קוזו אוקמוטו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

קוזו אוקמוטויפנית: 岡本公三; נולד ב-7 בדצמבר 1947) הוא טרוריסט יפני שעמד בראש חוליית מחבלים מתאבדים שביצעה את הטבח בנמל התעופה לוד ב-30 במאי 1972. אוקמוטו היה היחיד מחברי החוליה ששרד את הפיגוע. הוא הועמד למשפט צבאי בישראל ונידון לשלושה מאסרי עולם, אך שוחרר לאחר 13 שנה במסגרת עסקת ג'יבריל. כיום הוא אדם חופשי.

הצטרפות לצבא האדום[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוקמוטו נולד למשפחה בורגנית. אביו, יסואו אוקמוטו, היה מנהל בית ספר בעל מעמד נכבד. קוזו, צעיר בניו, היה סטודנט לביולוגיה של הצמחים. בפברואר 1970 גויס לארגון הטרור הצבא האדום היפני על ידי שני אחיו הגדולים, ובפרט על ידי אחיו טאקדיה אוקמוטו[דרוש מקור], שהיה בין חוטפי מטוס נוסעים יפני לצפון קוריאה ב-1970, פעולה שהקנתה את הפרסום הראשון לארגון זה. עם גיוסו לשורות הארגון הפסיק אוקמוטו את לימודיו, ניתק מגע עם יתר בני משפחתו, ונחשף לאידאולוגיות שמאלניות טרוצקיסטיות רדיקליות. בספטמבר 1971, כמו עשרות פעילים אחרים בארגון, יצא אוקמוטו ללבנון על מנת לקבל אימון צבאי במחנות מחבלים. שם התוודע וחבר לארגון החזית העממית לשחרור פלסטין בראשות ג'ורג' חבש.

הכנות לפעולה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שבועות ארוכים לפני הפעולה ערכו חברי ארגון הצבא האדום היפני טיסות בקווי אל על בין אירופה לארצות הברית כדי ללמוד את סידורי הביטחון הישראלים, ולא פעם עוררו את חשדם של אנשי הביטחון[דרוש מקור]. כחלק מאנשי ההתארגנות נצטווה אוקמוטו לעלות על מטוס אל על שטס על קו מונטריאול - פריז. כבחור צעיר בן 23 טעה אוקמוטו טעות חמורה בכך שקנה כרטיס טיסה במחלקה ראשונה, צעד שאינו אופייני לצעיר בן גילו. בכך עורר את חשדם של אנשי הביטחון הישראלים והללו תשאלו אותו על טיב נסיעתו, מי מימן את כרטיס הטיסה, והאם בכוונתו להמשיך מפריז לביירות. לבסוף טס מניו יורק לפריז במטוס בואינג 707 ועקב אחר סידורי הביטחון בו. משהגיע לפריז יצא לביירות, שבה יצר קשר עם שני סטודנטים יפנים נוספים: טאקשי אוקודיירה ויאסודה יאסוקו. שלושתם חברו יחדיו לחוליית טרור שתכננה לבצע פיגוע באחת הערים הגדולות בישראל. השלושה הגיעו למחנה אימונים של ארגון הטרור החזית העממית לשחרור פלסטין בבעל בק, שם נפגשו עם ראשי הארגון, עברו אימוני כושר גופני, אימוני ירי ושימוש בחומרי נפץ. ב-16 במאי 1972 נודע לחברי החולייה כי בניגוד לתוכניתם המקורית, הוטל עליהם לתקוף את נמל התעופה לוד. חברי הארגון חששו כי הם נתונים תחת מעקב של כוחות הביטחון הישראלים וניסו לצמצם את הסיכון שבחדירה לעומק המדינה. על-כן הוחלט על פעולה בנמל התעופה הבינלאומי מיד עם נחיתת החוליה בישראל.

הטבח בנמל התעופה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הטבח בנמל התעופה לוד

אוקודיירה ואוקמוטו המריאו מביירות לפרנקפורט ב-22 במאי, שם צוידו בתעודות מזויפות. לאוקמוטו שכינויו הערבי היה אחמד, ניתן דרכון מזויף על שם נאמבה דייסוקה. ב-24 במאי הצטרף אל השניים יאסודה, והשלושה יצאו לרומא, שם שהו עד ה-30 במאי.

ביום הפעולה עלו לטיסה 132 של מטוס אייר פראנס שיצאה מפריז לתל אביב. בסביבות השעה 22:00 נחת המטוס בישראל. שלושת בעלי החזות האסייתית שהיו לבושים בחליפות עסקים משכו תשומת לב מועטה ביותר מצד אנשי הביטחון במקום. עם נחיתתם השמידו השלושה את דרכוניהם והתרכזו ליד מסוע מזוודות הנוסעים. כאשר זיהו את מזוודותיהם שלפו מתוכם רובי סער מסוג קלצ'ניקוב, מחסניות ורימוני יד ופתחו בירי ללא הבחנה אל הקהל הרב ששהה באותה עת באולם הנוסעים. בין מחסנית למחסנית השליכו רימוני יד לעבר האנשים המוטלים על הארץ. ככל הנראה, כשאזלה התחמושת ליאסודה יאסוקו, ירה בו חברו והרגו. אוקודיירה יצא אל אזור חניית המטוסים, שם ירה לעבר נוסעים שירדו באותה עת מן המטוסים. לאחר שאזלה גם לו התחמושת, הצמיד לחזהו רימון יד, שלף את הניצרה ופוצץ עצמו. קוזו אוקמוטו יצא גם הוא לרחבת חניית המטוסים, ירה מנשקו והשליך רימוני יד לעבר שני מטוסים שחנו בקרבת מקום. לאחר שנפצע באורח קשה וניסה להימלט מהמקום, נלכד אוקמוטו בידי עובד אל על, קלוד (חנן) זיתון, שהסתייע באנשי משמר הגבול.

במהלך האירוע ועד סופו הוסטו כל הטיסות הנכנסות לישראל לשדה תעופה בקפריסין. זמן קצר לאחר הטבח הגיעו למקום שר הביטחון משה דיין ושר התחבורה שמעון פרס, כדי לעמוד על טיבו מקרוב.

כתוצאה מהירי נהרגו 24 אנשים ונפצעו 78. ארבעה מהפצועים נפטרו מאוחר יותר מפצעיהם. 16 מההרוגים ו-27 מהפצועים לא היו יהודים או ישראלים, אלא צליינים מפוארטו ריקו שהגיעו לארץ באותה הטיסה יחד עם שלושת המחבלים והתכוננו לשהות בת עשרה ימים. בין קורבנות הטבח היה גם פרופסור אהרון קציר, אחיו של מי שהיה לימים לנשיא המדינה, אפרים קציר ומבכירי המדענים בישראל (עמד בראש המחלקה לפולימרים במכון ויצמן למדע).

"הוד מעלתך הגברת מאיר, אני מבקש בכל לב כי בני יוצא להורג"[עריכת קוד מקור | עריכה]

מעשה הטבח עורר זעזוע בעולם כולו וביפן בפרט. בעיקר, הוכתה משפחתו של אוקמוטו בתדהמה, וביקשה לכפר על מעשיו של בנם. בחודש יוני 1972, שיגר אביו של אוקמוטו מכתב התנצלות לממשלת ישראל, וזה לשונו:

Cquote2.svg

הוד מעלתך, הגברת מאיר, הריני מביע את התנצלותי הכנה על התקרית שבה גרם בני השלישי, קוזו, תוך המטרת אש מנשק אוטומטי, למותם ופציעתם של מספר אנשים חפים מפשע, בני ארצך וארצות אחרות, בנמל התעופה הבינלאומי של תל אביב.

בארבעים השנים האחרונות, כאדם שעסק בענייני חינוך, עשיתי מאמצים לחנך את הילדים היפנים כך שיהיו בני נוער הגונים. אין כל אפשרות להביע במילים את ההפתעה, הזעם והצער שפקדו אותי, כאשר נודע לי שפשע מתועב ואכזרי כזה נעשה על ידי בני שלי. אני מאמין, כי לעת הזאת, כבר מבקש קוזו מעומק ליבו לכפר על פשעו. אני מבקש בכל לב כי בני יוצא להורג לאחר שיוטל עליו העונש המרבי, וזאת בהקדם האפשרי, בתום החקירה.

יורשה לי להוסיף, כי התקרית האכזרית הזאת נגרמה על ידי כמה קיצונים שמאלנים בראשותו של קוזו, אולם רוב העם ביפן מתעב את הפשע וחושש שהתקרית עלולה לסכן את הידידות בין בני ארצך לבין יפן.

לבסוף, הריני מתפלל לעילוי נשמותיהם של האנשים שנהרגו ולהחלמתם המהירה של הפצועים.[דרוש מקור]

Cquote3.svg

המשפט והמאסר[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-10 ביולי 1972 הועמד אוקמוטו למשפט בפני בית המשפט הצבאי במחנה צריפין. מחשש לנקמה ברוצח, הונהגו במקום סידורי ביטחון קפדניים וכל באי המקום, כולל עיתונאים יפנים רבים, נאלצו לעבור חיפוש יסודי בגופם ובכליהם במטרה למנוע הכנסת כלי נשק לאולם[דרוש מקור]. אב בית הדין היה המשפטן סא"ל אברהם פריש, ולצדו ישבו בדין השופטים סא"ל רם עברון וסא"ל ברוך ארבל. סניגורו של אוקמוטו היה עורך הדין מקס קריצמן, שבמהלך המשפט טען כי הנאשם לא היה שפוי בדעתו כאשר ביצע את הטבח.

כתב האישום כלל ארבעה סעיפים: בסעיף הראשון הואשם אוקמוטו כי היה חבר בקבוצת טרור אשר גרמה למותם של 24 אנשים ופציעתם של רבים אחרים. בסעיף השני הואשם כי ירה על הנוסעים ששהו בנמל התעופה. בסעיף השלישי הואשם כי השליך רימוני יד מתוך כוונה לגרום למותם של אנשים ולגרום נזק לרכוש. בסעיף הרביעי הואשם שביצע שירות עבור ארגון בלתי חוקי, קרי החזית העממית. אוקמוטו הודה בכל פרטי האישום, לא הביע חרטה על מעשיו, ומסר הצהרה מעל דוכן העדים כי "תיקון המצב יעשה על ידי רצח וחורבן של הכל".

באמצע חודש יולי 1972, הודיע בית המשפט על הרשעתו בכל סעיפי כתב האישום, ובגזר דינו נפסקו לו 3 מאסרי עולם ועוד 6 שנות מאסר. אוקמוטו נכלא בתא מבודד שאורכו שלושה מטרים ורוחבו פחות משניים, ב-"אגף האיקסים" בכלא רמלה, אותו תא שעתיד לשכן בתוכו את הרוצחים שמעיה אנג'ל וצבי גור.

פגישה ראשונה בכלא[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת מאסרו, ניסתה משפחתו של אוקמוטו לשכנעו להביע חרטה בפומבי על מעשיו, ובכך להחזיר את כבוד העם היפני ואת כבוד משפחתו, על פי כללי המסורת היפנית. כך ביקשה המשפחה להפגיש את פרופסור איקורו טשימה, מנהיג כת המקויה, כת שאוהדת את ישראל, עם בנם.

במכתב שמסר פרופסור טשימה מאביו של אוקמוטו לנציב שירות בתי הסוהר נכתב בין היתר:

Cquote2.svg

בני היה חייב מיתה, אתם ריחמתם עליו, אלוהים הציל אותו, אולם החיים שלנו אינם חיים. אנו לא יכולים לצאת מפתח הבית מבושה. אדוני, בני נתון בידיך, למשפחתו ולעם היפני נגרם עוול, שאיני יודע אם בכלל ניתן לתקן אותו.

בני נושם את האוויר למרות שאיננו ראוי לכך. אני מוסר איגרת נוספת המיועדת לבני. אני מבקש ממך, אדוני, שתאפשרו לפרופסור טשימה להיפגש ביחידות עם בני על מנת להחזירו בתשובה, בכך שיביע חרטה על מעשיו ויבקש סליחה בפומבי.[דרוש מקור]

Cquote3.svg

שירות בתי הסוהר אישר את הפגישה, והיא התקיימה ב-29 במרץ 1973 בחדרו של מנהל הכלא כשאוקמוטו חופשי מאזיקים. אל פרופסור טשימה התלוו בנו יעקב, שלמד מדעי היהדות באוניברסיטה העברית בירושלים וחתנו ד"ר ג'יקנדו. לאחר הפגישה סיפר עליה פרופסור טשימה: "15 הדקות הראשונות היו הקשות מכל. ראיתי לפני צעיר מבולבל, אשר מבחינה פסיכולוגית אפשר לכנותו דמות מעוותה... בתחילה אני דיברתי והוא שתק". עוד סיפר כי השלושה עקבו אחרי מבטו התוהה בחלל של אוקמוטו, שנראה כאילו הוא מצוי בספרות אחרות ואינו מבין את הסובב אותו. רק לאחר שנמסרו לו מכתבים מבני משפחתו, שבהם ביקשו כי יחזור בתשובה ויביע חרטה על מעשיו כדי שתהיה לו זכות להמשיך את חייו בכלא כיצור אנוש, נשבר אוקמוטו והחל לבכות. שאלתו הראשונה של אוקמוטו הייתה - מדוע לא דנו אותו למיתה.

בין שפיות לאי-שפיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאז מעצרו התנהג אוקמוטו בצורה מוזרה, ומצבו החריף עם השנים עד שהגיע לסף טירוף ואובדן הדעת. פרופסור אמריקני לקרימינולוגיה שפגש את אוקמוטו ב-1976 אמר כי ייתכן שעוד לפני בואו של אוקמוטו לארץ לא היה שפוי לחלוטין[דרוש מקור]. התנהגותו התמהונית של אוקמוטו כללה ניתוק מהסביבה, פרצי צחוק מוזרים, שתיקות ארוכות כשמדי פעם היה פורץ בנהמות ושאגות, דיבורים תמוהים שנטו לערבב בין מציאות ודמיון, ועוד. ההערכה הייתה שלקה בסכיזופרניה.

על פי עדותו של דוד פרי, מי שהיה במשך שנים מנהל כלא רמלה, התברר כי הוא היה מסוגל לעמוד במשך שעות על ארבע כמו כלב, וביקש שיגישו לו את ארוחותיו על הרצפה. כמו כן, לעתים היה מציג עצמו כיהודי לאחר שניסה לבצע לעצמו ברית מילה, ודרש שיקראו לו יוסי על שם "אשתו" הדמיונית. בנוסף, הוא סירב להתרחץ ואנשי הסגל נאלצו לרחוץ אותו בכוח, לנקות את תאו משיירי המזון שהיה נוהג להשליך על הרצפה, ולהוציא אותו מדי פעם לטיולים קצרים בחצר האגף המיוחד.

לקראת סוף שנת 1982 ביקש פרופסור אידיו איושי, מרצה למשפטים באוניברסיטת קיוטו, להיפגש עם אוקמוטו. בקשתו של איושי נבדקה ואושרה, והשניים נפגשו. בתחילה הביט אוקמוטו סביבו בתימהון, אך לאחר מספר דקות פתח בשיחה ששמה קץ לשתיקתו ארוכת השנים. השיחה, שהתאפיינה בנימה ערנית וצלולה, הפתיעה את הסוהרים שנכחו במקום, שכן הם לא היו מורגלים להתנהגות מסוג זה מצידו של אוקמוטו. לאחר זמן מה החלו השניים לשיר שירים יפנים עממיים שהיו חביבים על בני גילו של אוקמוטו. בתחילה שרו השניים בשקט, אך אט-אט, שיר רדף שיר וקולות השירה גברו והחלו מהדהדים בין כותלי הכלא שכנראה מעולם לא זכה לשמוע קולות וצלילים מעין אלה. בטרם נפרדו השניים סעדו יחדיו ארוחה יפנית מסורתית. האירוע הזה היה אחת הפעמים הבודדות שבהן שב אוקמוטו וקיבל צלם אנוש.

בשנת 1985, לאחר כ-12 שנות שהות בתא מבודד, הועבר אוקמוטו לתא אותו חלק עם 12 אסירים ממוצא ערבי. ההלם הראשוני היה גדול, אך בעזרת אסירים מתאו שפרשו את חסותם עליו, החל אוקמוטו מסתגל לתנאיו החדשים.

במהלך שהותו של אוקמוטו בכלא הישראלי הועלו דרישות מצד ארגוני טרור לשחרורו. כך, בחודש יוני 1976, דרשו חוטפי מטוס אייר פראנס את שחרורו של אוקמוטו יחד עם 52 אסירים נוספים ש"לחמו למען העניין הפלסטיני" וכלואים בבתי-כלא במספר מדינות בעולם ובעיקר בישראל.

תביעה נוספת לשחרורו של אוקמוטו באה מצד ארגון טרור יפני זעיר עם נטיות שמאלניות קיצוניות. במכתב ששוגר לראש ממשלת ישראל מנחם בגין ונשא את התאריך 30 באוגוסט 1978 נכתב:

Cquote2.svg

מר בגין היקר, הרי בפניך אזהרה, שאם ממשלתך לא תשחרר מיד את קוזו אוקמוטו, יפני הכלוא בארצך, אפשר יהיה לצפות לפיגועי ירי מספר 2 ומספר 3 בנמל התעופה של תל אביב. התוצאה תהיה, כי מאמציך העזים להביא שלום באזור המזרח התיכון, יסתיימו בלא כלום לנצח נצחים. שלך, בכל הכבוד, קירשי צוג'יאמה, מזכ"ל מפלגת העבודה - החקלאים של יפן.[דרוש מקור]

Cquote3.svg

כמו כן, פרסמה סוכנות הידיעות הצרפתית כי ארגון זה איים ב"הפעלת מתקן גרעין" על מנת להביא לשחרורו של אוקמוטו מהכלא הישראלי[דרוש מקור].

אוקמוטו לאחר שחרורו בלבנון

השחרור[עריכת קוד מקור | עריכה]

לבסוף, ב-21 במאי 1985, לאחר כ-13 שנים בכלא הישראלי, שוחרר אוקמוטו במסגרת עסקת חילופי השבויים שכונתה עסקת ג'יבריל. במסגרת העסקה שחררה ישראל 1,150 אסירים ועצירים ביטחוניים שהיו כלואים בישראל תמורת חזי שי, ניסים סאלם ויוסף גרוף, שלושה שבויים שנלכדו בידי החזית העממית לשחרור פלסטין - המפקדה הכללית, ארגון הטרור של אחמד ג'יבריל. לאחר שחרורו עבר אוקמוטו לטריפולי, לוב. בין מקבלי פניו נמנתה גם פוסאקו שיגנובו, מייסדת ומפקדת הצבא האדום היפני ואלמנתו של אוקודיירה, חברו של אוקמוטו לטבח בלוד. הארגון פרש את חסותו על אוקמוטו ושם לו למטרה לטפל בו ולשקמו. אוקמוטו קיבל טיפול רפואי ומטפליו אישרו כי הוא איבד את צלילות דעתו וכי אינו יוצר קשר עם סביבתו, בוהה בקירות במשך שעות וממלמל מילים וצירופי ספרות הקשורים לפעולת הטבח. [דרוש מקור]

לאחר שהות מסוימת בלוב, עבר אוקמוטו לסוריה ואז בעזרת תעודות מזויפות הסתנן ללבנון יחד עם פעילים נוספים של הצבא האדום היפני. ב-15 בפברואר 1997 נעצר אוקמוטו יחד עם ארבעה פעילים בארגון באשמת שימוש בדרכונים מזויפים, וב־31 ביולי נגזרו עליהם שלוש שנות מאסר. במהלך שהותו של אוקמוטו בכלא הלבנוני דרשה ממשלת יפן את הסגרתו לידיה, דבר שלא עשתה כשאוקמוטו שהה בכלא הישראלי.

בתום ריצוי העונש גורשו פעילי "הצבא האדום היפני" ליפן ושם הועמדו לדין על מעשי טרור בינלאומיים, פרט לאוקמוטו שבמרץ 2000 קיבל מממשלת לבנון מקלט מדיני על "שהשתתף בפעולות התנגדות כנגד ישראל, ועונה על ידיהם במהלך כליאתו בכלא הישראלי".

במרץ 2003 התראיין אוקמוטו בביירות לעיתון Japan Times, והביע את כמיהתו לשוב ליפן, שם הוא עדיין בחזקת מבוקש. בראיון מסר כי הוא ציפה להיהרג במהלך ההתקפה בנמל התעופה, או לחלופין לקבל גזר דין מוות אם ישרוד את ההתקפה. בתשובה לשאלה אם הוא מתחרט על טבח חפים מפשע, ענה: "לא הייתה לי כל ברירה אלא לירות למען המאבק המזוין. כעת איני יכול, אלא להתפלל עבור הקרבנות". הוא גם סיפר כי הוא מתגורר בדירה בפרברי ביירות עם תומכים יפניים, ומנהל חיים שקטים ‏[1].

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]