י"ל פרץ

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף י. ל. פרץ)
י"ל פרץ
I L Peretz postcard.jpg
לידה 18 במאי 1852 (יוליאני) עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 3 באפריל 1915 (בגיל 62)
ורשה, האימפריה הרוסית עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק משורר, מחזאי, כותב ספרי עיון, עורך דין עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה האימפריה הרוסית, פולין עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים אוניברסיטת ורשה עריכת הנתון בוויקינתונים
שפות היצירה עברית, יידיש עריכת הנתון בוויקינתונים
סוגה סיפור קצר, מסה, שירה, מחזה עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
מימין לשמאל: יעקב דינזון, י"ל פרץ ושלום עליכם
י"ל פרץ ויעקב דינזון
קברו של י"ל פרץ – "אוהל פרץ" (או "מאוזוליאום שלושת הסופרים"), יחד עם יעקב דינזון וש. אנ-סקי – מעשה ידיו של הפסל הנודע אברהם אוסצ'גה, בבית העלמין היהודי בוורשה

יצחק ליבוש פרץ, שנודע בראשי התיבות י"ל פרץ (18 במאי18523 באפריל1915; י"ב בסיוון התרי"ב - י"ט בניסן התרע"ה;[1] רוסית: Ицхок-Лейбуш Перец, פולנית: Icchok Lejbusz Perec), מחשובי הסופרים ביידיש ובעברית ואחד מאבות תקופת התחייה בספרות.

י"ל פרץ תיאר את חיי הקהילה היהודית במזרח אירופה, הזדהה עם סבלות פשוטי העם וכתב באור חיובי על תנועת החסידות, שהייתה בתקופה זו יעד להתקפות עזות הן מצד המשכילים היהודיים והן מצד נאמני הדת במתכונתה המסורתית הישנה - המתנגדים.

מרבית יצירותיו של פרץ הן סיפורים קצרים, אך הוא כתב גם שירה, סיפורים ארוכים כמו "חורבן בית הצדיק" (במקור: די גאלדענע קייט - "שלשלת הזהב"), מחזות, תרגומים - בעיקר של יצירותיו שלו עצמו מיידיש לעברית, וכן עסק בהוראה ובעידוד סופרי יידיש צעירים.

קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרץ נולד בעיר זמושץ' שבפולין הקונגרסאית למשפחה מסורתית. הוא התחנך בחדר ובישיבה, אך גילה את ההשכלה והמדע כשקרא ולמד באופן אוטודידקטי, ללא מסגרת רשמית. בזמושץ היה יחס חיובי לתנועת ההשכלה, ובעיר אף הוקמה חבורה של סופרים ומשכילים במחצית הראשונה של המאה ה-19.[1] לימים אמר על עצמו: "היה הייתי כפי שאמרו: עילוי, מוח חריף וגם הרבה הלך נפש". קרסל מציין שזוהי תכונה שאפיינה את כתיבתו: שילוב של מוח הגיוני עם לב מלא רגש. כמו כן למד בכוחות עצמו מספר שפות, מה שאפשר לו לשקוע בקריאה ועיון בספרות הכללית.

בשנת ה'תרל"א (1870 או 1871) השיאו אותו הוריו לשרה, בתו של המשכיל והסופר העברי גבריאל יהודה ליכטנפלד ולשניים נולדו שני ילדים.

תחילה היו סמוכים על שולחן אביו, כנוהג הזוגות הצעירים בתקופה, אך מכיוון שלא הצליח למצוא פרנסה עבר לורשה ועסק בהוראה. שיריו הראשונים פורסמו ב"השחר" שבעריכת פרץ סמולנסקין. בשיתוף פעולה עם חותנו, ג.י. ליכטנפלד, שהיה סופר משכיל ומתמטיקאי, פרסם מספר שירים ברוח ההשכלה.[1] עם גירושיו מבתו של ליכטנפלד, עזב פרץ את ורשה, חזר לזמושץ ונישא להלנה רינגלהיים בשנת 1878. מלבד מכתבים לרעייתו מיעט לכתוב באותה התקופה.

לאחר כעשר שנים חזר פרץ להופיע על בימת הספרות ועסק גם בפעילות חברתית. בשנת 1886 הוא פרסם מחזור שירים וסיפורים גם בהצפירה וגם בהיום, כשבסיפורים מהולה ביקורת חברתיית על ההווי היהודי. רק לאחר מכן החל לכתוב ביידיש בהוצאת הספרים שיזם וניהל שלום עליכם, יידישע פאלקסביבליאטעק" לעידוד ספרות היידיש. כתביו הצטיינו בשימוש באוצרות מארון הספרים היהודי כשהם משולבים בזיקה סוציאלית ורדיקלית. עד מהרה עשה לו שם בקרב הקהילה היהודית.

במקביל לעבודתו הספרותית למד משפטים וקיבל הסמכה בשנת 1876, אך בשל היותו סוציאליסט נשלל רישיונו. בשנת 1891 עבר פרץ לורשה כדי לחיות במרכז ספרותי גדול. הוא החל לעבוד בוועד הקהילה, כפקיד במחלקת בית הקברות - עבודה ממנה התפרנס עד סוף ימיו.

י"ל פרץ קנה לו שם ככותב מוכשר. סיפוריו עסקו בחיי היומיום של פשוטי העם, ונכתבו ביידיש, שפת העם, אך הוא עצמו דאג לתרגם אותם מאוחר יותר לעברית ואף פרסם יצירות שנכתבו על ידו במקורן בעברית. שיריו וסיפוריו מתפרסמים מראשית שנות התשעים של המאה ה-19 ב"גן פרחים", ב"הצפירה", בלוח אחיאסף, ב"הזמן" ועוד. בנוסף לכך, הרבה לפרסם פיליטונים פובליציסטיים, דברי ביקורת ואף היה מרצה בעברית. אך עיקר יצירתו מתחילת שנות התשעים היה ביידיש. הוא אף התבטא פעם ש"מי שרוצה להגיע אל לבו ומוחו של העם הפשוט והתמים, אלה שהמעמדות הגבוהים יותר קוראים להם בזלזול 'המון העם' מוכרח לכתוב ז'ארגון"[1]

בזכרונותיו מכנה י. ד. ברקוביץ את ורשה "עיר הקסם לכל הסופרים", ואת ביתו של פרץ כ"קודש הקודשים הספרותי".[2] ברקוביץ מספר שי"ל פרץ נהג לארח בביתו חבורה של סופרים מהקרובים אליו ביותר. ביניהם היו: יעקב דינזון, ביאליק, יוסף קלוזנר, ה.ד. נומברג, בעל מחשבות, יעקב פיכמן, יעקב שטיינברג, זלמן שניאור וברקוביץ בעצמו. ההתכנסויות נערכו בימי חמישי, בביתו של פרץ ובביתו של קלוזנר לסירוגין. מלבד שיחות בעניינים ספרותיים אקטואליים, נהגו לקרוא מיצירותיהם החדשות איש של רעהו. לעיתים קרובות אף התחממו הרוחות בסלון הספרותי של פרץ, כאשר דנו בביקורת על סופר זה או אחר. לברקוביץ זכורה במיוחד ביקורתו הנוקבת של פרץ את שלום עליכם העולה. פרץ תהה במה מתבטאת גדולתו; סופרים גדולים לדעתו כותבים על דמויות גדולות ואילו שלום עליכם כותב על "אנשים קטנים" כמו מנחם מנדל למשל. ביאליק, לעומתו, הביע את התלהבותו מהמתיקות שנובעת מהסופר היידי, שאותו כינה "חמדה גנוזה".[2] לימים התפייסו שני היוצרים ביידיש, י"ל פרץ ושלום עליכם, ושבחו זה את יצירתו של חברו.[3]

י"ל פרץ הרבה להשתתף באספות פועלים, והחל משנת 1894–1897 הוציא 17 קונטרסים שכתב בעיקר בעצמו, ואלו היוו את מבשרי הספרות הסוציאליסטית ביידיש ברוסיה ובפולין. הקונטרסים היוו חידוש בצורה ובתוכן, ושם פרסם את סיפוריו הראשונים על פשוטי העם התמימים ברוח ספרו "מפי העם". בד בבד החל לכתוב את סיפורי החסידים שלו, שגיבוריו דמו ברוחם לגיבורי "מפי העם". לא תמיד שאב את רעיונותיו מהמציאות החסידית, אלא מנטייתו הרומנטית לצייר את "היהודי של שבת ויום טוב".[1]

בשנים האחרונות לחייו החל י"ל פרץ לכתוב בעיקר עברית, והשתדל לתרגם יצירות רבות שלו לשפה זו. בשנתו האחרונה היה פרץ חולה ומדוכא, בעיקר נגע ללבו מצב היהודים בעטיה של המלחמה העולמית שהשתוללה במלוא עוזה, והדי החזית המזרחית שהתרכזה בזמן זה בפולין, נשמעו והורגשו היטב בוורשה. כ-50,000 פליטים יהודים השתכנו במוסדות ציבור ובמקומות רבים אחרים בעיר, ופרץ הקדיש בשנה זו את מחצית יומו לאיסוף כספים וכתיבת מנשרים לטובת הפליטים.[4]

י"ל פרץ היה סופר אהוב ומוערך, ובמותו נערכה לו הלוויה המונית בהשתתפות 100,000 איש. הוא קבור בבית הקברות היהודי בוורשה. יחד עם מנדלי מו"ס וש. אנ-סקי, הוא נחשב לאחד משלושת הקלאסיקונים של הספרות היידית.

נחום סוקולוב תיאר את דמותו של פרץ במילים אלו:

היתה לו לפרץ התלהבות שאיננה עוממת, היו לו הגיגים מלאי רגש, דמו וכל קרביו שועו, רעשו, תבעו, קבלו – אם היתה ואם לא היתה סבה מחוץ; הסבה היתה מבפנים: ככה היה האיש! לא הלך לאט לאט דרכו בתבל הלזו, הרחק מגדולות ונפלאות. לפני כבודו ענוה, וכל נתיבותיו שלום; אך ברעש ורגז גמא ארץ, או הגביה עוף כבן-רשף; ככה היה האיש!

פרויקט בן יהודה, לונדון 1915

פרץ הותיר אחריו בן יחיד. הסופר הצרפתי בן המאה ה־20 ז'ורז' פרק הוא קרוב משפחה שלו.

יצירתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעשור האחרון של המאה ה-19 הושפעו הסופרים העבריים מהזרמים האסתטיים של ספרות אירופה: נאו-רומנטיקה, סימבוליזם, דקדנס ואף מוטיבים ניטשיאנים. בין הסופרים המושפעים נמנה גם י"ל פרץ.[5] פרץ התחיל את דרכו כמשכיל מאוחר ובכתיבתו שכנו הרומנטיקה לצד הכתיבה הריאליסטית. מאוחר יותר הצטרף הסימבוליזם.[6] הטקסטים הבולטים של הרומנטיקה בספרות יידיש הם שני הקבצים "חסידות" ו"מפי העם" של פרץ. חלק ניכר מהסיפורים הכלולים בהם שואב את חומריו ממקורות המדגישים את השבחים לחסידות או מן הסיפורת העממית היהודית, ובכך הם מטביעים עליהם חותם רומנטי מובהק, שהרי הפנייה לפולקלור כמקור השראה ספרותי היווה את אחד מסימני ההיכר של הרומנטיקה.

הסופר הדו-לשוני, י.ל. פרץ, היה אחד מהמחדשים הבולטים של הספרות העברית, גם אם היה רחוק אידאולוגית מהסופרים מתווי הדרך של תקופתו, כמו אחד העם, ביאליק, ברדיצ'בסקי וברנר.[7] בניגוד לסופרי תנועת ההשכלה שקדמו לו ותקפו את הבערות והניוון של הקיום היהודי בגולה, סימן י"ל פרץ את המעבר לתחייה בשנות ה-70 וה-80, במקביל לטלטלה שעברו ערכי ההשכלה. עם זאת, הוא הדגיש את חשיבותה של הנאורות, אך דאג לכלול בה גם ערכי מסורת וצדק חברתי. ומכאן הגיעו מעשיות המוסר העממיות וסיפורי החסידים.[7]

לעיתים בולטת היטב נימה של סאטירה ואירוניה המכוונות כלפי עולם החסידות, שהן מלכתחילה מסימני ההיכר של ספרות ההשכלה. הגישה הרומנטית נשזרת עם סממנים של אירוניה דקה, ומעניקה לטקסט ייחוד משלו. פרץ לא הקפיד להטמיע בסיפורים את עקרונות החסידות כהלכתם, אלא את מאפייניה הרומנטיים: הכוונה שבלב עדיפה על ההלכה הדקדקנית, החוויה המיסטית כחוויה מרכזית כשבלבה פועלת הזיקה לניגון ולמוזיקה.[6]

עטיפת הספר "העוגב" לי"ל פרץ

בשנת 1894 הוציא פרץ קובץ של 27 שירי אהבה קצרים בעברית בשם "העוגב", וזאת כחצי שנה לאחר הסתלקותו של יל"ג.[8] "השירים הם באמת נעלים ונשגבים" כתב הפיליטוניסט הפופולרי של ה"צפירה", הנ"ץ, ואף התפעל מעיצובו האסתטי של הספר והנייר המשובח שהודפס בו. דוד פרישמן, לעומתו, האשים את פרץ במעשה פלאגיאט של משוררים אירופים, ובראשם, היינריך היינה. השירים בתוכנם וברוחם, במצלול ובצורה מזויפים וגנובים משירתו של היינה, האשים המבקר. פרישמן עצמו תיאר את ביקורתו במילים אלו: "הנה עשיתי את המוטל עלי. הנה כתשתי את הסופר במכתש, אולי תסור ממנו ספרותו".[5] אבנר הולצמן כותב, שהנימה החריפה שבה תקף פרישמן את י"ל פרץ כנראה נבעה מטינה אישית, אך הנושא עצמו: קובץ שירים עברי ראשון שנכתב בעת החדשה והוקדש כולו לשירי אהבה ולא לנושאים כללים על מצב האומה - היה נושא נדון של התקופה, וביטויים חזקים לכך ניתן למצוא בוויכוח שעורר אחד העם, במאמרו הפותח את כתב העת שלו: "השילוח".

דן מירון כתב על כך: "י"ל פרץ, שהסתלק גם הוא כמעט לחלוטין מכתיבת שירה עברית אחר שניסה לקבוע בה מעין טון משלו בקובץ השירים "העוגב", שראה אור בשנת תרנ"ד, גדל כסופר־משורר בתוך החלל שנוצר בין יל"ג לביאליק, וניסה למצוא בו את מקומו ולהסיק מסקנות מן השאלות שריחפו בחללו, ועובדה זו הכינה את הרקע להמשך יצירתו, לרבות יצירתו הגדולה ביידיש, שהיא, מבחינתנו, עיקר מורשתו"[9]

מירון מתנגד להכללתו של פרץ בין שלושת הקלאסיקנים של ספרות היידיש: מנדלי, שלום עליכם וי"ל פרץ. לדעתו, פרץ איננו המשכם של שני הסופרים האחרים, ולא מהם שאב את השראתו, אלא מיל"ג, שמירון מכנה אותו בשם: "המשורר העברי הגדול של המאה הי"ט"[7]

בסיפוריו כתב י"ל פרץ על פשוטי העם בחיבה ובאהבה, תוך הדגשת רחמנותם, טוהר לבם וגדלות נפשם. כך בקובץ הסיפורים "מפי העם" ו"שלום בית" הוא כותב בחיוב על הנכונות למסור את הנפש על קידוש השם, ומעריץ את צניעותה, טוהרה וחכמתה של האישה היהודייה (כמו בסיפור על בת הרב העומדת מול מעניה הקוזאקים ובתחבולה ממיתה עצמה לבל תחולל). הוא הִרבה לכתוב על חיי החסידים העוסקים בעבודת השם מתוך אהבה ושמחה אמיתיות. הוא הדגיש את ההתעלות הדתית הבאה ממעמקי הנפש מתוך הארה פנימית ולא מתוך נאמנות עיוורת לרבי ולשלטונו.

בנוסף, פרסם מאמרים רבים אשר עסקו בהתגברות האנטישמיות אך גם בהקצנה בחברה היהודית, ובמעמד האישה בקרבה.

אם לא למעלה מזה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסיפור "אם לא למעלה מזה" שמופיע בקובץ "חסידות", ואשר נכתב במקורו בעברית, מספר י"ל פרץ על ליטאי אחד שפקפק באמיתות הסיפורים על קדושתו ומסירותו של הרבי מנימירוב. הוא עוקב אחר הצדיק באחד מלילות הסליחות הקרים, ומגלה שהרב אינו הולך לבית הכנסת, אלא הולך אל היער לחטוב עצים תוך כדי שהוא מתחפש לווסילי ה"גוי" ומגיע איתם לביתה של זקנה ענייה ומציע לה את העצים להסקה.

אבל במה אקנה, וואסיל? אין כסף לאישה חולה ועניה!
והצדיק המתחפשׂ עונה, שיתן לה בהקפה; ושבסך-הכול מבקש הוא שש אגורות!
אבל האשה אומרת, שאינה יכולה לקבל בהקפה, שאין לה שום תקוה להשׂיג מעות ולשלם.
– מאין יבוא עזרי? – נאנחה האשה.
והצדיק, שהניח כבר את החבילה לארץ, מתקצף עליה:
– הוי, יהודיה פתיה! אַתּ אשה קטנה וחולנית, וימיך ספורים, ואני בוטח בך, ונותן לך בהקפה שש אגורות! ולך אֵל גדול ורחמן, שׂגיא כוח וחי לעולמים, ואינך בוטחת בו, שימציא לך שש אגורות?
– ומי יסיק לי בתנור? – נאנחת האשה – מי יודע, מתי ישוב בני מעבודתו בלילה?
והצדיק עונה, שהוא יסיק לה…
והוא אומר ועושׂה…
ובשעה שהכניס העצים לתוך התנור, זימר בלחש את הפזמון הראשון מסליחות היום…
ובהבעירו את העצים, אמר את הפזמון השני…
ואת הפזמון השלישי אמר, כאשר סתם את התנור.
                                                                                      ---
והליטווא"ק נהפך לבבו לאהוב את הצדיק ולהאמין בו, ומאז היה נוסע אליו פעמַים מדי שנה בשנה.
וכשהיה שומע מספרים, שהצדיק עולה בימות הסליחות למעלה, לא צחק עוד והיה אומר:
– מי יודע אם לא למעלה מזה!

י"ל פרץ / אם לא למעלה מזה (פרויקט בן יהודה)

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרי י"ל פרץ בעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הכנסת כלה, מקובלים, וילנה, 1922.
  • האלמנה והרוח, עיבוד לעברית קלה, ירושלים, 1990.
  • האילמת; מנגינת הזמן, בן אביגדור, ורשה, 1913.
  • בשעת מגפה, ניו יורק, 1909.
  • הכנסת כלה, ניו יורק, 1900
  • חסידות, דביר, 1971.
  • טוב, דביר, 1929.
  • י"ל פרץ לבני הנעורים, דביר, 1929.
  • ילקוט פרץ, מעובד לעברית קלה, ירושלים, 1975.
  • כל כתבי י. ל. פרץ, העבריים והמתורגמים מיידיש, דביר, 1975.
  • מפי העם (הערות וביאורים: יהודה פרידלנדר; איורים: יוסל ברגנר), דביר, 1971.[10]
  • נעילה, ניו יורק, 1920.
  • העגב, שירי אהבה, ורשה, 1890.
  • פוחת והולך, דביר, 1929.
  • אם לא למעלה מזה
  • מסיפורי הלבנה
  • אבני פינה; פיליטונים ומאמרים, כל כתבי יצחק לייבוש פרץ, כר' 8, דביר, תשכ"א
  • עיר המתים, כינס, תרגם וכתב מבוא: דורי פרנס, הוצאת מודן, 2018.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתביו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אודותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 3 4 5 גצל קרסל, לקסיקון הספרות העברית בדורות האחרונים, ספריית פועלים, 1967
  2. ^ 1 2 יצחק דב ברקוביץ, הראשונים כבני-אדם; סיפורי זכרונות על שלום עליכם ובני דורו, דביר, תשי"ג, עמ' 61-53
  3. ^ י.ד. ברקוביץ, הראשונים כבני אדם [ראו לעיל], עמ' 857-850
  4. ^ ש. אנ-סקי, חורבן היהודים בפולין, גליציה ובוקובינה (תרגם: ש"ל ציטרון), ברלין: הוצאת שטיבל, תרפ"ט–1929. עמ' 18–20.
  5. ^ 1 2 אבנר הולצמן, עד הלום; תחנות בספרות העברית, כרמל, 2016, עמ' 15; עמ' 97
  6. ^ 1 2 אברהם נוברשטרן, "הרומנטיקה בספרות יידיש", זמן יהודי חדש : תרבות יהודית בעידן חילוני - מבט אנציקלופדי - כר' ג', כתר, 2007, עמ' 78–82
  7. ^ 1 2 3 דן מירון, עולמו הרוחני של י.ל. פרץ, פרק ראשון, הארץ, 22 באפריל 2015
  8. ^ י.ל. פרץ, הָעֻגָּב: שירי אהבה, הוצאת ש"ב שווארצברג, ורשה, תרנ"ד
  9. ^ דן מירון, עולמו הרוחני של י"ל פרץ, פרק שני
  10. ^ לספר הסרוק באתר הספריה הלאומית לחצו כאן