ועדת הבחירות המרכזית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

בחוק הבחירות לכנסת [נוסח משולב], ה'תשכ"ט-1969, נקבע כי על ניהול הבחירות לכנסת ולרשויות המקומיות מופקדים ארבעה גורמים: ועדת הקלפי, ועדת הבחירות האזורית, ועדת הבחירות המרכזית ויושב ראש ועדת הבחירות המרכזית; על הבחירות לרשויות המקומיות מופקדים גם המפקח הארצי על בחירות במשרד הפנים ומנהל הבחירות שממונה בכל רשות מקומית ומועצה אזורית.

ועדת הבחירות המרכזית ממנה את חברי הוועדות האזוריות, לפי מפתח הסיעות בכנסת היוצאת, את יושבי-ראש ועדות הבחירות האזוריות ממנה נשיא בית המשפט העליון; הוועדות האזוריות ממנות את ועדות הקלפי, לפי המפתח הסיעתי האמור, מזכירי ועדות הקלפי ממונים מקרב מי שפנה לוועדה המרכזית, שעומד בתנאי הסף למינוי, ושאינו משויך פוליטית ומפלגתית.

תוכן עניינים

תפקידי ועדת הבחירות המרכזית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ועדת הבחירות המרכזית היא הגוף ממונה על ניהול חוקי ותקין של הבחירות. הוועדה קובעת הסדרים והוראות בדבר הכנת הבחירות, ניהולן וקביעת תוצאותיהן, סדרי הדיון, רשימות המועמדים, פנקס הבוחרים, הצבעות חריגים (חיילים, אסירים וכו'), ועוד. ועדת הבחירות לעתים גם מוסמכת לשנות מיקום של קלפיות ולשנות את לוח הזמנים שנקבע לבחירות. כמו כן היא זו שמאשרת את רשימות המועמדים לכנסת.

אחד מתפקידיה המרכזיים של ועדת הבחירות המרכזית, הוא הסמכות להכריע בשאלה האם מועמד או רשימה מסוימים מנועים מלהשתתף בבחירות, היות שיש במטרותיהם או במעשיהם משום שלילת קיומה של מדינת ישראל, על פי סעיף 7א לחוק יסוד: הכנסת.

כמו כן, ועדת הבחירות המרכזית היא הממונה לדון בכל קובלנה בעניין הבחירות (למעט תוצאותיהן, סעיף 137 לחוק הבחירות), והיא זו שמפרסמת את תוצאות הבחירות ב"רשומות", ומודיעה על מספר חברי הכנסת בו זכתה כל מפלגה. לאחר חלוקת המנדטים, יושב ראש ועדת הבחירות המרכזית אף חותם על כתבי המינוי של חברי הכנסת הנבחרים.

מתי מוקמת ועדת הבחירות המרכזית?[עריכת קוד מקור | עריכה]

סעיף 15 לחוק הבחירות לכנסת קובע "לביצוע הבחירות תוקם ועדת בחירות מרכזית תוך 60 יום מיום כינוסה של כל כנסת חדשה". כמו כן החוק קובע את אורך כהונתה של הוועדה: "ועדה יוצאת תכהן עד להקמת ועדה חדשה".

הרכב ועדת הבחירות המרכזית[עריכת קוד מקור | עריכה]

יושב ראש וממלא מקום[עריכת קוד מקור | עריכה]

יושב ראש הוועדה הוא, על פי סעיף 17(א) לחוק הבחירות "אחד משופטי בית המשפט העליון שייבחר לכך על ידי שופטים אלה". ב-2 בינואר 1996, נתקבל בכנסת תיקון מס' 29 לחוק, ובו נקבע כי על יושב ראש הוועדה להיות שופט בית המשפט העליון שעודנו מכהן כשופט, ועל כן אם הוא פורש מכהונתו, הוא מסיים את תפקידו כיושב ראש הוועדה (כפי שקרה, למשל, במערכת הבחירות לכנסת השבע עשרה, עת פרשה השופטת דליה דורנר מכס השיפוט, היא אף פרשה מכהונתה כיושבת ראש הוועדה, וכן מחליפהּ בתפקיד, השופט יעקב טירקל, פרש מתפקידו כיושב ראש הוועדה עם פרישתו מכס השיפוט).

נוסף לכך קובע סעיף 17(ג) לחוק כי "בעת בחירת יושב ראש הוועדה המרכזית ייבחר אחד משופטי בית המשפט העליון על ידי שופטים אלה כממלא מקומו של היושב ראש, והוא יכהן זמנית אם נפטר היושב ראש, התפטר או נשיא בית המשפט העליון קבע שנבצר מהיושב ראש למלא תפקידו".

סגני היושב ראש[עריכת קוד מקור | עריכה]

סעיף 17(ו) לחוק קובע "ליושב ראש הוועדה המרכזית יהיו סגנים שייבחרו על ידי הוועדה המרכזית מבין חבריה; מספר הסגנים יהיה ארבעה, אולם ועדת הכנסת רשאית להגדיל מספר זה עד לשמונה; ארבעה מהסגנים יהיו מארבע הסיעות הגדולות שבכנסת, ואם הוגדל מספר הסגנים כאמור, תקבע ועדת הכנסת מאיזו סיעה יהיו הסגנים הנוספים". למשל, בוועדת הבחירות לכנסת ה-16 כיהנו כסגני היו"ר נציגי ארבע הסיעות הגדולות: הליכוד, העבודה-מימד-עם אחד, שינוי וש"ס, אך לאחר הפיצול בליכוד נוסף סגן חמישי ליו"ר – נציג סיעת קדימה. כמו כן, לאחר הפיצול בסיעת שינוי, נקבע כי נציג "הסיעה החילונית" יכהן כסגן יושב ראש הוועדה.

חברי ועדת הבחירות המרכזית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ועדת הבחירות המרכזית היא, ברובה, גוף פוליטי (למעט היושב ראש, שהוא שופט), ועל כן ישנו קושי בהענקת סמכויות נרחבות לוועדת הבחירות המרכזית. נוסף על הסגנים, המייצגים את הסיעות הגדולות בכנסת היוצאת, מכהנים בה נציגי כל סיעות הכנסת היוצאת.

המפתח לחלוקת מס' חברי הוועדה נקבע בסעיפים 16(ב)-16(ג) לחוק, והוא כדלקמן:

(ב) שלושים מקומות בוועדה המרכזית יתחלקו כך:
(1) לכל סיעה שיש לה בכנסת ארבעה חברים או יותר יהיה מקום אחד לכל ארבעה חברי הסיעה;
(2) המקומות שנשארו אחרי החלוקה לפי פסקה (1) יתחלקו בין הסיעות שהשתתפו בחלוקה זו לפי גודל העודפים של מספר חבריהן;
(3) היו לשתי סיעות או יותר עודפים שווים, ולא נשארו מקומות לכולן, יכריע ביניהן יושב ראש הכנסת על פי גורל;
(4) נשארו מקומות פנויים אחרי החלוקה לפי פסקאות (1) ו-(2) יוקטן מספר חברי הוועדה לפי סעיף קטן זה במספר המקומות שנשארו פנויים כאמור.
(ג) כל סיעה שלא הגיעה לייצוג לפי סעיף קטן (ב) יהיה לה בוועדה המרכזית חבר אחד.

כמו כן קובע סעיף 16(ד) כי "לכל חבר הוועדה המרכזית יהיה ממלא מקום קבוע".

על פי מפתח זה, בוועדת הבחירות המרכזית לכנסת השבע עשרה כיהנו, נוסף ליושב ראש ולחמשת סגניו, עוד 33 חברים (ו-38 ממלאי מקום, שכן חמשת סגני היושב ראש הם גם חברים מן המנין בוועדה, ועל כן גם להם יש ממלא מקום).

סיעות שלא יוצגו בכנסת היוצאת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ועדת הבחירות המרכזית מורכבת רק מסיעות שהיו מיוצגות בכנסת היוצאת. לעניין הסיעות המתמודדות לכנסת, ולא היו חברות בכנסת היוצאת, קובע סעיף 24(ד) לחוק כי "בישיבות של הוועדה המרכזית, של הוועדות האזוריות ושל ועדות הקלפי רשאים להיות נוכחים, כמשקיפים בלבד, נציג אחד של כל רשימת מועמדים שפורסמה בהתאם לסעיף 65 ואינה מיוצגת באותה ועדה".

ועדת בחירות מרכזית פוליטית – טוב או רע?[עריכת קוד מקור | עריכה]

לכאורה, ישנה הצדקה מסוימת לאופי הפוליטי של הוועדה, ככל שמדובר בפיקוח על הקיום התקין של הבחירות, היות שהייצוג הפוליטי מאפשר לסיעות לפקח מקרוב על טוהר הבחירות. אך מאידך, לא כך הם פני הדברים בהפעלת סמכויות שיפוט שהוועדה מפעילה, ובעיקר הסמכות של הוועדה שלא לאשר השתתפות בבחירות של רשימה או מועמד, מחמת מטרותיהם או מעשיהם (סעיף 7א לחוק יסוד: הכנסת, כפי שהורחב בשנת תשס"ב-2002), היות שהענקת סמכויות שפיטה וביצוע לגוף פוליטי, אינה עולה בקנה אחד עם "עקרון הפרדת הרשויות", המחייב את מסירת סמכות השפיטה לגוף שאינו פוליטי. עמד על כך השופט יואל זוסמן בפסק דין ירדור‏‏[1], באומרו כי מתן שיקול דעת לוועדת הבחירות למנוע השתתפותה של רשימת מועמדים "אינו עולה בקנה אחד עם הרכב הוועדה שהוא גוף המורכב על טהרת עקרונות פוליטיים, לפי מתכונת הכנסת היוצאת, פרט ליושב ראש הוועדה שהוא שופט בית המשפט העליון"‏‏[2]. [דבריו צוטטו בשני פסקי דין מרכזיים נוספים, אשר עסקו בעניין פסילת רשימות, והם: בן-שלום‏‏[3] - בעניין הרשימה המתקדמת לשלום) וטיבי‏‏[4] – בעניין פסילתו האישית של ח"כ אחמד טיבי.

בדומה לו כתב השופט מנחם אלון בפס"ד ניימן‏‏[5], בעניין פסילת רשימת כך, כי אין זה רצוי "למסור הסמכות לפסילת רשימה על פי נימוקים של תוכן ומהות לגוף, המורכב ברובו המכריע - פרט ליושב-ראש - מנציגים, המייצגים גופים פוליטיים, וששיקוליהם עשויים להיות אידאולוגיים - פוליטיים"‏‏[6].

במערכת הבחירות לכנסת השש עשרה בא לידי ביטוי חמור החשש מפני הכרעות פוליטיות בפסילת רשימות ומועמדים, בכך שכל ההכרעות נתקבלו בוועדה על פי השיוך הפוליטי של חבריה. בית המשפט העליון דחה את החלטות הפסילה על רקע פוליטי שנתקבלו בוועדה.

ביקורת ברוח זו הביאה להעברת הסמכות לדון בערעורים על תוצאות הבחירות מן הכנסת אל בית המשפט. הדבר אירע לאחר הבחירות לכנסת השתים עשרה, בעת שהכנסת דנה בערעורים, והיו מספר חברי כנסת שהעדיפו למשוך ידיהם מלדון בערעורים, היות שקבלת הערעורים עלולה הייתה לגרום לכך שסיעת דגל התורה תאבד את אחד משני המקומות בכנסת אשר זכתה בהם בבחירות. לבסוף, קיבלה הכנסת ב-17 ביולי 1989 תיקון לחוק הבחירות, שתיקן את סעיף 86 לחוק, וקבע שערעורים על תוצאות הבחירות ידונו בבית המשפט המחוזי בירושלים (כיום - בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים).

בחירת חברי ועדת הבחירות המרכזית[עריכת קוד מקור | עריכה]

סעיף 16(ה) לחוק הבחירות קובע "כל סיעה תגיש ליושב ראש הכנסת, תוך 50 יום מיום כינוס הכנסת, רשימה של נציגיה בוועדה המרכזית ושל ממלאי מקומם, על שמות משפחותיהם, שמותיהם הפרטיים ומענם". סעיף 16(ו) קובע מי אינו כשיר לכהן כחבר הוועדה "שר, סגן שר, עובד מדינה - פרט למורה – וחייל בשירות סדיר לפי חוק שירות ביטחון או בשירות קבע של צבא ההגנה לישראל, לא יהיו חברים, ולא ממלאי מקום של חברים, בוועדה המרכזית".

אם סיעה רוצה לשנות את נציגיה בוועדה – סעיף 22 לחוק קובע "כל סיעה רשאית להחליף את נציגיה בוועדה המרכזית ובועדה האזורית ואת ממלאי מקומם על ידי מתן הודעה של בא כוחה ליושב ראש הוועדה המרכזית ולשר הפנים".

תחילת עבודתה של ועדת הבחירות המרכזית[עריכת קוד מקור | עריכה]

סעיף 23(א) לחוק קובע "הודעה על הרכבה של הוועדה המרכזית תינתן בכנסת על ידי יושב ראש הכנסת תוך 14 יום מיום הקמת הוועדה המרכזית ותפורסם על ידי שר הפנים ברשומות תוך 10 ימים מן היום שניתנה בכנסת". ועל פי סעיף 18 לחוק "יושב ראש הכנסת יזמן את הוועדה המרכזית לישיבתה הראשונה שתתקיים לא יאוחר מהיום ה-15 שלאחר מסירת ההודעה בכנסת על הרכבה של הוועדה".

שינוי בחלוקת המושבים בוועדת הבחירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוק הבחירות לכנסת ער לתנועה המתמדת מסיעה לסיעה, לפיצולים הרבים ולאיחודים בין סיעות. בהתאם לכך קובע סעיף 25(ג) לחוק הבחירות כי אם "השתנה הרכבה הסיעתי של הכנסת, או שמה של סיעה או מספר חבריה, ואישרה ועדת הכנסת את השינוי, ישתנה בהתאם לכך ההרכב הסיעתי של כל ועדות הבחירות, או שם הסיעה", תוך קביעת כלל ש"לסיעה שנותרה ללא ייצוג בעקבות השינוי יהיה בוועדה המרכזית ובועדות האזוריות חבר אחד בדעה מייעצת".

ועדות משנה של ועדת הבחירות המרכזית[עריכת קוד מקור | עריכה]

כדי להקל על עבודתה של ועדת הבחירות המרכזית, ממנה ועדת הבחירות המרכזית ועדות משנה אשר מרכזות את ענייני הוועדה השוטפים. ההחלטות המתקבלות בוועדות המשנה מובאות לאישורה של ועדת הבחירות המרכזית.

בועדת הבחירות המרכזית לכנסת השבע עשרה היו שש ועדות משנה:

  1. ועדת משנה לענייני כספים ומשק (7 חברים)
  2. ועדת משנה לענייני חקיקה (7 חברים)
  3. ועדת משנה למיקום קלפיות והסעי בוחרים (9 חברים)
  4. ועדת משנה להצבעות מיוחדות (7 חברים)
  5. ועדת משנה להדרכה (7 חברים)
  6. ועדת מכרזים (5 חברים)

ועדת בחירות אזורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

להבדיל מועדת הבחירות המרכזית, אשר נבחרת מיד עם תחילת כהונת הכנסת, ומכהנת לכל אורך הקדנציה, ועדת הבחירות האזורית נבחרת סמוך למועד הבחירות. סעיף 19(א) לחוק קובע "הוועדות האזוריות יתמנו על ידי הוועדה המרכזית לא יאוחר מהיום ה-38 שלפני יום הבחירות". מספר החברים בוועדה זו, והמפתח על פיו הם מתמנים, קבוע בחוק. סעיף 19(ב) קובע "מספר חבריה של כל ועדה אזורית והרכבה הסיעתי יהיו כשל הוועדה המרכזית", וסעיף 19(ג) קובע "לחברים של ועדה אזורית יהיו ממלאי מקום, שיתמנו על ידי הוועדה המרכזית בזמן מינוי הוועדה האזורית; מספרם והרכבם הסיעתי של ממלאי המקום יהיו כשל אותה ועדה אזורית".

אף חברי ועדת הבחירות האזורית, בדומה לחברי ועדת הבחירות המרכזית הינם מינויים פוליטיים. בראש הוועדה עומד שופט בית המשפט המחוזי שמונה על ידי נשיא בית המשפט העליון, ולו שלושה סגנים בלבד מקרב חברי הוועדה האזורית.

במערכת הבחירות לכנסת השבע עשרה הוקמו שמונה עשרה ועדות אזוריות, אשר חלקן פוצלו במהלך הקדנציה בשל גודל האזור עליו היו אחראיות.

ועדות הקלפי[עריכת קוד מקור | עריכה]

חברי ועדת הקלפי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ועדת קלפי מורכבת משלושה אנשים: יושב ראש, סגן יושב ראש וחבר הוועדה. שלושת המינויים הללו ממונים על פי מפתח מפלגתי שקובעת ועדת הבחירות המרכזית. כל אחד מנושאי התפקידים הללו מייצג מפלגה אחת ממפלגות הכנסת היוצאת. נוסף לכך, רשאית כל סיעה שאינה מיוצגת בוועדת הקלפי לשלוח מטעמה משקיף לפקח על התנהלות הבחירות.

חלוקת התפקידים אמורה להתבצע כך שלא יהיה נוכח בחדר ההצבעה יותר מנציג אחד בלבד של כל מפלגה.

מי כשיר לכהן כחבר בוועדת הקלפי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-21 במאי 1973, לקראת הבחירות לכנסת השמינית, נתקבל בכנסת תיקון מס' 5 לחוק, ובו תוקן סעיף 21(ז) לחוק הבחירות, וקבע "מי שביום הבחירות הוא בן שש עשרה ומעלה כשיר להיות חבר ועדת קלפי". יש בדבר, מחד – ערך חינוכי חשוב להבנת ערכה של הדמוקרטיה, אך מאידך – יש בו סכנה רבה הצפויה לאותו צעיר, אם איתרע מזלו והוא מכהן בקלפי בה הליך הבחירות התנהל באופן לא תקין.

מזכיר ועדת הקלפי[עריכת קוד מקור | עריכה]

היות ומינויי ועדת הקלפי הינם מינויים פוליטיים, הסיעות עושות מאמץ ניכר לוודא שהנציגים אשר נמצאים מטעמם בקלפיות הינם נאמנים למפלגתם. לפעמים הדבר אף גובל בהגזמה ובנסיונות ל"שפץ" את תוצאות ההצבעה. בנסיון למנוע חריגות ממהלך הצבעה תקין, קובע סעיף 21א(א) לחוק הבחירות כי "יושב ראש הוועדה המרכזית ימנה, לאחר התייעצות בסגניו, מזכיר לוועדת קלפי, והוא רשאי להסמיך יושב ראש של ועדה אזורית למנות, לאחר התייעצות בסגניו הוא, מזכיר לוועדת הקלפי". אותו המזכיר אמור, לכאורה, להיות נקי משיקולים פוליטיים, היות שאחד התנאים שקובע החוק למינויו (בסעיף 21א(ב)) הוא "אלא אם כן הצהיר כי לא היה חבר מפלגה, או כי לא נטל חלק בפעילות מטעם מפלגה בשלוש השנים שקדמו ליום הבחירות".

תפקידי ועדת הבחירות האזורית וועדת הקלפי[עריכת קוד מקור | עריכה]

תפקידן של ועדת הבחירות האזורית ושל ועדת הקלפי הוא מנהלי בלבד: לפקח על ההצבעה ועל ספירת הקולות בסיומה. אף על פי כן, גם הרכבן של ועדות הקלפי הוא פוליטי: סעיף 21(א) לחוק הבחירות לכנסת קובע כי "הועדה המרכזית תקבע לא יאוחר מהיום ה-40 לפני הבחירות את מספר חבריה של כל אחת מועדות הקלפי ואת הרכבה הסיעתי מבין הסיעות המיוצגות בוועדה המרכזית, וכן תקבע את הסיעות שמהן יהיו היושב ראש של ועדת הקלפי וסגן היושב ראש, ובלבד שבכל ועדת קלפי יהיו מיוצגות לא פחות משלוש סיעות".

יושבי ראש ועדת הבחירות המרכזית[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד תשכ"ט[עריכת קוד מקור | עריכה]

ועדת הבחירות המרכזית לכנסת השנייה, במרכז: יושב ראש הוועדה השופט יצחק אולשן

עד חקיקת חוק הבחירות לכנסת [נוסח משולב] בכ"ט באדר ה'תשכ"ט (17 במרץ 1969), סמוך לבחירות לכנסת השביעית, היה נבחר יו"ר ועדת הבחירות סמוך למועד הבחירות, והיה מנהל את הבחירות לכנסת, וממשיך לכהן כיו"ר ועדת הבחירות עד לבחירות לכנסת הבאה.

יושבי ראש ועדות הבחירות:

לאחר תשכ"ט[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שנחקק חוק הבחירות לכנסת [נוסח משולב], החלו לבחור יו"ר ועדת בחירות מיד לאחר מערכת הבחירות (סעיף 15 לחוק), והוא כיהן משך כל הקדנציה של הכנסת, וכן עד לבחירת ועדה חדשה – 60 יום לאחר הבחירות לכנסת:

מטה ועדת הבחירות המרכזית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ליד ועדת הבחירות המרכזית פועל מטה קבוע, הפועל בין בחירות לבחירות, ומתפקידו, בכפוף להנחיות יושב ראש ועדת הבחירות המרכזית, נשיאות הוועדה ומליאתה, להכין את הבחירות הבאות, לטפל בהצטיידות הנרחבת שנדרשת לוועדה, ולייעץ למוסדות הוועדה בעניינים הנובעים מסמכותיהם. בראש מטה הוועדה מכהנת המנהלת הכללית - עו"ד אורלי עדס.

הרכב נוכחי של ועדת הבחירות המרכזית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-29 בנובמבר 2009 מונתה ועדת בחירות מרכזית לכנסת ה-19. [7].

לאחר הקמת הוועדה פרשו יו"ר הוועדה אילה פרוקצ'יה וממלא מקומה אדמונד לוי מכהונה בוועדה עקב פרישתם מכס השיפוט. לאחר מכן עמדה בראש הוועדה השופטת מרים נאור, ולאחר פרישתה ביוני 2012 מונה לתפקיד השופט ‏אליקים רובינשטיין.

החלטות מרכזיות שנתקבלו בוועדת הבחירות בשנים האחרונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ועדת הבחירות המרכזית לכנסת השש עשרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בבחירות אלו שימשה ועדת הבחירות המרכזית בתפקיד מכריע. חלק מתפקיד זה נבע מכך שבפעם הראשונה ניתן היה לפסול מועמדים מסוימים (ולא רק רשימות שלמות). ועדת הבחירות וכן יו"ר הוועדה, השופט מישאל חשין, הכריעו במספר בקשות לפסילת מועמדים:

  • ב־24 בדצמבר נפסל משה פייגלין על ידי יו"ר הוועדה בשל עונש המאסר שנגזר עליו בגלל עבירות ההמרדה שביצע בתקופת פעילותו ב"זו ארצנו".
  • ב־25 בדצמבר נפסל שאול מופז על ידי היו"ר משנקבע כי טרם חלפה מלוא תקופת הצינון הנדרשת מתום שירותו הצבאי כקצין בדרגת רב-אלוף. הוועדה אישרה את החלטתו.
  • ב־29 בדצמבר סירבה הוועדה, ברוב של 21 מתנגדים מול 18 תומכים, לפסול את מועמדותו של ברוך מרזל בשל שלילת האופי הדמוקרטי של ישראל ובשל הסתה לגזענות, למרות תמיכת חשין והיועץ המשפטי לממשלה בבקשה.
  • ב־30 בדצמבר אושרה, ברוב של 21 תומכים מול 18 מתנגדים ו־2 נמנעים, פסילת אחמד טיבי בשל תמיכה במאבק מזוין של ארגון טרור נגד ישראל, למרות התנגדות חשין והיועץ המשפטי לממשלה לבקשה.
  • ב־31 בדצמבר אושרה פסילת רשימה בל"ד (ברוב של 21 תומכים מול 20 מתנגדים) וכן פסילת העומד בראשה, עזמי בשארה (ברוב של 22 תומכים מול 19 מתנגדים), בשל שלילת האופי היהודי של ישראל ובשל תמיכה במאבק מזוין של ארגון טרור נגד ישראל, למרות התנגדות חשין לבקשה, אך בתמיכת היועץ המשפטי לממשלה (שאף הגיש בעצמו בקשת לפסילת בל"ד, בהסתמך על חומר שנאסף על ידי שירות הביטחון הכללי[8]).

מופז והליכוד ערערו לבית המשפט העליון על החלטת הוועדה לפסול את מופז, ופייגלין עתר לבג"ץ נגד ההחלטה לפסול אותו. בנוסף הוגשו ערעורים נגד פסילת רשימת בל"ד והסירוב לפסול את מרזל, וכן התבקש בית המשפט העליון (על פי החוק) לאשר את הפסילות של טיבי ובשארה. כלומר, בית המשפט העליון התבקש להכריע בכל הפסילות. ב-9 בינואר אושרו פסילתם של מופז ופייגלין ואילו שאר הפסילות בוטלו.

בנוסף, הוועדה דחתה ברוב גדול בקשות לפסילת חרות - התנועה הלאומית, חד"ש-תע"ל, הרשימה הערבית המאוחדת והעומד בראשה עבד אלמאלכ דהאמשה. לא הוגש ערעור על החלטות אלה.

ב-9 בינואר הגיעה התערבות חשין במערכת הבחירות לשיאה, כאשר בפעם הראשונה בתולדות המדינה הפסיק חשין מסיבת עיתונאים של ראש הממשלה ששודרה בשלושת הערוצים המרכזיים בנימוק כי היא תעמולת בחירות (באופן אירוני, ההפסקה בוצעה בפועל דווקא לאחר שראש הממשלה סיים את תעמולת הבחירות ופנה לנושא הכלכלי שלכאורה מסיבת העיתונאים הייתה אמורה לעסוק בו מלכתחילה). הפסקה זו הביאה להגשת בקשה של מפלגת העבודה לקזז את זמן מסיבת העיתונאים מזמן התעמולה של הליכוד (בקשה זו נדחתה), ולעומת זאת אנשי הליכוד התקיפו את חשין על כך שהעז "להשתיק" את ראש הממשלה (חשין דחה את הטענות).

כמו כן אסר חשין על פרסום תשדיר של חרות (השמעה של ההמנון הלאומי התקווה עם מילים אחרות בערבית, וכן דגל ישראל שהופך בהדרגה לדגל פלסטין; התשדיר זכה לתפוצה פופולרית באינטרנט בעקבות החלטה זו), וכן קבע שיש למחוק את ההופעות הקצרות של דגל פלסטין מתשדירים של רע"ם ובל"ד. נגד שתי ההחלטות הוגשו עתירות לבג"ץ, הראשונה נדחתה והשנייה התקבלה. ב-30 בדצמבר 2002 אסר על שידור תעמולה בערוץ 7 (שלכאורה שידר מחוץ לתחומי מדינת ישראל) וב-17 בינואר 2003 אסר על שידור תעמולה בשידורי הלוויין של ש"ס. ביום הבחירות אסר חשין על פרסום קריאות של מצנע ושרון לעידוד ההצבעה (בשל חשש לתעמולה) ודרש מהם להקליטן מראש (דבר שלא בוצע). לאחר הבחירות אף הציע לבטל את יום השבתון בבחירות (המיותר לדעתו) ואת תשדירי התעמולה (חסרי ההשפעה לטעמו).

ועדת הבחירות המרכזית לכנסת השבע עשרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לצורך הקביעה מיהו היושב ראש שקיבל את ההחלטה, להלן תאריכי כהונתם של יושבי ראש הוועדה:

  1. קביעת יו"ר הוועדה כי מועד הבחירות יהיה בסוף שנת 2007 (3.3.04). ההחלטה נהפכה על ידי בג"ץ בתאריך 6.7.04, והוא קבע שהבחירות יתקיימו בסוף 2006. מנימוקי השופטים עולה כי מדובר בבעיה חד פעמית של חוסר עקביות, שנגרמה כתוצאה מטעות בחקיקה בראשית 1999 ותוקנה בחוק החדש משנת 2001, ולפי חוקים אלה הבחירות אכן היו נערכות בסוף 2007.
  2. קביעת יו"ר הוועדה כי אין קלון במעשיו של משה פייגלין [סמכות המסורה להכרעת היושב ראש, על פי סעיף 56ב לחוק הבחירות] (6.1.05)
  3. תזכורת מטעם יו"ר הוועדה על האיסור על שימוש בנכסי ציבור לצורכי תעמולת בחירות (1.1.06)
  4. קביעת יו"ר הוועדה כי הוראות "חוק הבחירות (דרכי תעמולה)" אינן מגבילות את דרכי התעמולה באינטרנט (2.2.06)
  5. קביעת יו"ר הוועדה כי על פי החוק, מותר לשדר תשדירי תעמולה בבתי קולנוע (12.2.06)
  6. קביעת יו"ר הוועדה כי יש לציין את שם רשימת המועמדים גם בתעמולת בחירות הנעשית בדרך של שילוט חוצות (12.2.06)
  7. הרחבת טווח הזמן המותר להתפטרות על פי סעיף 6א לחוק יסוד הכנסת (פסיקת יו"ר הוועדה בעניין פרס, רמון ואיציק) (21.2.06). ההחלטה אושרה על ידי בג"ץ ביום 28.2.2006.
  8. החלטת מליאת הוועדה שלא לפסול את סיעת רע"ם-תע"ל (28.2.06)
  9. צו מניעה שהוצא על ידי יו"ר הוועדה נגד סיעת ש"ס בגין חלוקת ספרי תהילים לציבור במסגרת תעמולת הבחירות לכנסת. יו"ר הוועדה אישרה לחלק את ספרי התהילים לאחר שיוצאו מהם דברי הברכה שצורפו אליהם (2.3.06)
  10. פסילת חלקים מתשדירי בחירות על ידי יו"ר הוועדה: שתי שורות מתוך תשדיר הבחירות שהכינה רשימת "חרות - התנועה הלאומית" עבור תעמולת הבחירות המשודרת ברדיו: "ערבי טוב הוא לא ערבי מת, ערבי טוב לפעמים רוצה לצאת" (7.3.06), וקטעים מתשדיר התעמולה של רשימת "שינוי", בהם מופיעות דמויות של אנשים הלבושים כחרדים הנדבקים לרגלו של אדם חילוני ההולך ברחוב, ונגררים אחריו על הכביש. בסוף התשדיר מתפוגגים החרדים בצורה לא ברורה ונותרת מגבעת אחת על הרצפה. (8.3.06)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ‏ע"ב 1/65 ירדור נ' יו"ר ועדת הבחירות המרכזית לכנסת השישית, פ"ד יט(3) 365‏
  2. ^ ‏שם, עמ' 389‏
  3. ^ ‏ע"ב 2/88 בן שלום נ' ועדת הבחירות המרכזית, פ"ד מג(4), 221‏
  4. ^ ‏א"ב 11280/02 ועדת הבחירות המרכזית לכנסת השש עשרה נ' טיבי, פ"ד נז(4), 1‏
  5. ^ ‏ע"ב 2/84 ניימן נ' יו"ר ועדת הבחירות המרכזית לכנסת האחת עשרה, פ"ד לט(2), 225‏
  6. ^ ‏שם, עמ' 289‏
  7. ^ http://www.justice.gov.il/NR/rdonlyres/F42BD7FC-CEDA-4E68-9443-F3AADD7D3EA9/17998/6039.pdf
  8. ^ http://www.nrg.co.il/online/archive/ART/402/798.html