מנחם פרוש

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-colors-edit-find-replace.svg יש לשכתב ערך זה. הסיבה לכך היא: לא אנציקלופדי.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
מנחם פרוש
Menachem Porush1.JPG

פרוש במוזיאון הנצחת גוש קטיף
תאריך לידה 2 באפריל 1916
תאריך פטירה 22 בפברואר 2010
כנסות 4 - 13
סיעה יהדות התורה, אגודת ישראל, חזית דתית תורתית
תפקידים בולטים סגן שר העבודה והרווחה, יושב-ראש ועדת העבודה והרווחה
עיסוק נוסף איש ציבור ועסקן חרדי
שמעון פרס עם מנחם פרוש (ספטמבר 2009)

מנחם פֹּרוּשׁ (2 באפריל 1916 - 22 בפברואר 2010) היה חבר כנסת מטעם יהדות התורה ויושב-ראש אגודת ישראל בירושלים.

חייו האישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מנחם גליקמן־פרוש נולד בירושלים לשפרה ומשה פרוש. בילדותו למד בישיבת עץ חיים, אולם ב-1932, והוא אך בן 16, סולק מהישיבה בהוראת בית הדין של הרבנות הראשית, לאחר שגילם את הרב הראשי לישראל דאז, הרב אברהם יצחק הכהן קוק, במשפט פורימי מבוים. בראיון עיתונאי עם חגי סגל אמר, כי הוא לא ידע כי המיצג הפורימי, שפורסם כ"ליצנותא דעבודה זרה" יבזה את הרב קוק, וכי צורף להצגה בניגוד לרצונו[1].

רעייתו הראשונה הייתה ליבא לבית גלבשטיין, והשנייה - ברכה לבית פקשר. בניו: מאיר פרוש, אליהו הלל, שנפטר בחיי אביו, ונפתלי צבי, יו"ר תנועת הנוער דגל ירושלים. חתנו הוא הרב אשר טננבוים, מנהל ועד הישיבות. הרב פרוש גידל בביתו גם את שני ילדיה של רעייתו השנייה, שאביהם היה בשעתו רעו הטוב יהושע ליב לוי (שנפטר בגיל 27).

פרוש נפטר בביתו בירושלים בח' אדר תש"ע 22 בפברואר 2010.

פעילות ציבורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנים 1932 - 1938 כיהן ככתב-חוץ של עיתונים חרדים, ובשנת 1949 מונה לעורך העיתון "קול ישראל". בשנת 1950 הוציא לאור וערך את ביטאון אגודת ישראל - "המבשר", ולאחר מכן עסק בענייני חינוך: בשנת 1951 ייסד רשת מעונות ילדים, וב-1953 היה ממייסדי מערכת החינוך העצמאי, ואף שהה בארצות הברית במשך 49 מסעות ממושכים לגיוס כספים עבורה, וב-1973 ייסד את רשת המעונות "קריית הילד".

מקורב היה מאד לגדולי תורה רבים. בנערותו לרבי חיים זוננפלד רבה של ירושלים מטעם העדה החרדית. בהמשך דרכו להרב יצחק זאב מבריסק, ובשנות שהותו לבדו בארצות הברית להרב אהרן קוטלר יו"ר מועצת גדולי התורה בארצות הברית, היו שנים שהיה קרוב מאד להרב שך עד שנפרדו דרכיהם כשפרש הרב שך מאגודת ישראל לטובת הקמת "דגל התורה", לרבי ישראל אלתר הרבי מגור (עד פטירתו בתשל"ז), ועוד רבים.

נודע בכח ארגון מיוחד. היה מומחה מאין כמוהו בארגון הפגנות גדולות בהן היה נושא "נאום ככרות" מרכזי. זכור כמי שארגן מאבקים נגד גיוס בנות, ואף ארגן משלחת היסטורית של גדולי תורה לראש הממשלה מר בן-גוריון. מאבק נגד הבריכה המעורבת בירושלים. נגד הקמת אצטדיון טדי בסמוך לשכונת הצפון (אף כתב על כך ספר בשם מרומא ועד ירושלים).

פרוש היה אספן כרוני של מסמכים ("דוקומנטים" בלשונו), ונודע כבעל ארכיון לא יסולא בפז לתולדות היהדות החרדית המאורגנת בארץ. פרוש המסודר מאין כמוהו, שהכל היה מתוייק אצלו לפי נושאים ותאריכים, אף הוציא ספר אוטוביוגרפי בשישה כרכים הנושא את השם "שרשרת הדורות בתקופות הסוערות" שם בא לידי ביטוי חלק קטן מן האוסף שלו. משפחתו מתעתדת להוציא עוד חלקים מספרו זה בעזרת המסמכים שברשות המשפחה.

פרוש נודע כמנהיג מדיניות הדלת הפתוחה. עם עיסוקיו הרבים כחבר כנסת, כיו"ר אגודת ישראל בירושלים, יו"ר של כמה מאות קרנות, מחבר ספרים, משקיען ביחסי ציבור (אומרים עליו שלא היה מפספס ביקור בשום אירוע או שמחה שהוזמן אליה, ולו לביקור קצר), דלתו הייתה פתוחה בקלי קלות לכל פונה. הוא ראה בכך את משנתו הציבורית, לדעתו על עסקן ציבורי להיות זמין 24 שעות לכל פונה. הוא היה מעורב אישית בכל הנושאים שעברו דרכו. פרוש היה אדם חרוץ המתחיל את סדר יומו בשעה מוקדמת ועובד ללא הרף עד השעות הקטנות של הלילה עד יומו האחרון ממש. (הוא סיים לנאום באירוע שנתי של ה"חברא קדישא" בירושלים שהיה גם היו"ר שלה, כרבע שעה לפני מותו הפתאומי בגיל 94).

בבחירות לכנסת השנייה (1951) הוצב במקום ה-13 ברשימת "עם תורה - אגודת ישראל", אך לא נבחר לכנסת. בשנת 1955 היה ליו"ר מרכז אגודת ישראל בירושלים, ובבחירות לכנסת הרביעית בשנת 1959, נבחר לראשונה לכנסת. בשנים 1969-1974[דרוש מקור] שימש כסגן ראש עיריית ירושלים במקביל לחברותו בכנסת.

בשנת 1958 הותקף ביחד עם אביו על ידי אנשים מנטורי קרתא שהתנגדו למדיניותו באגודת ישראל‏[2].

פרוש כיהן כחבר כנסת משנת 1959 ועד 1994 (למעט הפסקה מנובמבר 1975 ועד מאי 1977 במהלך הכנסת השמינית), מטעם סיעות אגודת ישראל, חזית דתית תורתית (רשימה משותפת של פועלי אגודת ישראל ואגודת ישראל) ויהדות התורה (רשימה משותפת של אגודת ישראל ודגל התורה). הוא כיהן בכנסת התשיעית ובכנסת העשירית כיושב ראש ועדת העבודה והרווחה. כמו כן כיהן כסגן שר העבודה והרווחה בשנים 1984 - 1985, ובשנים 1990 - 1992.

ב-10 במארס 1970, בעת נאומו בכנסת בנושא חוק השבות, נטל פרוש בידו סידור תפילה רפורמי, קרא "טפו" והשליך את הסידור לארץ‏[3].

בשנות ה-70 הקים בירושלים את מלון המרכז בשותפות עם ג'ו "הקצב" סטאשר. משנודע לציבור כי סטאשר הוא שותפו של מאיר לנסקי - מראשי המאפיה בארצות הברית, נתגלע סכסוך בעלות בינו לבין פרוש על בית המלון. לבסוף הצליח פרוש, באמצעות פרקליטו עו"ד יגאל ארנון, להכריע את הסכסוך לטובתו. אולם בעשור השני של שנות האלפיים, מצטברות עדויות, לפיהן, פרוש ידע מי הוא סטאשר וגם היה מיודד, אישית, עם לנסקי בעצמו‏[4].

בשנת 1984 נפער קרע בין פרוש לבין חסידות גור, כאשר בתגובה לתביעת האדמו"ר מגור הרב שמחה בונים אלתר שיפנה את כיסאו בכנסת, הטיל פרוש ספק בכשירותו של האדמו"ר בן ה-86 לקבל החלטות פוליטיות. למחרת בעת שהתפלל שחרית בבית הכנסת של מלון המרכז שבבעלותו, פרצו למקום כחמישים בחורים מישיבת הדגל של חסידות גור, ישיבת שפת אמת, השחיתו את בית הכנסת והיכו נמרצות את בני המשפחה ששהו במקום ובראשם מנחם פרוש, שאושפז בעקבות זאת לשבועיים בבית החולים‏[5][6].

עם חתימת הסכמי אוסלו שכנע בבכי את יצחק רבין להשאיר את קבר רחל בשליטה ישראלית מלאה[7].

מנחם פרוש מוזכר כמי שיזם והוביל את הפגנת המאות אלפים המפורסמת של הציבור החרדי נגד בית המשפט העליון כמו כן ההפגנה נגד גיוס בנות שהתקיימה בשנות החמישים.

בשנת 2009 ייסד יחד עם בנו מאיר פרוש, את עיתון המבשר, המתחרה עם המודיע הוותיק .

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Martin E. Marty, F. Scott Appleby, R. Scott Appleby, Fundamentalisms and the State: Remaking Polities, Economies, and Militance, American Academy of Arts and Sciences, Published by University of Chicago Press, 1991

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]