מחמוד עבאס
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
| מחמוד עבאס | |
|---|---|
| נשיא הרשות הפלסטינית ה-3 | |
 |
|
| מנהיג קודם | רווחי פתוח (זמני) יאסר ערפאת |
| תחילת כהונה | 15 בינואר 2005 |
| תאריך לידה | 26 במרץ 1935 |
| מקום לידה | צפת |
| בת זוג | אמינה |
| שם בשפת אם: | محمود عباس (ערבית) |
מחמוד עבאס (ערבית: محمود عباس, להאזנה (מידע · עזרה)) הידוע בשם אבו מאזן (נולד ב־26 במרץ 1935) - מנהיג פלסטיני, יורשו של יאסר ערפאת כראש אש"ף וכיושב ראש הרשות הפלסטינית ונשיאה.
תוכן עניינים |
[עריכה] ביוגרפיה
[עריכה] נעוריו ותחילת דרכו
נולד וגדל בצפת, וב־1948 נמלט עם משפחתו כפליט לסוריה, שם עסק בהוראה, ובמקביל למד לתואר ראשון במשפטים באוניברסיטת דמשק. במחצית השנייה של שנות החמישים היגר לקטאר, שם הועסק, החל בשנת 1957, במשרד התרבות והחינוך. באותה תקופה הוא ביקר בגדה המערבית ובעזה מספר פעמים כדי לאתר מורים פלסטינים המעוניינים לעבוד בקטאר. כמו כן, הוא גם פעל לארגון קבוצות פעילים פלסטיניות. בתחילת שנות השישים היה בין מייסדי הפת"ח, לצד יאסר ערפאת. לאורך השנים הוא היה פעיל בהנהגת המאבק הפלסטיני. בין היתר עסק בהקמת ארגון ספטמבר השחור והיה אחראי על נושא הכספים בארגון[1]. לפי טענת מחמוד דאוד ע'ודה ("אבו דאוד"), ראש ארגון ספטמבר השחור ומתכנן טבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן, בספרו האוטוביוגרפי[2], דאג עבאס למימון הפעולה[3], אך אין לטענה זו אישור ממקור אחר[1].
הוא יצא יחד עם ערפאת לירדן כאשר נכבשו שטחי יהודה, שומרון ועזה במלחמת ששת הימים, כמו גם במעבר ללבנון לאחר אירועי ספטמבר השחור ולתוניס במהלך מלחמת שלום הגליל. הוא היה חבר המועצה הלאומית הפלסטינית וחבר בוועד הפועל של אש"ף.
[עריכה] פעילותו להכחשת השואה
בשנת 1982 סיים עבאס את לימודי הדוקטורט בהיסטוריה בברית המועצות באוניברסיטה ע"ש לומומבה, תחת הכותרת "הקשרים בין הנאציזם לציונות בין השנים 1933-1945", שכללה מוטיבים של הכחשת השואה, בין השאר אוזכרה בה דעתם של אלו הסבורים שמניין הנספים בשואה היה קטן בהרבה מהמניין המקובל.[4] בעקבות העבודה פרסם גם ספר בשם "הפן האחר: הקשרים הסודיים בין הנאצים להנהגת התנועה הציונית" בין היתר כתב עבאס בספרו : "אחר כך ניסתה התנועה הציונית לתאר כיצד הם נרצחו במחנות הריכוז ובתאי הגזים, כשהיא מתעלמת משתי עובדות יסודיות. ראשית, חלק גדול מהיהודים נשאר בחיים; חלקם ניצלו על ידי התנועה הציונית שעודדה את הגירתם לפלסטין, וחלקם ניצלו בזכות עמי העולם שהצליחו להגן עליהם ולהרחיקם מהנאצים, כפי שעשתה ברית המועצות כאשר העבירה שני מליון יהודים לרפובליקות המזרחיות. בנוסף לכך, מאות אלפי יהודים חיים נמצאו במחנות הריכוז כאשר בנות הברית שחררו את השטחים שנכבשו על ידי הנאצים שנית, חיסול הקורבנות לא התבצע רק במחנות הריכוז ובתאי הגזים. חלק מהקורבנות נפלו כתוצאה מהשתתפות במלחמות ובקרבות וכן בשל הרעב והמחלות שפגעו בכל עמי אירופה. בנוסף לכך, מחנות הריכוז לא היו רק ליהודים אלא כללו אנשים מכל אירופה וביניהם לוחמים, אינטלקטואלים, משכילים, שבויי מלחמה ומתנגדי הפאשיזם... "
"אשר לתאי הגזים, שנאמר כי נועדו לרצוח יהודים: במחקר מדעי שפרסם הפרופ' הצרפתי רובר פוריסון הוא שולל את קיומם של תאים אלה למטרת רצח אנשים, וטוען שהם נועדו לשריפת גופות בלבד, מחשש להתפשטות מחלות וזיהומים באזור."
[עריכה] משנות השמונים ועד הסכם אוסלו
בשנת 1980 קיבל עבאס את תיק החוץ של אש"ף. לאחר חיסולו של ח'ליל אל־ווזיר (אבו ג'יהאד) בשנת 1988, הוא מונה לאחראי על ניהול המאבק בשטחים.
במשך שנות השמונים יחסו כלפי ישראל התמתן. עבאס היה מיוזמי הסכמי אוסלו, וב־13 בספטמבר 1993 חתם עליהם בשם אש"ף. היה בין המועמדים לפרס נובל לשלום, אך מכיוון שרק שלושה יכולים לזכות בפרס בשנה אחת נדחק החוצה. ב־1995 גיבש יחד עם יוסי ביילין את "הבנות ביילין אבו מאזן" כבסיס להסדר אפשרי בין ישראל ומדינה פלסטינית. ההסכמים מעולם לא נחתמו, אך היוו בסיס ליוזמות אחרות.
בתור אחד מאחרוני המייסדים של הפתח נחשב במשך שנים למספר שתיים במנהיגות הפלסטינית אחרי יאסר ערפאת. אולם הוא מעולם לא היה פופולרי בקרב הציבור הפלסטיני. בשנת 1996 מונה עבאס לתפקיד המזכיר הכללי של הוועד הפועל של אש"ף, מה שחיזק את מעמדו כשני לערפאת בהנהגה הפלסטינית וכיורש אפשרי. ב־8 באוגוסט 2009, במסגרת הוועידה השישית של הפתח בבית לחם, נבחר עבאס לעמוד בראש התנועה[5].
[עריכה] פעילות במהלך אינתיפאדת אל־אקצא
עוד מתחילת אינתיפאדת אל אקצא, נחשב עבאס למבקרי דרך הטרור, או כפי שנקראה "המאבק המזוין". עבאס גרס כי העולם כבר נוטה להכיר בזכויות העם הפלסטיני, ולכן דרך המאבק צריכה להיות מדינית ובלא שימוש בכח. הוא שב וטען באופן פומבי כי השימוש בטרור פגע במעמד הפלסטינים בעולם, והרחיק אותם מהשגת זכויותיהם. כמו כן, ביקר עבאס את הסממנים השליליים שיצרה האינתיפאדה - התרחבות התופעה של חיסולים פנימיים, מאבקי חמולות, אנרכיה ביטחונית ופגיעה בשלטון החוק. כל אלה, טען עבאס, היו תוצאה של השימוש בטרור ושל פעילות ישראל בעקבותיו.
ב־19 במרץ 2003, אחרי לחצים כבדים מצד ארצות הברית והאיחוד האירופי, מונה לראש הממשלה של הרשות הפלסטינית על ידי נשיא הרשות, יאסר ערפאת, וממשלתו זכתה לאמון המועצה המחוקקת ב־29 באפריל והושבעה למחרת. כראש ממשלה ניסה להגיע להבנות עם החמאס והג'יהאד האיסלאמי על "הודנה" – הפסקת אש זמנית במאבק בישראל. ב־4 ביוני 2003 נפגש בעקבה עם אריאל שרון וג'ורג' בוש והבטיח לשים קץ ל"אינתיפאדה החמושה". אולם קריסת ה"הודנה" וחוסר הגיבוי מצדו של ערפאת הביאו אותו להתפטר מתפקידו ב־6 בספטמבר 2003 בעקבות איום בהפלת ממשלת בהצבעת אי אמון[6], אולם הוא המשיך לכהן בתפקידו עד להשבעת ממשלת אבו עלא ב־11 בנובמבר.
בראיון שנתן כשנה לאחר התפטרותו נימק אותה בהיעדר שיתוף פעולה מצד ממשלת ישראל והממשל האמריקני וכן בהסתה הפרועה שהתנהלה נגדו ברחוב הפלסטיני (ככל הנראה בעידודו של יאסר ערפאת, שעבאס אכן הטיל עליו במרומז את האשמה).
[עריכה] כיו"ר הרשות הפלסטינית
ההחמרה בבריאותו של ערפאת במהלך נובמבר 2004 השיבה את עבאס אל מוקד הכוח השלטוני ברשות הפלסטינית. עם מותו של ערפאת באותו חודש, התמנה למחליפו בתפקיד יו"ר הוועד הפועל של אש"ף, קרי ראש הארגון. על תפקיד יו"ר הרשות הפלסטינית התמודד בבחירות מיוחדות שנערכו ב־9 בינואר 2005 בצורה דמוקרטית למדי ובפיקוח בינלאומי בראשות ג'ימי קרטר. לפי הערכות שונות, בבחירות השתתפו בין 70 ל־75 אחוזים מהפלסטינים בעלי זכות ההצבעה, אחוז הצבעה שנחשב גבוה מאוד במדינות ערב.
במערכת הבחירות התבטא עבאס בגנות האינתיפאדה החמושה ובכך חיזק את תדמיתו כדמות הממתנת בהנהגה הפלסטינית. מנגד, נפגש עם פעילים חמושים בערים הפלסטיניות השונות, והדגיש בנאומיו מחויבות מלאה למימוש זכות השיבה. כמו כן, מצעו לבחירות כלל את עיקרון "רשות אחת, חוק אחד, נשק אחד", שפירושו שרק לרשות הפלסטינית יש מונופול על שימוש בנשק. בישראל תלו ציפיות בבחירתו, אך גם הטילו ספק ביכולתו לשלוט בארגונים החמושים ברשות.
עבאס נבחר לתפקיד ברוב של כ־62 אחוזים מול כ־20 אחוזים בהם זכה ד"ר מוסטפא ברגותי ואחוזים בודדים בהם זכו שאר המועמדים, והושבע לתפקיד ב־15 בינואר.
לאחר מינויו לתפקיד חתר לסיום האינתיפאדה, אולם בחר לנסות לשתף את ארגוני הטרור בהנהגה הפלסטינית, ולא לפרקם מנשקם, מתוך השקפה ששילוב תנועות האופוזיציה בשלטון ימתן אותן ויחייבן לקבל את הכרעת הרוב. ממשלת שרון, שהחרימה את הרשות כל זמן שעמד בראשה יאסר ערפאת, שיתפה עימו פעולה במטרה להעביר בהדרגה לידי הרשות את השליטה בערים הפלסטיניות ולהסתייע בה כדי ליישם את תוכנית ההתנתקות. במרץ 2005, לאחר סבב דיונים אינטנסיבי בין הפלגים הפלסטינים (כולל ארגוני הסירוב), הושגה הצהרת קהיר. ההצהרה כללה החלטה על "הרגעה" (תהדייה), הפסקת־אש מותנית מול ישראל, על אי שימוש באלימות בעניינים פנים פלסטיניים, ועל השתלבות של חמאס במערכת השלטונית - לרבות עריכה מחדש של הבחירות במועצות המקומיות, והשתתפות התנועה בבחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית. חמאס לא התחייבה באופן מלא ל"הרגעה" וירתה במספר מקרים פצמ"רים ורקטות בטענה כי היא מגיבה על "הפרות ישראליות", אך לאחר מספר חודשים התחייבה אליה באופן מלא. ה"הרגעה", על אף שלא הובילה להפסקת אש מלאה או להתקדמות במתווה "מפת הדרכים", הובילה להורדה משמעותית בהיקף האלימות בין ישראל לפלסטינים.
ב־14 ביולי בעקבות ירי פצמ"רים נרחב של חמאס ולחץ בינלאומי, עבאס הורה למנגנוני הביטחון של הרש"פ ופעילי התנז'ים של פת"ח לעצור בכח את הירי. לאחר הוראה זו, ונאום התקיף שנשא ב־16 ביולי במועצה המחוקקת (בו תקף את חמאס בחומרה), החלה סדרת מאבקים בשטח בין חמאס לפת"ח ומנגנוני הביטחון, אשר כללו ירי ברחובות, שריפת משרדים ופגיעה בסממני שלטון. אף שמנגנוני הביטחון לא הצליחו לפגוע ביכולת חמאס, רבים טוענים כי עבאס יצא נשכר פוליטית מההסלמה משום שהפגין נחישות במאבק מולה. שר החוץ של ישראל דאז, סילבן שלום, טען כי עבאס "סוף סוף נלחם בטרור". ב־21 ביולי, בעקבות הבנות שהשיג עם חמאס, הפסיקו המאבקים.
ב־20 באוגוסט ערב פינוי רצועת עזה, נשא אבו מאזן נאום בו הגדיר את מטרותיו לאחר מימוש תוכנית ההתנתקות. עבאס הצהיר כי "נגמר היום הג'יהאד הקטן של שיחרור האדמה, והחל הג'יהאד הגדול של בניין המולדת". בשימושו באבחנות השונות בין סוגי הג'יהאד באסלאם, הדגיש את סדר העדיפויות השונה שהוא מייעד לעם הפלסטיני - התרכזות ברפורמות פנימיות ובבניין "מדינה שבדרך", ולא בטרור נגד ישראל.
למרות זאת, למעט צעדים סמליים אבו מאזן לא נקט שום פעולה משמעותית להשבת הסדר על כנו. יתרה מכך, ככל שהתקרבו הבחירות למועצה הפלסטינית המחוקקת (ינואר 2006) החלה הרש"פ בראשותו לקרוס. במהלך ספטמבר ואוקטובר התגברה הפעילות הצבאית של ישראל, לאחר חידוש ירי הרקטות על ידי חמאס והג'האד האסלאמי. זמן קצר לאחר מכן, הבחירות המקדימות לרשימת הפת"ח פוצצו בידי כנופיות חמושים מגדודי חללי אל אקצא ואילו בבחירות למועצות המקומיות, איבד הפת"ח את כוחו לחמאס. בדצמבר 2005 התפצלה פת"ח, רשימתו של אבו מאזן , בעקבות החלטתם של מרואן ברגותי (בכלא הישראלי), מוחמד דחלאן וג'יבריל רג'וב לפרוש ולהקים מפלגה חדשה בשם "העתיד". פרישתם (יחד עם בכירים אחרים בתנועה, כמו קדורה פארס) חידדה את המתח בתנועה בין "דור תוניס" הוותיק, שהוביל את מאבק פת"ח בחוץ ו"דור הביניים" שהוביל את האינתיפאדה הראשונה. אף שפרישת "דור הביניים" פגעה ביוקרתו של אבו מאזן, הרשימות אוחדו בסוף אותו חודש לרשימה אחת, ששילבה בין שני המחנות תחת מרואן ברגותי.
[עריכה] לאחר ניצחון חמאס בבחירות
לאחר ניצחון תנועת חמאס בבחירות של ינואר 2006, הטיל אבו מאזן על אסמאעיל הניה, ראש סיעת חמאס בפרלמנט את הקמת הממשלה. אבו מאזן קרא לממשלה הפלסטינית ולחמאס להכיר בישראל ולנהל איתה משא ומתן, אך זו סרבה, ובכך גררה חרם כלכלי על "הרשות" מצד אירופה, ארצות הברית, ישראל ואף כמה ממדינות ערב. בעוד שבשבועות הראשונים נראה כי העברת השלטון תעבור באופן חלק, בהדרגה גדל המתח בין אבו מאזן ותנועתו פת"ח לבין תנועת חמאס. מתח זה הוביל בהמשך למספר רב של עימותים אלימים בין פעילי התנועות, נסיונות התנקשות וחטיפות של בכירים - אירועים שהובילו למאות הרוגים ופצועים. אבו מאזן ניסה בהתחלה לנהל משא ומתן עם חמאס להקמת ממשלת אחדות, אך לאחר כשלון המגעים בנושא הצהיר בדצמבר 2006 על תמיכתו בבחירות מחודשות לנשיאות ולפרלמנט.
בראשית מרץ 2007 התכנסו נציגי הרשות הפלסטינית, ובראשם עבאס (מטעם הפת"ח) ואיסמעיל הנייה (מטעם החמאס) ונציגי מדינות ערביות נוספות במכה שבערב הסעודית. בוועידה חתמו נציגי רוב המפלגות הפלסטיניות (המיוצגות במועצה המחוקקת) על ההסכמים הקואליציוניים. ההסכם על ממשלת האחדות הפלסטינית וכן חלוקת התיקים באותה ממשלה נחשבים להישג הפת"ח ועבאס כאחד. הממשלה זכתה לאמון המועצה המחוקקת והושבעה ב־17 במרץ 2007. על אף משבר קטן שאירע כבר בתחילת דרכה (כאשר מינוי מוחמד דחלאן לתפקיד היועץ לביטחון לאומי נכשל בממשלה, בעקבות התנגדות רוב שרי החמאס) הממשלה לא נפלה.
בתחום המדיני, עבאס נפגש מספר פעמים עם בכירי הממשל האמריקני. הוא נפגש פעמיים עם קונדוליסה רייס, מזכירת המדינה האמריקאית, ואהוד אולמרט, ראש ממשלת ישראל, בתוך חודש וחצי, כאשר בפגישה השנייה הסכים להיפגש עם ראש הממשלה אולמרט על בסיס דו־שבועי ולנסות להפשיר את הקיפאון המדיני.
בראשית יוני 2007 החל החמאס בתהליך השתלטות על רצועת עזה. ב־14 ביוני הודיע עבאס על פירוק הממשלה הפלסטינית בעקבות השתלטות מלאה של החמאס על הרצועה.
ב־29 בפברואר וב־1 במרץ 2008 נכנסו כוחות גדולים של צה"ל לפעולה קרקעית ברצועת עזה ליד סג'עיה והרגו למעלה מ־33 פלסטינים, רובם מחבלים מהחמאס, ופצעו עשרות. אבו מאזן גינה את הפעולה ואמר שהיא "יותר גרועה מהשואה"[7].
ב-5 בנובמבר 2009 הודיע על התפטרותו בעקבות חוסר נכונות של הצד הישראלי להפסקת הבנייה בהתנחלויות והמשבר הפנימי בין הפת"ח לחמאס לדבריו.
[עריכה] קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
- ממר"י, אבו מאזן, פרופיל פוליטי
- סוכנויות הידיעות, אבו מאזן: מפת הדרכים היא הדרך לשלום, באתר ynet, 16 ביוני 2006
- יורם אטינגר, מי אתה, אבו מאזן?, באתר ynet, 14 בינואר 2005
- ארנון רגולר וסוכנויות הידיעות, אבו מאזן לישראל: אל תבצעו צעדים חד-צדדיים, באתר הארץ, 16 ביוני 2006
- אבו מאזן:ייתכן שנשוב למאבק מזוין בישראל, חדשות נענע 10
- עלי ואקד, אבו מאזן נבחר לראש פתח: "ירושלים בירתנו", ynet, 8 באוגוסט 2009
[עריכה] הערות שוליים
| עיינו גם בפורטל: | |||
|---|---|---|---|
 |
פורטל המזרח התיכון | ||
- ^ 1.0 1.1 שאילתא 161 של ח"כ אורי אריאל ותשובת השר גדעון עזרא, הישיבה השלושים ושבע של הכנסת השש עשרה, 25 ביוני 2003, עמ' 116-117, באתר הכנסת
. - ^
Palestine: de Jérusalem à Munich, Abou Daoud avec la collaboration de Gilles du Jonchay, ... présenté par Jacqueline Raoul-Duval, Paris : A. Carrière, 1999, ISBN 284337085X
Abou Daoud, Palestine : a history of the resistance movement by the sole survivor of Black September, New York : Arcade Pub., ISBN 1559704292 - ^ נועם שרביט, אבו מאזן דאג למימון טבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן, 26 ביוני 2003, באתר חדשות מחלקה ראשונה.
- ^ ממר"י, אבו מאזן, פרופיל פוליטי
- ^ ללא מתחרים: אבו מאזן נבחר לראש תנועת פתח, ynet, 8 באוגוסט 2009
- ^
- עלי ואקד והסוכנויות, אבו מאזן התפטר; ערפאת הכריז על ממשלת מעבר, באתר ynet, 6 בספטמבר 2003
- ^
- עלי ואקד ושרון רופא-אופיר, אבו מאזן: הפעולה בעזה גרועה מהשואה, באתר ynet, 1 במרץ 2008
| הקודם: רווחי פתוח (זמני) |
נשיא הרשות הפלסטינית 15 בינואר 2005 - עד היום |
הבא: עדיין בתפקיד |
| הקודם: לא היה תפקיד כזה |
ראש ממשלת הרשות הפלסטינית 19 במרץ 2003 - 6 בספטמבר 2003 |
הבא: אחמד קריע |
