מחמוד עבאס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מחמוד עבאס
נשיא הרשות הפלסטינית ה-2
מחמוד עבאס (אבו מאזן)
קודם רווחי פתוח (זמני)
תחילת כהונה 15 בינואר 2005
תאריך לידה 26 במרץ 1935
מקום לידה צפת
בת זוג אמינה
שם בשפת אם محمود عباس (ערבית)

מחמוד עבאסערבית: محمود عباس, נולד ב־26 במרץ 1935 בצפת), הידוע בכינוי אבו מאזן (أبو مازن), הוא מנהיג פלסטיני, יורשו של יאסר ערפאת כראש הארגון לשחרור פלסטין (אש"ף) וכיושב ראש הרשות הפלסטינית מאז הבחירות בשנת 2005. עבאס הוא ממייסדי הפת"ח.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נעוריו ותחילת דרכו[עריכת קוד מקור | עריכה]

עבאס נולד וגדל בצפת. ב־1948 ברחה משפחתו לסוריה, שם עסק בהוראה, ובמקביל למד לתואר ראשון במשפטים באוניברסיטת דמשק. במחצית השנייה של שנות החמישים היגר לקטאר, שם הועסק החל משנת 1957 במשרד התרבות והחינוך ואף קיבל אזרחות קטארית, עליה ויתר מאוחר יותר‏[1]. באותה תקופה הוא ביקר בגדה המערבית ובעזה מספר פעמים כדי לאתר מורים פלסטינים המעוניינים לעבוד בקטאר.

אימץ את הכוניה אבו מאזן על שם בנו הבכור מאזן.

בתחילת שנות השישים היה בין מייסדי הפת"ח, לצד יאסר ערפאת. לאורך השנים היה פעיל בהנהגת הפת"ח, חבר הוועדה המרכזית של הפת"ח שמנתה בשנת 1973 11 חברים ואחראי על ענייני הכספים של הארגון בשנות ה-70‏[2][3]. לאחר מלחמת ששת הימים יצא עבאס יחד עם ערפאת לירדן. עם הצטרפות הפת"ח לאש"ף ב-1968, היה עבאס לחבר המועצה הלאומית הפלסטינית[4] וחבר בוועד הפועל של אש"ף. עבאס עבר עם ערפאת ללבנון לאחר אירועי ספטמבר השחור. לפי מידע של ממשלת ישראל היה בין מקימי ארגון הטרור ספטמבר השחור[5]. אהוד יערי כתב ב-1973 שצלאח ח'לף ועבאס היו אחראים להפעלת המודיעין של הפת"ח במיבצעים מיוחדים תחת השם "ספטמבר השחור" בלא היוועצות בחבריהם בהנהגת הפת"ח‏[6]. מחמוד דאוד ע'ודה ("אבו דאוד"), ראש ארגון ספטמבר השחור ומתכנן טבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן, טוען בספרו האוטוביוגרפי‏[7] שעבאס היה בין היחידים ששותפו בסוד העניין והוא שדאג למימון הפעולה‏[8]. עבאס עצמו אמר שלא ידע למה עתיד לשמש הכסף‏[9].

בשנות ה-70 נודע עבאס כאיש של סעודיה באש"ף‏[10] ונמנה בין המתונים בארגון. בינואר 1977 צוטט כאומר שאין הפת"ח מתנגד למגעים עם ישראלים‏[11]. באמצע שנות ה-70 הוא עסק בעידוד ירידה של יהודים מישראל לארצות ערב‏[12]. בשנים 1977-1978 ניהל שיחות עם ירדן ופעל לסיכול תוכנית האוטונומיה‏[13]. ב-1979 ניהל את המגעים של אש"ף עם רוחאללה ח'ומייני שעלה לשלטון באיראן[14].

משנות השמונים ועד הסכם אוסלו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1980 קיבל עבאס את תיק החוץ של אש"ף. במהלך מלחמת לבנון עבר עבאס יחד עם הנהגת אש"ף לתוניס. לאחר חיסולו של ח'ליל אל-ווזיר (אבו ג'יהאד) בשנת 1988, הוא מונה לאחראי על ניהול המאבק בשטחים‏[15].

עבאס היה מיוזמי הסכמי אוסלו, וב־13 בספטמבר 1993 חתם עליהם בשם אש"ף. היה בין המועמדים לפרס נובל לשלום, אך מכיוון שרק שלושה יכולים לזכות בפרס בשנה אחת, נדחק החוצה. ב־1995 גיבש יחד עם יוסי ביילין את הבנות ביילין-אבו מאזן כבסיס להסדר אפשרי בין ישראל ומדינה פלסטינית. ההבנות מעולם לא הפכו להסכם רשמי, אך היוו בסיס ליוזמות אחרות. בספרו "הדרך לאוסלו" פרסם כי היה תיאום בין אש"ף למפלגת העבודה על מנת לטרפד את המשא ומתן עם ממשלת ישראל בראשות יצחק שמיר, שהתחיל בוועידת השלום במדריד (1991), ופנייה של מפלגת העבודה לאש"ף לפעול לעידוד הצבעת ערביי ישראל למפלגות הערביות בבחירות לכנסת השלוש עשרה, על מנת להחליש את הליכוד[16]. טענות אלו הוכחשו על ידי אפרים סנה ועל ידי נציגי אש"ף.

בתור אחד מאחרוני המייסדים של הפת"ח, נחשב עבאס במשך שנים למספר שתיים במנהיגות הפלסטינית אחרי יאסר ערפאת; אולם הוא מעולם לא היה פופולרי בקרב הציבור הפלסטיני. בשנת 1996 מונה עבאס לתפקיד המזכיר הכללי של הוועד הפועל של אש"ף, מה שחיזק את מעמדו כשני לערפאת בהנהגה הפלסטינית וכיורש אפשרי. ב־8 באוגוסט 2009, במסגרת הוועידה השישית של הפתח בבית לחם, נבחר עבאס לעמוד בראש התנועה.‏‏‏[17]

פעילות במהלך האינתיפאדה השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עוד מתחילת האינתיפאדה השנייה נחשב עבאס למבקרי דרך הטרור, או כפי שנקראה "המאבק המזוין". עבאס גרס כי העולם כבר נוטה להכיר בזכויות העם הפלסטיני, ולכן דרך המאבק צריכה להיות מדינית ובלא שימוש בכוח. הוא שב וטען באופן פומבי כי השימוש בטרור פגע במעמד הפלסטינים בעולם, והרחיק אותם מהשגת זכויותיהם. כמו כן, ביקר עבאס את הסממנים השליליים שיצרה האינתיפאדה - התרחבות התופעה של חיסולים פנימיים, מאבקי חמולות, אנרכיה ביטחונית ופגיעה בשלטון החוק. כל אלה, טען עבאס, היו תוצאה של השימוש בטרור ושל פעילות ישראל בעקבותיו.

ב־19 במרץ 2003, אחרי לחצים כבדים מצד ארצות הברית והאיחוד האירופי, מונה עבאס לראש הממשלה של הרשות הפלסטינית על ידי נשיא הרשות יאסר ערפאת, וממשלתו זכתה לאמון המועצה המחוקקת ב־29 באפריל והושבעה למחרת. כראש ממשלה ניסה להגיע להבנות עם החמאס והג'יהאד האסלאמי על "הודנה" - הפסקת אש זמנית במאבק בישראל. ב־4 ביוני 2003 נפגש בעקבה עם אריאל שרון וג'ורג' בוש והבטיח לשים קץ ל"אינתיפאדה החמושה". אולם קריסת ה"הודנה" וחוסר הגיבוי מצדו של ערפאת הביאו אותו להתפטר מתפקידו ב־6 בספטמבר 2003 בעקבות איום בהפלת ממשלתו בהצבעת אי אמון[18], אולם הוא המשיך לכהן בתפקידו עד להשבעת ממשלת אבו עלא ב־11 בנובמבר.

בראיון שנתן כשנה לאחר התפטרותו נימק אותה בהיעדר שיתוף פעולה מצד ממשלת ישראל והממשל האמריקני וכן בהסתה הפרועה שהתנהלה נגדו ברחוב הפלסטיני (ככל הנראה בעידודו של יאסר ערפאת, שעבאס אכן הטיל עליו במרומז את האשמה).

כיו"ר הרשות הפלסטינית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחמוד עבאס יחד עם נשיא ארצות הברית ג'ורג' בוש, 2003

ההחמרה בבריאותו של ערפאת במהלך נובמבר 2004 השיבה את עבאס אל מוקד הכוח השלטוני ברשות הפלסטינית. עם מותו של ערפאת באותו חודש, התמנה למחליפו בתפקיד יו"ר הוועד הפועל של אש"ף, כלומר ראש הארגון. על תפקיד יו"ר הרשות הפלסטינית התמודד בבחירות מיוחדות שנערכו ב-9 בינואר 2005 בצורה דמוקרטית ובפיקוח בינלאומי בראשות ג'ימי קרטר. לפי הערכות שונות, בבחירות השתתפו בין 70 ל־75 אחוזים מהפלסטינים בעלי זכות ההצבעה, אחוז הצבעה שנחשב גבוה מאוד במדינות ערב.

במערכת הבחירות התבטא עבאס בגנות האינתיפאדה החמושה, ובכך חיזק את תדמיתו כדמות הממתנת בהנהגה הפלסטינית. מנגד, נפגש עם פעילים חמושים בערים הפלסטיניות השונות, והדגיש בנאומיו מחויבות מלאה למימוש זכות השיבה. כמו כן, מצעו לבחירות כלל את עיקרון "רשות אחת, חוק אחד, נשק אחד", שפירושו שרק לרשות הפלסטינית יש מונופול על שימוש בנשק. בישראל תלו ציפיות בבחירתו, אך גם הטילו ספק ביכולתו לשלוט בארגונים החמושים ברשות.

עבאס נבחר לתפקיד ברוב של כ־62 אחוזים, מול כ־20 אחוזים שבהם זכה ד"ר מוסטפא ברגותי ואחוזים בודדים שבהם זכו שאר המועמדים, והושבע לתפקיד ב־15 בינואר 2005. הבחירות הבאות לרשות הפלסטינית היו אמורות להתקיים בינואר 2010 אך לא התקיימו בפועל ומחמוד עבאס נשאר בתפקיד עד מועד לא ידוע.

לאחר מינויו לתפקיד חתר לסיום האינתיפאדה, כאשר במסגרת פסגת שארם א-שייח' הוא הכריז על סופה הרשמי של האינתיפאדה החמושה, אולם בחר לנסות לשתף את ארגוני הטרור בהנהגה הפלסטינית, ולא לפרקם מנשקם, מתוך השקפה ששילוב תנועות האופוזיציה בשלטון ימתן אותן ויחייבן לקבל את הכרעת הרוב. ממשלת שרון, שהחרימה את הרשות כל זמן שעמד בראשה יאסר ערפאת, שיתפה עימו פעולה במטרה להעביר בהדרגה לידי הרשות את השליטה בערים הפלסטיניות ולהסתייע בה כדי ליישם את תוכנית ההתנתקות. במרץ 2005, לאחר סבב דיונים אינטנסיבי בין הפלגים הפלסטיניים (כולל ארגוני הסירוב), הושגה הצהרת קהיר. ההצהרה כללה החלטה על "הרגעה" (תהדייה) – הפסקת אש מותנית מול ישראל – על אי שימוש באלימות בעניינים פנים-פלסטיניים, ועל השתלבות של חמאס במערכת השלטונית – לרבות עריכה מחדש של הבחירות במועצות המקומיות, והשתתפות התנועה בבחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית. חמאס לא התחייבה באופן מלא ל"הרגעה", וירתה במספר מקרים פצמ"רים ורקטות בטענה כי היא מגיבה על "הפרות ישראליות", אך לאחר מספר חודשים התחייבה אליה באופן מלא. ה"הרגעה", על אף שלא הובילה להפסקת אש מלאה או להתקדמות במתווה "מפת הדרכים", הובילה להורדה משמעותית בהיקף האלימות בין ישראל לפלסטינים.

ב־14 ביולי בעקבות ירי פצמ"רים נרחב של חמאס ולחץ בינלאומי, הורה עבאס למנגנוני הביטחון של הרש"פ ופעילי התנזים של פת"ח לעצור בכוח את הירי. לאחר הוראה זו, והנאום התקיף שנשא ב־16 ביולי במועצה המחוקקת (בו תקף את חמאס בחומרה), החלה סדרת מאבקים בשטח בין חמאס לפת"ח ומנגנוני הביטחון, אשר כללו ירי ברחובות, שריפת משרדים ופגיעה בסממני שלטון. אף שמנגנוני הביטחון לא הצליחו לפגוע ביכולת חמאס, רבים טוענים כי עבאס יצא נשכר פוליטית מההסלמה משום שהפגין נחישות במאבק מולה. שר החוץ של ישראל דאז, סילבן שלום, טען כי עבאס "סוף סוף נלחם בטרור". ב־21 ביולי, בעקבות הבנות שהשיג עם חמאס, הפסיקו המאבקים.

ב־20 באוגוסט, ערב פינוי רצועת עזה, נשא אבו מאזן נאום שבו הגדיר את מטרותיו לאחר מימוש תוכנית ההתנתקות. עבאס הצהיר כי "נגמר היום הג'יהאד הקטן של שיחרור האדמה, והחל הג'יהאד הגדול של בניין המולדת". בשימושו באבחנות השונות בין סוגי הג'יהאד באסלאם, הדגיש את סדר העדיפויות השונה שהוא מייעד לעם הפלסטיני – התרכזות ברפורמות פנימיות ובבניין "מדינה שבדרך", ולא בטרור נגד ישראל.

למרות זאת, למעט צעדים סמליים אבו מאזן לא נקט שום פעולה משמעותית להשבת הסדר על כנו. יתרה מכך, ככל שהתקרבו הבחירות למועצה הפלסטינית המחוקקת (ינואר 2006) החלה הרשות הפלסטינית בראשותו לקרוס. במהלך ספטמבר ואוקטובר התגברה הפעילות הצבאית של ישראל, לאחר חידוש ירי הרקטות על ידי חמאס והג'יהאד האסלאמי. זמן קצר לאחר מכן, הבחירות המקדימות לרשימת הפת"ח פוצצו בידי חמושים מגדודי חללי אל אקצא ואילו בבחירות למועצות המקומיות איבד הפת"ח את כוחו לחמאס. בדצמבר 2005 התפצלה פת"ח, רשימתו של אבו מאזן, בעקבות החלטתם של מרואן ברגותי (בכלא הישראלי), מוחמד דחלאן וג'יבריל רג'וב לפרוש ולהקים מפלגה חדשה בשם "העתיד". פרישתם (יחד עם בכירים אחרים בתנועה, כמו קדורה פארס) חידדה את המתח בתנועה בין "דור תוניס" הוותיק, שהוביל את מאבק פת"ח בחוץ, ו"דור הביניים" שהוביל את האינתיפאדה הראשונה. אף שפרישת "דור הביניים" פגעה ביוקרתו של אבו מאזן, הרשימות אוחדו בסוף אותו חודש לרשימה אחת, ששילבה בין שני המחנות תחת מרואן ברגותי.

לאחר ניצחון חמאס בבחירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

"חלום מבטיח – דרך אחת" - מודעת רחוב עם ערפאת בצור באהר, 2007

לאחר ניצחון תנועת חמאס בבחירות של ינואר 2006, הטיל אבו מאזן על אסמאעיל הניה, ראש סיעת חמאס בפרלמנט, את הקמת הממשלה. אבו מאזן קרא לממשלה הפלסטינית ולחמאס להכיר בישראל ולנהל איתה משא ומתן, אך זו סרבה, ובכך גררה חרם כלכלי על "הרשות" מצד אירופה, ארצות הברית, ישראל ואף כמה ממדינות ערב. בעוד שבשבועות הראשונים נראה כי העברת השלטון תעבור באופן חלק, בהדרגה גדל המתח בין אבו מאזן ותנועתו פת"ח לבין תנועת חמאס. מתח זה הוביל בהמשך למספר רב של עימותים אלימים בין פעילי התנועות, ניסיונות התנקשות וחטיפות של בכירים - אירועים שהובילו למאות הרוגים ופצועים. אבו מאזן ניסה בהתחלה לנהל משא ומתן עם חמאס להקמת ממשלת אחדות, אך לאחר כישלון המגעים בנושא הצהיר בדצמבר 2006 על תמיכתו בבחירות מחודשות לנשיאות ולפרלמנט.

בראשית מרץ 2007 התכנסו נציגי הרשות הפלסטינית, ובראשם עבאס (מטעם הפת"ח) ואיסמעיל הניה (מטעם החמאס), ונציגי מדינות ערביות נוספות במכה שבערב הסעודית. בוועידה חתמו נציגי רוב המפלגות הפלסטיניות (המיוצגות במועצה המחוקקת) על ההסכמים הקואליציוניים. ההסכם על ממשלת האחדות הפלסטינית וכן חלוקת התיקים באותה ממשלה נחשבים להישג של הפת"ח ועבאס כאחד. הממשלה זכתה לאמון המועצה המחוקקת והושבעה ב־17 במרץ 2007. על אף משבר קטן שאירע כבר בתחילת דרכה (כאשר מינוי מוחמד דחלאן לתפקיד היועץ לביטחון לאומי נכשל בממשלה, בעקבות התנגדות רוב שרי החמאס) הממשלה לא נפלה.

בתחום המדיני, עבאס נפגש מספר פעמים עם בכירי הממשל האמריקני. הוא נפגש פעמיים עם קונדוליזה רייס, מזכירת המדינה האמריקאית, ואהוד אולמרט, ראש ממשלת ישראל, בתוך חודש וחצי, כאשר בפגישה השנייה הסכים להיפגש עם ראש הממשלה אולמרט על בסיס דו־שבועי ולנסות להפשיר את הקיפאון המדיני.

בראשית יוני 2007 החל החמאס בתהליך השתלטות על רצועת עזה. ב־14 ביוני הודיע עבאס על פירוק הממשלה הפלסטינית בעקבות השתלטות מלאה של החמאס על הרצועה.

ב־29 בפברואר וב־1 במרץ 2008 נכנסו כוחות גדולים של צה"ל לפעולה קרקעית ברצועת עזה ליד סג'עיה והרגו למעלה מ־33 פלסטינים, רובם מחבלים מהחמאס, ופצעו עשרות. אבו מאזן גינה את הפעולה ואמר שהיא "יותר גרועה מהשואה"‏[19].

ב-5 בנובמבר 2009 הודיע על התפטרותו בעקבות חוסר נכונות של הצד הישראלי להפסקת הבנייה בהתנחלויות והמשבר הפנימי בין הפת"ח לחמאס לדבריו.

בשנת 2010 הוביל יוזמה להכרתן של מדינות במדינה פלסטינית בגבולות 1967, וזכה להכרתן של חמש מדינות בדרום אמריקה‏[20].

ב-2011 פרסם העיתון "אל קודס אל ערבי" כי ממשלת ירדן הנפיקה תעודות זהות ירדניות לבכירי הרשות הפלסטינית, בהם למחמוד עבאס ושני בניו‏[1].

באפריל 2011 חתם על הסכם "סולחה" עם ראשי חמאס.

בספטמבר 2011 הוביל את המהלך להכרה של האומות המאוחדות במדינה פלסטינית בגבולות 1967 שבירתה מזרח ירושלים. ב-23 בספטמבר נשא בעצרת הכללית נאום חריף כנגד ישראל, והצהיר (לפני הנאום) שהפלסטינים לא יכירו במדינה יהודית‏[21]. באותו יום הגיש עבאס בקשה לבאן קי מון להכיר בפלסטין כמדינה ה-194 שחברה באו"ם. בהמשך, הוביל עבאס את פנייתה של הרשות הפלסטינית לאו"ם לקבלת מעמד של מדינה בו. בעקבות זאת, למרות התנגדותה של ישראל למהלך, אישרה העצרת הכללית של האומות המאוחדות ב-29 בנובמבר 2012, ברוב גדול (בהחלטה 67/19 שלה) את צירופה של הרשות הפלסטינית לארגון כמדינה משקיפה שאינה חברה מלאה. גם בהזדמנות זו נאם עבאס בעצרת הכללית, כשהוא מאשים את ישראל בטיהור אתני של הפלסטינים ובכיבוש קולוניאלי המבטא גזענות ושנאה‏[22].

עבאס והכחשת השואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1982 סיים עבאס את לימודי הדוקטורט בהיסטוריה בברית המועצות באוניברסיטה ע"ש פטריס לומומבה. עבודת הדוקטורט שלו הוגשה בשפה הרוסית תחת הכותרת "הקשרים בין הנאציזם לציונות בין השנים 1933 - 1945". העבודה הייתה בסיס לספר שכתב בערבית בשם "הפן האחר: הקשרים הסודיים בין הנאצים להנהגת התנועה הציונית"‏[23]. עבאס טען בספר שהתנועה הציונית שיתפה פעולה עם הנאצים בהשמדת העם היהודי, תמורת חתימת הסכם ההעברה בין גרמניה הנאצית לסוכנות היהודית, שבמסגרתו הותרה העברת רכוש של עשרות אלפי יהודים מגרמניה לארץ ישראל[24]. בין השאר הסתמך עבאס על עבודותיו של ההיסטוריון ראול הילברג, אשר האשים את היודנראטים וגורמים נוספים בחברה היהודית בשיתוף פעולה עם הנאצים.

בהקדמה לספר האשים את התנועה הציונית בניפוח מספר הנרצחים וחומרת השואה. ובין השאר כתב (על פי תרגום וציטוטים שהובאו על ידי מכון ממרי)‏[24]:

Cquote2.svg

במלחמת העולם השנייה נהרגו ארבעים מיליון איש בני עמים שונים בעולם. העם הגרמני הקריב עשרה מיליון איש, העמים הסובייטים עשרים מיליון ואת היתר יוגוסלביה, פולין ושאר העמים. אולם לאחר המלחמה התפרסם כי שישה מיליון יהודים היו בין הקורבנות וכי מלחמת ההשמדה הופנתה בראש ובראשונה כנגד היהודים ואחר כך כנגד שאר עמי אירופה.

לאמיתו של דבר, איש אינו יכול לאשר מספר זה או להכחישו לחלוטין. במילים אחרות, מספר הקורבנות היהודים יכול להיות שישה מיליון ויכול להיות קטן בהרבה - אפילו פחות ממיליון. העלאת הדיון בנוגע למספר היהודים אינה מפחיתה בשום אופן מחומרת הפשע שבוצע כלפיהם, שהרי רצח - ולו של אדם אחד - הוא פשע שהעולם התרבותי אינו יכול לקבל והאנושות אינה יכולה להכיר בו. ...

הציונות דברה תחילה על שנים עשר מיליון שהושמדו במחנות ריכוז אלו, אחר כך המספר הצטמצם מאוד והפך לחצי, כלומר לשישה מיליון בלבד. אחר כך המספר הצטמצם עוד יותר והפך לארבעה מיליון, שהרי לא יכול להיות שהגרמנים הרגו או השמידו יותר יהודים ממה שהיו בעולם בתקופה זו. למעשה, המספר האמיתי קטן בהרבה מן המיליונים השקריים הללו. ההיסטוריון והסופר ראול הילברג סבור‏[25] כי המספר אינו עולה על 896,000.

Cquote3.svg
Cquote2.svg

אחר כך ניסתה התנועה הציונית לתאר כיצד הם נרצחו במחנות הריכוז ובתאי הגזים, כשהיא מתעלמת משתי עובדות יסודיות. ראשית, חלק גדול מהיהודים נשאר בחיים ... שנית, חיסול הקורבנות לא התבצע רק במחנות הריכוז ובתאי הגזים. חלק מהקורבנות נפלו כתוצאה מהשתתפות במלחמות ובקרבות וכן בשל הרעב והמחלות שפגעו בכל עמי אירופה. בנוסף לכך, מחנות הריכוז לא היו רק ליהודים אלא כללו אנשים מכל אירופה ובהם לוחמים, אינטלקטואלים, משכילים, שבויי מלחמה ומתנגדי הפאשיזם...

אשר לתאי הגזים, שנאמר כי נועדו לרצוח יהודים: במחקר מדעי שפרסם הפרופ' הצרפתי רובר פוריסון הוא שולל את קיומם של תאים אלה למטרת רצח אנשים, וטוען שהם נועדו לשריפת גופות בלבד, מחשש להתפשטות מחלות וזיהומים באזור.

Cquote3.svg

דברים אלו הביאו להאשמת עבאס בהכחשת השואה, על ידי ארגונים יהודיים וישראליים. בספר שכתב אלן דרשוביץ עם עמיתים נטען שספרו של עבאס צוטט רבות בעולם הערבי על ידי מכחישי שואה ובמהלך השנים עבאס סירב לחזור בו מהטענות שהעלה בספרו‏[26].

מאז שעלתה הכוונה למנותו לראש הממשלה הפלסטינית הכחיש עבאס מספר פעמים את הטענות כי הוא מכחיש שואה וגינה את השואה ואת סבלו של העם היהודי, אולם הוא לא חזר בו מהדברים שכתב בספרו‏[27]. בראיון לעיתון "הארץ" ממאי 2003[28] הסתייג עבאס מתיוגו כ"מכחיש שואה":

Cquote2.svg

כתבתי באופן מפורט על השואה וציינתי כי איני רוצה להיכנס למספרים. ציטטתי ויכוח בין היסטוריונים שנקבו במספרים שונים של קורבנות. אחד כתב שהיו 12 מיליון קורבנות וציטטתי אחר שכתב שהיו רק 800 אלף. אין לי שום רצון להתווכח עם המספרים. זהו פשע נורא ובלתי נסלח נגד העם היהודי, פשע נגד האנושות שלא יכול להתקבל על ידי המין האנושי. השואה היא דבר נורא ואיש לא יכול לטעון שאני הכחשתי אותה.

Cquote3.svg

ביוני 2010 שוחח עבאס עם מנהיגי יהדות ארצות הברית, וענה לשאלותיהם בנושא תהליך השלום ועמדותיו המדיניות. בין היתר ביקש להבהיר לנוכחים כי חרף הטענות הישראליות שלפיהן הקדיש את עבודת הדוקטורט שלו להכשרת טענות של מכחישי שואה, הוא מכיר בשואת יהודי אירופה ואף שלח נציגים פלסטינים לייצג את הרשות בטקסים רשמיים בפולין וברוסיה, בניסיון להשריש את ההכרה בשואה בקרב הציבור הפלסטיני‏[29]. גם בפברואר 2014, במפגש עם סטודנטים ישראלים, אמר שהוא כתב בספרו שמיליוני יהודים נהרגו בשואה‏[30].

מאידך, בינואר 2013, בראיון לערוץ לבנוני, חזר עבאס על תזת הדוקטורט שלו ולפיה ההנהגה הציונית עודדה את הנאצים לבצע את השואה, כדי לקבל את "אדמת פלסטין"‏[31]. באפריל 2014 פרסם הצהרה שלפיה "השואה היא הפשע הנורא ביותר שבוצע כנגד האנושות"‏[32], אך עם זאת ביצע טריוויאליזציה של השואה כאשר הקביל בין פשעי הנאצים לסבלו של העם הפלסטיני כיום‏[33].

חיים אישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחמוד עבאס נשוי לאמינה‏[34] ואב לטארק‏[35] ויאסר‏[36]. בנו הבכור מאזן מת בגיל צעיר.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עליו
כתביו ונאומיו
בתקשורת

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 פזית רבינא, "יומן", מקור ראשון, גיליון 706, י"ד באדר תשע"א, 18 בפברואר 2011
  2. ^ עמדות מפתח בפת"ח עדיין בידי הותיקים, דבר, 28 במרץ 1973
  3. ^ תמר גולןמתונים באש"ף בעידוד סעודיה, שוקלים הצטרפות להסכמי השלום, מעריב, 17 באוקטובר 1978
  4. ^ Abbas, Mahmoud, The Encyclopedia of Middle East Wars
  5. ^ שאילתא 161 של חבר הכנסת אורי אריאל ותשובת השר גדעון עזרא, הישיבה השלושים ושבע של הכנסת השש עשרה, 25 ביוני 2003, עמ' 116 - 117, באתר הכנסת
  6. ^ אהוד יערילקראת פילוג בפת"ח?, דבר, 9 במרץ 1973
  7. ^ Palestine:‎ de Jérusalem à Munich, Abou Daoud avec la collaboration de Gilles du Jonchay, ... présenté par Jacqueline Raoul-Duval, Paris : A. Carrière, 1999, ISBN 284337085X
    Abou Daoud, Palestine : a history of the resistance movement by the sole survivor of Black September, New York : Arcade Pub., ISBN 1559704292
  8. ^ נועם שרביט, אבו מאזן דאג למימון טבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן, 26 ביוני 2003, באתר חדשות מחלקה ראשונה
  9. ^ The Encyclopedia of the Arab-Israeli Conflict:, page 19
  10. ^ סעודיה לוחצת על סאדאת, מעריב, 24 באוקטובר 1978
  11. ^ דובר פת"ח איננו מתנגדים, דבר, 9 בינואר 1977
  12. ^ אהוד יעריחליפה ישנה - תפרים חדשים, דבר, 24 במרץ 1977, המשך
  13. ^ ועדת ירדן אש"ף לסיכול האוטונומיה, דבר, 4 בדצמבר 1978
  14. ^ קרבו אותנו לחומייני וקבלו עוד סיוע, מעריב, 28 בפברואר 1979
  15. ^ Philip Mattar‏, Abbas Mahmud, Encyclopedia of the Palestinians, page 1
  16. ^ מחמוד עבאס, "הדרך לאוסלו", פרק ה', עמ' 95 - 96
  17. ^ ‏עלי ואקד, ללא מתחרים: אבו מאזן נבחר לראש תנועת פתח, באתר ynet‏, 8 באוגוסט 2009‏
  18. ^ עלי ואקד והסוכנויות, אבו מאזן התפטר; ערפאת הכריז על ממשלת מעבר, באתר ynet‏, 6 בספטמבר 2003
  19. ^ עלי ואקד ושרון רופא-אופיר, אבו מאזן: הפעולה בעזה גרועה מהשואה, באתר ynet‏, 1 במרץ 2008
  20. ^ אבו מאזן: על הקהילה הבינלאומית לגבש נוסחה חדשה לתהליך השלום, באתר הארץ, 31.12.2010
  21. ^ רועי קייס ורויטרס, אבו מאזן בדרך לבאן, הנייה תוקף: אסור להתחנן, באתר ynet‏, 23 בספטמבר 2011
  22. ^ יצחק בן-חורין, האו"ם אישר ברוב עצום: פלסטין - מדינה משקיפה, באתר ynet‏, 30 בנובמבר 2012
  23. ^ ניתן לראות את הכריכה של הספר המציגה שיתוף פעולה יהודית נאצית ב- David Bedein, "Acceptable" Holocaust Denial, December 12, 2006, FrontPageMagazine.com
  24. ^ 24.0 24.1 אבו מאזן – פרופיל פוליטי, אתר ממר"י, 24 באפריל 2003
  25. ^ ראול הילברג לא הביא מספר כזה. להיפך, הוא כתב ששליש מהעם היהודי שמנה 16 מיליון איש הושמד בשואה
  26. ^ David Dalin, John Rothmann, Alan Dershowitz‏, Icon of Evil: Hitler's Mufti and the Rise of Radical Islam, page 119
  27. ^ Holocaust denial as an international movement, Stephen E. Atkins, page 214
  28. ^ עקיבא אלדראבו מאזן: מנגנוני הביטחון בגדה הרוסים כליל, באתר הארץ, 28 במאי 2003
  29. ^ סוכנויות הידיעות, אבו-מאזן נגד ההסתה: איני מכחיש שואה, באתר nrg‏, 29 ביוני 2010
  30. ^ אסף גבור, אבו מאזן: "חמאס צפוי להכיר בהסכם עם ישראל", באתר nrg‏, 16 בפברואר 2014
  31. ^ אבו מאזן: ההנהגה הציונית הייתה קשורה לנאצים, nrg מעריב, 21 בינואר 2013.
  32. ^ אבו מאזן: "השואה היא הפשע הנורא ביותר שבוצע כנגד האנושות" באתר גלי צה"ל
  33. ^ סוכנויות הידיעות, אבו מאזן על השואה: הפלסטינים – קורבן לפשעים דומים, באתר nrg‏, 27 באפריל 2014
  34. ^ נא להכיר: הגברת הראשונה של רמאללה באתר nrg
  35. ^ אבו מאזן ובניו בעמ באתר רוטר
  36. ^ שחיתות ברשות באתר מידה
הקודם:
רווחי פתוח (זמני)
נשיא הרשות הפלסטינית
15 בינואר 2005 - עד היום
הבא:
עדיין בתפקיד
הקודם:
לא היה תפקיד כזה
ראש ממשלת הרשות הפלסטינית
19 במרץ 2003 - 6 בספטמבר 2003
הבא:
אחמד קריע