כלבת

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-edit-clear.svg ערך זה זקוק לעריכה: הסיבה לכך היא: שגיאות כתיב, הגהה, חזרות.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
כלבת
Rabies Virus EM PHIL 1876.JPG
תצלום מיקרוסקופי של מספר נגיפי כלבת
שם בלועזית Rabies
ICD-10
(אנגלית)
A82
ICD-9
(אנגלית)
071
DiseasesDB
(אנגלית)
11148
MedlinePlus
(אנגלית)
001334
eMedicine
(אנגלית)
med/1374 
MeSH
(אנגלית)
D011818

כלבת היא מחלה נגיפית קטלנית התוקפת את מערכת העצבים של היונקים. המחלה קרויה גם הידרופוביה[1], על שם אחד הסימפטומים שלה - פוביה (פחד קיצוני) ממים.

לנגיפי הכלבת שני מאפיינים ייחודיים: הם אינם הופכים לפחות אלימים במהלך האבולוציה וטווח המאכסנים שלהם (מספר המינים שהם יכולים לתקוף) הוא רחב מאוד. המחלה מדבקת לא רק בקרב הכלביים, כפי ששמה עשוי לרמז, אלא בקרב כל היונקים, ובכללם האדם.

הגורם למחלה הוא נגיף המועבר לרוב בנשיכה מבעל חיים נגוע אחד לאחר. מגע עם רוק הוא דרך ההדבקה המשמעותית ביותר, לרוב דרך נשיכה אך ייתכן שגם בליקוק, במעבר דרך מגע רוק עם העין, האף או הפה. הנגיף מגיע ממקום הנשיכה אל המוח דרך תאי העצב המובילים אליו. בטבע קיים מאגר של נגיפי כלבת בעיקר בתנים, זאבים, שועלים, חולדות, דביבונים ועטלפים וכל יצור חי בעל דם חם. בעלי חיים נגועים עלולים לשמש כווקטורים המעבירים את הנגיף, ולהדביק גם בני אדם הבאים עימם במגע.

נגיף הכלבת הוא נגיף RNA חד-גדילי מקבוצת Rhabdoviriae וצורתו דמוית קליע. הוא אינו מגיע למוח דרך מחזור הדם אלא דרך סיבי עצב קרועים, על כן הוא קשה יותר לאבחון. הנגיף מתקדם במעלה מערכת העצבים אל המוח וכל עוד אינו מגיע למוח, בעל החיים נקרא נשא. קצב התקדמות הנגיף במערכת העצבים הוא כסנטימטר ליום. קצב התפרצות המחלה תלוי במיקום הנשיכה. הנגיף נקשר לתאי המטרה ככל הנראה באמצעות הקולטן לאצטילכולין - הממלא תפקיד מפתח בהעברת אותות מן העצב אל השריר.

מהלך המחלה ותסמיניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנגיף מגיע אל מערכת העצבים המרכזית דרך האקסונים המובילים אליה, ושם תוקף אזורים במוח הגדול, האחראים להיבטים מסוימים של ההתנהגות. כדי להתרבות זקוק הנגיף לרקמת מוח של יונק. מרגע שהנגיף הגיע למוח, המחלה מתפרצת והמוות הבלתי נמנע מתרחש תוך כעשרה ימים. כשהנגיף מגיע לתא במוח הוא חודר אליו ומזריק את החומר הגנטי שלו לתא, ובכך כופה עליו לייצר נגיפים נוספים. הנגיפים פורצים החוצה ומדביקים תאים נוספים תוך הרס התא שיצר אותם. תהליך זה גורם להתמוססות של אזורים שלמים במוח היונק במה שנקרא "נמק גבינתי" (בדומה לגבינה שווייצרית). התוצאה היא שיטיון (דמנציה).

אדם החולה בכלבת

אחד הסימנים הראשונים של המחלה הוא שינוי התנהגותי. לדוגמה: כלב ידידותי הופך לתוקפני. חיות בר נזהרות בדרך כלל מבני אדם; אם חיית בר מתקרבת לבני אדם מיוזמתה, היא עלולה להיות נגועה במחלה. עם התקדמות המחלה מתפשט הנגיף דרך עצבי הפנים ומגיע לבלוטות הרוק. משלב זה החולה מתחיל להיות מדבק באמצעות הרוק (לדוגמה, דרך נשיכה). בשלב הבא הנגיף יורד לכיוון שרירי הבליעה. התוצאה היא פגיעה ביכולת הבליעה, וריור מוגבר. היות שמאוד כואב לחולה לבלוע, הוא יימנע משתיית מים למרות הצמא. סימן נוסף הוא פוטופוביה, תסמין של רגישות יתר לאור ופחד (בעת) או סלידה מאור השמש וממקומות מוארים היטב. הסובלים מפוטופוביה לרוב יחפשו מקלט במקומות חשוכים, עקב פגיעה של מערכת העצבים הגורמת להתרחבות וכיווץ האישונים. לחולים יהיו אישונים מורחבים ולכן הם יפחדו לצאת החוצה לאור השמש ולסביבה מוארת עקב הכאב והסינוור. לאחר מכן מתחיל להתפתח שיתוק בכל הגוף, שיתוק שרירי הנשימה ומוות.

הזמן שעובר מהידבקות במחלה ועד התפרצותה נע בין מספר שבועות לשנה, ועל כך משפיעים גורמים רבים. כיוון שהמחלה מועברת במערכת העצבים, על נגיף הכלבת לבוא במגע ישיר עם תאי עצב (במצב תאורטי יכולה לקרות הידבקות עקב מגע בין תא עצב נגוע לתא עצב בריא, אך הסיכויים לכך קטנים). ברגע ההידבקות הנגיף מתחיל לנוע במערכת העצבים לעבר עמוד השדרה, וממנו למעלה לראש. משך הזמן עד התפרצות המחלה מושפע מגודל הנשיכה, מספר הנשיכות, קרבה לעמוד השדרה וקרבה לראש.

שני סוגי תגובות מאפיינים את המחלה: סוג אחד, הוא תגובה סוערת המאופיינת בריצה בלתי מבוקרת למרחקים ארוכים, תוקפנות רבה, נגיסה בעצמים שונים ואובדן כושר השיפוט. סוג שני הוא, רגיעה המלווה בדיכאון, שיתוק והתנהגות מוזרה.

מחלת הכלבת נחשבת מסוכנת מאוד מפני שהחיה או האדם הנושאים אותה מתחילים להיות מדבקים כשבועיים לפני הופעת התסמינים, כדוגמת ריר מוגבר וטירוף. אצל האדם קיימת הידרופוביה (פחד ממים) שאינה קיימת אצל בעלי חיים, כך שאפשר רק לשער אם חיה שנשכה נגועה במחלה, ולכן חשוב לבודד את החיה בתקופת המעקב.

חיסון וטיפול[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכלבת מוגדרת בספר השיאים של גינס כמחלה הקטלנית ביותר, רוב האנשים שהמחלה מתפרצת אצלם, אינם שורדים. אולם, את הכלבת ניתן לעצור אחרי ההדבקה, עוד לפני התפרצות הסימפטומים. זאת באמצעות חיסון. אפשר גם למנוע את המחלה לפני ההדבקה בעזרת חיסון אך במרבית מדינות העולם מקובל לחסן בדרך כלל רק חיות מפני כלבת ולא בני אדם שלא קיים חשש סביר כי כבר נדבקו.

ידוע רק על שישה אנשים ששרדו את המחלה לאחר התפרצות הסימפטומים שלה. חמישה מהם קיבלו חיסון לפני התפרצות המחלה והסימפטומים הופיעו אצלם למרות החיסון. רק נערה אחת, גי'נה גיזה, ששרדה את המחלה בלי לקבל חיסון כלשהו (היא לא קיבלה חיסון לא לפני ההדבקה, לא אחרי ההדבקה, ולא במהלך התפרצות הסימפטומים)‏‏‏[2]. עד הצלתה, הטיפול היחיד שניתן היה רק טיפול תומך להקלת הסבל ולא היה ידוע כיצד לרפא את המחלה. ניסיונות מאוחרים ליישם את הטיפול שניתן לגיזה נכשלו (נכון ל-2009).

את החיסון לכלבת פיתח לואי פסטר, אבי המיקרוביולוגיה. בשנת 1880 מצא פסטר כי הגורם למחלה אינו חיידק. הוא החל עורך ניסויים בכלבים נגועים על ידי תרביות מוחלשות של הנגיף. בהתאם לאמצעים של אותם ימים, היה בודק פסטר את השפעת החיסון על ידי ארנבונים חיים שהיה מכניס לכלוב הכלב. באחת הפעמים הבחין כי הכלב בו טיפל מיאן לתקוף את הארנבת כהרגלו. פסטר הסיק מכך כי תרכיב החיסון, אחד מני רבים שהכין, הוא אשר לו נזקק. יעילותו של החיסון הוכחה כאשר בשנת 1885 הובא לביתו של פסטר ילד שננשך בתשעה מקומות בגופו על ידי כלב משוטט. בעוד פסטר מזריק לו את החיסון הניסיוני שלו, נאסף סביב הבית קהל זועם שהמטיר על פסטר נאצות וגידף את ניסוייו, אולם כעבור ימים אחדים ניצלו חייו של הילד.

בשנת 1903 זיהה נֶגְרִי את גורם המחלה ואף תיאר גופיפים תוך-תאיים אופייניים במוחם של בני אדם ובעלי חיים נגועים. מאז קרויים אלה "גופיפי נגרי", ועד ימינו מהווה נוכחותם בבדיקה שלאחר המוות את שיטת האבחנה לפגיעת הכלבת.

חיסון הכלבת "השתדרג" במהלך השנים, עוד לפני כ-20 שנה בברית המועצות. החיסון התבצע בעזרת מספר רב (~20) של זריקות אל תוך בטן החולה. כיום, לעומת זאת, קיימים שני סוגי חיסון: הסביל אותו יש לתת מיד עם הנשיכה, וחיסון שני, פעיל, אחרי כ-10 ימים ושוב במרווחי זמן קבועים.

פרוטוקול מילווקי[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרוטוקול מילווקי הוא צורת טיפול בכלבת בשלב הופעת התסמינים. הנערה ג'ינה גיזה (Jeanna Giese) שרדה את מחלת הכלבת לאחר הופעת התסמינים למרות שלא הייתה מחוסנת נגד כלבת.‏[3][4]. בספטמבר 2004, ננשכה גיזה בת ה-15 באצבעה על ידי עטלף, אך לא פנתה לקבלת טיפול. שלושים ושבעה ימים לאחר מכן היא פיתחה תסמינים של כלבת. כדי לנסות ולהצילה היא הוכנסה לתרדמת באופן יזום וניתן לה קוקטייל של תרופות אנטיוויראליות (Ribavirin ו-Amantadine) בזמן שחיכו שמערכת החיסון שלה תפתח נוגדנים שיילחמו בנגיף. צורת טיפול זו מכונה פרוטוקול מילווקי.

גיזה הוצאה מהתרדמת לאחר שבעה ימים. לאחר שלושים ואחד ימים בבית החולים, נקבע שגיזה נקייה מהווירוס והיא שוחררה מהבידוד בו הייתה נתונה. יכולותיה הקוגניטיביות לא נפגעו אך היא סבלה מפגיעה מוטורית קשה. היא עברה טיפולים שיקומיים ושוחררה ב-1 בינואר 2005. עד נובמבר 2005 כבר הייתה מסוגלת ללכת בעצמה, חזרה לבית הספר והחלה לנהוג.

הסיבות להישרדותה שנויות במחלוקת. רופאיה של גיזה ידעו שרוב מקרי המוות מכלבת נגרמים מכשל תפקודי זמני של המוח, ולא נזק מוחי תמידי. הם הגיעו למסקנה שאם יגנו על מוחה על ידי כך שיכניסו אותה לתרדמת מכוונת, היא תשרוד די זמן כדי שגופה יצליח לפתח נוגדנים שיילחמו בווירוס. אמנם נראה שהטיפול עבד כמתוכנן, אך חוקרי כלבת אחרים טוענים שאולי גיזה נדבקה בגרסה חלשה מאוד של הווירוס, או שאולי יש לה מערכת חיסונית חזקה במיוחד. לא ניתן היה למצוא את העטלף שנשך את גיזה כדי לערוך בדיקות, כמו כן לא ניתן היה לבודד את הווירוס מגיזה עצמה, ולכן אי אפשר היה להגיע למסקנות חד-משמעיות. נכון לשנת 2009, ידועים 25 מקרים בהם נוסה הפרוטוקול (מלבד גיזה), מתוכם שרדו 2 מטופלים. גרסה שונה של הפרוטוקול נוסתה על 10 חולים נוספים, מתוכם שרדו 2 חולים‏[5].

אפידמיולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כל השירותים הווטרינריים בעולם התפתחו ראשית כל במטרה להתמודד עם מחלת הכלבת[דרוש מקור]. בשנת 2002 חוקק בישראל חוק להסדרת הפיקוח על כלבים בנוסף לפקודת הכלבת הוותיקה יותר מימי המנדט הבריטי. לפי החוק חייב כל כלב בן 3 חודשים בחיסון. החיסון תקף בכלב לשלוש שנים ע"פ הוראות היצרן, אולם החוק מחייב לחסן כל שנה ואילו ארגון הבריאות הבינ"ל ממליץ לחסן את הכלבים כל 6 חודשים במדינות הנגועות בכלבת. החוק מחייב כרגע לחסן רק כלבים. פקודת הכלבת שופרה במשך השנים כך שתתאים למציאות של ימינו והיא עדיין תקפה ומשמשת כבסיס לחוקים ותקנות בנושא הכלבת ולכלל בעלי החיים בישראל. מבין חיות הבר ניתן לחסן רק שועלים באמצעות חיסון אורלי במזון.

בישראל, אדם שננשך, נשרט או נפצע בדרך אחרת על ידי יונק, חייב להגיע ללשכת הבריאות המחוזית ושם יחליטו אם יש צורך במתן טיפול מניעתי כנגד הכלבת. אם ננשך קרוב לראשו, קיימת סכנה רבה יותר לחלות במהרה מאשר במקום מרוחק מן הראש כמו בכף הרגל.

בכל שנה מתים ברחבי העולם בין 40,000 ל-70,000 איש מכלבת. כ-6 מיליון איש ברחבי העולם מקבלים בכל שנה חיסון לאחר חשש להדבקה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ד"ר רוברט ברקוב (עורך ראשי), מֶ‏רְק - המדריך הרפואי השלם, בהוצאת כנרת זמורה ביתן דביר והד ארצי, 2002, עמ' 920-922

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא כלבת בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ כלבת - באתר שירותי בריאות כללית
  2. ^ Recovery of a Patient from Clinical Rabies --- Wisconsin, 2004
  3. ^ Alan C. Jackson, "Recovery from Rabies", New England Journal of Medicine' (June 16, 2005), 352 (24), 2549-2550
  4. ^ Rodney E. Willoughby, Jr, "A Cure for Rabies?, Scientific American Magazine (April 2007), 296 (4), 70-77
  5. ^ Willoughby RE (2009). "Are we getting closer to the treatment of rabies?: medical benchmarks". Future Virology 4 (6): 563–570. MedScape. doi:10.2217/fvl.09.52. 

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואינו מהווה ייעוץ רפואי.