סעדיה שושני

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
סעדיה שושני

סעדיה שושני (י"ט באדר א' ה'תרמ"ט, 20 בפברואר 1889 - כ"ה בכסלו ה'תשל"ב, 13 בדצמבר 1971), איש ציבור מימי היישוב וראשית ימי מדינת ישראל. היה ממייסדי אגודת "מכבי יפו"‏[1], מראשוני אנשי "ההגנה" בתל אביב, חבר המפקדה העליונה הארצית של ההגנה, ראש "הקבוצה היפואית", ראש ועדת "כופר היישוב", ממייסדי המשטרה העירונית בתל אביב בראשית ימי המנדט, וסגן ראש עיריית תל אביב-יפו בשנים 1953-1959. כמו כן היה שותפו של דודו אהרון איתין בבית הדפוס "דפוס איתין את שושני".

רקע משפחתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

שושני נולד בבריאנסק, עיר תעשייתית על גדת הדייסנה[2] שנמצאת במחוז אוריול (כיום בירת מחוז בריאנסק) ברוסיה, כ-350 ק"מ דרומית מערבית למוסקבה. להוריו, גדליהו הכהן רוזנרוט ופייגה-מנוחה לבית איתין, נולדו תשעה ילדים, והם (לפי סדר הולדתם): מנחם, סעדיה, נוח‏[3], יוסף, דבשה, מרים‏[4], בלה, אהרון ואליעזר. אחי אמו הוא אהרן איתין, אביהם של סעדיה איתין, נחום איתן ודיבשה אמירה.

באותם זמנים הייתה בריאנסק מחוץ לתחום המושב היהודי ברוסיה. משפחת אמו של שושני הורשתה להתגורר בבריאנסק שברוסיה בזכות שירותו בצבא הצאר ניקולאי השני של אבי המשפחה, סעדיה איתין שנמנה עם חיילי ניקולאי. אביו של שושני, גדליהו, גויס גם הוא לצבא הצאר ועבד שם כחייט. בשהותו עם יחידתו ליד בריאנסק הכיר גדליהו את פייגה-מנוחה והם נישאו בסתר, מאחר שבאותה העת נאסר על חיילים להתחתן.

ילדותו והעלייה לארץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחילה רכש סעדיה את השכלתו, כמנהג הימים ההם, בחדר, ובמקביל למד גם בגימנסיה רוסית מקומית. הוא קיבל תעודת גמר בגיל 16 ובנוסף לה גם תעודת הצטיינות המאשרת לו לבחור מקצוע כרצונו, למרות ההגבלות שהוטלו באותה תקופה על היהודים ברוסיה. בחוגי משפחתו ובקרב חבריו פיעמה ההכרה שיש לעזוב את רוסיה ולעלות לארץ ישראל. בשנת 1906 עלה דודו של שושני, אהרון איתין, שהיה בעל בית דפוס בבריאנסק, לארץ ישראל עם משפחתו ורכושו. עם עלייתו ארצה הקים איתין בית דפוס ביפו. לאחר שנה, בנובמבר 1907, עלה גם שושני באונייה "קורנילוב", והחל לעבוד בבית דפוס זה כמגיה.

בשנת 1913 העלה איתין את משפחת גדליהו ופייגה-מנוחה רוזנרוט ובני ביתם לארץ ישראל. המשפחה התגוררה בשכונת נווה צדק. באונייה שבה נסעו הייתה גם חנה לוינשטיין, ילידת ליטא, שעלתה לארץ בגפה. עם הגיעם ארצה פרש שושני את חסותו עליה ושמר איתה על קשר במכתבים ובפגישות. לאחר שש שנים השניים נישאו ונולדו להם שני בנים: שמואל‏[5] ויונה‏[6].

דפוס שושני[עריכת קוד מקור | עריכה]

דפוס שושני הישן

שושני הפך לשותפו של איתין, ובית הדפוס קיבל את השם "דפוס איתין את שושני". רוב הזמן ניהל שושני את בית הדפוס לבדו, עקב מחלתו הקשה של איתין שהביא לשהות ממושכת בפריז ובאלכסנדריה לצורכי ריפוי.

ב-1917, בשלהי מלחמת העולם הראשונה (1918-1914), נרכש עבור בית הדפוס מגרש בדרך יפו 5 בתל אביב, ועם תום המלחמה בשנת 1919 נבנה עליו הבניין של בית הדפוס החדש. בבית הדפוס הודפסו ספרי הוצאת שטיבל, ספרי הוצאת "מוריה" שיסדה ברכה פלאי, כל ספרי אחד העם, ספרי "התקופה" וספרי הוצאת אמנות של שושנה פרסיץ. בבית הדפוס הודפס גם ספרו של אלתר דרויאנוב – "ספר הבדיחה והחידוד", וגיליונות העיתון "הפועל הצעיר"‏[7]. שושני תמך בסופרים ובמשוררים צעירים והדפיס את יצירותיהם‏[8]. למשך תקופה מסוימת נדפס בבית הדפוס גם העיתון "הארץ".

אחד הלקוחות הגדולים והחשובים של בית הדפוס היה בנק אנגלו-פלשתינה (לימים בנק לאומי), אשר כל מערכת הטפסים והניירת שלו הודפסו בבית הדפוס.

כשקרב יום הקמת המדינה חששו בבנק שעם סיום המנדט, ייקחו הבריטים איתם את רוב שטרי הכסף שבמחזור ואז ייתכן שלא יספיקו השטרות שבידי הבנקים לצרכיו של הציבור. הנהלת הבנק וגזבר הסוכנות היהודית אליעזר קפלן החליטו על הדפסתם של שטרות זמניים שישמשו הילך חוקי במדינה שבדרך. החלטה זו נעשתה בחשאי ובסודיות רבה. שטרות הכסף נדפסו בדפוס שושני, אך לצורך חיסכון - רק מצדו האחד של הנייר ובערכים של 500 מיל, לירה אחת, 5 לירות ו-10 לירות. במקביל הוזמנו שטרות רשמיים מחברת "אמריקן בנקנוטס" בארצות הברית, אך היה חשש שהזמנה זו לא תגיע בזמן. הדפסת "שטרות הגיבוי" החלה בחודש מרץ 1948, בסמוך להצהרה על הקמת המדינה. לבסוף נתבדו החששות: מלאי השטרות הקיימים הספיק, ואף השטרות מארצות הברית הגיעו ארצה בזמן. לכן נגנזו "שטרות הגיבוי" ולאחר מכן גם הושמדו ‏‏‏[9].

פועלו הציבורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

סעדיה שושני עם אברהם קריניצי
דוד בן-גוריון מעניק לסעדיה שושני את אות המתנדב
המועצה השישית של עיריית תל אביב, 1937 (שושני בשורה התחתונה, שני משמאל)

בתל אביב החל שושני לעסוק בפעילות ציבורית ונמנה עם מייסדי אגודת "מכבי יפו", "התאחדות בעלי התעשייה" ו"התאחדות בעלי הבתים בתל אביב". כמו כן, היה בין הראשונים שהצטרפו לשורות ארגון "ההגנה" בעיר. הוא היה "מפקח ההגירה" של המגורשים לגלות בגליל בימי השלטון הטורקי וראש "הקבוצה היפואית". על פועלו הרב למען היישוב קיבל שושני את "אות המתנדב" מידי דוד בן-גוריון. בן-גוריון אמר עליו:

Cquote2.svg

סעדיה שושני הוא מעמודי ההגנה שעמדו לנו בימי המנדט הבריטי בשעות המרות והקשות ביותר. מיחידי הסגולה, שהתעלה מעל זיקות מפלגתיות וחברתיות והעמיד את ההגנה מעל כל חשבון צר.

Cquote3.svg
דוד בן-גוריון במברק ברכה לכבוד יום הולדתו ה-75 של שושני והשנה ה-40 לחברותו במועצת העיר תל אביב

הקבוצה היפואית וההגנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לצד ארגון "השומר" שתפקידו באותה תקופה היה להגן על היישוב היהודי בארץ, קמה התארגנות נוספת של צעירים, "הקבוצה היפואית", שבראשה היו שושני ואליהו גולומב. הקבוצה היפואית קיבלה על עצמה את השמירה והאבטחה של תל אביב ושל הקהילה היהודית ביפו, והיא הגרעין שנשאר בעיר וששמר על רכושם של תושבי תל אביב בעת גירושם באביב 1917. חברי הקבוצה היו פעילים במרבית מפעלי הארגון בחיי היישוב כמו: חלוקת מצרכים בימי מלחמת העולם הראשונה וליווי שיירות של תושבי תל אביב כשאלה גורשו בידי הטורקים. מלבד שושני היו חברים בקבוצה היפואית גם שני אֶחַיו, מנחם ויוסף ואחותו בלה, וכן יצחק הוז.

אחרי פינוי יפו ותל אביב גברה הדאגה לריכוזים בגליל. תפקיד הכנת ההגנה בגליל הוטל בעיקר על שושני ואליהו גולומב. באותה תקופה ניסה שושני להבריח נפצים שהשיג אברהם קריניצי שעבד באותו זמן בבית החרושת לנשק בדמשק, אולם נכשל.

במקביל ל"הגנה האזרחית" שנוצרה מתוך כורח על ידי ציבור האזרחים – סוחרים, תעשיינים, בעלי מלאכה וכדומה, ואשר הקבוצה היפואית הייתה חלק ממנו, הוקם ארגון הגנה נוסף שנשלט ונוהל על ידי ההסתדרות הכללית של העובדים בראשותו של דוד בן-גוריון. בשנת 1930, לאחר הסכם מיזוג שנחתם על ידי נציגי שני הארגונים – דוד בן-גוריון ושושני, נוסד ארגון "ההגנה" המאוחד. שושני היה אחד מששת חברי המפקדה הארצית של "ההגנה" כאשר מטעם ההסתדרות הכללית כיהנו במפקדה שלושה – אליהו גולומב, מאיר רוטברג ודב הוז, ומטעם האזרחים כיהנו, מלבד שושני, גם יששכר סיטקוב ודב גפן.

פעילות בעיריית תל אביב[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1921 נבחר שושני למועצת עיריית תל אביב בה כיהן כמעט ברציפות עד שנת 1965.

שושני היה ממייסדי התאחדות בעלי הבתים ונציגה במועצת העיר תל אביב. שושני, התנגד להענקת זכות בחירה לכל תושבי תל אביב וסבר שזכות זאת צריכה להישמר לבעלי הבתים משלמי הארנונה. הוא אף תבע את העירייה בערכאות משפטיות של המנדט הבריטי כדי למנוע את הצבעת חסרי הרכוש. ב-30 ביולי 1926 פרסם בית הדין הגבוה לצדק של השלטון המנדטורי בארץ החלטה זמנית בנוגע לעתירתו בשם הסתדרות בעלי הבתים בתל אביב נגד עיריית תל אביב. תביעתו זו נגעה לפירוש שנתנה עיריית תל אביב למונח "משלם מסים" שהופיע בפקודת המועצות המקומיות כתנאי המקנה זכות הצבעה בבחירות לעירייה. בית המשפט קבע כי המושג "משלם מסים" מתייחס רק לאלה המשלמים מס בתים (וֵרְקו), ולכן לא ניתן לפרש את המושג "משלם מסים" לכל תושב המשלם תשלום אחר לעירייה. באותה עת תקף שושני, בשם בעלי הבתים, גם את המס הפרוגרסיבי שהנהיגה העירייה. העירייה עצמה קבעה בחוקתה שמס רכוש לא יעלה על 12.5% מערך הנכסים שבגינם הוא נגבה. גם בתביעה זו הצדיק בית הדין את טענת שושני וביטל את גביית המס הפרוגרסיבי. פעילות זו גרמה לתרעומת כנגד שושני מצד גורמים שונים על כך שפנה לבתי הדין של שלטון המנדט ולא לערכאות של היישוב היהודי.

שושני שימש כסגן ראש העיר תל אביב בעת כהונתו של חיים לבנון, בין השנים 1953 ל-1959. נוסף לכך שימש שושני בתקופה זו גם כמנהל מחלקת התיעול והביוב וכמנהל מחלקת הגנים של העירייה. לצורך הקמת מערכות ביוב משופרות, שהיו יקרות מאוד, הקים שושני את "קרן סעדיה שושני לתיעול וביוב"[דרוש מקור]. עם תום תפקידיו בעירייה נתמנה שושני לעמוד בראש "איגוד ערים דן (ביוב)", בו רוכזה האחריות לשפכים של שבע רשויות מקומיות שמסביב לעיר.

תפקידים נוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות המרד הערבי הגדול (בשנים 1936 - 1939) הוקם ביוזמת הוועד הלאומי מוסד לגביית כספים למימון פעולות ההתיישבות והביטחון השוטף. מוסד זה - "הוועדה היישובית שליד הוועד הלאומי, כופר היישוב – ועדת הביטחון" - פעל בראשות שושני.

ב-1921 היה שושני, במשותף עם שלום פחטר ואברהם קריניצי, חבר הוועדה להקמת משטרת תל אביב, משטרה עירונית עצמאית שפעלה בעיר עד 1932. הוועדה גם בחרה את מפקדה של המשטרה העירונית, חיים אלפרין.

בשנות השלושים נמנה שושני עם מייסדי בנק "הלוואה וחסכון" בתל אביב, ובשנות הארבעים שימש כנשיא "ארגון בעלי תעשיית הדפוס בישראל".

בפרוץ מלחמת העולם השנייה (1939) קראה הסוכנות היהודית לצעירים להתגייס לצבא הבריטי. סעדיה נתמנה לעמוד בראש לשכת הגיוס.

אחרית ימיו, מותו, מורשתו והנצחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1966, לאחר 45 שנים כחבר מועצת עיריית תל אביב ו-12 שנים כיושב ראש איגוד הערים של גוש דן ונשיא ארגון תעשיית הדפוס בארץ, פרש סעדיה מפעילות ציבורית אינטנסיבית. הוא עבר לעסוק בעסקיו הפרטיים וכן סייע בהקמת בית מגן דוד אדום ובית מיח"א, מפעלים שאשתו חנה הייתה פעילה בהם.

שושני הוכתר בתואר "אזרח כבוד של העיר תל אביב". בשכונת רמת החייל נקרא גן ציבורי שנתרם על ידי עובדי מחלקת הגנים שעבדו תחתיו, על שמו. הקרן הקיימת לישראל נטעה יער על שם שושני ורעייתו חנה ביערות לטרון שבדרך הישנה לירושלים.

סעדיה שושני נפטר ב-13 בדצמבר 1971 ונקבר בבית העלמין שברחוב טרומפלדור בתל אביב‏[10].

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יוסף אריכא, יפו: מקראה היסטורית-ספרותית: פרקים בדברי ימי העיר מראשיתה ועד ימינו, תל אביב, עיריית תל אביב, תשי"ז
  • אריה בועז, עלום ונוכח בכל – סיפור חייו של שאול אביגור, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, תשס"ב-2001, עמ' 67
  • ברוך בן יהודה, סיפורה של הגמנסיה "הרצליה", תל אביב, גמנסיה "הרצליה", תש"ל
  • ההגנה בתל אביב: פרקים לתולדות ההגנה בתל אביב וסביבתה, תל אביב, קרן הגנה ע"ש י' שחורי וחבריו, תשט"ז
  • "והתורקים אינם עוד שולטים...": מבט על ארץ-ישראל בימי מלחמת-העולם הראשונה, תל אביב, מוזיאון ארץ ישראל, תשס"ח
  • שמעון סמט, איפה הם היום?, תל אביב, אל"ף, תש"ל, עמ' 69–72
  • אברהם קריניצי, בכוח המעשה, תל אביב, מסדה, תש"י
  • אברהם קריניצי, במו ידי, רמת-גן, מסדה, תשי"ט
  • שמעון רובינשטיין, פרשת דה-האן – רצח פוליטי או הוצאה להורג של מוסדות 'המדינה שבדרך'?, כיוונים, 27 (תשמ"ה), עמ' 5–29
  • יעקב שביט וגדעון ביגר, ההיסטוריה של תל אביב, כרך א, משכונות לעיר (1909–1936), תל אביב, רמות, אוניברסיטת תל אביב, תשס"א
  • אברהם שמואל שטיין, דיוקנאות, ירושלים, מ. ניומן, תשכ"ז, עמ' 46–60

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אין קשר לקבוצת הכדורגל שנוסדה ב-1949; מדובר על קבוצה שקמה לצורך התארגנות של תושבי יפו בזמן השלטון הטורקי, לפני מלחמת העולם השנייה, לצורכי ספורט והגנה. למידע נוסף
  2. ^ יובל של נהר הדנייפר
  3. ^ גורש ב-1915 על ידי הטורקים למצרים, ונפטר שם ממחלה
  4. ^ נספתה בדליקה שפרצה בבית העץ שבו גרה המשפחה כאשר הייתה בת שנתיים
  5. ^ נולד בשנת 1921 ונפטר בשנת 1999
  6. ^ נולד ב-1923
  7. ^ למעט שני הגיליונות הראשונים
  8. ^ ראו, למשל, לאה נאור, מלך הילדים: סיפורו של לוין קיפניס, ירושלים, יד יצחק בן צבי, עמ' 136, 149, 152.
  9. ^ ‏ראו מעריב, מוסף עסקים, 14.8.1990, עמ' 25‏; וכן יגאל ארקין, השטרות והמטבעות בישראל 1927 - 2006, ירושלים, בנק ישראל מחלקת המטבע, 2006, עמ' 37 - 41.
  10. ^ ראו דף הנצחה באתר של חברה קדישא
ערך מומלץ
Article MediumPurple.svg