך איטליה משנת 1431 קיסר האימפריה הרומית הקדושה מ-1433 ועד יום מותו בשנת 1437. זיגיסמונד נודע כאדם משכיל הדובר מספר שפות וקיבל חינוך מהמעלה הגבוהה ביותר לאותם הימים.[26] הוא היה המבצע של שני מהלכים חשובים כנגד האימפריה העות'מאנית באזור הונגריה של היום שכשלו, בנוסף למהלכים צבאיים נגד התנועה ההוסיטית שלא צלחו.[88] הוא הוביל מסע צלב כושל אל הונגריה כדי להגן עליה מפלישות עות'ומאניות, גדולתו הייתה בפתרון הקרע המערבי בוועידת קונסטנץ בחודש נובמבר של שנת 1414 בכך שמינה את האפיפיור מרטינוס החמישי לתפקיד.[89]

האימפריה תחת פרידריך השלישי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1440 עלה לשלטון בתור המלך הגרמני פרידריך השלישי – שלטון שיתאפיין רבות בהתעצמות השיקולים השושלתיים של בית הבסבורג אליו הוא משתייך לשיקולים האימפריאליים – דבר שישפיע על אופן קבלת ההחלטות רבות במהלך שלטונו. הכתרתו למלך הרומאים התרחשה בתחומי העיר אאכן והוכתר כקיסר בשנת 1452.[90] הוא המשיך את הרפורמות שביצע קודמו בשלטון זיגיסמונד שהיוו חלק מהרפורמה הקיסרית – כלומר הוא עבד רבות על שינויי החוקה. הוא העניק כוח רב יותר לנסיכים ולשליטים המקומיים של כל מדינה ומדינה באימפריה כשהוא למעשה לא נשאר כשליט הריבוני היחידי למעשה. הוא שלט תקופה חסרת תקדים לאותם הימים- כ-53 שנה ובכך עבר כל שלטון קיסרי אחר מבחינה זאת בעבר ובעתיד לבוא. הוא גם היה צריך להתמודד עם איום הולך וגובר מצד העות'מאנים שגרמו לנפילת קונסטנטינופול בשנת 1453 ולקריסת האימפריה הביזנטית וכל הצד המזרחי שהתגלגל מהאימפריה הרומית. משנת 1471 האיום העות'מאני הלך והתבסס אף יותר וכבר נהיה לאיום משמעותי במיוחד על האימפריה במיוחד לאזור אוסטריה של ימנו.[91] האיום העות'מאני היה למלחמת דת – הקיסרים מתקופתו של פרידריך השלישי ימשיכו ויראו בהגנתם ובצעדיהם הצבאיים כנגד האימפריה העות'מאנית כמהלכים להגנת אירופה והעולם הנוצרי כולו מפני הכוח המסולמי-עות'אמני ההולך וגדל.[92] הוא נכנס לבעיות בנוסף לכל זאת עם אצילים אוסטרים ובוהמים שבסופו של דבר הובילו אותו לוויתור דרישתו שהוא צידד בה באותם הימים על בוהמיה. (1458). בנוסך לכך הוא ניקלע לבעיות חמורות נוספות בין השנים 1461 עד ל-1463 עם אחיו אלברכט השישי (ושהיה לדוכס אוסטריה) ושהובילו לפגיעה משמעותית בהכנסות מאזור אוסטריה – דבר שהזיק ופגע בהכנסות המלוכניות מאזור זה. בעיות נוספות היו לו גם עם הכתר ההונגרי שהצליח לפלוש לתחומי דוכסות אוסטריה בזמן כהונתו בשנת השמונים שלה המאה ה-15.[90] במשך שנות שלטונו היחסים עם הכנסייה הקתולית השתפרו באופן יחסי- דבר שניכר בכך שהוא הוכתר ברומא לקיסר בידי האפיפיור (והיה אחרון הקיסרים של האימפריה שהוכתרו שם).[92] פרידריך השלישי עצמו נודע כאדם מסתגר בתולדות ההיסטוריה-הוא נשאר רחוק מאשתו וילדיו במשך כל זמן תקופת שלטונו. באפן כללי הוא נמנע מלהיות בקשר מעמיק עם נשים וכך היה גם עם אשתו, אלינור.[93]

מוסד הרייכסטאג, שנת 1640

מקסמיליאן הראשון[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקסמיליאן הראשון נודע בעידוד רשת נושאים מאוד מורכבת שיצר ביחד עם קודמו התפקיד והוא פרידריך השלישי. שניהם יצרו את הבסיס בסופו של דבר לאיחוד העתיד להתרחש של האימפריה הרומית הקדושה עם האימפריה הספרדית. בכל מקרה בזמן שלטונו של מקסמיליאן ענפים של שושלת הבסבורג שלטו באזורים כמו ספרד, הונגריה, בורגנדיה ואף בוהמיה. תחילה נתפס מקום המלוכה הבורגנדי בשנת 1477 בעת שלטונו של פרידריך השלישי ומאוחר יותר ספרד השנת 1516 תחת מקסמיליאן הראשון כל זאת כשבוהמיה והונגריה איחודו ביחד בשנת 1526.חשוב לציין כי בזמן שלטונו של מקסמיליאן עלה מוסד חדש על פני ההיסטוריה של האימפריה הרומית הקדושה והוא הרייכסטאג. ההקמה, שקרתה בשנת 1495, סימנה את המעבר בין ימי הביניים לבין תקופה חדשה שבעתיד תיקרא הרנסאנס כצד כאחד הצעדים המרכזיים לכינונה של אימפריה רומית-קדושה ומודרנית-כל זאת תחת שלטון הקיסר. הרייכסטאג היה למעשה מעין אסופה של חבר אנשים שהיו בעלי תפקידים מנהליים שונים באימפריה. הנציג ברייכסטאג תפקידו היה להביע את נוכחותה של מדינתו באימפריה (שלעיתים אף הייתה בעלת שטחים מצומצם כמו עיר אימפריאלית). הקמתו של הרייכסטאג בעצם נתנה לישות המדינית הלוקחת חלק בו את היכולת להביע את דעתה, כאשר ההחלטות עצמן מתקבלות עקב השפעתן של המדינות הנוכחות ברייכסטאג.[94] חשוב לציין כי לפני הרכייסטאג היו מוסדות דומים אך שונים שבדגלן כשהעיקרי שבהם היה ההופטאג.[95] כמו כן לא כל עיר באימפריה הייתה בעלת זכות הצבה-רק ערים ששילמו על כך מיסים מיוחדים קיבלו את זכות ההשפעה היוקרתית כשהן לוקחות אף את התואר "מדינה אימפריאלית" (Reichsstände) כל אחת ואחת מהן. בקשר למדינות שלא שילמו את מיסי החברות הן היו כפופות באופן ישיר לתחת ריבונותו של הקיסר.[94]

בין התוכניות המגוונות של מקסמיליאן הראשון למחוץ לאימפריה ניתן למנות תוכניות שהתרחשו ביחסי החוץ האימפריאליים עם הונגריה, הולנד, מריבה כנגד צרפת ואף הברית עם האימפריה הספרדית. דבר זה נראה אף בהיותו של מקסמיליאן בניסיון להוביל מסע צלב משלו כנגד העות'מאנים במזרח אשר איימו עליו ללא הרף. במקרה של הונגריה מקסמיליאן הסתבך בעימות פוליטי עם בעלי ההון ההונגריים שנרתעו מהרעיון כי בית הבסבורג, אליו משתייך מקסמיליאן ישלוט בעתיד בהונגריה עקב מערכת חתונות בין האימפריה לממלכה ההונגרית שהתבטאה בחתונתו של לאדיסלאוס השני, מלך הונגריה, עם אנה דה Foix בשנת 1502. כך הוא גם חיתן את מריה ופרדיננד, שהיו מבית משפחתו, עם יורשים מבית המלוכה ההונגרי. דבר זה התאפשר עקב חוזה פרסבורג של שנת 1491 שהבטיח להונגרים ביטחון צבאי (חשוב מאוד להם באותם הימים) מפני העות'מאנים. עם זאת למקסמיליאן לא היו תנאים קלים שהחריפו במהלך הדרך כאשר המשיכו בעלי ההון ההונגרים לא לקבל את מהלכי הבסבורג-כשהם עומדים כנגד המהלכים שהם מובילים שוב ושוב. בכל מקרה בינתיים התבצעה חתונה בין אחות של המלך Zápolya של הונגריה לבין מלך פולין, זיגמונט הראשון. חתונה זאת הובילה לאף החמרת מורכבות המצב כשאף וסילי השלישי, הנסיך הגדול של מוסקבה, מעורב במצב שבסופו של דבר הובילו את זיגמונט לשלטון על אזורים מאדמות האבירים הטבטוניים.[96]

האימפריה הרומית הקדושה שלאחר הרפורמציה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרפורמה הקיסרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

"חוקת" האימפריה עדיין לא הייתה מבוססת ברובה בראשית המאה ה-15. אף על פי שכמה ממוסדותיה ונהליה השלטוניים כבר נקבעו, הכללים שעל-פיהם התנהל שיתוף הפעולה בין הגורמים השונים באימפריה (המלך\קיסר, הנסיכים-הבוחרים והשליטים המקומיים האחרים) לא היו ממוסדים, והיו תלויים במידה רבה באישיותו של המלך\קיסר. וכך, קיסרים כדוגמת זיגמונד לבית לוקסמבורג (מלך 1410, קיסר 1433–1437) ופרידריך השלישי (מלך 1440, קיסר 1452–1493) יכולים היו לקבוע את מקום מושבם באדמותיהם הפרטיות ולהתעלם מאדמות הגרעין של האימפריה, במה שהחליש את המוסדות שאמורים היו לשתף עמם פעולה בניהול הממלכה. הרייכסטאג במובנו כגוף המחוקק של האימפריה לא היה קיים בשלב זה. חמור מכך, הדוכסים השונים באימפריה הסתכסכו זה עם זה לעיתים תכופות, ועימותיהם אף התפתחו לכדי מלחמות מקומיות.

גם הכנסייה הייתה במשבר. הסכסוך שהתנהל בין מספר אפיפיורים מתחרים נפתר רק בועידת קונסטנץ (1414-1418); אחרי 1419, הושקע מאמץ רב בדיכוי מעשי הכפירה של ההוסיטים. התפיסה הימי ביניימית של Corpus Christianum, לפיה הכס הקדוש והאימפריה הרומית הקדושה יובילו יחדיו את העולם הנוצרי, החלה דועכת בתקופה זו.

במקביל, המאה ה-15 ידעה דיונים רבים על מהותה של האימפריה עצמה. חוקי העבר לא התאימו עוד למבנה הנוכחי, והיה צורך דחוף בשלום פנימי (Landfrieden) נוסף על זה שכונן פרידריך ברברוסה מאות שנים לפני כן. הדיונים הללו הולידו את רעיון ה"רפורמה" במובנו המקורי של הפועל הלטיני, היינו, להשיב את הדברים לתבניתם העתיקה.

בשנת 1486, כשפרידריך השלישי היה זקוק לתמיכתם של הדוכסים המקומיים על מנת לממן את מלחמתו בהונגרים, ניצב בפני דרישתם המאוחדת של הדוכסים להשתתף לראשונה בחצר הקיסרית ובענייני ניהול האימפריה. לראשונה, אוחדה אספת הבוחרים יחד עם השליטים המקומיים האחרים ברחבי האימפריה במה שהביא ליצירתו של הרייכסטאג (אליו יצטרפו בעתיד הערים הקיסריות). פרידריך סירב לתביעתם זו, ואולם בנו, הקיסר מקסימיליאן הראשון, היה פרגמטי יותר, וכינס בסופו של דבר את הרייכסטאג בעיר וורמס (ורמייזא) בשנת 1495, שנתיים לאחר מות אביו. ברייכסטאג הסכימו הקיסר והדוכסים על ארבעה צווים, שיחד זכו לכינוי רייכסרפורם (הרפורמה הקיסרית): הייתה זו סדרה של פעולות משפטיות שהעניקו לאימפריה המתפוררת מעט יציבות מבנית.

השינוי המשמעותי ביותר כלל את יצירתן של אחוזות המעגלים הקיסריים (Reichskreise): טריטוריות בחלקים שונים של האימפריה אוחדו ב"מעגלים", שתכליתם הייתה לספק הגנה ויציבות אזורית כוללת. אחוזות המעגלים הקיסריים היו במוקד, ושם ישבה האספה הקבועה של כל מעגל. אף על פי שתחילה הוקמו שישה מעגלים, המספר הועלה לעשרה בשנת 1512 (השנה שבה, אגב, הורחב תוארו הרשמי של קיסר האימפריה לכדי "קיסר האימפריה הרומית הקדושה של האומה הגרמנית"). על המעגלים הקיסריים נמנו המעגל האוסטרי, הבווארי, הבורגונדי, הפרנקוני, הרייני, הווסטפלי, הסקסוני התחתון, הרייני העליון, הסקסוני העליון והשוואבי. מערכת זו, בדומה לשינויים מבניים ומשפטיים נוספים של הרייכסרפורם, שרדה במידה רבה עד לקריסתה של האימפריה בראשית המאה ה-19.

המשבר שלאחר הרפורמציה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כשיזם מרטין לותר בשנת 1517 את מה שעתיד היה להיקרא ה"רפורמציה", זיהו הדוכסים המקומיים הזדמנות לצאת כנגד הקיסר. שטחי האימפריה חולקו בהתאם לקווים דתיים נוקשים, כשצפונה, מזרחה וערים מרכזיות רבות בתחומה (לרבות שטרסבורג, פרנקפורט ונירנברג), הופכים פרוטסטנטים, ואילו הדרום והמערב נותרים קתולים ברובם. לאחר מאה שנות מאבק, היה הסכסוך הפנים-גרמני מהגורמים המרכזיים שהובילו לפרוץ מלחמת שלושים השנה (1618 - 1648), שהחריבה חלקים ניכרים מהאימפריה. מעצמות זרות, כדוגמת צרפת ושוודיה, התערבו בסכסוך לטובתם של הכוחות הפרוטסטנטיים שנלחמו בקיסר הקתולי, וקרעו נתחים עבים משטח האימפריה.

אחרי שלום וסטפליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סופה הממשי של האימפריה בא במספר שלבים. לאחר החתימה על הסכמי וסטפליה ב-1648, אשר העניקו לטריטוריות השונות ריבונות כמעט מוחלטת, ואף התירו להן לכרות בריתות נפרדות עם מדינות אחרות; האימפריה הרומית הקדושה הייתה לאוסף רופף של ישויות מדיניות שהיו במידה רבה עצמאיות.

שקיעת האימפריה הרומית הקדושה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – המהפכה הצרפתית, מלחמות נפוליאון, הריינבונד, חילון

האימפריה הרומית הקדושה קרסה באופן רשמי ב-6 באוגוסט 1806, שעה שקיסרה האחרון, פרנץ השני, התפטר מתפקידו. עם זאת, צאצאיו של פרנץ הוסיפו להחזיק בתואר "קיסרי אוסטריה" עד שנת 1918. בין השנים 1804 ועד 1867 צאצאיו שלטו על האימפריה האוסטרית ובין השנים 1867 ועד 1918 שלטו על האימפריה האוסטרו הונגרית.

היו שטענו כי שלושה גורמים קבעו מראש את גורלה של גרמניה בעת החדשה: הרייך, הרפורמציה ומאוחר יותר, הדואליזם בין אוסטריה ופרוסיה. רבים ניסו להסביר מדוע לא הצליח הרייך במשך אלף שנות קיומו לצבור די סמכות ריכוזית ולהפעילה על השטחים שבשליטתו, בניגוד לשכנה ממערב, צרפת, ערש השלטון הריכוזי והאבסולוטיזם. להלן מספר הסברים נפוצים:

  • הרייך היה מאז ומתמיד גוף פדרלי במהותו: גם הפעם, בניגוד לצרפת, שהייתה ברובה חלק מהאימפריה הרומית, בחלקיה המזרחיים של הממלכה הפרנקית התרגלו השבטים הגרמאנים לעצמאות רבה, ולכן לא היו נכונים לוותר על חלקים מכוחם ועצמאותם לטובת סמכות ריכוזית כלשהי. כל הניסיונות ליצור מערכת שלטונית המבוססת על ירושה, כמו בממלכות אחרות באירופה, נחלו כישלון; המלך הגרמני נבחר כמעט תמיד. מאוחר יותר, כל מועמד למלוכה נדרש להבטיח הבטחות ולהאציל סמכויות לבוחריו, וכך להעניק לטריטוריות של הרייך יותר ויותר עוצמה, במה שהביא לפגיעה נוספת במאמצים לרכז את השלטון הקיסרי.
  • כיוון שלרייך היו גוון דתי מובהק, יעילותו כמוסד מדיני נפגעה משמעותית. הדבר נובע בעיקר מהעובדה שהמלכים הגרמנים הוכתרו לקיסר על ידי האפיפיור. בצד המתיחויות והעיכובים שהתעוררו מנהג זה, מעולם לא הובהר תחת אילו תנאים יקיים האפיפיור את ההכתרה, וחשוב מכך – האם סמכותו המדינית-חילונית של הקיסר תלויה או כפופה לסמכותו הדתית של האפיפיור. הוויכוחים והדיונים אודות נושאים אלה הגיעו לשיאם במהלך המאה ה-12, והובילו בסופו של דבר למאבק האינווסטיטורה ולקונקורדט של וורמס בשנת 1122.
  • קשה לומר האם המערכת הפיאודלית של הרייך, לפיה המלך ניצב לכאורה בקודקוד "הפירמידה הפיאודלית", הייתה גורם לחולשת האימפריה או תסמין שלה. כך או כך, הציות הצבאי, אשר – לפי המסורת הגרמאנית – היה כרוך בהענקת קרקעות ללוחמים, היה בעיה מהותית: כשהאימפריה יצאה למלחמה, היא פעלה באופן איטי מאוד ובלתי יעיל.

ניתוח[עריכת קוד מקור | עריכה]

חולשת הקיסרים במאות ה-11 וה-12[עריכת קוד מקור | עריכה]

חולשת הקיסרים במאות ה-11 וה-12 הייתה נעוצה, לפי ההיסטוריון ז'אק לה גוף בשני גורמים עיקריים: הראשון, עיקר האינטרסים הקיסריים הופנו דרומה, לכיוון איטליה, אליה ערכו מסעות רבים בהזניחם את הצפון. הצבת איטליה בראש מעייניהם נבעה בראש ובראשונה מחשיבותה של רומא, כעיר ההכתרה הסמלית, אך רומא הייתה נתונה לשלטון האפיפיור מולו הייתה נטושה מלחמה בהקשר למאבק על עליונות השלטון החילוני מול זה הדתי. כמו כן, באיטליה, בעיקר בשטחי ערי המדינה שבצפונה, נמצאו הנחלות הפוריות והעשירות ביותר והמיסים שיכלו להעלות היו גבוהים מאלה של נחלות גרמניות. אך ערי המדינה היו רבות, נתונות למערכת בריתות אד-הוק ומרדניות באופיין.

הגורם השני, המשלים, לחולשת הקיסרים היה המחסור בבעלי ברית טובים ויציבים. האצולה הוותיקה העדיפה את עקרון הבחירה על עקרון הירושה השלטונית ולפיכך הייתה בלתי-אמינה. בפרט, נאמנותם של נסיכי הכנסייה הייתה לרוב בראש ובראשונה לאפיפיור ולא לקיסר. הקיסרים ניסו להעלות מעמד של אצולת-שירות או אצולה חדשה, שהתבססה על נותני שירות (כלכלי, מנהלי או צבאי) שהועלו למדרגת אצילים, אולם אלו, במקום שייטו חסד לקיסר, ביקשו להיטמע עד מהרה במעמד האצולה הוותיק ואימצו את סלידתו מהשלטן הקיסרי. לאצילים אלה הוענקו גם בדרך כלל טירות משמר או אחוזות מרוחקות באיטליה, שם התבקשו לשמש כ"שוט הקיסר". קיסרים מסוימים, בראשם היינריך החמישי, העניקו פריווילגיות לערים, בתקווה שיזכו בכך בתמיכתן, אך האופי הדמוקרטי יחסית של הערים וחוסר ההומוגניות שלהן לא איפשרו להן להיות בנות-ברית נאמנות לקיסר.

כמו כן, בפנייה דרומה הזניחו הקיסרים אצילים חזקים שכבשו להם נחלות בצפון ובמזרח ועשו בהן כבתוך שלהם, שבראשם נודע בהיסטוריה, היינריך הארי, דוכס סקסוניה ובוואריה. ההתמודדות מול אצילים חזקים אלו הובילה למרידות רחבות היקף, הגדולה שבהן ב-1192 נערכה בתמיכתו של ריצ'רד לב הארי, מלך אנגליה.[97]

האימפריה הרומית הקדושה בזמן המוות השחור[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – המוות השחור

המוות השחור (הידוע גם בכינוי "המגפה השחורה"), הייתה המגפה הקטלנית ביותר שחוותה אירופה בהיסטוריה, וכנראה גם הנוראה ביותר במספר ההרוגים שגבתה (כ-50 מיליון איש מתו מתוך 80 מיליון איש באירופה לבדה).[98] בהקשרה לאימפריה הרומית הקדושה, היא פרצה משלושה אזורים אך תחילתה הופיעה באזור גרמניה של היום מאזור אוסטריה, והאימפריה עצמה "הותקפה" משלושה אזורים אפשריים שונים:[99][100]

  • אזור אוסטריה ושווייץ
  • אוזר מזרח צרפת- כנראה הגיעה דרך מעבר כוחות צבאיים שנהגו באותה התקופה לעבור לצד נהר הריין
  • אזור הצפון- דרך מסעות מסחר מאנגליה ונורווגיה

בזמן המגפה היה על כס השלטון קרל הרביעי. הוא הוציא עצמו היה דיו אובד עצות. הוא, לצד הכנסייה הקתולית של אותה התקופה, היו מהמתנגדים העיקריים לרדיפות ולפרעות שהתחוללו ביהודי אירופה. למרות זאת הגינויים שתקף והטיח באנטישמיות באירופה של התקופה, הוא עצמו הציע לארכיבישוף מטריר כמות כסף נכבדה שנלקחה מהמשפחות היהודיות שמתו בהמוניהן במגפה, בנוסף לאלו שעתידים להיות מאזור אלזס-לורן.[101]

היסטוריה של האימפריה הרומית הקדושה במסעי הצלב[עריכת קוד מקור | עריכה]

מסע הצלב השני[עריכת קוד מקור | עריכה]

היה בתקופתו של קונארד השלישי בו הוא לקח נרחב חלק בשנות החמישים של המאה ה-12- כל זאת כשהמסע נתון תחת פיקוד שמקורו היה מצרפת של ימנו אך דרך הנהגתו הייתה לא מוצלחת במיוחד והובילה לכישלון על כיבוש דמשק בשנת 1148.[66] הפיקוד הצרפתי אותם הימים עמד בימי לואי השביעי. ברנארד מקלרוו עותה התקופה ביסס את התעמולה שהטיפה לקראת המסע אותה התקופה. ידוע כי באותו הזמן בתוככי האימפריה הרומית, באזור ערי חבל הריין, הופיע אדם בשם רודולף הציסטרציאני שהיה לנזיר המטיף למסע הצלב כל זאת בעידוד אמירות כנגד יהודי אירופה. שמע ברנארד מקלוורו את המאורעות כנגד יהודי האימפריה שקרו עקב ההטפות של רודולף והחליט לצאת כנגדו בפומבי, כאקט העומד בניגוד מובהק לתעמולה האנטישמית שאותה הוביל רודולף. בכתבי יד מאותם הימים נראה כי אלו היו דבריו של רודולף:[102]

"רודולף בליעל, ורדף לישראל במעל. כומר לעבודה זרה קם על עם ה' להשמיד ולהרוג ולאבד כהמן הרשע. ויצא מארץ צרפת וילך בכל ארץ אשכנז (אזור גרמניה של היום), השם ישמרה אמן, לתור ולציין ולעבד בשתי וערב את הנוצרים. ואלוצדברי הסתתו: "נקמו נא את נקמת הצלוב משונאיו העומדים לפניכם ואחר-כך תלכו להילחם עם הישמעאלים"

"תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל,כרך ראשון, מסעי-הצלב והממלכה הראשונה", מאת יהושע פראוור, עמ' 262

בכל בהמשך הזמן קונארד להעביר את צבאו דרך פנים היבשת בעוד שאחיו הנוצרים האחרים כגון בני אנגליה ובני ארצות השפלה מעבירים את לוחמיהם כדרך הים כשהם לקוחים בידיהם עיר חשובה נוספת שנפלה בידי כוחות מוסלמיים קודם לכן והיא היום לבירת פורטוגל בימים העתידים לבוא, ליסבון. קונארד עצמו לא הצליח במשימה וצבאו נפגעו קשות על ידי הצבא הסלג'וקי. חלקיקים מצבא קונארד הגיעו לתחומי העיר עכו, אך היו רק מעטים מהם בלבד.[103]

מסע הצלב השלישי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – האימפריה הרומית הקדושה במסע הצלב השלישי

מסע הצלב השלישי שהונהג בידי פרידריך ברברוסה הכיל כמות קשה לעיכול לבני אותם הימים (כהגדול מכל מסעי הצלב[104]) מבחינת גודל והיקף הלוחמים אותם הוביל אל ארץ הקדוש (סך הכל כנראה כ-15,000 לוחמים שהם עצמם מתפלגים ל-3,000 אבירים).[105] אל צבאו של ברברוסה הצטרפו גם שנים עשר בישופים בנוסף לעשרים ושישה רוזנים במספר ואף שני מרקיזים- כל אלו הצטרפו אל המסע בשנת שהתחיל בשנת 1190.[66] הגורם למסע הייתה תבוסת ממלכת ירושלים בקרב קרני חיטין. ההסבר האפיפיורי לתבוסה הנוצרית בקרב זה טענה כי חטאי אנשי ממלכת ירושלים הביאו את זה על עצמם, בדיוק כמו באירועים נוספים ורבים מהתנ"ך הנוצרי. עם זאת הטיעון הזה לא צלח במיוחד בקרב האנשים הנותרים חוץ מהכנסייה עצמה באירופה. האסון אותה התקופה היה כל כך גדול עד כחמש שנים הוכרזו כשנות אבל, כאשר האפיפיור מפעיל רפורמה שמטרתה לטהר את אנשי אירופה מחטאיהם ולהחזיר אותם אל דרך המוטב. היא נראתה בשטח בצום מאורגן בכל יום שישי ושבת, כאשר נוסף אל כל זאת ימנעו האנשים שלא תחת חסות הכנסייה מאכילת בשר ביום השביעי והרביעי בשבוע-כל זאת על מנת לא להרפות מתושבי אירופה את זיכרון האירוע ואת הרצון לשינוי. כך גם הרמות הגבוהות בהם הקרדינאלים ואף האפיפיור עצמו ימנעו בנוסף לכל גם ביום השני במספר לשבוע. העידוד למסע החדש התבצע בידי האפיפיור בהחדש והוא גרגוריוס השמיני שבדיוק החליף את קודמו (אורבנוס השלישי) בתפקיד. כהונתו הקצרה של גרגוריוס השלישי והובילה בסופו של דבר לבחירת קלמנס השלישי לתפקיד האפיפיורי ולמוביל נוסף של מסע הצלב. הכסף למסע עצמו הוקצב מאוצר הכנסייה הקתולית דאז.אל המסע אז עמדו ניגודים פוליטיים ברורים בין המדינות שהובילו אותו-האימפריה הרומית הקדושה בנוסף לממלכה הצרפתית של פיליפ השני ולממלכת אנגליה שהונהגה בידי ריצ'רד לב ארי.[106] כך גם הצטרף אל ברברוסה בנו פרידריך השישי משוואביה. ברברוסה קודם לכן השתתף במסע הצלב השני כלוחם אך פרסומו העיקרי נובע מהיותו מוביל המסע השלישי במספר.[66] כשיצא ברברוסה אל מסע הצלב, היה הוא צריך לאפשר את דרכו של צבאו אל ארץ ישראל דרך מדינות שתחומיהן היו בדרך. הוא היה צריך להעביר משא ומתן עם איסאק אנגלוס, קיסר האימפריה הביזנטית כדי שיוכל להעביר את חיליו בשטחו ואף עם סולטן איקוניום אותה העת (סולטנות באזור טורקיה של היום).[104] נוסף אל כלו אלו הייתה השאיפה הקיסרית של ברברוסה להידמות ולהגיע לגדולה כמו של קרל הגדול (לא כמו הכנסייה הקתולית שיצאה למסע מתוך מקום דתי). הציפיות מברברוסה היו גדולות. אנשים מכל רחבי אירופה ראו בו, גם אם היה הוא לא נותן חסות עליהם כמעין הקיסר שלהם עצמם גם, כל זאת מפני שהחליט להשתתף במסע הצלב השלישי לארץ הקודש. חשוב לציין שבאותה העת הופיע מכתב מזויף באירופה שהפיץ שמועות על כיבושים שלמעשה היו בדיוניים שעל פיהם פרדריך כבש אזורים כגון סוריה, פרס, חלקים מחצי האי הערבי, אזורים מאתיפיה ומאוריטניה של היום ואף אזורים בארמניה.[107][דרוש מקור] לאחר מות פרידריך ברברוסה בדרכו אל ארץ הקודש (מטביעה בנהר הסלף ב-10 ביוני 1990[104]) המשיך בנו היינריך השישי לנהל את המסע כשהוא עצמו נמצא עמוק בתחומי האימפריה (הוא נמנע מלצאת למסע עקב היותו חולה אותו הזמן). היינריך החליט לגבות את חיליו של ברברוסה בתוספת שנייה של חיילים בשנת 1197. מטרה עיקרית והיא כיבוש ירושלים במסע צלב זה לא הושגה אך היא הייתה בעלת חשיבות מכרעת לממלכת ירושלים ולממלכות הצלבניות השכנות כשחלק גדול מהאיום המוסלמי נגדם נפסק.[66]

מילון מושגים היסטוריים נבחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאבק האינווסטיטורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מאבק האינווסטיטורה

מאבק האינווסטיטורה (מילולית: מסירת המשרה), הייתה פרשיה ומאבק מתמשך בין הכנסייה הקתולית, בראשות הכס הקדוש לבין האימפריה הרומית הקדושה, שבראשותה הקיסר בעל התואר "אגוסטוס" שהוא גם המלך הגרמני. המאבק הגיע לשיאו בזמן מלכותו של הקיסר היינריך הרביעי בין גרגוריוס השביעי. הפרשיה דיברה על הקרע בין שני רצונות מנוגדים, כלומר של הכנסייה והקיסרות למנות בישופים משלה לכל חבל ארץ/דוכסות/רוזנות וכדומה באימפריה הרומית הקדושה. כל מדינה הייתה בחורת על פי התקנות בישוף משלה על רצון העם וחבר אנשי הדת אך בפועל הייתה הבחירה מבוצעת על ידי הקיסר, שמינה בישופים מטעמו שהיו במקביל גם בעלי אדמות (וסאלים). הכנסייה הקתולית הייתה עם רגשות פגועים מהמהלך מפני שגורם חיצוני וחילוני שאמור להיות תחתיה הוא זה שבוחר את חלק גדול מנציגיה בעולם המערבי. היינריך קיבל דרישה מגרגוריוס השביעי לרכז את כוח המינוי אך ורק לכנסייה והוא סירב קשות. הבישופים הקיימים בשטח ששמעו זאת בנוסף לכל החריפו את המאבק והצטרפו לצידוד בקיסר. הם התכנסו בזמן מוגדר והחליטו להרחיק לכת ואף להחרים את האפיפיור. מנגד עמדו הנסיכים הבוחרים, שליטי המדינות המרכיבות את האימפריה לצד גרגוריוס. הוא מצידו החרים את הייניריך הרביעי, ובצעד מכונן שהוא מצדד בחסד האל הוא קרא להפרת שבועת האמונים של הנסיכים הבוחרים לקיסר. הנסיכים החליטו להתקומם, וכך באמת היה. להנייריך לא נותרה ברירה והוא נאלץ להביע חנינה כלפי האפיפיור. בכך הגיע בשיירה אל איטליה דרך האלפים עד למקום בו השתכן האפיפיור באותו הזמן הספציפי בטוסקנה – טירת קנוסה. היינריך חיכה במשך כשלושה ימים בבגדי מאסר בפתח הטירה בתקווה כי שעריה יפתחו. בסופו של דבר הם נפתחו וסלח הקיסשיג ניצחון מוחץ וחיזוק משמעותי במיוחד לכוחו באירופה.[108]עם זאת המאבק לא תם והחרם חזר אחרי כשלוש שנים. היינריך הרביעי לא גמר בזאת והצליח לכבוש את רומא בשנת 1084. מעט זמן לאחר מכן הנורמנים מסציליה הביסו אותו עקב תמיכתם בכס, והיינריך נסוג אחורה. פתרון מסוים התרחש רק עשרות שנים אחר כך, ונודע בשם קונקורדט וורמס. הוא נודע בוויתור הקיסרי על מינוי הבישופים. בכל מקרה לא נשללה חירותו לחלוטין, והוא עדיין היה יכול להיות נוכח ולנסות להטות ולהשפיע על דעת החברים בדיונים.[109]

קונקורדט וורמס[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קונקורדט וורמס

קונקורדט וורמס הוא למעשה שמו המאוחר של הסכם המורכב משני מסמכים בין האפיפיורות לבין הקיסר האימפריאלי. ההסכם עצמו מנסח כי הבישוף הנבחר לתפקיד מקבל אותו בעזרת חפצים המייצגים את הכס הקדוש. עם זאת לקיסר הייתה את היכולת לפי ההסכם להתערב ולצפות בטקס ההכתרה. בנוסף לכך הבישוף נבחר על פי עיקרי התהליך הקתולי המקובל. בניגוד לכך היה מוכתר הבישוף על ידי שרביט וסמל אימפריאלי עליו. הפעולה של העברת המסכות עם השרביט הזכירה לבישוף הנבחר כי הוא חייב אמונים למוסד אשר מינה אותו והוא המוסד האימפריאלי. למעשה העברה זאת של המוסד המלכותי המיוצג בשרביט מייצגת את אחד מהניתוקים הראשונים בין הכנסייה לממשל החילוני שבעיני רבים בהמשך נתפש גם כמקור לחילון האירופאי במאות הבאות ולהמשך ההתנקות ההדרגתית מהכנסייה. בכל מקרה האפיפיור ראה בכך ניצחון לטובתו – הוא היה בטוח כי הוא השיג את רוב מטרותיו ואף הפיץ את המסמך לאנשים אחרים באירופה בתור מקור לגאווה.[110] בכל מקרה המהלך נועד כדי כביכול לסיים את מבאסק האינווסטיטורה שאליו הוא משתייך אך מבלי לרדת ולפתור אותו לעומקו.[44]

בולת הזהב של שנת 1356[עריכת קוד מקור | עריכה]

בולת הזהב של שנת 1356(אנ') הסדירה את שאלת הנסיכים הבוחרים באימפריה- כלומר היא הגדירה את המדינות שבראשן יעמוד נסיך בוחר.[111]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Peter H. Wilson, Heart of Europe- A History of the Holy Roman Empire, Harvard University Press, 2016, עמ' 19-21
  2. ^ 2.0 2.1 Peter H. Wilson, Heart of Europe- A History of the Holy Empire, Harvard University Press, 2016, עמ' 21
  3. ^ Peter H. Wilson, Heart of Europe- A History of the Holy Roman Empire, Harvard University Press, 2016, עמ' 23-24
  4. ^ Peter H. Wilson, Heart of Europe- A History of the Holy Roman Empire, Harvard University Press, 2016, עמ' 24
  5. ^ Peter H. Wilson, Heart of Europe- History of the Holy Roman Empire, Harvard University Press, 2016, עמ' 25
  6. ^ Herodotus MK2 The Father of History (10 בפברואר 2017), Dynasties The Holy Roman Empire, בדיקה אחרונה ב-17 במרץ 2017 
  7. ^ http://www.bbc.co.uk/history/historic_figures/charlemagne.shtml
  8. ^ Holy Roman Emperors - World History Online, www.heeve.com
  9. ^ 9.0 9.1 Peter H. Wilson, Heart of Europe- A History of The Holy Roman Empire, Harvard University Press, 2016, עמ' 27
  10. ^ 10.0 10.1 האנושות, מסדה, עמ' 601
  11. ^ Holy Roman Emperors - World History Online, www.heeve.com
  12. ^ December 25 800 - Charlemagne is Crowned the First Holy Roman Emperor - On this day in History, www.mapsofworld.com
  13. ^ Charlemagne - Facts & Summary - HISTORY.com, HISTORY.com
  14. ^ Francois Velde, The Title of Emperor, www.heraldica.org
  15. ^ 15.0 15.1 15.2 15.3 15.4 15.5 15.6 האנושות, מסדה, עמ' 601
  16. ^ Internet History Sourcebooks, sourcebooks.fordham.edu
  17. ^ Peter H. Wilson, Heart of Europe- A History of the Holy Roman Empire, Harvard University Press, 2016, עמ' 145
  18. ^ "Louis The Pious Biography". בדיקה אחרונה ב-21 בנובמבר 2016. 
  19. ^ "Lothair I - A Concise Biography". About.com Education. בדיקה אחרונה ב-23 בנובמבר 2016. 
  20. ^ 20.00 20.01 20.02 20.03 20.04 20.05 20.06 20.07 20.08 20.09 20.10 20.11 20.12 20.13 20.14 20.15 20.16 20.17 20.18 20.19 20.20 20.21 Peter H. Wilson, Heart of Europe- A History of The Holy Roman Empire, Harvard University Press, 2016, פרק מפות (מספר 2)
  21. ^ Peter H. Wilson, Heart of Europe- A History of The Holy Roman Empire, Harvard University Press, 2016, עמ' 704
  22. ^ 22.0 22.1 22.2 22.3 22.4 22.5 peter H. Wilson, Heart of Europe, Harvard University Press, 2016, עמ' 705
  23. ^ Lewis Sergeant, The Franks: From Their Origin as a Confederacy to the Establishment of the Kingdom of France and the German Empire, USA: Createspace, 2014, עמ' עמוד ראשון של הפרק France and Germany
  24. ^ David Gilmour, The Purusit of Italy, Frrar, Straus and Giroux, 2011, עמ' 56
  25. ^ שלמה נאמן, לידתה של ציוויליזציה, אלף שנות אירופה לאטינית, ספרית פועלים ואוניברסיטת תל אביב, 1975, עמ' 193-194
  26. ^ 26.0 26.1 26.2 26.3 26.4 Complete List of the Holy Roman Emperors, www.holyromanempireassociation.com
  27. ^ "Otto II | Holy Roman emperor". Encyclopedia Britannica (באנגלית). בדיקה אחרונה ב-18 במרץ 2017. 
  28. ^ 28.0 28.1 28.2 28.3 28.4 28.5 "Otto III | Holy Roman emperor". Encyclopedia Britannica (באנגלית). בדיקה אחרונה ב-18 במרץ 2017. 
  29. ^ 29.0 29.1 John R. Sommerfeldt, The Flight and Fall of the Eagle, A History of Medieval Germany 800-1648, Hamilton Books, 2017, עמ' 31
  30. ^ John R. Sommerfeldt, The Flight and Fall of the Eagle, A History of Medieval Germany 800-1648, Hamilton Books, 2017, עמ' 32
  31. ^ John R. Sommerfeldt, The Flight and Fall of the Eagle-A History of Medieval Germany 800-1648, Hamilton books, 2017, עמ' 34-35
  32. ^ 32.0 32.1 Adam Zamoyski, Poland-A History, William Collins, 2009, עמ' 8
  33. ^ 33.0 33.1 "Henry II | Holy Roman emperor". Encyclopedia Britannica (באנגלית). בדיקה אחרונה ב-17 במרץ 2017. 
  34. ^ CATHOLIC ENCYCLOPEDIA: St. Henry II, www.newadvent.org
  35. ^ "Henry II | Holy Roman emperor". Encyclopedia Britannica (באנגלית). בדיקה אחרונה ב-17 במרץ 2017. 
  36. ^ 36.0 36.1 Editions Magnificat, Lives of the Saints, Saint Henry II, King of Germany and Emperor of the Holy Roman Empire, magnificat.ca (באנגלית)
  37. ^ 37.0 37.1 Saint Henry, Emperor and Benedictine Oblate | Vultus Christi, vultuschristi.org (בBritish English)
  38. ^ 38.0 38.1 Peter H. Wilson, Heart of Europe- A History of The Holy Roman Empire, Harvard University Press, 2016, עמ' 51
  39. ^ ז'אק לה גוף, ימי הביניים בשיאם, דביר, 1993, עמ' 74-75
  40. ^ Henry III (Holy Roman Empire) facts, information, pictures | Encyclopedia.com articles about Henry III (Holy Roman Empire), www.encyclopedia.com (באנגלית)
  41. ^ Peter H. Wilson, Heart of Europe- A History of The Holy Roman Empire, Harvard University Press, 2016, עמ' 55
  42. ^ 42.0 42.1 Peter H. Wilson, Heart of Europe- A history of the Holy Roman Empire, Harvard University Press, 2016, עמ' 710
  43. ^ 43.0 43.1 Peter H. Wilson, Heart of Europe- A History of the Holy Roman Empire, Harvard University Press, 2016, עמ' 711
  44. ^ 44.0 44.1 44.2 Peter H. Wilson, Heart of Europe- A History of the Holy Roman Empire, Harvard University Press, 2016, עמ' 712
  45. ^ 45.0 45.1 David Gilmour, The Pursuit of Italy, Farrar, Straus and Giroux, 2011, עמ' 57
  46. ^ John R. Sommerfeldt, The Flight and Fall of the Eagle-A History of Medieval Germany 800-1648, Hamilton Books, 2017, פרק 12, עמ' 97
  47. ^ Peter H. Wilson, Heart of Europe- A History of the Holy Roman Empire, Harvard University Press, 2016, עמ' 62
  48. ^ Frederick I (Holy Roman Empire) facts, information, pictures | Encyclopedia.com articles about Frederick I (Holy Roman Empire), www.encyclopedia.com
  49. ^ "Frederick I | Holy Roman emperor". Encyclopedia Britannica. בדיקה אחרונה ב-25 בנובמבר 2016. 
  50. ^ John R. Spmmerfeldt, The Flight and Fall of the Eagle-A History of Medieval Germany 800-1648, Hamilton Books, 2017, עמ' 98
  51. ^ 51.0 51.1 51.2 51.3 Peter H. Wilson, Heart of Europe- A History of the Holy Roman Empire, Harvard University Press, 2016, עמ' 62
  52. ^ יהושע פראוורתולדות ממלכת הצלבנים בארץ-ישראל, כרך שני, מסעי-הצלב והממלכה השנייה, מוסד ביאליק, 1971, עמ' 10
  53. ^ 53.0 53.1 53.2 David Gilmour, The Pursit of Italy, Farrar, Straus and Giroux, 2016, עמ' 58
  54. ^ 54.0 54.1 54.2 רוברט לופז, לידתה של אירופה, דביר, 1990, עמ' 250
  55. ^ Peter H. Wilson, Heart of Europe- A History of the Holy Roman Empire, Harvard University Press, 2016, עמ' 64
  56. ^ ז'אק לה גוף, ימי הביניים בשיאם, דביר, 1993, עמ' 80
  57. ^ יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ-ישראל, כרך שני, מסעי-הצלס והממלכה השנייה, מוסד ביאליק, 1971, עמ' 11
  58. ^ Peter H. Wilson, Heart of Europe- A History of the Holy Roman Empire, Harvard University Press, 2016, עמ' 714
  59. ^ 59.0 59.1 59.2 59.3 "Henry VI | Holy Roman emperor". Encyclopedia Britannica. בדיקה אחרונה ב-28 בנובמבר 2016. 
  60. ^ 60.0 60.1 60.2 John R. Sommerfeldt, The Flight and Fall of the Eagle-A History of Medieval Germany 800-1648, Hamilton Books, 2017, עמ' 119
  61. ^ "Henry VI | Holy Roman emperor". Encyclopedia Britannica. בדיקה אחרונה ב-28 בנובמבר 2016. 
  62. ^ 62.0 62.1 Peter H. Wilson, Heart of Europe- A history of the Holy Roman Empire, Harvard University Press, 2016, עמ' 716-717
  63. ^ "Otto IV | Holy Roman emperor". Encyclopedia Britannica. בדיקה אחרונה ב-28 בנובמבר 2016. 
  64. ^ "John | king of England". Encyclopedia Britannica. בדיקה אחרונה ב-28 בנובמבר 2016. 
  65. ^ 65.0 65.1 65.2 David Gilmour, The Pursuit of Italy, Ffarrar,Straus and Giroux, 2011, עמ' 62
  66. ^ 66.0 66.1 66.2 66.3 66.4 66.5 66.6 Peter H. Wilson, Heart of Europe- A History of the Holy Roman Empire, Harvard University press, 2016, עמ' 146
  67. ^ Frederick II (Holy Roman Empire) facts, information, pictures | Encyclopedia.com articles about Frederick II (Holy Roman Empire), www.encyclopedia.com
  68. ^ "Frederick II | Holy Roman emperor". Encyclopedia Britannica. בדיקה אחרונה ב-28 בנובמבר 2016. 
  69. ^ David Gilmour, the Pursuit of Italy, Farrar, Straus and Giroux, 2011, עמ' 63
  70. ^ 70.0 70.1 רוברט לופז, לידתה של אירופה, דביר, 1990, עמ' 342
  71. ^ 71.0 71.1 71.2 Peter H. Wilson, Heart of Europe- A History of the Holy Roman Empire, Harvard University press, 2016, עמ' 147
  72. ^ 72.0 72.1 Peter H. Wilson, Heart of Europe- A History of the Holy Roman Empire, Harvard University Press, 2016, עמ' 719
  73. ^ Death of Emperor Frederick II | History Today, www.historytoday.com
  74. ^ 74.0 74.1 Peter H. Wilson, Heart of Europe- A History of The Holy Roman Empire, Harvard University Press, 2016, עמ' 67
  75. ^ 75.0 75.1 רוברט לופז, לידתה של אירופה, דביר, 1990, עמ' 345-346
  76. ^ Mary Platt Parmele, A Short History of Germany, Cosimo, 2006, עמ' 47
  77. ^ Henry VII, Holy Roman Emperor - Dictionary definition of Henry VII, Holy Roman Emperor | Encyclopedia.com: FREE online dictionary, www.encyclopedia.com
  78. ^ 78.0 78.1 Peter H. Wilson, Heart od Europe- A History of the Holy Roman Empire, Harvard University Press, 2016, עמ' 392
  79. ^ רוברט לופז, לידתה של אירופה, דביר, 1990, עמ' 422
  80. ^ "Louis IV | Holy Roman emperor". Encyclopedia Britannica (באנגלית). בדיקה אחרונה ב-13 בפברואר 2017. 
  81. ^ 81.0 81.1 "Charles IV | Holy Roman emperor". Encyclopedia Britannica (באנגלית). בדיקה אחרונה ב-13 בפברואר 2017. 
  82. ^ World Heritage Encyclopedia, World Heritage Encyclopedia, www.worldheritage.org (באנגלית)
  83. ^ 83.0 83.1 83.2 Peter H. Wilson, Heart of Europe- A History of the Holy roman Empire, Harvard University Press, 2016, עמ' 389-391
  84. ^ Charles IV (Karel IV.) - Czech king and Holy Roman Emperor, www.myczechrepublic.com
  85. ^ פרופסור פרידריך הר, ימי הביניים ותרבותם, אירופה 1100–1350, הדר, 1965, עמ' 385
  86. ^ Peter H. Wilson, Heart of Europe- A History of the Holy Roman Empire, Harvard University Press, 2016, עמ' 393
  87. ^ Peter H. Wilson, Heart of Europe- A History of the Holy Roman Empire, Harvard University Press, 2016, עמ' 731
  88. ^ "Council of Constance | Roman Catholicism". Encyclopedia Britannica (באנגלית). בדיקה אחרונה ב-13 בפברואר 2017. 
  89. ^ Peter H. Wilson, Heart of Europe- A History of the Holy roman Empire, Harvard University Press, 2016, עמ' 72
  90. ^ 90.0 90.1 Peter H. Wilson, Heart of Europe- A History of the Holy Roman Empire, Harvard University Press, 2016, עמ' 401
  91. ^ Peter H. Wilson, Heart of Europe- A History of the Holy Roman Empire, Harvard University Press, 2016, עמ' 732
  92. ^ 92.0 92.1 "Frederick III | Holy Roman emperor". Encyclopedia Britannica (באנגלית). בדיקה אחרונה ב-16 במרץ 2017. 
  93. ^ Holy Roman Emperor Frederick III - 1440-1493, www.holyromanempireassociation.com
  94. ^ 94.0 94.1 Peter H. Wilson, Heart of Europe- A History of the Holy Roman Empire, Harvard University Press, 2016, עמ' 735
  95. ^ Hoftag, memim.com
  96. ^ Joachim Whaley, Germany and the Holy Roman Empire, Oxford University Press, 2012, עמ' 67-68
  97. ^ ז'אק לה גוף, ימי הביניים בשיאם, עמ' 82-86
  98. ^ "Your 60-second guide to the Black Death". History Extra (באנגלית). בדיקה אחרונה ב-20 בפברואר 2017. 
  99. ^ Ole Jørgen Benedictow, The Black Death, 1346-1353: The Complete History, The Boydell Press, 2004, עמ' 188
  100. ^ The Black Death: The Greatest Catastrophe Ever | History Today, www.historytoday.com
  101. ^ Joseph Patrick Byrne, The Black Death, Greenwood Press, 2004, עמ' 134
  102. ^ יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ-ישראל, כרך ראשון, מסעי הצלב והממלכה הראשונה, מוסד ביאליק, 1963
  103. ^ יאיר ברק, בצל הצלב-ארץ ישראל בתקופת הצלבנים, מסדה, 1976, עמ' 90-92
  104. ^ 104.0 104.1 104.2 יאיר ברק, בצל הצלב-ארץ ישראל בתקופת הצלבנים, מסדה, 1976, עמ' 118
  105. ^ Peter H. Wilson, Heart of Europe- A History of the Holy Roman Empire, Harvard University Press, 2016, עמ' 322
  106. ^ יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ-ישראל, כרך שני, מסעי הצלב והממלכה השנייה, מוסד ביאליק, 1971, עמ' 4
  107. ^ יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ-ישראל, כרך שני, מסעי-הצלב והממלכה השנייה, מוסד ביאליק, שלישית, 1971, עמ' 12
  108. ^ פרופ' א. צ'ריקובר, היסטוריה כללית ימי הביניים, אמנות, 1966, עמ' 85
  109. ^ פרופ' א. צ'ריקובר, היסטוריה כללית ימי הביניים, אמנות, 1966, עמ' 86
  110. ^ Peter H. Wilson, Heart of Europe- A History of the Holy Roman Empire, Harvard University Press, 2016, עמ' 60-61
  111. ^ Golden Bull of 1356, www.holyromanempireassociation.com