מעשה שכם ודינה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף אונס דינה)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

מעשה שכם ודינה הוא מאורע מקראי שאירע בעיר שכם בסמוך לחזרת יעקב לארץ כנען לאחר עשרים שנה בהן שהה אצל חותנו לבן הארמי גם כדי לברוח מפני עשו על לקיחת הברכות, וגם כדי למצוא אשה מבנות לבן.
בעת שובו ארצה, רכש יעקב חלקת אדמה מזרחית לעיר שלם (לימים שכם) והתיישב בה לזמן מה. באחד הימים יצאה דינה, ביתו מלאה, להכיר את בנות האזור. כאשר ראה אותה שכם בן חמור החוי נשיא האזור, תפסה ואנס אותה. לאחר מכן חשקה נפשו לשאת אותה לאשה, והוא דיבר על ליבה לשכנעה לכך כדי שאביה יסכים לדבר. במקביל ביקש שכם מאביו לבוא עמו לבקש את ידה של דינה מאת אביה יעקב (כמקובל באותה תקופה). השמועה אודות האונס הגיעה אל אחי דינה, והם מיהרו לשוב הביתה מהמרעה כדי לטקס עצה כיצד להוקיע את שכם על מעשה הנבלה שעשה, ואת אנשי עירו על שותפותם-בשתיקה בפשע.

במרכז התמונה (מצד שמאל) עתיקות שכם הקדומה - במקום זה אירע מעשה שכם ודינה. מצד ימין (מעט מעל מרכז התמונה) נראית כיפתו הלבנה של קבר יוסף.

שכם פנה אל משפחת יעקב בבקשה לשאת את דינה לאשה תוך נכונות לשלם מוהר בתולות ככל אשר יושת עליו. וכאמצעי שכנוע הציע להם לכרות ברית עם אנשי עירם הכוללת מסחר משותף ונישואין משותפים שיביאו לשגשוג שני הצדדים. בשלב זה נטלו אחי דינה את ניהול המשא ומתן לידיהם, מתוך כוונה להכשיר על ידי כך את הקרקע למעשה ההוקעה שתכננו על פשעו של שכם, והודיעו לו שרק אם ימולו כל אנשי העיר את ערלתם, תוכל משפחת יעקב לבוא בברית נישואין עימם. שכם ואביו שכנעו את אנשי העיר, והם מלו עצמם.
ביום השלישי למילה, בעת שכאב המילה הגיע אל שיאו, באו שמעון ולוי, אחי דינה מאב ומאם, אל העיר, והחלו להרוג בחרבותיהם כל זכר בעיר. את הנשים והילדים לקחו בשבי, ואת שלל העיר לקחו עימם. כאשר נודע הדבר ליעקב נזף בהם על שבמעשה זה הם מסכנים את משפחתו הנתונה כעת לאיום מצד ערי האזור שמחמת חשש למעשה דומה כלפיהם עלולים להתאגד יחד כדי להכות את משפחת יעקב ולהכריתה.
שמעון ולוי טענו מנגד, שלא ניתן לעבור בשתיקה על מעשה שכם המכתים את המשפחה בכתם של חרפה כאשר נוהגים באחותם כבזונה.
בפועל, כאשר צווה ה' את יעקב לעקור לבית אל כדי לקיים את הנדר שנדר לו, הפיל ה' פחד על עמי האזור מפני אחי דינה, והם נמנעו מלנסות לפגוע בהם.

הרקע למעשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר לקיחת הברכות מעשו[1], ברח יעקב בהוראת אמו אל חרן, שם ישב דודו לבן הארמי, אחי רבקה. בנוסף לכך, הוא הלך לשם במצוות אביו, יצחק, כדי למצוא אשה מבנות לבן[2]. לאחר שהות של עשרים שנה, בהן נשא את לאה ורחל בנות לבן (ואת שפחותיהן, בלהה וזלפה) ונולדו לו אחד עשר בנים ובת, שב יעקב, בהוראה אלוהית, לארץ כנען כדי לקיים את נדרו בבית אל, ולשוב אל בית הוריו.

המקום הראשון אליו הגיע לאחר שעבר את הירדן הוא העיר שלם, שתיקרא לימים שכם, ותמורת מאה קשֹיטה רכש מידי בני חמור נשיא הארץ חלקת אדמה בה יוכל הוא ומשפחתו לשהות עד המעבר לבית אל. בעת שבתם בחלקה זו, רעו בני יעקב את צאנו הרב שרכש בחרן במרחבי עמק המכמתת הסמוך.

תיאור המעשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מעשה האונס[עריכת קוד מקור | עריכה]

באחד הימים, יצאה ביתו של יעקב, שילדה לו לאה, להכיר את בנות המקום ומעשיהן[3]. כאשר נכנסה[4] לעיר שלם בהיותה לבדה, הבחין בה שכם בן חמור נשיא הארץ, וכמקובל באותם ימים בתרבויות אחדות[5], שבנו של המושל האזורי נושא נשים לפי חפצו, לקח שכם את דינה ואנס אותה:

וַתֵּצֵא דִינָה בַּת לֵאָה אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב לִרְאוֹת בִּבְנוֹת הָאָרֶץ: וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר הַחִוִּי נְשִׂיא הָאָרֶץ וַיִּקַּח אֹתָהּ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ וַיְעַנֶּהָ

חז"ל ופרשני המקרא נתנו דעתם על אריכות תיאורה של דינה, שזהותה כביתם של יעקב ולאה כבר ידועה לקורא מפרשת ויצא. חלקם הבינו את אריכות הלשון כביקורת של המקרא על יציאתה של דינה מאהל אימה אל תוככי העיר הנכרייה, דבר המזמין מעשה של זימה מצד הכנענים שהיו פרוצים בכך[6]. ויש שאף הגדילו אומר, ופירשו שביציאתה לראות בבנות הארץ הייתה טמונה כוונה נסתרת להראות יופיה בעיני בנות הארץ[7].

ומאידך, יש שהבינו את הדגשת ייחוסה ליעקב ולאה כביטוי לאי אשמתה בנעשה, שדבקה בדרכי הצניעות של אביה ואמה, ואף על פי כן נאנסה[8].

מהכפילות "וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ וַיְעַנֶּהָ" למדו חז"ל שמלבד שכיבתה כדרך כל הארץ, שכב עמה בדרך שהיא לה עינוי, היינו בביאה שלא כדרכה: "וישכב אותה - כדרכה: ויענה - שלא כדרכה "[9]. אמנם יש שבארו שהעינוי הוא מכך שהייתה בתולה, והעינוי הוא בקריעת קרום הבתולים הנעשה בביאה ראשונה של בתולה[10]. ויש אומרים שהעינוי היה מחמת אילוצה לשכב עם אדם רשע[11]. ויש אומרים שעצם האונס הוא העינוי[12].

כמו כן, יש אומרים שהדגשת הכתוב כי היה זה בדרך עינוי, נועדה לשבח את דינה, שעל אף ששכם היה מחשובי העיר, לא התרצתה לו דינה, והיה מעשהו באונס מוחלט ללא שום הסכמה מצידה[13].

רצון שכם לשאת את דינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר "בדיקה" זו שערך שכם, נוכח שדינה מוצאת חן בעיניו, והוא מעוניין שהיא תהיה לו לאשה באופן קבוע, על כן דיבר על ליבה לשכנעה לכך, כדי שאביה יראה שהיא רוצה בדבר ויאפשר לו זאת. במקביל פנה שכם אל אביו, נשיא הארץ, בבקשה שיסדיר את נישואיו עם דינה בכך שיבוא עמו אל אביה, יעקב, לבקש את ידה של דינה מאיתו, כפי שהיה מקובל באותה תקופה, שהאב היה אחראי על נישואי ביתו:

וַתִּדְבַּק נַפְשׁוֹ בְּדִינָה בַּת יַעֲקֹב וַיֶּאֱהַב אֶת הַנַּעֲרָ וַיְדַבֵּר עַל לֵב הַנַּעֲרָ: וַיֹּאמֶר שְׁכֶם אֶל חֲמוֹר אָבִיו לֵאמֹר קַח לִי אֶת הַיַּלְדָּה הַזֹּאת לְאִשָּׁה

באשר לדיבורו על ליבה של דינה, פירשו חז"ל, בצורה ציורית, שאמר לה שכם: "מה דיבר על לבה? אמר: אביך נתן לי מאה קשיטה בחלקת שדה אחת, ואני נותן לך מתנה כמה שדות וכרמים " (שכל טוב בראשית פרשת וישלח פרק ל"ד, סימן ג' ).

דבריו של שכם, המתאר את דינה באוזני אביו כ'ילדה', הובילו את חז"ל לקבוע שגילה של דינה באותה העת, בהסתמך על חשבון סדרי המאורעות, עמד על שמונה וחצי שנים בלבד[14].

תגובת יעקב ובניו למעשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכתוב מתאר שכאשר שמע יעקב על שאדם ערל בעל את ביתו, דבר שנחשב בעיני זרעו של אברהם שנצטווה על המילה כמעשה טומאה ונבלה, החליט באופן זמני להחריש עד שובם של אחי דינה מהמרעה: "וְיַעֲקֹב שָׁמַע כִּי טִמֵּא אֶת דִּינָה בִתּוֹ וּבָנָיו הָיוּ אֶת מִקְנֵהוּ בַּשָּׂדֶה וְהֶחֱרִשׁ יַעֲקֹב עַד בֹּאָם " (ספר בראשית, פרק ל"ד, פסוק ה').

גם אחי דינה, כאשר שמעו על שטימא שכם את אחותם, מיהרו לשוב לביתם כדי לטקס עצה כיצד לבוא חשבון עם המטמא, ובכך להוקיע את המעשה.

הצעת שכם ליעקב ולאחי דינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שכם וחמור אביו באו לבית יעקב, במקביל להגעתם של בני יעקב לביתם בשמעם על המעשה. מבלי לומר דבר מה על שארע, פתח שכם ואמר ליעקב ולאחי דינה שהוא חפץ לקחת את דינה לאשה, וכדי לדרבן את יעקב ובניו להסכים לבקשה, מציע להם חמור לכרות ברית בין משפחת יעקב לתושבי העיר, הכוללת נישואים הדדיים (דבר שלא היה מובן מאיליו בהיות משפחת יעקב גרים בארץ ובמעמד נחות מהתושבים[15]), וכן סחר משותף, ששני הצדדים יהנו מהם:

וַיְדַבֵּר חֲמוֹר אִתָּם לֵאמֹר שְׁכֶם בְּנִי חָשְׁקָה נַפְשׁוֹ בְּבִתְּכֶם תְּנוּ נָא אֹתָהּ לוֹ לְאִשָּׁה: וְהִתְחַתְּנוּ אֹתָנוּ בְּנֹתֵיכֶם תִּתְּנוּ לָנוּ וְאֶת בְּנֹתֵינוּ תִּקְחוּ לָכֶם: וְאִתָּנוּ תֵּשֵׁבוּ וְהָאָרֶץ תִּהְיֶה לִפְנֵיכֶם שְׁבוּ וּסְחָרוּהָ וְהֵאָחֲזוּ בָּהּ

מספר פרשנים[16] עמדו על כך שכאשר מציע חמור למשפחת יעקב את ה'עסקה', הוא מציג זאת באופן שמשתמע ממנו שמשפחת יעקב הם אלו שינהלו את המשא ומתן בכל הקשור לנישואי התערובת: וְהִתְחַתְּנוּ אֹתָנוּ בְּנֹתֵיכֶם תִּתְּנוּ לָנוּ וְאֶת בְּנֹתֵינוּ תִּקְחוּ לָכֶם. זאת לעומת הצגת הדברים כלפי בני עירם, כבסמוך.

לאחר נאומו של חמור, נכנס שכם עצמו לתמונה, והפציר ביעקב ובניו שיאפשרו לו לשאת את דינה, תוך שהוא מבטיח לשלם כל סכום שיידרש ממנו כמוהר הבתולות עבור הנישואים עמה:

וַיֹּאמֶר שְׁכֶם אֶל אָבִיהָ וְאֶל אַחֶיהָ אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֵיכֶם וַאֲשֶׁר תֹּאמְרוּ אֵלַי אֶתֵּן: הַרְבּוּ עָלַי מְאֹד מֹהַר וּמַתָּן וְאֶתְּנָה כַּאֲשֶׁר תֹּאמְרוּ אֵלָי וּתְנוּ לִי אֶת הַנַּעֲרָ לְאִשָּׁה

תגובת אחי דינה להצעת שכם[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקרא לא נזכרת תגובה של יעקב לדברי חמור או שכם. אחי דינה, לעומת זאת, מגיבים להצעה בקבלתה תוך הסתייגות שהדבר תלוי בקבלת כל בני העיר על עצמם למול כל זכר, כפי שמלים משפחת יעקב עצמם כהמשך לברית המילה שכרת אביהם אברהם עם ה'. אמנם הכתוב מעיד על כך שקבלת הצעתם של חמור ושכם על ידי אחי דינה לא הייתה מתוך כוונה לכרות עמם ברית אלא כדי ליצור תנאי שטח נוחים לביצוע מסע הוקעה נרחב בכל אנשי העיר, שאחי דינה ראו בהם שותפים לפשע:

וַיַּעֲנוּ בְנֵי יַעֲקֹב אֶת שְׁכֶם וְאֶת חֲמוֹר אָבִיו בְּמִרְמָה וַיְדַבֵּרוּ אֲשֶׁר טִמֵּא אֵת דִּינָה אֲחֹתָם: וַיֹּאמְרוּ אֲלֵיהֶם לֹא נוּכַל לַעֲשׂוֹת הַדָּבָר הַזֶּה לָתֵת אֶת אֲחֹתֵנוּ לְאִישׁ אֲשֶׁר לוֹ עָרְלָה כִּי חֶרְפָּה הִוא לָנוּ: אַךְ בְּזֹאת נֵאוֹת לָכֶם אִם תִּהְיוּ כָמֹנוּ לְהִמֹּל לָכֶם כָּל זָכָר: וְנָתַנּוּ אֶת בְּנֹתֵינוּ לָכֶם וְאֶת בְּנֹתֵיכֶם נִקַּח לָנוּ וְיָשַׁבְנוּ אִתְּכֶם וְהָיִינוּ לְעַם אֶחָד: וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֵלֵינוּ לְהִמּוֹל וְלָקַחְנוּ אֶת בִּתֵּנוּ וְהָלָכְנוּ

תגובת שכם ואנשי עירו לדרישתם של אחי דינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שכם נאות מיד לתנאי שהציבו אחי דינה לנישואיו עם דינה, ומיהר עם אביו אל שער עירם[17] על מנת לשכנע את אנשי העיר בכדאיות הכלכלית והחברתית שתהיה מנת חלקם בהיכנסם בברית עם משפחת יעקב:

וַיִּיטְבוּ דִבְרֵיהֶם בְּעֵינֵי חֲמוֹר וּבְעֵינֵי שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר: וְלֹא אֵחַר הַנַּעַר לַעֲשׂוֹת הַדָּבָר כִּי חָפֵץ בְּבַת יַעֲקֹב וְהוּא נִכְבָּד מִכֹּל בֵּית אָבִיו: וַיָּבֹא חֲמוֹר וּשְׁכֶם בְּנוֹ אֶל שַׁעַר עִירָם וַיְדַבְּרוּ אֶל אַנְשֵׁי עִירָם לֵאמֹר: הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה שְׁלֵמִים הֵם אִתָּנוּ וְיֵשְׁבוּ בָאָרֶץ וְיִסְחֲרוּ אֹתָהּ וְהָאָרֶץ הִנֵּה רַחֲבַת יָדַיִם לִפְנֵיהֶם אֶת בְּנֹתָם נִקַּח לָנוּ לְנָשִׁים וְאֶת בְּנֹתֵינוּ נִתֵּן לָהֶם

שכם אמנם הציב בפני אנשי עירו את תנאם של בני יעקב לברית העמים, אך מאידך הציג בפני אנשי העיר את תמונת המצב כאילו מדובר למעשה בשליטה של אנשי העיר על רכושם של בני יעקב כדי לפתותם לכדאיות הברית:

אַךְ בְּזֹאת יֵאֹתוּ לָנוּ הָאֲנָשִׁים לָשֶׁבֶת אִתָּנוּ לִהְיוֹת לְעַם אֶחָד בְּהִמּוֹל לָנוּ כָּל זָכָר כַּאֲשֶׁר הֵם נִמֹּלִים: מִקְנֵהֶם וְקִנְיָנָם וְכָל בְּהֶמְתָּם הֲלוֹא לָנוּ הֵם אַךְ נֵאוֹתָה לָהֶם וְיֵשְׁבוּ אִתָּנוּ

אנשי העיר נאותו לקבל את הצעתו של שכם, וכל זכרי העיר מלו את ערלתם כבקשתו: "וַיִּשְׁמְעוּ אֶל חֲמוֹר וְאֶל שְׁכֶם בְּנוֹ כָּל יֹצְאֵי שַׁעַר עִירוֹ וַיִּמֹּלוּ כָּל זָכָר כָּל יֹצְאֵי שַׁעַר עִירוֹ" (ספר בראשית, פרק ל"ד, פסוק כ"ד).

מעשה שמעון ולוי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מעשה שמעון ולוי

ביום השלישי למילת אנשי העיר, ניצלו שמעון ולוי אחי דינה מאב ואם את מצבם הגופני הנחות של אנשי העיר עקב המילה, פשטו על העיר והרגו את כל הזכרים, ובכלל זאת הרגו גם את חמור ושכם בחרב, ולקחו את דינה מביתו של שכם. את הנשים, הילדים, הבקר, הצאן הכלים והבגדים לקחו עימם כשלל. הכתוב מבאר שבעיני אחי דינה כל אנשי העיר היו שותפים במידה זו או אחרת לפשעו של שכם שטמא את אחותם בשוכבו עימה באונס, ובעודו ערל, ולכן כולם ראויים לענישה: "בְּנֵי יַעֲקֹב בָּאוּ עַל הַחֲלָלִים וַיָּבֹזּוּ הָעִיר אֲשֶׁר טִמְּאוּ אֲחוֹתָם" (ספר בראשית, פרק ל"ד, פסוק כ"ז). וכך אכן מבאר המדרש: "מלמד שכלם היו באותה עצה לטמאה" (שכל טוב בראשית פרשת וישלח פרק ל"ד סימן כ"ז).

כאשר שבו האחים מענישת אנשי העיר, גער בהם יעקב אביהם בטענה שזה מעשה פזיז שעלולות להמיט אסון על משפחתו, באם יתאגדו עמי האזור, בשומעם על שארע, לצאת למלחמה להענשת משפחת יעקב, שעלולה להכרית כליל את כל המשפחה: "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל שִׁמְעוֹן וְאֶל לֵוִי עֲכַרְתֶּם אֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ בַּכְּנַעֲנִי וּבַפְּרִזִּי וַאֲנִי מְתֵי מִסְפָּר וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי" (ספר בראשית, פרק ל"ד, פסוק ל').

אולם שמעון ולוי טענו כלפי אביהם שבלתי אפשרי לשתוק על מעשהו של שכם שנהג באחותם כבאשה זונה: "וַיֹּאמְרוּ הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה אֶת אֲחוֹתֵנוּ" (ספר בראשית, פרק ל"ד, פסוק ל"א).

הכתוב מעיד כי בפועל, כאשר עקר יעקב משכם לבית אל כדי לקיים את הנדר שנדר לה' בצאתו מבית אל לחרן, לאחר חלום סולם יעקב, ה' הפיל מורא על הערים שמסביב, והם חששו להתעמת עם בני יעקב: "וַיִּסָּעוּ וַיְהִי חִתַּת אֱלֹהִים עַל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵיהֶם וְלֹא רָדְפוּ אַחֲרֵי בְּנֵי יַעֲקֹב" (ספר בראשית, פרק ל"ה, פסוק ה').

אמנם יעקב בליבו המשיך יעקב להקפיד על מעשה זה של בניו, ובשכבו על ערש דווי מאן לברכם כשם שברך את יתר בניו (למעט ראובן), ואמר:

שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם: בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר: אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ במצוות אמו, רבקה.
  2. ^ הואיל ואורחות חייהן של הנשים הכנעניות קלוקלות, והן גם מקוללות בקללת נח שקלל את זרעו של כנען בנו של חם.
  3. ^ דינה הייתה ביתו היחידה של יעקב.
  4. ^ רשב"ם ורד"ק על ספר בראשית, פרק ל"ד, פסוק א'.
  5. ^ עדות לכך במקרא במעשה חטא בני האלוהים. וכך כתב הספורנו על בראשית פרק ל"ד, פסוק כ"ז.
  6. ^ רש"י, רד"ק, אור החיים על בראשית פרק ל"ד, פסוק א'. על סמך השוואת המילה 'ותצא' ביציאת דינה (בראשית ל"ד, א'), וביציאת אימה לאה (בראשית ל', ט"ז).
  7. ^ מדרש אגדה (בובר) על בראשית פרק ל"ד, פסוק א', מדרש לקח טוב שם, מדרש שכל טוב שם, פירוש הדר זקנים שם, ועוד.
  8. ^ מלבי"ם על פסוק א'. ומעין זה כתב הרש"ר הירש.
  9. ^ מדרש אגדה בובר, מדרש לקח טוב ומדרש שכל טוב על בראשית פרק ל"ד, פסוק ב'.
  10. ^ ראב"ע ורד"ק על פסוק ב'.
  11. ^ אור החיים על פסוק ב'.
  12. ^ רמב"ן ומלבי"ם על פסוק ב'.
  13. ^ רמב"ן, אור החיים.
  14. ^ מדרש שכל טוב על בראשית פרשת וישלח פרק ל"ד סימן ד': "שהרי נולדה דינה בשנת שבע לכניסת לאה, שהיא שנת ארבע עשרה לעבודה, שנת צ"א ליעקב. ואחר כך עבד יעקב שש שנים בצאן, הרי לדינה ז' שנים. וזה המעשה היה בסוף שמנה עשר חדש שעשה יעקב בסוכות, הרי לדינה שמונה שנה וחצי, היא שנת צ"ט ליעקב". 
  15. ^ מלבי"ם בראשית ל"ד, ח'.
  16. ^ רשב"ם, הדר זקנים ועוד, על בראשית ל"ד, ט'.
  17. ^ שהיה בעבר המקום השוקק בעיר בהיות כל תושבי העיר יוצאים דרכו אל שדותיהם ושבים דרכו לבתיהם.