יחסי ישראל–נמיביה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף יחסי ישראל-נמיביה)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
יחסי ישראל–נמיביה
ישראלישראל נמיביהנמיביה

לחצו כדי להקטין חזרה

איראןטורקיהיווןיווןאיטליהספרדפורטוגלטורקמניסטןאפגניסטןכוויתעיראקסוריהלבנוןקפריסיןעומאןתימןאיחוד האמירויות הערביותקטרערב הסעודיתירדןישראלמצריםלובתוניסיהאלג'יריהמרוקוהאיים הקנרייםסהרה המערביתמאוריטניהמאליניז'רצ'אדסודאןדרום סודאןאריתריאהג'יבוטיסומליהאתיופיההרפובליקה המרכז-אפריקאיתקמרוןניגריהבניןטוגוגאנהחוף השנהבבורקינה פאסוליבריהסיירה לאוןגינאהסנגלגינאה ביסאוגמביהגינאה המשווניתגינאה המשווניתגבוןהרפובליקה של קונגואנגולהאנגולההרפובליקה הדמוקרטית של קונגואוגנדהקניהרואנדהבורונדיטנזניהמלאווימוזמביקזמביהנמיביהבוטסואנהזימבבואהדרום אפריקהלסוטואסוואטינימדגסקרראוניוןמאוריציוסקומורוIsrael Namibia Locator.svg
אודות התמונה
ישראל נמיביה
שטחקילומטר רבוע)
20,770 824,292
אוכלוסייה
8,424,904 2,533,224
תמ"ג (במיליוני דולרים)
317,100 26,600
תמ"ג לנפש (בדולרים)
37,638 10,500
משטר
דמוקרטיה פרלמנטרית רפובליקה

בין מדינת ישראל ורפובליקת נמיביה קיימים יחסים דיפלומטיים רשמיים נכון לשנת 2013, וכן שיתוף פעולה בנושאים שונים, בעיקר בתחום הכלכלה והמסחר. עם זאת, שתי המדינות אינן מחזיקות בשגרירויות רשמיות במדינה השנייה, כאשר מקום מושבו של השגריר הישראלי בנמיביה הוא דרום אפריקה, בעוד שנמיביה מיוצגת בישראל על ידי קונסוליית כבוד, אשר מקום מושבה בחיפה[1].

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

היחסים הדיפלומטיים בין שתי המדינות נוצרו לראשונה במהלך שנת 1994, ארבע שנים לאחר שנמיביה זכתה בעצמאותה מדרום אפריקה. עם זאת, גם בתקופה טרם קבלת עצמאותה של נמיביה, ישראל קיימה קשרים חשאיים ענפים עם גורמים שונים בנמיביה, כאשר מספר אישים ישראלים בכירים ביקרו בשטח נמיביה הכבוש, לרבות שר הביטחון הישראלי דאז, אריאל שרון, אשר ביקר במדינה בשנת 1981[2]. כמו כן, מספר אישים מקרב המינהל הנמיבי שמונה על ידי ממשלת דרום אפריקה ביקרו אף הם בישראל[3].

עם קבלת עצמאותה של נמיביה, החלו מגעים ראשונים בין המדינות, כאשר אלו הבשילו לבסוף, ארבע שנים לאחר קבלת העצמאות, להכרזה בדבר כינון יחסים דיפלומטיים מלאים בין שתי המדינות.

במהלך ינואר 2008, ראש ממשלתה של נמיביה, נהאס אנגוּלה, קיבל לידיו פקס אשר נשלח, כביכול, מטעם בית הנבחרים של ארצות הברית. בפקס התבקש ראש הממשלה לאמץ נימה חיובית יותר כלפי מדינת ישראל, וזאת במסגרת הדיונים השונים באומות המאוחדות. בהמשך, שגרירות ארצות הברית בנמיביה לא אישרה או הכחישה את אמיתות המכתב.

במהלך ינואר 2009, ובתגובה לפעולת צה"ל בשטח רצועת עזה, ממשלת נמיביה גינתה את פעולותיה של מדינת ישראל, בטענה כי "פעולה אגרסיבית זו, והשימוש החסר פרופורציה בכוח על ידי ישראל, צפויים להוביל אך להסלמה נוספת של אלימות".

במהלך חודש נובמבר 2012, ממשלת נמיביה הכירה רשמית במדינת פלסטין, במסגרת החלטה 67/19 של העצרת הכללית של האו"ם[4].

יחסי המדינות בראי הסכסוך הישראלי-פלסטיני[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הסכסוך הישראלי-פלסטיני

לאורך השנים, מספר ארגונים וקבוצות בנמיביה קראו לניתוק היחסים עם ישראל, בתגובה לאירועי הסכסוך הישראלי הפלסטיני. בשנת 2002, האגודה הלאומית לזכויות אדם של נמיביה קראה לניתוק היחסים עם ישראל בשל מה שהגדירה "ההכחשה המתמשכת של מדינת ישראל, של הזכות הבלתי מעורערת להגדרה עצמית לעם של פלסטין"[5]. כמו כן, במהלך מבצע עופרת יצוקה בראשית שנת 2009, מפלגות האופוזיציה בפרלמנט הנמיבי קראו אף הן לניתוקם המיידי של היחסים הדיפלומטיים עם ישראל.

יחסי מסחר[עריכת קוד מקור | עריכה]

נכון לעשור השני של המאה ה-21, חברות ישראליות מעורבות בצורה משמעותית בתחום תעשיית היהלומים בנמיביה. במהלך שנת 2004, חברת אפריקה ישראל, באמצעות חברת בת בשם "יהלומי ל.ל.ד" (באנגלית: LLD Diamonds), קיבלה 36 איגרות חוב מטעם ממשלת נמיביה, אשר שוויים נאמד בכ-180 מיליון דולר, וזאת בתמורה להשקעה בתחום תעשיית היהלומים של נמיביה. בהמשך, החל משנת 2005, "יהלומי ל.ל.ד" החלו להפעיל את מרכז ליטוש היהלומים הגדול ביותר באפריקה. עם זאת, בעקבות המשבר הכלכלי בשנים 2008-2009, דווח כי המפעל נקלע לקשיים כלכליים, ונאלץ לצמצם את פעילותו[6].

במהלך שנת 2011, ובעקבות חשדות לפיהם במפעל הליטוש פועל ארגון בינלאומי לגניבת יהלומים, פתח האינטרפול, יחד עם משטרת נמיביה, בחקירה בנושא[7][8].

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]