סבטלנה אלכסייביץ'

סבטלנה אלכסנדרובנה אלכסייביץ'
Святлана Аляксандраўна Алексіевіч
	סבטלנה אלכסייביץ', 2013
לידה	31 במאי 1948 (בת 75); סטניסלב, ברית המועצות
מדינה	בלארוס, ברית המועצות
לאום	בלארוסים
עיסוק	סופרת
מקום לימודים	Faculty of Journalism of the Belarusian State University
שפות היצירה	רוסית
סוגה	רומן
זרם ספרותי	ספרות ריאליסטית
יצירות בולטות	Zinky Boys: Soviet Voices from a Forgotten War, Voices from Chernobyl, War's Unwomanly Face, The Last Witnesses, Second-Hand Time
פרסים והוקרה	פרס השלום של התאחדות הספרים הגרמנית,; פרס מדיסיס,; פרס נובל לספרות
	http://alexievich.info/indexEN.html
חתימה

סבטלנה אלכסנדרובנה אלכסייביץ' (ברוסית: Светлана Александровна Алексиевич; בבלארוסית: Святлана Аляксандраўна Алексіевіч) נולדה ב-31 במאי 1948) היא סופרת ועיתונאית בלארוסית, זוכת פרס נובל לספרות לשנת 2015.

חייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלכסייביץ' נולדה בעיר סטניסלב במערב אוקראינה לאב בלארוסי ולאם אוקראינית. אביה היה איש צבא ששב למולדתו לאחר שפרש מהכוחות המזוינים, והיא גדלה בבלארוס. ב-1966 החלה לעבוד ככתבת במספר מקומונים, וב-1972 סיימה תואר בעיתונות באוניברסיטת המדינה הבלארוסית במינסק. בין 1976 ל-1984 הועסקה כעורכת ובעלת טור בירחון הספרותי "ניוֹמן". ב-1983 התקבלה לאגודת הסופרים הכל-סובייטית, ומ-1989 היא חברה בסניף פא"ן בבלארוס.

היא המשיכה לקריירה בעיתונאות, ועסקה בראיונות עם עדים לאירועים הדרמטיים ביותר במדינה, כגון מלחמת העולם השנייה, מלחמת אפגניסטן, התפרקות ברית המועצות, ואסון צ'רנוביל. לאחר רדיפה על ידי משטר לוקשנקו, עזבה בשנת 2000 את בלארוס. בעשור הבא של חייה קיבלה מקלט בערים פריז, גטבורג וברלין. בשנת 2013 חזרה אלכסייביץ' למינסק.

עבודתה הספרותית[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלכסייביץ' אינה דוברת בלארוסית, וכתבה את כל יצירותיה בשפה הרוסית.^[1] ספריה מתוארים ככרוניקה ספרותית של ההיסטוריה הרגשית של האדם הסובייטי והפוסט-סובייטי. בין יצירותיה הבולטות ביותר שתורגמו מבלארוסית לאנגלית, עדויות ממקור ראשון על מלחמת אפגניסטן, והספר 'קולות מצ'רנוביל' המתאר את קורותיהם של נפגעי אסון צ'רנוביל.

ספרה הראשון, 'פניה הבלתי-נשיות של המלחמה', יצא לאור בשנת 1985, הודפס פעמים רבות ונמכר במעל שני מיליון עותקים. ברומן זה היא מביאה מונולוגים של נשים המגוללות את סיפוריהן על מלחמת העולם השנייה, באופן ריאליסטי וקדורני שלא פורסם עד אז.

ספר נוסף, 'העדים האחרונים', מתאר זיכרונות אישיים וכואבים של ילדים במהלך המלחמה. תיאור המלחמה מבעד לעיני נשים וילדים, פורש לעיני הקורא עולם חדש ומלא של רגשות. בשנת 1993, היא פרסמה את הספר 'תחת לחש המוות', שמספר על המציאות ועל ניסיונות התאבדות עקב נפילת ברית המועצות. בתאוריה היא משקפת את האנשים הרבים שחשו שהם חלק בלתי נפרד מהאידאולוגיה הקומוניסטית, ולא היו מסוגלים לקבל את הסדר החדש ואת הפירוש החדש של ההיסטוריה, המגנה את הקומוניזם של ברית המועצות, בו האמינו.

ספריה של אלכסייביץ' תורגמו לשפות רבות ופורסמו ב-19 מדינות, אם כי רק שניים יצאו בארצה, בהוצאה פרטית בלבד; בתי-הדפוס הממשלתיים לא נתנו במה לעבודתה. היא גם זכתה בכמות גדולה יחסית של פרסים ספרותיים בינלאומיים, ביניהם פרס מדיצ'י (2013) פרס פרידריך (1998) ופרס האגודה הלאומית של מבקרי הספרות האמריקנים (2005).^[2] עם זאת, לקוראי השפה העברית הייתה סבטלנה אלכסייביץ' פחות מוכרת, ועד זכייתה בפרס נובל לא תורגמו כתביה לעברית.^[3]

בשנת 2023 ספרה זמן מיד שנייה, קצו של האדם האדום יצא לאור בעברית על ידי ספריית הפועלים, תרגמה מרוסית פולינה ברוקמן^[4].

פרסים והוקרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

1996 - פרס טוכולסקי מטעם פא"ן השוודי
1997 - פרס אנדריי סיניאבסקי, רוסיה
1998 - פרס יריד הספרים בלייפציג
1998 - פרס קרן פרידריך אברט
1999 - פרס הרדר
2007 - פרס אוקספאם/פא"ן
2011 - פרס רישארד קפוצ'ינסקי, פולין
2013 - פרס השלום של התאחדות הספרים הגרמנית
2013 - פרס מדיסיס
2014 - חברה במסדר האמנויות והספרות בדרגת קצין.
2015 - זוכת פרס נובל לספרות
2018 - פרס אנה פוליטקובסקיה

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדיה וקבצים בנושא סבטלנה אלכסייביץ' בוויקישיתוף

סבטלנה אלכסייביץ', באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

סבטלנה אלכסייביץ', ברשת החברתית פייסבוק
סבטלנה אלכסייביץ', ברשת החברתית אקס (טוויטר)
סבטלנה אלכסייביץ', ברשת החברתית Goodreads

אתר האינטרנט הרשמי של סבטלנה אלכסייביץ' (ברוסית ובאנגלית)
סבטלנה אלכסייביץ', באתר פרס נובל (באנגלית)
ירין כץ‏, מי היא סבטלנה אלכסייביץ', זוכת פרס נובל לספרות 2015?, באתר וואלה!‏, 11 באוקטובר 2015
יותם שווימר, לקרוא ולשפוט: הספרים של זוכת פרס נובל, באתר ynet, 12 באוקטובר 2015
גילי איזיקוביץ, ליזה רוזובסקי, סבטלנה אלכסייביץ' הסופרת זוכת הנובל משוכנעת שאנחנו חיים בתקופה של חושך ושנאה, באתר הארץ, 7 בפברואר 2016
מריאנה בננסון‏, כלת פרס נובל לספרות על סערת "גדר חיה": "אני מתייצבת לצד הסופרת", באתר וואלה!‏, 07 בפברואר 2016
כלת פרס נובל סבטלנה אלכסייביץ' משמשת כ"עדה לעדות שקולן כמעט ואינו נשמע" ומציעה לנו דרך חדשה לגעת באנושיות, באתר "אלכסון", 11 באוקטובר 2017
ולרי מיכאילובסקי, זוכת פרס נובל הבלארוסית פנתה לסופרים הרוסים: "מדוע אתם שותקים?", באתר ynet, 11 בספטמבר 2020
אריאל בולשטיין, "שגינו באשליה שהטוטליטריות נעלמת בדרכי שלום", באתר ישראל היום, 10 במרץ 2022

על יצירתה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עופרה עופר אורן, על ספרה "הניצולים האחרונים, ההיסטוריה המדוברת של ילדים במלחמת העולם השנייה", בבלוג "סופרת ספרים", 10 באוקטובר 2019
עופרה עופר אורן, על ספרה "הפנים הלא נשיות של המלחמה": מה גבורתה של האימא שהשאירה בבית לבדה את בתה הפעוטה?, בבלוג "סופרת ספרים", 1 בינואר 2020
עופרה עופר אורן, על ספרה "זמן מיד שנייה (קצו של האדם האדום)", בבלוג "סופרת ספרים", 21 בספטמבר 2023

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

^ מאשה גסן, Svetlana Alexievich’s Nobel Win, ניו יורקר 8 באוקטובר 2015.
^ ynet, סבטלנה אלכסייביץ' היא כלת פרס נובל לספרות, באתר ynet, 8 באוקטובר 2015
^ גיא פרחי, ‏סבטלנה מי?, באתר ‏מאקו‏, 8 באוקטובר 2015
^ מעין איתן, יצירה מפעימה שנפרדת מהעידן הסובייטי, באתר הארץ, 29 באוגוסט 2023

[1] מאשה גסן, Svetlana Alexievich’s Nobel Win, ניו יורקר 8 באוקטובר 2015.

[פרסומה-2] ynet, סבטלנה אלכסייביץ' היא כלת פרס נובל לספרות, באתר ynet, 8 באוקטובר 2015

[3] גיא פרחי, ‏סבטלנה מי?, באתר ‏מאקו‏, 8 באוקטובר 2015

[4] מעין איתן, יצירה מפעימה שנפרדת מהעידן הסובייטי, באתר הארץ, 29 באוגוסט 2023

[1]

[2]

[3]

[4]

זוכי פרס נובל לספרות
1901–1925	פרידום (1901) • מומזן (1902) • ביירנסון (1903) • אצ'גרי, מיסטרל (1904) • סנקביץ' (1905) • קרדוצ'י (1906) • קיפלינג (1907) • אויקן (1908) • לגרלף (1909) • הייזה (1910) • מטרלינק (1911) • האופטמן (1912) • טאגור (1913) • לא חולק (1914) • רולן (1915) • היידנסטם (1916) • גילרופ, ה. פונטופידן (1917) • לא חולק (1918) • שפיטלר (1919) • האמסון (1920) • פרנס (1921) • בנאבנטה (1922) • ייטס (1923) • ריימונט (1924) • שו (1925)
1926–1950	דלדה (1926) • ברגסון (1927) • אונדסט (1928) • מאן (1929) • לואיס (1930) • קרלפלט (1931) • גולסוורתי (1932) • בונין (1933) • פיראנדלו (1934) • לא חולק (1935) • או'ניל (1936) • גאר (1937) • בק (1938) • סילנפא (1939) • לא חולק (1940–1943) • ינסן (1944) • מיסטרל (1945) • הסה (1946) • ז'יד (1947) • אליוט (1948) • פוקנר (1949) • ראסל (1950)
1951–1975	לגרקוויסט (1951) • מוריאק (1952) • צ'רצ'יל (1953) • המינגווי (1954) • לכסנס (1955) • חימנס (1956) • קאמי (1957) • פסטרנק (1958) • קווזימודו (1959) • פרס (1960) • אנדריץ' (1961) • סטיינבק (1962) • ספריס (1963) • סארטר (1964) • שולוחוב (1965) • עגנון, זק"ש (1966) • אסטוריאס (1967) • קאוובטה (1968) • בקט (1969) • סולז'ניצין (1970) • נרודה (1971) • בל (1972) • וייט (1973) • יוהנסון, מרטינסון (1974) • מונטאלה (1975)
1976–2000	בלו (1976) • אליכסנדרה (1977) • בשביס-זינגר (1978) • אליטיס (1979) • מילוש (1980) • קנטי (1981) • גארסיה מארקס (1982) • גולדינג (1983) • סייפרט (1984) • סימון (1985) • סויינקה (1986) • ברודסקי (1987) • מחפוז (1988) • סלה (1989) • פס (1990) • גורדימר (1991) • וואלקוט (1992) • מוריסון (1993) • אואה (1994) • היני (1995) • שימבורסקה (1996) • פו (1997) • סאראמאגו (1998) • גראס (1999) • שינג'יאן (2000)
2001 ואילך	נייפול (2001) • קרטס (2002) • קוטזי (2003) • ילינק (2004) • פינטר (2005) • פאמוק (2006) • לסינג (2007) • לה קלזיו (2008) • מילר (2009) • ורגס יוסה (2010) • טראנסטרמר (2011) • מו (2012) • מונרו (2013) • מודיאנו (2014) • אלכסייביץ' (2015) • דילן (2016) • אישיגורו (2017) • טוקרצ'וק (2018) • הנדקה (2019) • גליק (2020) • גורנה (2021) • ארנו (2022) • פוסה (2023)