יחסי ארצות הברית–מרוקו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
יחסי ארצות הברית–מרוקו
ארצות הבריתארצות הברית מרוקומרוקו
Morocco USA Locator.png
ארצות הברית מרוקו
שטחקילומטר רבוע)
9,833,517 446,550
אוכלוסייה
329,256,465 34,314,130
תמ"ג (במיליוני דולרים)
19,490,000 298,600
תמ"ג לנפש (בדולרים)
59,194 8,702

יחסי ארצות הברית–מרוקו הם היחסים הבילטרליים בין ארצות הברית של אמריקה וממלכת מרוקו.

היחסים בין ממלכת מרוקו וארצות הברית מתוארכים עוד ממלחמת העצמאות של ארצות הברית. מרוקו נותרה אחת מבעלות בריתה הוותיקות והקרובות ביותר של ארצות הברית בצפון אפריקה, תואר שאושר על ידי מדיניות אפס-הסובלנות של מרוקו כלפי אל-קאעידה וארגוניה. מרוקו גם סייעה לסוכנות הביון המרכזית בחקירת אנשי אל-קאעידה שנתפסו באפגניסטן, עיראק, אינדונזיה, סומליה ובמקומות אחרים בתקופת ממשל ג'ורג' ווקר בוש, שתיאר את מרוקו כבעלת ברית עיקרית שאינה בנאט"ו.

נשיא ארצות הברית ג'ורג' ווקר בוש עם מוחמד השישי, מלך מרוקו הנוכחי בחדר הסגלגל, 23 באפריל 2003

יחסי ארצות הברית-מרוקו נכונו בשנת 1787, כאשר הסנאט של ארצות הברית אשרר את הסכם השלום והחברות בין שתי המדינות אשר נדון ב-1786[1][2]. ב-1836 נחתם הסכם זה, המהווה את הברית הארוכה ביותר בין שתי המדינות. מרוקו היא גם אחת המדינות המעטות באפריקה שלא מחייבות אזרחים אמריקאים להחזיק באשרת שהייה במדינתה.

לארצות הברית שגרירות ברבאט, מרוקו ולמרוקו שגרירות בוושינגטון הבירה.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

היסטוריה מוקדמת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1786, מרוקו תחת הסולטאן מוחמד השלישי הפכה למדינה הערבית, האפריקאית הראשונה והמוסלמית הראשונה לחתום על הסכם עם ארצות הברית.

ב-20 בדצמבר 1777 הזמין הסולטאן מוחמד בן עבדאללה את הקונסול ההולנדי בסלא לכתוב מכתבים לסוחרים והקונסולים האירופאים בטנג'יר, סלא, לראצ'ה ואסואירה. ולפי המכתבים, ספינות שלהן דגל ארצות הברית יכולות לעגון בנמלי מרוקו, לצד אלה של מדינות אירופה שאין להן יחסים דיפלומטיים עם מרוקו, כדוגמת רוסיה ופרוסיה. מידע על רצונו של הסולטאן לקיים יחסים ידידותיים עם אמריקה לא הגיע לבנג'מין פרנקלין שהיה אז בפריז לפני אפריל 1778[3]. בשנת 1777 הפכה מרוקו לאומה הראשונה שהכירה רשמית בעצמאותה של ארצות הברית[4][5] - אך "הכרה" זו לא כללה את האמנה הנדרשת ולא את חילופי השגרירים, אלא את כניסת הספינות האמריקאיות. הסולטאן חיפש רבות אחר דיפלומט אמריקאי שינהל משא ומתן על אמנה רשמית, אך בינתיים פיראטים מרוקאים איימו על הספינות האמריקאיות בים התיכון. לבסוף הגיע תומאס ברקלי, קונסול ארצות הברית בצרפת, למרוקו בשנת 1786. הוא ניהל משא ומתן על אמנת הידידות המרוקאית-אמריקאית (אנ'), שנחתמה מאוחר יותר באותה שנה באירופה על ידי הדיפלומטים האמריקאים ג'ון אדמס ותומאס ג'פרסון, ואושררה בידי הקונגרס האמריקאי ביולי 1787[6].

אחד המכתבים הרבים שהוחלפו בין אמריקה ומרוקו היה מהנשיא ג'ורג' וושינגטון למוחמד בן עבדאללה. ב-1 בדצמבר 1789 כתב במכתב על אי-מיסוד הקשר בין מרוקו לאמריקה. בוושינגטון הודה לסולטאן על הגנת הספינות האמריקאיות מפיראטים. לארצות הברית לא היה אז כוח ימי גדול, ולכן היא לא הצליחה להגן על ספינותיה בים התיכון.

מלחמת האזרחים האמריקנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כשצרפת נכבשה בידי גרמניה הנאצית במלחמת העולם השנייה, הצליחה הקולוניה הצרפתית במרוקו להתמודד עם מעצמות הציר. כאשר פלשו בעלות הברית למרוקו ב-8 בנובמבר 1942, נכנעו המגנים המרוקאים לפולשים האמריקנים והבריטים. זמן קצר לאחר כניעת מרוקו, שלח נשיא ארצות הברית פרנקלין דלאנו רוזוולט מסר למלך מרוקו, מוחמד החמישי, ושבח אותו על שיתוף הפעולה בין שתי המדינות.

במרוקו נועדו נשיא ארצות הברית פרנקלין דלאנו רוזוולט וראש ממשלת בריטניה וינסטון צ'רצ'יל, יחד עם ראשי המטות שלהם ומנהיגי צרפת החופשית, כדי לתכנן ולתאם את האסטרטגיה של בעלות הברית במלחמת העולם השנייה, בעיקר בזירה האירופאית, במה שנודע מאוחר כועידת קזבלנקה. במהלך הוועידה הסכימו בעלות הברית כי התוצאה היחידה שתסיים את הסכסוך היא "כניעה ללא תנאי" של כוחות הציר. הנשיא רוזוולט גם נועד באופן פרטי עם המלך מוחמד החמישי כדי להבטיח לו שארצות הברית תתמוך בעצמאותה של מרוקו מצרפת.

1956-2000[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאז קבלת העצמאות המרוקאית מצרפת ב-2 במרץ 1956, מרוקו טיפחה יחסים מיוחדים עם ארצות הברית, המבוססים על הקשרים ההיסטוריים בין שתי המדינות ועל רצף של חברויות אישיות בין מוחמד החמישי, חסן השני, ועכשיו מוחמד השישי למקביליהם בארצות הברית.

בנובמבר 1957 נסע המלך מוחמד החמישי לוושינגטון הבירה, כדי לקבל שיחת טלפון רשמית מהנשיא דוויט אייזנהאואר. שנתיים לאחר מכן, סגן הנשיא, ריצ'רד ניקסון, נסע לרבאט כדי להיפגש עם המלך.

ב-1961 עשה המלך חסן השני, יורשו של מוחמד החמישי, מספר ביקורים דיפלומטיים בארצות הברית כדי לנאום עם הנשיא ג'ון פיצג'רלד קנדי. המלך חסן השני מאוחר יותר נסע לוושינגטון ונפגש את הנשיאים לינדון ג'ונסון, ג'ימי קרטר, רונלד רייגן, ג'ורג' הרברט ווקר בוש וביל קלינטון.

במהלך המלחמה הקרה, מרוקו נותרה נייטרלית. אולם, בניגוד לרוב המדינות הערביות האחרות, הראתה מרוקו אהדה פרו-מערבית[7]. ואכן, חודש לאחר שניהל תרגילים צבאיים משותפים עם מרוקו מול חופי סהרה המערבית ב-1986, ביקר במרוקו מזכיר ההגנה דאז, קספר ויינברגר, כדי להודות למלך חסן השני על מאמציו בתהליך השלום בין מדינת ישראל ומדינות ערב. במישור הצבאי, חתמה מרוקו על הסכמים עם ממשלת ארצות הברית, המאפשרים לכוחות המזוינים של ארצות הברית גישה וזכויות מעבר לבסיסי חיל האוויר של ארצות הברית במרוקו[8].

הנשיא קלינטון טס אישית לרבאט ביולי 1999 כדי להשתתף בהלווייתו של המלך חסן השני, ולהיפגש עם יורשו, המלך מוחמד השישי. בשיחה בין השניים, הבהיר המלך מוחמד השישי כי הוא רוצה להמשיך את הידידות בת מאות השנים עם ארצות הברית. בנאומו הראשון כמלך בשנת 1999 תמך המלך מוחמד השישי במדיניותו של אביו להגנה על שלמותה הטריטוריאלית של האומה וחיזוק הקשרים עם מדינות אפריקה, ובנות בריתה של מרוקו באירופה ובאמריקה[9]. שנה לאחר מכן, קיים המלך מוחמד השישי את ביקורו הרשמי הראשון בוושינגטון.

כיום[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם תחילת המאה ה-21, שתי המדינות הפכו לבעלות ברית קרובות במלחמה בטרור. מרוקו הייתה בין המדינות הערביות והמוסלמיות הראשונות שהוקיעו את פיגועי 11 בספטמבר בארצות הברית והכריזו על הזדהות עם העם האמריקני במלחמה בטרור.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • (Jerome B. Bookin-Weiner and Mohamed El Mansour, eds. The Atlantic Connection: 200 Years of Moroccan-American Relations, 1786–1986 (Rabat: Edino, 1990

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ A Guide to the United States’ History of Recognition, Diplomatic, and Consular Relations, by Country, since 1776: Morocco, באתר Office of the Historian
  2. ^ The Barbary Treaties 1786-1816 Treaty with Morocco
  3. ^ Long-time Friends : Early US-Moroccan Relations 1777-87
  4. ^ The Encyclopedia of the Wars of the Early American Republic, 1783–1812: A Political, Social, and Military History
  5. ^ Why Morocco Matters To The U.S, באתר פורבס, 21 בנובמבר 2013
  6. ^ Priscilla H. Roberts and Richard S. Roberts, Thomas Barclay (1728–1793): Consul in France, Diplomat in Barbary (Lehigh University Press, 2008), pp. 189–223
  7. ^ Rosenblum, Jennifer & Zartman, William. “The Far West of the Near East” in The Foreign Policies of Arab States, Korany & Dessouki eds. New York: American University in Cairo Press, 2008, p. 320
  8. ^ Royal Moroccan Air Force
  9. ^ Rosenblum, Jennifer & Zartman, William. “The Far West of the Near East” in The Foreign Policies of Arab States, Korany & Dessouki eds. New York: American University in Cairo Press, 2008, p. 323