שמחה בלאס – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף

בשורה

גרסה מ־15:36, 19 בספטמבר 2009

תבנית:ממציא שמחה בלאס (27 בנובמבר 1897 - 18 ביולי 1982), מהנדס מים ישראלי, פעיל ציוני, מתכנן מפעלי מים עיקריים של היישוב בשנות ה-30 ובשנות ה-40, "יועץ הממשלה לענייני המים" בישראל בשנותיה הראשונות, ראש המתכננים של מוביל המים הארצי, יוזם ההשקיה בטפטוף וממציא הטפטפות, יחד עם בנו ישעיהו.

ילדות, לימודים והמצאה בצבא פולין

שמחה בלאס, נצר למשפחות רבנים (דור שמיני לגאון מווילנה), סוחרים ובעלי אחוזות יהודים, נולד בוורשה שבפולין, שהייתה אז בשליטתה של האימפריה הרוסית. מגיל ארבע עד שלוש עשרה התגורר עם הוריו באחוזות השייכות לסביו, ולאחר מכן חזרה המשפחה לורשה. הוא למד לימודי קודש אצל מלמדים ולימודי חול אצל מורים וסטודנטים. בגיל 17 התחיל ללמוד לראשונה מקצועות ריאליים. התקבל לטכניון ע"ש וולברג ורוטבנד בורשה והצטיין בלימודיו. בסוף שנת 1918, בעקבות סיום מלחמת העולם הראשונה והקמת הרפובליקה הפולנית השנייה, נפסקו הלימודים בטכניון והוחל בגיוס מתנדבים לצבא.

בהיותו ציוני מילדותו, הקדיש את הזמן, שהתפנה עם הפסקת הלימודים, לפעילות ציונית. בראשית 1919, נקרא לשירות בצבא הפולני, שם המציא, עבור חיל האוויר, מכשיר מטאורולוגי למדידת עוצמת הרוחות וכיוונן. הודות ל"מכשיר הרוחות" הורשה, במקביל לשרותו הצבאי, להשלים את לימודי השנה השלישית בטכניון, שחודשו בסוף 1919. בשנת 1920, במסגרת המלחמה הפולנית סובייטית, התקדם הצבא האדום עד לפאתי ורשה. אלפי חיילים יהודים ובהם בלאס נכלאו במחנה הסגר ביבלונה לאחר תעמולת זוועה שטענה כי היהודים מסייעים לקומוניסטים. לאחר שלושה שבועות שוחרר. לאחר שחרורו מהצבא ב-1920, סיים את לימודי השנה הרביעית בטכניון.

"החלוץ", המצאת מכונת שתילה

בלאס היה ציוני עוד מגיל צעיר ולמעשה, כל חייו הוקדשו למטרה זו. פעילותו הציונית החלה עוד בתקופת לימודיו. בהיותו בוורשה, השתתף במשמרות הגנה על יהודים ורכושם מפני פורעים, בפעילות למען פועלי ציון, בהקמת קיבוץ-הכשרה גרוכוב (בשטח שהיה ליד ורשה והיום הוא בתוך העיר). נבחר למרכז "החלוץ" בפולין, שם הכיר את אליהו דובקין, אחיה של אשתו לעתיד ולימים חבר הנהלת הסוכנות היהודית ומחותמי מגילת העצמאות.

בסיום לימודיו בטכניון בחר בפרויקט גמר יוצא דופן: מנוע בעירה פנימית באמצעות ספירט, בגלל "שבארץ ישראל אין נפט ויניעו את המנועים בספירט", שיופק משעורה. אולם, עוד לפני שהחל בפרויקט זה, נודע לו שבארץ ישראל אין די שעורה אף בשביל הבהמות וכך סר חינו של פרויקט זה והוא פנה לפרויקט אחר. עוד בשנת 1918, נכח בהרצאה של מנהיג הבונד, ולדימיר מדם, בוורשה בה "הוכיח" מדם, בהסתמכו על המנהיג הציוני ארתור רופין, כי ארץ ישראל לא תוכל לקלוט, גם בעוד שנים רבות, אלא אחוז קטן מיהודי העולם. לאחר זמן, קרא‏‏^[1] בלאס כי בסין מגדילים את יבולי החיטה פי 5 על ידי שתילת החיטה, במקום זריעתה. לפיכך, החליט לשנות את פרויקט הגמר שלו מ"מנוע שריפה פנימית" ל"מכונת שתילה".

בשנים 1921 – 1930 הפנה בלאס את עיקר מאמציו להמצאת מכונה לשתילת חיטה ולפיתוח המכונה. הוא הגיע לברלין, שם קיבל עידוד מדוד (דייויס) טריטש, עסקן ציוני ידוע, וכן סיוע כספי מולדימיר טיומקין לפיתוחה של מכונת השתילה, והוציא עליה מספר פטנטים. עידוד נפשי מצא אצל השליחים מארץ ישראל. אחד מהם, דוד בן-גוריון, אף ביקר בחדרו בברלין, שם הוביל את המכונה כשהוא אוחז ביצוליה. המכונה פעלה מבחינה טכנית ואף נמכרה למספר רוכשים. בשנת 1927 עלה בלאס לארץ וניסה את מכונת השתילה בקיבוצים עין חרוד ודגניה ב'. בשנת 1928 נקרא לברלין על ידי דייוויס טריטש, בעקבות התעניינות במכונת השתילה, שבאה לאחר נסיונות מוצלחים בגרמניה ובהולנד. בסופו של דבר, לא נקלטה המצאה זו בשוק, מסיבות כלכליות. את תקופת מכונת השתילה מסכם בלאס: "בתשע שנות חיים לא תרמתי לתקומת ישראל".

מפעלי מים ותוכניות בארץ ישראל בתקופת היישוב

בשנת 1930 חזר לארץ ישראל עם אשתו יהודית, אותה נשא בביאליסטוק. בארץ התחיל לעסוק בתכנון מפעלי מים. תוכניתו הראשונה – אמת מים (אקוודוקט) לקיבוצי עמק הירדן, דגניה ב' ובית זרע. התוכנית, שביצועה הושלם בשנת 1931, החליפה תוכנית קודמת, שעמדה בפני ביצוע, הפחיתה את עלות המים והגדילה את כמותם. התוכנית איפשרה הקמת הקיבוץ החדש אפיקים. בשנים הבאות הפך משרדו של בלאס למתכנן המים העיקרי להתיישבות העובדת. הוא תכנן מפעלי מים אזוריים ומקומיים בעמק הירדן, בעמק חרוד, ובכל רחבי הארץ. חלק מן המפעלים שתכנן ניתן היה להקים רק לאחר קום המדינה.

בשנים 1935 ו-1936 החל לתכנן את התוכניות הראשונות של חברת מקורות, שהוקמה בשנת 1937 על ידי לוי אשכול. על פי תוכניותיו הוקם המפעל הגדול הראשון של "מקורות", שהופעל ב1938, "מפעל הקישון", שסיפק מים ל-16 יישובים חקלאיים ועירוניים (מהם שלושה שהוקמו הודות למפעל) וכן להדר הכרמל ולהר הכרמל. בלאס היה המהנדס הראשי של מקורות ויוזם תוכניותיה, מראשיתה ועד להקמת המדינה.

קובץ:11 settlements.PNG

קו המים הראשון לנגב שתוכנן על ידי שמחה בלאס ובוצע על ידי מקורות

מימין: ב"פנטסיה" שהוגשה ב-1939 לד"ר ארתור רופין. משמאל: התוכנית שבוצעה ב-1947 ל-11 הנקודות.

ביולי 1939 הגיש, לד"ר ארתור רופין, מנהל מחלקת ההתיישבות של הסוכנות היהודית, "פנטסיה" להשקיית הנגב, שהכין לבקשתו. לשם כך, שכר מטוס אימונים פתוח ממנו סקר את אזור הנגב הצפוני. ה"פנטסיה" כללה שלושה שלבים: הבאת מי קידוחים קרובים, הבאת מי הירקון והבאת מי הצפון לנגב. אולם, רק השלב הראשון לווה בתוכנית מפורטת. בראשית מלחמת העולם השנייה חיבר תזכיר בשם "תוכנית ישוב מדבריות א"י על ידי משיכת מים מהנחלים", אותו הגיש לחברת "מקורות" ב-12 בפברואר 1941. על בסיס התזכיר ביקש לעבד תוכנית מפורטת למפעל המים הארצי.

בדצמבר 1942 השתתף בסיור בערבה, שארגן יוסף וייץ מהקרן הקיימת לישראל. הערבה הייתה אז "אזור מוגן" ואסור בכניסה ללא רישיון. בסיור זה השתכנע, בניגוד לאחרים, במציאות מים בערבה, דבר שהביא אותו מאוחר יותר לקדוח ולמצוא מים בערבה.

ב1943 הציג בלאס את הנוסחה המפורטת הראשונה של תוכניתו למוביל המים הארצי בפני אליעזר קפלן, אברהם גרנות, ברל כצנלסון, לוי אשכול ופנחס ספיר. באותה שנה סיים את ספרו "אוצרות המים בארץ ישראל, סיכויי השקאה ופיתוח הידרו-אלקטרי", ובו מפורטת תוכניתו לפיתוח כל מי ארץ ישראל: הירדן, הירמוך, הירקון, מי מעיינות, מי בארות, מי שטפונות, מי ניקוז ומי ביוב וכן 300 מיליון מ"ק ממי הליטני.

תכנן את קו המים ל-11 הנקודות, שהוקמו בנגב במוצאי יום הכיפורים תש"ז (1946). העיד בפני ועדת החקירה של האו"מ "אונסקופ" ושימש יועץ למשלחת הסוכנות היהודית לאומות המאוחדות בדיונים על גבולות המדינה היהודית.

במלחמת העצמאות: ייצור נשק, מים לירושלים

במלחמת העצמאות, עוד לפני הכרזת העצמאות, עסק, במשרדו הפרטי, בייצור נשק במסגרת "תע"ש חוץ" (תעשיית נשק של ההגנה שמחוץ לתעשייה הצבאית): פּיאַט (מטול חי"ר נגד טנקים), להביור (שנקרא אז "זורק להבות"), מרגמה 6 אינץ', מוקשים ועוד. על פי בדיקה של חיל החימוש שנעשתה ב-1991 נמצא כי בטנק הסורי השרוף בדגניה ממלחמת העצמאות נמצאו חדירות המתאימות לפצצות מטול פיאט. אם כך הדבר, נראה שהנשק בו נפגע הטנק יוצר על ידי בלאס ובכך נסגר, אולי, מעגל, אותו החל בראשית פעולתו בארץ בקבוצת דגניה ב'.

מתחילת "ההפוגה הראשונה" (11.6.1948), תכנן את "מפעל השילוח", שסיפק מים לירושלים הנצורה בדרך בורמה, העוקפת את לטרון. המפעל בוצע על ידי "מקורות" בצינורות שקנה בלאס בסוף 1945 בארצות הברית, ללא אישור הסוכנות היהודית ואשר רכישתם מומנה בלית ברירה על ידי בנק אנגלו פלשתינה (בנק לאומי) והיו משועבדים לו. בלאס מספר על זיכרון לא נעים שהיה לו ממפעל זה, כאשר בנייתו התעכבה בשל ויכוח אודות המימון שהתנהל, בעת שירושלים סבלה מחוסר מים, בין ארבעה מוסדות: הבנק לא היה מוכן לשחרר את הצנורות מבלי שיובטח לו תשלום, שר האוצר אמר שזה עניינה של עיריית ירושלים, עיריית ירושלים אמרה שזה עניין לאומי ומקורות טענה שהיא רק מבצעת ואינה אחראית למימון.

הקמת התשתית הממשלתית למערכת המים בישראל

עם קום המדינה הקים את אגף המים במשרד החקלאות, בראשו עמד 4 שנים (1948 –1952) וסגר את משרדו הפרטי. בשנת 1949, לאחר השתלטות צה"ל על אילת, הורה בלאס על הקדשת כל תקציב הקידוחים הארצי לקידוחים בערבה כדי לספק מים ליישוב, שנאלץ להתפיל מי ים לשתייה בעלות גבוהה. עוד בשנת 1949, נמצאו בבאר אורה מים, ששימשו את אילת בשנים הראשונות. בהמשך, נמצאו מים נוספים שאיפשרו הקמת יטבתה וישובים נוספים בערבה.

אגף המים במשרד החקלאות, בראשות בלאס, הכין את תוכנית ייבוש החולה, שבוצעה על ידי הקרן הקיימת לישראל באמצעות קבלן זר.

חיבר תזכיר בשם "י"ג עקרונות חוק המים", ששימש בסיס לחוק המים.

בשנת 1952, עם סיום עבודתו כמנהל אגף המים במשרד החקלאות, מונה לתפקיד יועץ הממשלה לענייני המים, כדי להמשיך ולשמור את מעמדו הממלכתי הבכיר, גם לאחר שעזב את שירות המדינה ועבר לחברת תה"ל (תכנון המים לישראל) הממשלתית (הממשלה - 52%, הסוכנות -24%, הקרן הקיימת - 24%), אותה הקים וניהל.

השתתף במשלחת הישראלית, בראשות משה שרת (1954) ובראשות לוי אשכול (1955), לדיונים עם אריק ג'ונסטון "שגריר המים" של נשיא ארצות הברית בנושא חלוקת זכויות המים בין ישראל לבין שכנותיה. בדיונים, התנגד לוויתורים להם הסכים אשכול, אולם, בסופו של דבר, נדחו הצעותיו של ג'ונסטון על ידי מדינות ערב.

המוביל הארצי

לאחר שהעלה תוכניות מוקדמות של מפעל המים הארצי, עוד לפני קום המדינה, הקים, בשנת 1950, במסגרת אגף המים של משרד החקלאות, את "הוועד לתכנון מפעל המים הארצי", בראשו עמד, וכן מועצה מייעצת של מומחים בעלי שם בינלאומי.

בשנת 1952 אושרה הקמת החברה הממשלתית תה"ל (תכנון המים לישראל בע"מ), אותה ייסד ואשר היה מנהלה הראשון. הקמת תה"ל התבקשה על ידי בלאס על מנת להשיג עצמאות מינהלית וכדי לצמצם את הביורוקרטיה, שהגבילה את הפעילות המקצועית באגף המים של משרד החקלאות. לתה"ל הועברו תפקידי תכנון וביצוע מאגף המים וכן מחלקת התכנון של "מקורות". בתה"ל המשיך לעמוד בראש תכנון מפעלי המים (המוביל הארצי, קווי ירקון-נגב) ולהיות מופקד על ביצוע השלבים הראשונים (תשעה אגמי נסיון, מפעל ירקון-נגב, מינהרת עילבון, הטיית הירדן).

ב-2.9.1953 הכניסה תה"ל שני מחפרים משוריינים לאזור המפורז להתחלת העבודה בתעלת הירדן, שהייתה אמורה להזין את המוביל הארצי המתוכנן מן הירדן ההררי. העבודה הופסקה ב-28.10.1953, בעקבות תלונת סוריה למועצת הביטחון. בלאס השתתף ויעץ למשלחת, בראשות השגריר אבא אבן, שייצגה את ישראל בדיונים במועצת הביטחון.

ב-19 ביולי 1955 חנך הנשיא יצחק בן צבי את קו ירקון נגב, שנבנה על ידי תה"ל.

ב-9 בפברואר 1956 אישר הוועד לתכנון מפעל המים הארצי שבראשות בלאס את תוכנית המוביל הארצי וב-29 בפברואר נתנה המועצה המייעצת של המומחים הבינלאומיים את הגושפנקה הסופית לתוכנית.

ב-28 במרץ 1956 חנך בלאס את מנהרת המים הראשונה של המוביל הארצי, מנהרת עילבון.

כתב את הפרק "פיתוח אוצרות המים בא"י" בכרך ו' (ארץ ישראל) של האנציקלופדיה העברית.

התפטרות וביקורת

ב-יוני 1956 התפטר בלאס מתפקידיו כמנכ"ל תה"ל וכיועץ הממשלה לענייני המים. זאת, לאחר שהתנגדותו להפרדת אגף הביצוע מתה"ל לא נענתה ולאחר שעיכב משך חודשים, לבקשת ראש הממשלה דוד בן-גוריון, את ההתפטרות.

נקודות עיקריות של הביקורת של בלאס על מדיניות המים שננקטה בניגוד לדעתו הן:

מתן מונופול מלא על המים במדינה בידי גוף אחד ("מקורות"), הפועל להדק את השליטה שבידיו, ללא כל בלמים כלכליים הנוצרים על ידי ביזור ותחרות. דבר זה נעשה בדרכי עקיפין, ללא החלטה מסודרת ובשיטות שהביאו לפגיעה בטובת הציבור.
אי-שילוב ייצור החשמל במפעל המים, דבר שמנע שימוש באנרגיה שאובה ומנע הפעלת מנועי השאיבה של המפעל הארצי על ידי גנרטורים עצמאיים, שיבטיחו חשמל בשעת חירום. דבר זה איפשר מתן סיבסוד עקיף ל"מקורות" באמצעות תעריפי חשמל מיוחדים של חברת החשמל, מה שתרם לעיוות מחירי המים (אך איפשר לשכנע צרכנים רבים לזנוח מפעלי מים עצמאיים ולעבור ל"מקורות").
החדרת מים להעשרת אקוויפר החוף באתרים מסוימים שישמשו את "מקורות", תוך הפקרת אזורים אחרים (בהם היו בארות של מפעלים עירוניים ופרטיים) להמלחה על ידי חדירת מי ים.
דחיית בנייתו של "המוביל המלוח".
הפיכת המוביל הארצי לספק של מי-שתייה. דבר המונע ניצול מי-שטפונות באמצעות המוביל, מגדיל הוצאות ופוגע באיכות מי השתייה (אך מגדיל את שליטתה של "מקורות" במפעלי המים).
אי-ניצול מי שטפונות על ידי סכרים שיאפשרו החדרתם למי התהום, ימנעו המלחתם וישמשו צרכני מים, גם שלא באמצעות "מקורות".
קביעת מחיר מים נמוך המעודד בזבוז, ומפחית כדאיות פיתוח מים על ידי גופים כלכליים שאינם סמוכים על שולחן המדינה (ומגדיל את ההסתמכות על מים מסובסדים המסופקים על ידי "מקורות").
הערכות נמוכות מדי של כמות המים הניתנים לניצול. הערכות נמוכות אלה של המומחים מונעות מאמצים לגילוי מים נוספים, מה שעלול להוכיח את טעות המומחים.

פעילות ציבורית

לאחר התפטרותו, פתח בלאס מחדש את משרדו לתכנון מפעלי מים. הוא הצטרף לוועדה המרכזת של ההסתדרות מטעם מפא"י והקים את המחלקה לעובד האקדמאי בהסתדרות, בראשה עמד בשנים 1956 – 1959. הוא התפטר מתפקיד זה לאחר שלא ראה תכלית בפעולתו בהסתדרות.

בשנת 1958 קיבל מן הטכניון בחיפה תואר כבוד של "דוקטור למדעים טכניים" על פועלו בפיתוח המים בארץ.

השתייך לתנועת העבודה והיה תומך מובהק של בן-גוריון. היה מזוהה עם מפא"י ואף הוצג מטעמה ברשימות מועמדים שונות. בשנת 1965, יחד עם יתר תומכי דוד בן-גוריון, השתתף בהקמת רפ"י בה היה פעיל. לאחר מכן, תמך ברשימה הממלכתית עד לפרישת בן-גוריון ב-1970.

יזם את הקמת המועצה הטכנית של אגודת האינג'ינרים והארכיטקטים בישראל ועמד בראשה בשנים 1959 - 1969. המועצה פרסמה 24 עבודות בנושאים הנדסיים.

השקיה בטפטוף

עוד בראשית שנות ה-30, כאשר ביקר בביתו של איש העלייה השנייה אברהם לובזובסקי בחדרה, הראה לו לובזובסקי עץ שגדל "בלי מים". כאשר התבונן בלאס סביב העץ, ראה כי האדמה לידו יבשה, אולם, מחיבור של צינור בקירבת מקום נוטפות טיפות מים. לאחר שהתפטר מתה"ל וחזר למשרדו הפרטי, החל לעסוק בפיתוח הרעיון שנזרע בשנות ה-30 אך החל לנבוט בשנות ה-50.

בשנים 1959 – 1966 יזם את שיטת ההשקיה בטפטוף, ויחד עם בנו ישעיהו, שהמציא את הטפטפות הראשונות, עסק בפיתוחן, בניסוין ובהחדרתן לשוק החקלאי בארץ וגם בעולם. בשנת 1959 הותקנה המערכת הנסיונית הראשונה של ההשקיה בטפטוף ובשנים הבאות פותחה השיטה ושוכללה והגיעה להיקף מסחרי. ב-8 באוגוסט 1965 חתמו שמחה בלאס ובנו ישעיהו על הסכם עם קיבוץ חצרים בדבר הקמת חברה משותפת, נטפים, אליה העבירו את כל הידע, זכויות השימוש בפטנטים ומערכת הייצור והשיווק של הטפטפות, שהוקמו על ידם. חברת "נטפים" התחילה לפעול למעשה ב-1 בינואר 1966. לאחר זמן, רכש קיבוץ חצרים את חלקו של בלאס ב"נטפים" ומאוחר יותר גם את חלק בנו. "נטפים" לוותה במשך מספר שנים על ידי שמחה בלאס ובנו ישעיהו. המוטיבציה הראשונית של בלאס לעסוק בטפטוף הייתה החיסכון במים, אולם, כבר בשנות ה-60 הראשונות, התברר שיתרונות ההשקיה בטפטוף גדולים הרבה יותר. ההמצאה גרמה למהפכה עולמית בשיטות ההשקיה והדישון בחקלאות, והובילה לחיסכון במים ולהגדלת היבולים.

ראו גם

ספריו

שמחה בלאס, אוצרות המים בארץ ישראל סכויי השקאה ופתוח הידרו-אלקטרי, מקורות, מאי 1944
שמחה בלאס, מי מריבה ומעש, מסדה, 1957

לקריאה נוספת

דוד תדהר, אנציקלופדיה לחלוצי היישוב ובוניו (כרך שביעי, ע' 2495-2497), ספרית הראשונים, תשט"ז (1956)
שרה סגל, אריה פיאלקוב (עורכים), בשדמות גרוכוב, בית לוחמי הגטאות והוצאת הקיבוץ המאוחד, תשל"ו
אבשלום שמואלי, יהודה גרדוס (עורכים), ארץ הנגב: אדם ומדבר, א, (עמ' 367-343, שמחה בלאס: מים לארץ הנגב), הוצאת משרד הביטחון, תשל"ט
קלמן בסין, אגודת המים בעמק חרוד בע"מ (1979-1934) 45 שנות פעולה (סקירה), 1979
ד"ר מרדכי נאור (עורך), יישוב הנגב 1900 - 1960, הוצאת יד יצחק בן-צבי, 1985
שמואל אביצור, ממציאים ומאמצים, יד יצחק בן-צבי ומוזיאון הארץ, 1986
פרופ' חיים גבירצמן, משאבי המים לישראל, יד יצחק בן-צבי, 2002

קישורים חיצוניים

שמחה בלאס, באתר בית אלון בגליל
קונצ'רטו לצינור באתר עמלנט של רשת עמל
צינור המים הראשון לנגב באתר מדרשת שדה בוקר
היסטוריה של "מקורות" באתר "מקורות"

הערות שוליים

^ ‏לפי ספרו "מי מריבה ומעש" קרא בחוברת שהוציא דייוויס טריטש. לפי יהודה קלאוויר ("בשדמות גרוכוב" ע'57) קלאוויר סיפר לבלאס‏

ערך מומלץ

[1] ‏לפי ספרו "מי מריבה ומעש" קרא בחוברת שהוציא דייוויס טריטש. לפי יהודה קלאוויר ("בשדמות גרוכוב" ע'57) קלאוויר סיפר לבלאס‏

[1]

@@ שורה 11: / שורה 11: @@
 |פרסים והנצחה=
 |הערות=ראש המתכננים של [[המוביל הארצי|מוביל המים הארצי]], ממציא הטפטפות ויוזם ההשקיה בטפטוף
+}}
-}}'''שמחה בלאס''' ([[27 בנובמבר]] [[1897]] - [[18 ביולי]] [[1982]]), [[מהנדס]] [[מים]] [[ישראל|ישראלי]], פעיל [[ציונות|ציוני]], מתכנן מפעלי מים עיקריים של [[היישוב]] ב[[שנות ה-30]] וב[[שנות ה-40]], "יועץ [[ממשלת ישראל|הממשלה]] לענייני המים" ב[[ישראל]] בשנותיה הראשונות, ראש המתכננים של [[המוביל הארצי|מוביל המים הארצי]], יוזם ה[[השקיה בטפטוף]] ו[[המצאה|ממציא]] ה[[טפטפת|טפטפות]], יחד עם בנו ישעיהו.
+'''שמחה בלאס''' ([[27 בנובמבר]] [[1897]] - [[18 ביולי]] [[1982]]), [[מהנדס]] [[מים]] [[ישראל|ישראלי]], פעיל [[ציונות|ציוני]], מתכנן מפעלי מים עיקריים של [[היישוב]] ב[[שנות ה-30]] וב[[שנות ה-40]], "יועץ [[ממשלת ישראל|הממשלה]] לענייני המים" ב[[ישראל]] בשנותיה הראשונות, ראש המתכננים של [[המוביל הארצי|מוביל המים הארצי]], יוזם ה[[השקיה בטפטוף]] ו[[המצאה|ממציא]] ה[[טפטפת|טפטפות]], יחד עם בנו ישעיהו.
 ==ילדות, לימודים והמצאה בצבא פולין==
-שמחה בלאס, נצר למשפחות [[רב|רבנים]] (דור שמיני ל[[הגאון מווילנה|גאון מווילנה]]), סוחרים ובעלי אחוזות [[יהודים]], נולד ב[[ורשה|וורשה]] שב[[פולין]], שהייתה אז בשליטתה של [[האימפריה הרוסית]]. מגיל ארבע עד שלוש עשרה התגורר עם הוריו באחוזות השייכות לסביו, ולאחר מכן חזרה המשפחה לורשה.  הוא למד [[לימודי קודש]] אצל מלמדים ולימודי חול אצל מורים וסטודנטים. בגיל 17 התחיל ללמוד לראשונה מקצועות ריאליים. התקבל לטכניון ע"ש וולברג ורוטבנד בורשה והצטיין בלימודיו. בסוף שנת [[1918]], בעקבות סיום [[מלחמת העולם הראשונה]] והקמת [[היסטוריה של פולין: הרפובליקה השנייה|הרפובליקה הפולנית השנייה]], נפסקו הלימודים בטכניון והוחל בגיוס מתנדבים לצבא.
+שמחה בלאס, נצר למשפחות [[רב|רבנים]] (דור שמיני ל[[הגאון מווילנה|גאון מווילנה]]), סוחרים ובעלי אחוזות [[יהודים]], נולד ב[[ורשה|וורשה]] שב[[פולין]], שהייתה אז בשליטתה של [[האימפריה הרוסית]]. מגיל ארבע עד שלוש עשרה התגורר עם הוריו באחוזות השייכות לסביו, ולאחר מכן חזרה המשפחה לורשה. הוא למד [[לימודי קודש]] אצל מלמדים ולימודי חול אצל מורים וסטודנטים. בגיל 17 התחיל ללמוד לראשונה מקצועות ריאליים. התקבל לטכניון ע"ש וולברג ורוטבנד בורשה והצטיין בלימודיו. בסוף שנת [[1918]], בעקבות סיום [[מלחמת העולם הראשונה]] והקמת [[היסטוריה של פולין: הרפובליקה השנייה|הרפובליקה הפולנית השנייה]], נפסקו הלימודים בטכניון והוחל בגיוס מתנדבים לצבא.
-בהיותו ציוני מילדותו, הקדיש את הזמן, שהתפנה עם הפסקת הלימודים, לפעילות ציונית.  בראשית [[1919]], נקרא לשירות בצבא הפולני, שם [[המצאה|המציא]], עבור חיל האוויר, מכשיר [[מטאורולוגיה|מטאורולוגי]] למדידת עוצמת הרוחות וכיוונן. הודות ל"מכשיר הרוחות" הורשה, במקביל לשרותו הצבאי, להשלים את לימודי השנה השלישית בטכניון, שחודשו בסוף [[1919]]. בשנת [[1920]], במסגרת [[המלחמה הפולנית סובייטית]], התקדם [[הצבא האדום]] עד לפאתי ורשה. אלפי חיילים יהודים ובהם בלאס נכלאו   במחנה הסגר ביבלונה לאחר תעמולת זוועה שטענה כי היהודים מסייעים לקומוניסטים. לאחר שלושה שבועות שוחרר. לאחר שחרורו מהצבא ב-[[1920]], סיים את לימודי השנה הרביעית בטכניון.
+בהיותו ציוני מילדותו, הקדיש את הזמן, שהתפנה עם הפסקת הלימודים, לפעילות ציונית. בראשית [[1919]], נקרא לשירות בצבא הפולני, שם [[המצאה|המציא]], עבור חיל האוויר, מכשיר [[מטאורולוגיה|מטאורולוגי]] למדידת עוצמת הרוחות וכיוונן. הודות ל"מכשיר הרוחות" הורשה, במקביל לשרותו הצבאי, להשלים את לימודי השנה השלישית בטכניון, שחודשו בסוף [[1919]]. בשנת [[1920]], במסגרת [[המלחמה הפולנית סובייטית]], התקדם [[הצבא האדום]] עד לפאתי ורשה. אלפי חיילים יהודים ובהם בלאס נכלאו במחנה הסגר ביבלונה לאחר תעמולת זוועה שטענה כי היהודים מסייעים לקומוניסטים. לאחר שלושה שבועות שוחרר. לאחר שחרורו מהצבא ב-[[1920]], סיים את לימודי השנה הרביעית בטכניון.
 =="החלוץ", המצאת מכונת שתילה==
 בלאס היה ציוני עוד מגיל צעיר ולמעשה, כל חייו הוקדשו למטרה זו. פעילותו הציונית החלה עוד בתקופת לימודיו. בהיותו בוורשה, השתתף במשמרות הגנה על יהודים ורכושם מפני פורעים, בפעילות למען [[פועלי ציון]], בהקמת [[קיבוץ]]-הכשרה גרוכוב (בשטח שהיה ליד ורשה והיום הוא בתוך העיר). נבחר למרכז "[[החלוץ]]" בפולין, שם הכיר את [[אליהו דובקין]], אחיה של אשתו לעתיד ולימים חבר הנהלת [[הסוכנות היהודית]] ומחותמי [[מגילת העצמאות]].
-בסיום לימודיו בטכניון בחר בפרויקט גמר יוצא דופן: [[מנוע בעירה פנימית]] באמצעות ספירט, בגלל "שב[[ארץ ישראל]] אין [[נפט]] ויניעו את ה[[מנוע|מנועים]] בספירט", שיופק מ[[שעורה]]. אולם, עוד לפני שהחל בפרויקט זה, נודע לו שבארץ ישראל אין די שעורה אף בשביל הבהמות וכך סר חינו של פרויקט זה והוא פנה לפרויקט אחר. עוד בשנת [[1918]], נכח בהרצאה של מנהיג [[הבונד]], [[ולדימיר מדם]], בוורשה בה "הוכיח" מדם, בהסתמכו על המנהיג הציוני [[ארתור רופין]], כי ארץ ישראל לא תוכל לקלוט, גם בעוד שנים רבות, אלא אחוז קטן מיהודי העולם. לאחר זמן, קרא‏‏<ref>‏לפי ספרו "מי מריבה ומעש" קרא בחוברת שהוציא דייוויס טריטש. לפי יהודה קלאוויר ("בשדמות גרוכוב" ע'57) קלאוויר סיפר לבלאס‏</ref> בלאס כי ב[[סין]] מגדילים את יבולי ה[[חיטה]] פי 5 על ידי שתילת ה[[חיטה]], במקום זריעתה. לפיכך, החליט לשנות את פרויקט הגמר שלו מ"מנוע שריפה פנימית" ל"מכונת שתילה".
+בסיום לימודיו בטכניון בחר בפרויקט גמר יוצא דופן: [[מנוע בעירה פנימית]] באמצעות ספירט, בגלל "שב[[ארץ ישראל]] אין [[נפט]] ויניעו את ה[[מנוע]]ים בספירט", שיופק מ[[שעורה]]. אולם, עוד לפני שהחל בפרויקט זה, נודע לו שבארץ ישראל אין די שעורה אף בשביל הבהמות וכך סר חינו של פרויקט זה והוא פנה לפרויקט אחר. עוד בשנת [[1918]], נכח בהרצאה של מנהיג [[הבונד]], [[ולדימיר מדם]], בוורשה בה "הוכיח" מדם, בהסתמכו על המנהיג הציוני [[ארתור רופין]], כי ארץ ישראל לא תוכל לקלוט, גם בעוד שנים רבות, אלא אחוז קטן מיהודי העולם. לאחר זמן, קרא‏‏<ref>‏לפי ספרו "מי מריבה ומעש" קרא בחוברת שהוציא דייוויס טריטש. לפי יהודה קלאוויר ("בשדמות גרוכוב" ע'57) קלאוויר סיפר לבלאס‏</ref> בלאס כי ב[[סין]] מגדילים את יבולי ה[[חיטה]] פי 5 על ידי שתילת ה[[חיטה]], במקום זריעתה. לפיכך, החליט לשנות את פרויקט הגמר שלו מ"מנוע שריפה פנימית" ל"מכונת שתילה".
-בשנים [[1921]] – [[1930]] הפנה בלאס את עיקר מאמציו להמצאת מכונה לשתילת חיטה ולפיתוח המכונה. הוא הגיע לברלין, שם קיבל עידוד מ[[דייויס טריטש|דוד (דייויס) טריטש]], עסקן ציוני ידוע, וכן סיוע כספי מ[[ולדימיר טיומקין]] לפיתוחה של מכונת השתילה, והוציא עליה מספר [[פטנט|פטנטים]]. עידוד נפשי מצא אצל השליחים מארץ ישראל. אחד מהם, [[דוד בן-גוריון]], אף ביקר בחדרו בברלין, שם הוביל את המכונה כשהוא אוחז ביצוליה. המכונה פעלה מבחינה טכנית ואף נמכרה למספר רוכשים. בשנת [[1927]] עלה בלאס לארץ וניסה את מכונת השתילה בקיבוצים [[עין חרוד]] ו[[דגניה ב']]. בשנת [[1928]] נקרא ל[[ברלין]] על ידי דייוויס טריטש, בעקבות התעניינות במכונת השתילה, שבאה לאחר נסיונות מוצלחים ב[[גרמניה]] וב[[הולנד]]. בסופו של דבר, לא נקלטה המצאה זו בשוק, מסיבות כלכליות. את תקופת מכונת השתילה מסכם בלאס: "בתשע שנות חיים לא תרמתי לתקומת ישראל".
+בשנים [[1921]] – [[1930]] הפנה בלאס את עיקר מאמציו להמצאת מכונה לשתילת חיטה ולפיתוח המכונה. הוא הגיע לברלין, שם קיבל עידוד מ[[דייויס טריטש|דוד (דייויס) טריטש]], עסקן ציוני ידוע, וכן סיוע כספי מ[[ולדימיר טיומקין]] לפיתוחה של מכונת השתילה, והוציא עליה מספר [[פטנט]]ים. עידוד נפשי מצא אצל השליחים מארץ ישראל. אחד מהם, [[דוד בן-גוריון]], אף ביקר בחדרו בברלין, שם הוביל את המכונה כשהוא אוחז ביצוליה. המכונה פעלה מבחינה טכנית ואף נמכרה למספר רוכשים. בשנת [[1927]] עלה בלאס לארץ וניסה את מכונת השתילה בקיבוצים [[עין חרוד]] ו[[דגניה ב']]. בשנת [[1928]] נקרא ל[[ברלין]] על ידי דייוויס טריטש, בעקבות התעניינות במכונת השתילה, שבאה לאחר נסיונות מוצלחים ב[[גרמניה]] וב[[הולנד]]. בסופו של דבר, לא נקלטה המצאה זו בשוק, מסיבות כלכליות. את תקופת מכונת השתילה מסכם בלאס: "בתשע שנות חיים לא תרמתי לתקומת ישראל".
 ==מפעלי מים ותוכניות בארץ ישראל בתקופת היישוב==
 בשנת [[1930]] חזר ל[[ארץ ישראל]] עם אשתו יהודית, אותה נשא ב[[ביאליסטוק]]. בארץ התחיל לעסוק ב[[תכנון]] מפעלי מים. תוכניתו הראשונה – [[אמת מים]] (אקוודוקט) ל[[קיבוץ|קיבוצי]] [[עמק הירדן]], [[דגניה ב']] ו[[בית זרע]]. התוכנית, שביצועה הושלם בשנת 1931, החליפה תוכנית קודמת, שעמדה בפני ביצוע, הפחיתה את עלות המים והגדילה את כמותם. התוכנית איפשרה הקמת הקיבוץ החדש [[אפיקים]]. בשנים הבאות הפך משרדו של בלאס למתכנן המים העיקרי ל[[ההתיישבות העובדת|התיישבות העובדת]]. הוא תכנן מפעלי מים אזוריים ומקומיים ב[[עמק הירדן]], ב[[עמק חרוד]], ובכל רחבי הארץ. חלק מן המפעלים שתכנן ניתן היה להקים רק לאחר קום המדינה.
-בשנים [[1935]] ו-[[1936]] החל לתכנן את התוכניות הראשונות של חברת [[מקורות]], שהוקמה בשנת [[1937]] על ידי [[לוי אשכול]]. על פי תוכניותיו הוקם המפעל הגדול הראשון של "מקורות", שהופעל ב[[1938]], "מפעל [[הקישון]]", שסיפק מים ל-16 יישובים חקלאיים ועירוניים (מהם שלושה שהוקמו הודות למפעל) וכן ל[[חיפה#שכונות##הדר הכרמל|הדר הכרמל]] ול[[כרמל|הר הכרמל]]. בלאס היה המהנדס הראשי של מקורות ויוזם תוכניותיה, מראשיתה ועד להקמת המדינה.
+בשנים [[1935]] ו-[[1936]] החל לתכנן את התוכניות הראשונות של חברת [[מקורות]], שהוקמה בשנת [[1937]] על ידי [[לוי אשכול]]. על פי תוכניותיו הוקם המפעל הגדול הראשון של "מקורות", שהופעל ב[[1938]], "מפעל [[הקישון]]", שסיפק מים ל-16 יישובים חקלאיים ועירוניים (מהם שלושה שהוקמו הודות למפעל) וכן ל[[הדר הכרמל]] ול[[כרמל|הר הכרמל]]. בלאס היה המהנדס הראשי של מקורות ויוזם תוכניותיה, מראשיתה ועד להקמת המדינה.
-[[תמונה:11 settlements.PNG|שמאל|ממוזער|420px|<small><div style="text-align: center;">קו המים הראשון לנגב שתוכנן על ידי שמחה בלאס ובוצע על ידי [[מקורות]]</div><br /><div style="text-align: center;"><small>מימין: ב"פנטסיה" שהוגשה ב-1939 לד"ר ארתור רופין. משמאל: התוכנית שבוצעה ב-1947 ל-[[11 הנקודות]].</small> </div> </small>]]
+[[תמונה:11 settlements.PNG|שמאל|ממוזער|420px|<div style="text-align: center;">קו המים הראשון לנגב שתוכנן על ידי שמחה בלאס ובוצע על ידי [[מקורות]]</div><br /><div style="text-align: center;">מימין: ב"פנטסיה" שהוגשה ב-1939 לד"ר ארתור רופין. משמאל: התוכנית שבוצעה ב-1947 ל-[[11 הנקודות]].</div>]]
 ביולי [[1939]] הגיש, לד"ר [[ארתור רופין]], מנהל מחלקת ה[[התיישבות]] של הסוכנות היהודית, "פנטסיה" להשקיית [[הנגב]], שהכין לבקשתו. לשם כך, שכר [[מטוס]] אימונים פתוח ממנו סקר את אזור הנגב הצפוני. ה"פנטסיה" כללה שלושה שלבים: הבאת מי קידוחים קרובים, הבאת מי [[הירקון]] והבאת מי הצפון לנגב. אולם, רק השלב הראשון לווה בתוכנית מפורטת.
 בראשית [[מלחמת העולם השנייה]] חיבר תזכיר בשם "תוכנית ישוב מדבריות א"י על ידי משיכת מים מהנחלים", אותו הגיש לחברת "מקורות" ב-[[12 בפברואר]] [[1941]]. על בסיס התזכיר ביקש לעבד תוכנית מפורטת למפעל המים הארצי.
@@ שורה 48: / שורה 48: @@
 ==הקמת התשתית הממשלתית למערכת המים בישראל ==
+[[תמונה:Simcha Blass with Eric Johnston.JPG|שמאל|ממוזער|320px|<div style="text-align: center;">שמחה בלאס עם אריק ג'ונסטון,<br />"שגריר המים" של נשיא ארצות הברית, [[דווייט אייזנהאואר]]</div><br /><div style="text-align: center;">על רקע [[בקעת הירדן]]</div>]]
-[[תמונה:Simcha Blass with Eric Johnston.JPG|שמאל|ממוזער|320px|<small><div style="text-align: center;">שמחה בלאס עם אריק ג'ונסטון,<br />"שגריר המים" של נשיא ארצות הברית, [[דווייט אייזנהאואר]]</div><br /><div style="text-align: center;">על רקע [[בקעת הירדן]]</div></small>]]
 עם [[הקמת המדינה|קום המדינה]]  הקים את אגף המים ב[[משרד החקלאות]], בראשו עמד 4 שנים ([[1948]] –[[1952]]) וסגר את משרדו הפרטי.
 בשנת [[1949]], לאחר השתלטות [[צבא ההגנה לישראל|צה"ל]] על [[אילת]],  הורה בלאס  על הקדשת כל [[תקציב המדינה (ישראל)|תקציב]] הקידוחים הארצי לקידוחים בערבה כדי לספק מים ליישוב, שנאלץ ל[[התפלת מי ים|התפיל]] מי ים לשתייה בעלות גבוהה.  עוד בשנת 1949, נמצאו ב[[באר אורה]] מים, ששימשו את אילת בשנים הראשונות. בהמשך, נמצאו מים נוספים שאיפשרו הקמת [[יטבתה]] וישובים נוספים בערבה.
@@ שורה 63: / שורה 62: @@
 ==המוביל הארצי==
-[[תמונה:Simcha blass cover.jpg|שמאל|ממוזער|320px|<small><div style="text-align: center;">סכימה של המוביל הארצי<br />בספרו של בלאס</div></small>]]
+[[תמונה:Simcha blass cover.jpg|שמאל|ממוזער|320px|<div style="text-align: center;">סכימה של המוביל הארצי<br />בספרו של בלאס</div>]]
 [[תמונה:Simcha Blass Ben Zvi.JPG|שמאל|ממוזער|320px|חנוכת קו ירקון-נגב<br />מימין לשמאל: [[פרץ נפתלי]], שליש צבאי, [[יצחק בן צבי]], [[שמחה בלאס]] ו[[אברהם הרצפלד]]]]
 לאחר שהעלה תוכניות מוקדמות של מפעל המים הארצי, עוד לפני קום המדינה, הקים, בשנת [[1950]], במסגרת אגף המים של משרד החקלאות, את "הוועד לתכנון מפעל המים הארצי", בראשו עמד, וכן מועצה מייעצת של מומחים בעלי שם בינלאומי.
@@ שורה 69: / שורה 68: @@
 בשנת [[1952]] אושרה הקמת ה[[חברה (תאגיד)|חברה]] הממשלתית תה"ל (תכנון המים לישראל בע"מ), אותה ייסד ואשר היה מנהלה הראשון. הקמת תה"ל התבקשה על ידי בלאס על מנת להשיג עצמאות מינהלית וכדי לצמצם את ה[[ביורוקרטיה]], שהגבילה את הפעילות המקצועית באגף המים של משרד החקלאות. לתה"ל הועברו תפקידי תכנון וביצוע מאגף המים וכן מחלקת התכנון של "מקורות". בתה"ל המשיך לעמוד בראש תכנון מפעלי המים ([[המוביל הארצי]], קווי ירקון-נגב) ולהיות מופקד על ביצוע השלבים הראשונים (תשעה אגמי נסיון, [[מפעל ירקון-נגב]], מינהרת [[עילבון]], הטיית הירדן).
-ב-2.9.1953 הכניסה תה"ל שני [[מחפר|מחפרים]] משוריינים לאזור המפורז להתחלת העבודה בתעלת הירדן, שהייתה אמורה להזין את המוביל הארצי המתוכנן מן הירדן ההררי. העבודה הופסקה ב-28.10.1953, בעקבות תלונת סוריה ל[[מועצת הביטחון]]. בלאס השתתף ויעץ למשלחת, בראשות השגריר [[אבא אבן]], שייצגה את ישראל בדיונים במועצת הביטחון.
+ב-2.9.1953 הכניסה תה"ל שני [[מחפר]]ים משוריינים לאזור המפורז להתחלת העבודה בתעלת הירדן, שהייתה אמורה להזין את המוביל הארצי המתוכנן מן הירדן ההררי. העבודה הופסקה ב-28.10.1953, בעקבות תלונת סוריה ל[[מועצת הביטחון]]. בלאס השתתף ויעץ למשלחת, בראשות השגריר [[אבא אבן]], שייצגה את ישראל בדיונים במועצת הביטחון.
-ב-[[19 ביולי]] [[1955]] חנך הנשיא [[יצחק בן צבי]] את קו ירקון נגב, שנבנה על ידי תה"ל .
+ב-[[19 ביולי]] [[1955]] חנך הנשיא [[יצחק בן צבי]] את קו ירקון נגב, שנבנה על ידי תה"ל.
 ב-[[9 בפברואר]] [[1956]] אישר הוועד לתכנון מפעל המים הארצי שבראשות בלאס את תוכנית המוביל הארצי וב-[[29 בפברואר]] נתנה המועצה המייעצת של המומחים הבינלאומיים את הגושפנקה הסופית לתוכנית.
@@ שורה 125: / שורה 124: @@
 * [[שמואל אביצור]], '''ממציאים ומאמצים''', יד יצחק בן-צבי ו[[מוזיאון ארץ ישראל|מוזיאון הארץ]], 1986
 * פרופ' חיים גבירצמן, '''משאבי המים לישראל''', [[יד בן צבי|יד יצחק בן-צבי]], 2002
-== הערות שוליים ==
-<references />
 ==קישורים חיצוניים==
@@ שורה 135: / שורה 131: @@
 * [http://www.boker.org.il/meida/negev/agrmaim/maim/hovala.htm צינור המים הראשון לנגב] באתר [[מדרשת שדה בוקר]]
 * [http://www.mekorot.co.il/HEB/MEKOROT/HISTORY/Pages/default.aspx היסטוריה של "מקורות"] באתר "מקורות"
+== הערות שוליים ==
+<references />
 {{ערך מומלץ}}
@@ שורה 152: / שורה 151: @@
 [[קטגוריה:פעילי ההסתדרות הכללית]]
 [[קטגוריה:פעילים ציונים חברי היישוב]]
 [[en:Simcha Blass]]