כלבת
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
כלבת היא מחלה נגיפית קטלנית התוקפת את מערכת העצבים. המחלה קרויה גם הידרופוביה, על שם אחד הסימפטומים שלה - רתיעה ממים. המחלה תוקפת לא רק את הכלביים, כפי ששמה עלול לרמז, אלא את כל היונקים, כולל האדם. הגורם למחלה הוא נגיף המועבר לרוב בנשיכה מבעל חיים נגוע לבעל חיים אחר. מגע עם רוק הוא דרך ההדבקה המשמעותית ביותר, לרוב דרך נשיכה אך ייתכן שגם בליקוק, במעבר דרך מגע רוק עם העין, האף או הפה. הנגיף מגיע ממקום הנשיכה אל המוח דרך תאי העצב המובילים אליו.
בטבע קיים מאגר של נגיף הכלבת בעיקר בתנים, זאבים, שועלים, חולדות, דביבונים ועטלפים, ובעלי חיים נגועים עלולים לשמש כווקטורים המעבירים את הנגיף ולהדביק גם בני אדם הבאים עימם במגע.
נגיף הכלבת הוא נגיף RNA חד-גדילי מקבוצת Rhabdoviriae וצורתו דמוית קליע. הוא לא מגיע למוח דרך מחזור הדם אלא דרך סיבי עצב קרועים, על כן הוא קשה יותר לאבחון. הנגיף מתקדם במעלה מערכת העצבים אל המוח. כל עוד הוא לא הגיע למוח, בעל החיים נקרא נשא. קצב התקדמות הנגיף במערכת העצבים הוא כסנטימטר ליום. קצב התפרצות המחלה תלוי במיקום הנשיכה. הנגיף נקשר לתאי המטרה ככל הנראה באמצעות הקולטן לאצטילכולין - הממלא תפקיד מפתח בהעברת אותות מן העצב אל השריר.
תוכן עניינים |
[עריכה] מהלך המחלה ותסמיניה
אל מערכת העצבים המרכזית מגיע הנגיף תוך כדי נדידה דרך האקסונים המובילים אליה, ושם תוקף אזורים במוח הגדול האחראים להיבטים מסוימים של ההתנהגות (המערכת הלימבית). כדי להתרבות זקוק הנגיף לרקמת מוח של יונק. מרגע שהנגיף הגיע למוח, המחלה מתפרצת והמוות הבלתי-נמנע מגיע תוך עשרה ימים. כשהנגיף מגיע לתא במוח הוא חודר אליו ומזריק את החומר הגנטי שלו לתא, ובכך כופה על התא לייצר נגיפים נוספים. הנגיפים פורצים החוצה ומדביקים תאים נוספים תוך הרס התא שיצר אותם. כתוצאה מכך ישנו תהליך התמוססות של אזורים שלמים במוח היונק במה שנקרא "נמק גבינתי" (בדומה לגבינה שווייצרית). התוצאה היא שיטיון (דמנציה).
אחד הסימנים הראשונים של המחלה הוא שינוי התנהגותי. לדוגמה: כלב ידידותי הופך לתוקפני, ולהיפך. חיות בר נזהרות בדרך כלל מבני אדם; אם חיית בר ניגשת לבני אדם מיוזמתה, היא עשויה להיות נגועה במחלה. ככל שמתקדמת המחלה, חלק מהנגיפים יורדים דרך עצבי הפנים ומגיעים לבלוטות הרוק. זה הרגע בו הקורבן מתחיל להדביק באמצעות הרוק (לדוגמה, דרך נשיכה). בשלב הבא, הנגיף יורד לכיוון שרירי הבליעה. התוצאה היא שהוא יימנע מלבלוע ולכן הרוק יוצא החוצה וישנו ריור מוגבר. היות שמאוד כואב לו לבלוע, הוא יימנע מלשתות מים למרות הצמא. לאחר מכן מתחיל להתפתח שיתוק בכל הגוף, שיתוק שרירי הנשימה, ומוות.
הזמן שעובר מהידבקות במחלה ועד ההתפרצות נע בין שבועיים לחצי שנה, ועל כך משפיעים גורמים רבים. מכיוון שהמחלה מועברת במערכת העצבים, על נגיף הכלבת לבוא במגע ישיר עם תאי עצב (במצב תאורטי יכולה לקרות הידבקות עקב מגע בין תא עצב נגוע לתא עצב בריא, אך הסיכויים לכך אפסיים). ברגע ההידבקות הנגיף מתחיל לנוע במערכת העצבים לעבר עמוד השדרה וממנו למעלה לראש. גודל הנשיכה, כמות הנשיכות, קרבה לעמוד השדרה וקרבה לראש, כל אלה הם קריטריונים המשפיעים על התקופה בין ההידבקות לבין ההתפרצות.
שני סוגי תגובות מאפיינים את המחלה: סוג אחד הוא תגובה סוערת המאופיינת בריצה בלתי מבוקרת למרחקים ארוכים, בתוקפנות רבה, בנגיסה בעצמים שונים ובאובדן כושר השיפוט. סוג התגובה השני רגוע למדי ומלווה בדיכאון, שיתוק והתנהגות מוזרה.
יש לזכור כי מחלת הכלבת נחשבת מסוכנת כל כך מפני שהחיה או האדם הנושאים את המחלה מתחילים להיות מידבקים כשבועיים לפני הופעת תסמינים כריר מוגבר עקב הידרופוביה ופחד מאור (פוטופוביה), כך שאי אפשר לדעת בוודאות אלא לשער לפי ההתנהגות אם החיה אכן מידבקת.
[עריכה] חיסון וטיפול
הכלבת מוגדרת בספר השיאים של גינס כמחלה הקטלנית ביותר; אחוזי התמותה מרגע ההתפרצות מגיעים לכדי 100 אחוזים. ידוע רק על שישה מקרים של אנשים ששרדו את המחלה לאחר התפרצותה, חמישה מהם קיבלו חיסון לפני התפרצות המחלה. רק במקרה אחד, זה של גי'נה ג'יז, מדובר במי ששרדה את המחלה בלי לקבל חיסון מקדים. עד הצלתה, הטיפול היחיד שהיה היה ניתן רק טיפול תומך להקלת הסבל ולא היה ידוע כיצד לרפא את המחלה. נסיונות מאוחרים ליישם את הטיפול שניתן לג'יז נכשלו (נכון ל-2007).
את הכלבת ניתן לעצור עוד לפני התפרצותה, זאת באמצעות חיסון.
את החיסון לכלבת פיתח לואי פסטר, אבי המיקרוביולוגיה. בשנת 1880 מצא פסטר כי הגורם למחלה אינו חיידק. הוא החל עורך ניסויים בכלבים נגועים על ידי תרביות מוחלשות של הנגיף. בהתאם לאמצעים של אותם ימים, היה בודק פסטר את השפעת החיסון על ידי ארנבונים חיים שהיה מכניס לכלוב הכלב. באחת הפעמים הבחין כי הכלב בו טיפל מיאן לתקוף את הארנבת כהרגלו. פסטר הסיק מכך כי תרכיב החיסון, אחד מני רבים שהכין, הוא אשר לו נזקק. יעילותו של החיסון הוכחה כאשר בשנת 1885 הובא לביתו של פסטר ילד שננשך בתשעה מקומות בגופו על ידי כלב משוטט. בעוד פסטר מזריק לו את החיסון הניסיוני שלו, נאסף סביב הבית קהל זועם שהמטיר על פסטר נאצות וגידף את ניסוייו, אולם כעבור ימים אחדים ניצלו חייו של הילד.
בשנת 1903 זיהה נֶגְרִי את גורם המחלה ואף תיאר גופיפים תוך-תאיים אופייניים במוחם של בני אדם ובעלי חיים נגועים. מאז קרויים אלה "גופיפי נגרי", ועד ימינו מהווה נוכחותם בבדיקה שלאחר המוות את שיטת האבחנה לפגיעת הכלבת.
חיסון הכלבת "השתדרג" במהלך השנים, עוד לפני כ-20 שנה בברית המועצות. החיסון התבצע בעזרת מספר רב (~20) של זריקות אל תוך בטן החולה. בזמננו, לעומת זאת, החיסון מורכב מחמש זריקות I.M (תוך שריריים) לפי ימים, ביום ה-1, 3 ,7 ,14, וה-21 מיום תחילת הטיפול.
[עריכה] פרשת החולה ג'ינה גיזה
ג'ינה גיזה (Jeanna Giese) היא האדם הראשון הידוע ששרד את מחלת הכלבת לאחר הופעת התסמינים ומבלי לקבל חיסון[1][2]. בספטמבר 2004, גיזה שהייתה אז בת 15, ננשכה קלות באצבעה על ידי עטלף, אך לא פנתה לקבל חיסון. שלושים ושבעה ימים לאחר מכן היא פיתחה תסמינים של כלבת. כדי לנסות ולהצילה הרופאים השתמשו בסמים על מנת להכניס את גופה של גיזה לתרדמת, ואז נתנו לה קוקטייל של תרופות אנטיוויראליות (ribavirin ו־amantadine) בזמן שחיכו שמערכת החיסון שלה תפתח נוגדנים שילחמו בנגיף.
גיזה הוצאה מהתרדמת לאחר שבעה ימים. לאחר שלושים ואחד ימים בבית החולים, נקבע שגיזה נקייה מהווירוס והיא שוחררה מהבידוד בו הייתה שרויה. תחילה היה חשש בקשר לרמת הפגיעה במוחה, אבל למרות שהיא סבלה מפגיעה במערכת העצבים, המחלה השאירה את יכולותיה הקוגניטיביות ברובן ללא פגיעה. היא עברה כמה שבועות של טיפול שיקומי ושוחררה ב-1 בינואר 2005. עד נובמבר 2005 היא הייתה מסוגלת ללכת בעצמה וחזרה לבית הספר והתחילה לנהוג.
הסיבות להישרדותה שנויות במחלוקת. רופאיה של גיזה ידעו שרוב מקרי המוות מכלבת נגרמים מכשל תפקודי זמני של המוח, ולא נזק מוחי תמידי. הם הגיעו למסקנה שאם יגנו על מוחה על ידי כך שיכניסו אותה לתרדמת מכוונת, היא תשרוד די זמן כדי שגופה יצליח לפתח נוגדנים שיילחמו בווירוס. אמנם נראה שהטיפול עבד כמתוכנן, אך חוקרי כלבת אחרים טוענים שאולי גיזה נדבקה בגרסה חלשה מאוד של הווירוס, או שאולי יש לה מערכת חיסונית חזקה במיוחד. לא ניתן היה למצוא את העטלף שנשך את ג'יז כדי לערוך בדיקות, וכמו כן לא ניתן היה לבודד את הווירוס מגיזה עצמה, ולכן אי אפשר היה להגיע לתשובה מוחלטת. לאחר מכן, לפחות שישה ניסיונות לרפא חולי כלבת ברחבי העולם בתקופת התסמינים באותה דרך טיפול נכשלו. במאי 2006 ניסו רופאים בבית החולים לילדים של טקסס לרפא את זכארי ג'ונס בשיטת טיפול דומה, אך לא הצליחו להצילו.
[עריכה] אפידמיולוגיה
הכלבת היא המחלה היחידה בעולם כולו שקיימת בגינה חקיקה נפרדת. כל השירותים הווטרינריים בעולם התפתחו ראשית כל במטרה להתמודד עם מחלת הכלבת. בשנת 1995 חוקק בישראל חוק הכלבת, שהחליף את פקודת הכלבת הוותיקה יותר מימי המנדט הבריטי. לפי החוק חייב כל כלב בן 3 חודשים בחיסון. חיסון הכלבת תקף בכלב לשלוש שנים, אולם החוק מחייב לחסן כל שנה. החוק מחייב כרגע לחסן רק כלבים.
אדם שננשך בישראל מגיע ללשכת הבריאות המחוזית ושם יוזרק לו בכתפו תרכיב חיסוני חמש פעמים בפרקי זמן ההולכים וגדלים (ימים 1, 3, 7, 14, 28), בכמות ההולכת וגדלה בכל פעם. באם ננשך קרוב לראשו, קיימת סכנה רבה יותר לחלות במהרה מאשר במקום מרוחק מן הראש כמו בכף הרגל.
בכל שנה מתים ברחבי העולם בין 40,000 ל-70,000 איש מכלבת, כ-90% מהם באסיה. כ-6 מיליון איש ברחבי העולם מקבלים בכל שנה חיסון לאחר חשש להדבקה.
חיות בית, כולל כלבים, מחויבות לקבל חיסון למחלה כבר בהיותן גורים. חיות בר מקבלות חיסון באמצעות פיתיונות מזון. בעבר ניסה משרד החקלאות לפתור את בעיית הכלבת על ידי הדברת תנים, שועלים וכלבי בר. בדיעבד ידוע עתה כי נגרמה הרעלה משנית שהמיתה עופות דורסים רבים שאוכלוסייתם עד היום לא התאוששה.
[עריכה] הערות שוליים
- ^ Alan C. Jackson, "Recovery from Rabies", New England Journal of Medicine' (June 16, 2005), 352 (24), 2549-2550
- ^ Rodney E. Willoughby, Jr, "A Cure for Rabies?, Scientific American Magazine (April 2007), 296 (4), 70-77
[עריכה] לקריאה נוספת
- ד"ר רוברט ברקוב (עורך ראשי), מֶרְק - המדריך הרפואי השלם, בהוצאת כנרת זמורה ביתן דביר והד ארצי, 2002, עמ' 920-922
הבהרה: המידע בוויקיפדיה אינו מהווה ייעוץ רפואי.
