שירות בתי הסוהר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
סמל השב"ס
דגל שירות בתי הסוהר

שירות בתי הסוהרראשי תיבות: שַׁבָּ"ס) הוא רשות הכליאה הלאומית במדינת ישראל. השירות מפעיל 33 מתקני כליאה שונים בישראל. מקום מושבו של מטה שירות בתי הסוהר הוא ברמלה בסמוך לכלא איילון.

בראש שירות בתי הסוהר עומד נציב בתי הסוהר, קצין בדרגת רב-גונדר, הכפוף לשר המשטרה או השר לביטחון פנים. נציב בתי הסוהר הנוכחי הוא אהרן פרנקו.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תקופת המנדט הבריטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם תחילת תקופת המנדט הבריטי בשנת 1920 פרסמו הבריטים את פקודת בתי הסוהר הראשונה אשר עסקה בניהול בתי הסוהר, הכשרת כוח אדם, הכרזה על המבנים שנועדו לאכלס אסירים ועצורים, קליטת אסירים ונהלי משמעת. תיקון לחוק זה הוכנס בשנת 1940. בתקופה זו החליטו הבריטים שלא לבנות מבני כליאה חדשים אלא לשמר את אלה שנבנו בתקופת השלטון העות'מאני ולכן המשיכו לתפעל את בתי הסוהר שכבר היו פעילים במבצר הצלבני בעכו, במגרש הרוסים בירושלים ובבית הסוהר לנשים בבית לחם. לקראת סוף תקופת המנדט הכשירו הבריטים גם את המבצר הישן בשכם והתאימו אותו למבנה של כלא. למרות זאת המבנים לא הצליחו להכיל את כל אוכלוסיית האסירים. הבריטים הקימו פלוגות עבודה של אסירים במבנים זמניים או במחנות מעצר בעתלית, במזרעה, בלטרון ובסרפנד.

בתקופה זו ממוצע האסירים והעצורים היה בין 2,000 ל-4,000 כאשר מרביתם מהאוכלוסייה הערבית במדינה. עם תחילת ההעפלה הלא חוקית של יהודים לישראל עלה אחוז האסירים היהודים.

בשנת 1946 פרסמו הבריטים את הפקודה השלישית שנשארה בתוקף עד 1971 ובה קבעו ששירות בתי הסוהר תהיה יחידה נפרדת מהמשטרה. בנוסף קבעה שיש להפריד בין אסירים לאסירות ובין אסירים לעצורים, בין אסירים צעירים ואסירים מבוגרים וכמו כן יש להעניק זכויות מסוימות לאסירים כמו פעילות דתית, זכויות לטיפול רפואי ועוד. עוד נקבע כי בראש בתי הסוהר יעמוד נציב בריטי.

מטרת הענישה של הבריטים הייתה להשליט סדר ולמנוע התפרעויות ובריחות מהכלא, ולכן הונהגה כלפי האסירים מדיניות נוקשה ואף הונהגו עונשי גוף פומביים כמו הלקאת אסירים בשוט בחצר בית הסוהר על מנת להתריע את שאר האסירים. בשנת 1947 הוחלט להפריד את האסירים היהודים מהאסירים הערבים, בגלל התפרעויות עקב תוכנית החלוקה, ובמקביל גויסו 30 סוהרים יהודים כדי לטפל באסירים היהודים.‏[1].

קום המדינה והשנים הראשונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1948, עם הקמת המדינה, בוטלה באופן זמני ההפרדה בין המשטרה לבין שירות בתי הסוהר וזה פעל כאגף במטה הארצי של המשטרה. מכיוון שביטול ההפרדה נגד את הפקודה הבריטית משנת 1946 הוחלט למנות אדם אחד שיכהן הן כמנכ"ל משרד המשטרה והן כממונה על בתי הסוהר. החלטה זו עוררה סערה שכן רבים טענו שצעד כזה עדיין נוגד את הפקודה ולכן שר המשטרה דאז, בכור שטרית, החליט שהחל מהראשון בינואר 1949 יחזרו שוב המשטרה ושירות בתי הסוהר להיות שני גופים נפרדים. בנוסף מונה הנציב הראשון של שירות בתי הסוהר, גירי גרא.

לאחר הקמת המדינה הוחלט לסגור את בתי הסוהר ששימשו את הבריטים בתקופת המנדט ובמקומם להקים בית סוהר מרכזי ליד תל-מונד. בפברואר 1949 ניתנה חנינה כללית, פרט לאסירים שנשפטו על עבירות חמורות, כך שבבית הסוהר נותרו רק 29 אסירים. בזמן קצר יחסית כלא תל מונד התמלא עד אפס מקום ולכן הוחלט לפתוח מחדש את בית הסוהר ביפו. תנאי המחיה הקשים והעדר תקציב לא אפשרו להעניק לאסירים טיפול רפואי ראוי, הכשרה מקצועית וחינוך.

לאחר פניות רבות מצד שירות בתי הסוהר למשטרה ולשר המשטרה שלא להעביר אליהם אסירים נוספים עקב חומרת המצב, פנה היועץ המשפטי לממשלה בשנת 1951 לראש הממשלה וביקש את התערבותו בזירוז בניית בית סוהר מרכזי ברמלה ובמקביל החלו להכשיר את בית המעצר בחיפה למבנה של בית סוהר. כן הוחלט על הקמת כלא שאטה וכלא בבאר שבע‏[2].

בנובמבר 1952 הושלמה בנייתו של מחנה האסירים מעשיהו שנועד לאכלס אסירים ברמת ביטחון נמוכה שרובם שפוטים למאסר ראשון. מחנה מעשיהו הוקם באוריינטציה שיקומית ומטרתו הייתה לשלב את האסירים המשוחררים חזרה בקהילה. האסירים קיבלו הכוונת מקצועית, חינוך, פעילויות ספורט ועוד. בשנה זו נפתח כלא שאטה, שבו שיכנו אסירים ביטחוניים.‏[1].

על כן, בסוף שנת 1952 ניהל שירות בתי הסוהר חמישה מתקני כליאה: כלא תל מונד, בית הסוהר ביפו, בית המעצר בחיפה, כלא שאטה ומחנה מעשיהו. הקיבולת המומלצת של חמשת המתקנים היה 710 אסירים, אולם בפועל נכלאו כ-1050 אסירים‏[3]. בשנת 1953 גדל מספר האסירים ל-1,100 וגברה הצפיפות, שהתבטאה בכך שאסירים נאלצו לישון על הרצפה ובמסדרונות ואסירים אחרים הוחזקו בבתי מעצר של המשטרה. בשנה זו נאלץ השב"ס לשחרר שחרור מוקדם כ-100 אסירים בשל מצוקת הצפיפות.

בשנת 1953 הוקם בית כלא דמון בעזרתם של האסירים עצמם ששיפצו את מבני הכלא ששימשו פעם מחסן טבק וחווה חקלאית ערבית. בית המעצר בחיפה פעל כבית סוהר עד שכלא רמלה הגיע לקיבולת מלאה בשנת 1954. גם בית הסוהר ביפו נסגר בשנה זו.

בשנת 1953 הוקצה בכלא רמלה אגף לאסירות שתחילה מנו 12 נשים, אך לא היו בו מספיק תאים כדי להפריד בין אסירות מכורות לסמים ובין אסירות שאינן מכורות, בין מבוגרות לבין צעירות וכו' ובשל כך נגרמו חיכוכים רבים בין האסירות וביניהן לבין אנשי הסגל.

המרד בכלא שאטה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-31 ביולי 1958 פרץ מרד אסירים בכלא שאטה שבו נהרגו 11 אסירים ו-2 סוהרים, 66 אסירים הצליחו לברוח. ועדת החקירה שהוקמה לבדיקת האירועים בכלא קבעה כי אדישות מנהלי הכלא לגבי סדרי הביטחון היא שהביאה לפרוץ המרד. בעקבות המרד הודח מתפקידו הנציב ד"ר צבי חרמון ובמקומו מונה אריה ניר, לשעבר קצין משטרה בכיר, שהחליט להדגיש את נושא הביטחון על חשבון נושא השיקום והטיפול. ניר החל להשקיע תקציבים רבים בבניית חומות, מגדלי שמירה, חדרי בקרה והכשרת אנשי ביטחון מקצועיים למלא תפקידים בשב"ס.‏[1].

שנות ה-60 וה-70[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת שנות ה-60 הושם דגש על בניית מתקנים נוספים במטרה להפחית את הצפיפות. בין השאר נפתח האגף הפסיכיאטרי וכן מחלקה לטיפול ולשיקום בכלא תל מונד שבשנת 1962 הועבר לכלא מעשיהו.
בנוסף נערכו שינויים במבנה הארגוני של השב"ס. הוקמו שני מינהלים חדשים: מינהל הארגון והביטחון ומינהל השיקום בשנת 1962 במקום תפקיד סגן הנציב. בשנת 1965, הוקם בסיס הדרכה לסגל בבית ליד, בצמוד לכלא נווה תרצה והופעלה תוכנית הכשרה חדשה.
בשנת 1967, לאחר מלחמת ששת הימים, נרתם השב"ס לעזרתו של צה"ל בכליאת אסירים ביטחוניים ולשם כך הוכשרו שלושה מבנים מיוחדים מחוץ לתחומי הקו הירוק- כלא שכם, כלא טול-כרם וכלא חברון ובתוך תחומי הקו הירוק- בית הסוהר כפר יונה. בעקבות כך כלא הנשים הועבר לתחנת מיון האסירים שבכלא מעשיהו. בגלל הצפיפות שבבתי הסוהר הביטחוניים הוכשר בשנת 1969 גם בית הסוהר באשקלון ובכלא באר שבע הוקמו מבנים נוספים שתכליתם הייתה להחזיק את האסירים הביטחוניים. עקב ריבוי האסירים הביטחוניים, וההתמקדות בבעיות הביטחוניות, נזנחה מדיניות הרווחה והשיקום גם אצל האסירים היהודים. למרות הפעלת בתי הסוהר הביטחוניים על ידי השב"ס, לא הוקצה להם תקציב נוסף לכוח אדם ולכן נאלץ השב"ס לצמצם את כוח האדם במתקנים שבתוך תחומי הקו הירוק ולהעביר סגל רב אל המתקנים שמחוץ לתחומי הקו הירוק. רק בשנת 1968 אושרה הקצאת כוח אדם נוסף של 360 משרות לשב"ס ומרגע האישור החל גיוס דחוף שכלל גם קבלת מועמדים ללא כישורים מתאימים.
בשנת 1968 נפתח בית סוהר נווה תרצה לנשים באוריינטציה שיקומית וטיפולית. הכלא טיפל במגוון סוגיות הקשורות לעבר הקשה של האסירות, לאסירות בהריון ועם ילדים ועוד. לאסירות ניתנה האופציה לגדל את ילדיהן בתוך כתלי הכלא עד גיל שנתיים.
בשנה זו, 1968, החליט נציב בתי הסוהר אריה ניר להכשיר שטח בסמוך לכלא נווה תרצה ולהקים בו בית ספר ארצי לסוהרים ולקצינים, מפקדו הראשון היה דב גולדברד.לאחר מותו של ניר נקרא בית הספר על שמו‏[4] בית הספר עבר לאחר מכן למתחם הקרוב לבסיס מג"ב ב"אייל", וב-1994 לרמלה.
בשנת 1970 הושלמה בנייתו של בית סוהר אשל בבאר שבע היה לבית הסוהר הגדול ביותר בארץ שיועד לאכלס כ-900 אסירים בדרגת ביטחון מרבית. בשנת 1978 נפתח בית המעצר ברמלה שקלט כ-300 אסירים ששהו לפני כן בבית המעצר כפר יונה בתנאים קשים. לימים שונה שמו של בית המעצר לבית מעצר ניצן על שמו של רוני ניצן, מפקד הכלא, שנרצח על ידי האסיר הנמלט הרצל אביטן.
את השנים הללו ליוו בעיות צפיפות ותנאי מחיה קשים של האסירים, מה שגרם לאלימות רבה מצד האסירים ולנסיונות בריחה מהכלא. גם בבתי הכלא החדשים נאלצו האסירים לישון על רצפת הכלא ובתנאי צפיפות קשים.
בליל ה-8 בינואר 1979 ברחו מבית הסוהר המרכזי ברמלה שמונה אסירים. בריחתם עוררה דאגה רבה בשל מסוכנותם של האסירים וגם בשל הקלות שבה ברחו מבית הסוהר השמור ביותר במדינה. בעקבות הבריחה הוקמה ועדת חקירה שמצאה כי חילופים תכופים של קצינים בכירים בכלא, כמו קצין הביטחון וקצין המודיעין, גרמו לירידת המשמעת של האסירים ולליקויים משמעותיים ברמת הביטחון של הכלא. בנוסף, המפקד האחרון שמונה לכלא רמלה קיבל הכשרה לקויה מפאת קוצר הזמן. גם סגל הסוהרים באותה תקופה היה ברמה ירודה, רובם היו חסרי השכלה ולא עברו קורסים והכשרות המתאימים לתפקידם.‏[1].

ועדת קנת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות המצב הירוד בבתי הכלא קיבלה ממשלת ישראל החלטה על הקמת ועדת חקירה לבדיקת המצב בבתי הסוהר במדינה. הוועדה, בראשותו של השופט מקס קנת, מונתה ב- 31 בינואר 1979 והגישה את הטיוטת דו"ח הראשון ובו מסקנותיה במאי 1981. הוועדה ערכה ביקורים רבים בבתי הסוהר וסקירה של תקנות בתי הסוהר ושל עדויות שנגבו על ידי הוועדה מבעלי תפקידים בשב"ס. הוועדה התייחסה לליקויים שמצאה בהתנהלות השב"ס, גיוס והכשרה מקצועית, בעיית הצפיפות, זכויות האסירים ועוד.‏[1]. להלן כמה ממצאי הוועדה:

  • "הועדה ממליצה שהשר (שר הפנים) ימנה ועדה מייעצת של מומחים, בה יסתייע דרך קבע לבחינת גישות חדשות באשר לניהול וארגון בתי הסוהר. מן הראוי לכלול בוועדה זו אנשי חינוך, מדעי ההתנהגות, משפטנים, קרימינולוגים וקצינים פורשים מהשרות, שיש להם ידע ונסיון בנושאים רלוונטיים לשרות בתי הסוהר".
  • "מומלץ שהנציב ימנה ועדת חקירה לבחון פעם נוספת את הקריטריונים לגיוס כוח אדם לשרות בתי הסוהר. מן הראוי לשתף בוועדה זו גם מומחים שמחוץ למסגרת שרות בתי הסוהר... מומלץ להעלות את רמת ההשכלה המינימלית הנדרשת מן המיועד לתפקיד סוהר ביטחוני-טיפולי".
  • "יש לשנות את שיטת מיון האסירים לבתי הכלא השונים מיסודה... אין להשתמש בתחנת המיון כמקום כליאה לאסירים... יש למיין את האסירים בתחנת המיון באופן ראשוני ולהפריד בין אסירים אלימים, אסירים על עבירות סמים ואסירים אחרים... יש לשנות את דפוסי העבודה של העובדים הסוציאלים כך שהמיון לא יהווה תפקיד בלעדי המנותק מהטיפול".
  • "על שירות בתי הסוהר לפעול בהתמדה לכיבוד זכותו של האסיר לתנאי מגורים אנושיים".‏[5].

הממשלה אימצה את מסקנות הדו"ח הראשון אך מרביתן לא יושמו באופן מעשי בשטח. הוועדה לא סיימה את החקירה שלה ומעולם לא הגישה דו"ח סופי, למרות שהתחייבה לכך, ולכן גם לא יישמו את מסקנותיה בפועל.‏[1].

שנות ה-80[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת שנות ה-80, לאחר פרסום ממצאי ועדת קנת, החלו לשים דגש בשירות בתי הסוהר הן על השכלת האסירים והן על השכלת הסוהרים. מרכז החינוך הראשון הוקם בכלא רמלה בשנת 1984 ולאחר מכן הוקמו מרכזים נוספים בבתי הסוהר השונים. ביוזמתו של הנציב ד"ר מרדכי ורטהיימר ובשיתוף עם משרד החינוך נפתחו כיתות לימוד להשלמת השכלה לסוהרים, שעד לשנת 1980 רק 11% מהם היו בעלי השכלה תיכונית ומעלה. בנוסף הייתה הקפדה על גיוס סוהרים ואנשי סגל בוגרי 12 שנות לימוד והלאה.

שנות ה-80 התאפיינו, בין השאר, בחילופים תכופים של נציבים שלכל אחד מהם הייתה השקפה שונה לגבי התפקיד. הנציבים הגיעו לתפקיד ללא הכרות מוקדמת של המערכת וללא חפיפה מוקדמת עם הקודם בתפקיד.

תפקיד הסוהר בתקופה זו סבל מדימוי עצמי שלילי ולכן לא היו מועמדים ראויים לגיוס. מצב זה השתנה לקראת סוף שנות ה-80 כאשר שופרו תנאי הסוהרים ושינו את צבע המדים מחאקי וירוק למדים כחולים ,גם כומתת הארגון הוחלפה מירוק לשחור.‏[1].
בשנת 1987 הוחלט לחלק את השב"ס ל-3 גושים: גוש צפון, גוש מרכז וגוש דרום כאשר לכל גוש יש מפקד שכפוף לנציב. בנוסף הוחלט להוסיף לתפקיד חדש לשב"ס- סגן נציב. באותה שנה נחקק בכנסת חוק שמחליף את המאסר, במקרים מסוימים, בעבודות שירות ובעבודות לתועלת הציבור. חוק זה תרם לירידה בכמות האסירים.‏[6].

בעשור זה הגיעו לשיאן שתי בעיות מרכזיות שליוו את שירות בתי הסוהר מראשיתו- בעיית הצפיפות ובעיית הסמים. בעיית הצפיפות היא כנראה זו שהחמירה את בעיית הסמים משום שמחסור בתאי כליאה הביאו להתערות של אסירים מכורים עם אסירים שאינם מכורים, מה שהביא את האסירים הלא מכורים להתחיל להשתמש בסמים בכלא. כחלק מההתמודדות עם בעיית הסמים הוחלט לבצע חוקן באסירים ששבו מחופשה או באסירים שנחשדו בסחר או בשימוש בסמים אך בשל מספר עתירות לבג"ץ שהוגשו בעניין בית המשפט העליון החליט לפסוק שאין לחדור לגופו של האסיר.‏[1].

שנות ה-90[עריכת קוד מקור | עריכה]

התאפיינו בהתרחבות מתקני הכליאה של שירות בתי הסוהר, התפתחות הגישה השיקומית והקלה בבעיית הצפיפות בבתי הסוהר. בתקופה זו נבנו שני בתי כלא חדשים ומודרניים שפועלים באורייטנציה שיקומית, צלמון וחרמון, ובית מעצר הדרים שהוקם מתוך תפיסה חדשנית הדוגלת בהחזקת האסירים על פי חוק כבוד האדם וחירותו. בית סוהר חרמון, שהמחלקות בו נבנו במתכונת של קהילה טיפולית המונה עד 40 אסירים מטופלים, הוא המרכז הטיפולי הגדול בארץ.
בשנת 1994 הוקמה יחידת הסמים "דרור" שפועלת באמצעות מודיעין ועוסקת בהרתעה ובענישת אסירים סוחרי סמים. יחד עם זאת הוקמו אגפים חדשים בבתי הסוהר השונים, למשל אגפי נ"ס לאסירים שאינם משתמשים בסמים. בשנת 1996 הוקמה תוכנית "שלהבת" המקדמת אסירים שנקיים מסמים מעל 15 חודשים ומשלבת אותם במערך ההסברה לנוער על סכנות השימוש בסם.
בעקבות חתימת הסכמי אוסלו נסגרו כמה מבתי הסוהר הביטחוניים שבשטחים וכמה מהם נמסרו לידי הרשות הפלסטינית. כתוצאה מכך השתפרו תנאי האסירים ובעיית הצפיפות, שאפיינה שנים רבות את בתי הכלא בארץ, זכתה להקלה. בעקבות עתירה לבג"ץ שהוגשה בנושא התייחדות אסירים, ובעצת מומחים מתחום הקרימינולוגיה, החליט שירות בתי הסוהר לאפשר מפגשי התייחדות של אסירים ואסירות, שאינם זכאים לחופשה, עם בני או בנות זוגם בתדירות של אחת לחודש‏[1].
לראשונה בשנת 1998 החליט הנציב עמוס עזאני לקבוע מטרות ומדיניות של השב"ס לטווח הארוך. עזאני הסתייע במומחים מהאקדמיה, באנשי הסגל הבכיר ובסוהרים ויחד גיבשו תוכניות עבודה בתחומים של מדיניות כלפי אסירים, מדיניות הארגון ועוד.עמוס עזאני מתאר[1]:

Cquote2.svg

"זו הייתה תקופת הארה. שיתפנו בדיונים האסטרטגיים אנשים מכל תחומי השב"ס בלי פערי דרגות. השתתפו בהם אפילו סוהרים"

Cquote3.svg

המאה ה-21[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות האינתיפאדה השנייה שפרצה בשנת 2000 אוכלוסיית האסירים הביטחוניים גדלה בקצב מהיר ואיתה חזרה גם בעיית הצפיפות והמחסור במקומות כליאה. בעקבות כך נפתח מחדש כלא דמון שאכלס שוהים בלתי חוקיים מהרשות הפלסטינית. גם אגפים מסוימים בבתי הכלא, שיועדו לאסירים פליליים, הוכשרו לקלוט אסירים ביטחוניים.
עשור זה מתאפיין גם בבנייה מואצת של בתי סוהר בארץ כאשר חלקם מיועדים לאוכלוסיות מיוחדות. בשנת 2001 נפתח בית סוהר מג"ן המיועד לאסירים פגועי נפש וטעוני טיפוח ששם דגש על טיפול מקצועי וחינוך ובשנת 2003 נפתח כלא אופק לאסירים עד גיל 21, שעד אז שוכנו באגפים מיוחדים בבית סוהר השרון, ופועל במתכונת טיפולית ושיקומית תוך מתן מענה לצרכים המיוחדים של הנערים הכלואים. בנוסף נבנו עוד שלושה בתי סוהר פליליים חדשים: דקל בשנת 2001, רימונים וגבעון בשנת 2004 ובית סוהר ביטחוני חדש: רמון.
בתי סוהר ביטחוניים, שהיו בשליטת צה"ל, עברו לידי שירות בתי הסוהר בין השנים 2006-2005: כלא מגידו, כלא קציעות וכלא עופר. במקביל הועברו בית מעצר קישון ובית מעצר תל אביב מידיה של משטרת ישראל לידי שירות בתי הסוהר. פעולות אלו הפכו את השב"ס לשירות הכליאה הלאומי הבלעדי במדינה. שינויים אלו דרשו גיוס כוח אדם חדש לשירות בתי הסוהר ולכן ב-14 בפברואר 2005 התקבל תיקון לחוק שירות ביטחון שמסמיך את שר הביטחון להורות על גיוס חיילי חובה לתפקידי אבטחה בבתי הסוהר הביטחוניים.‏[6].

אוכלוסיית בתי הסוהר, כולל האסירים הפליליים והביטחוניים, הגיעה בשנת 2008 לכ-25,000. הגידול הרב באוכלוסיית האסירים השפיע גם בעשור זה על בעיית הצפיפות כאשר השטח הממוצע לאסיר עומד על כ- 3.2 מ"ר לעומת התקן הבינלואמי הדורש לפחות 6 מ"ר. בנוסף קיימים מספר מבנים אשר הוגדרו כלא ראויים למגורי אדם אך מפאת הצפיפות הוחלט להמשיך להחזיק אותם כמבני כליאה. למשל כלא דמון, שנסגר בשנת 2000 עקב היותו בלתי ראוי למגורי אדם, נפתח שוב בשנת 2001 ומאכלס בתוכו כ-500 אסירים.‏[1]

בשנת 2005 עברה אל מטה שירות בתי הסוהר ברמלה שלוחה של המטה הארצי של משטרת ישראל ששכנה לפני כן בבניין המשטרה הבריטית ביפו

ב-2 בדצמבר 2010, באסון הכרמל בו שריפת ענק כילתה עשרות אלפי דונמים של יער ואף יישובים בסביבת הר הכרמל, ניספו 36 סוהרים אחרי שאוטובוס בו נסעו בסיום פינוי כלא דמון נלכד באש והתלקח. רוב ההרוגים היו צוערים בקורס הקצינים של השב"ס‏[7].סוהר נוסף נפטר מפצעיו לאחר 9 ימים‏[8]

ב-23 בפברואר 2014 בבית הסוהר רימונים ירה האסיר סמואל שיינביין בשלושה סוהרים ולאחר מכן התבצר בתא השירותים. סוהר אחד נפצע קשה ושניים במצב קל. כוחות מיחידת מצדה של השב"ס יחד עם אנשי הימ"מ שפרצו לכלא ירו בו למוות.‏ בוועדת חקירה שהקים שב"ס התברר כי שיינביין ככל הנראה הבריח את הנשק אל תוך הכלא בעת שהיה בחופשה שבוע קודם לכן,בשב"ס נבדק גם מצב שבו היה שיתוף פעולה של שיינביין עם אחד מעובדי בית הסוהר.

בשנת 2011 לאחר כ- 20 שנים, בהם לבשו הסוהרים והקצינים בשב"ס מדים בצבע תכלת וכחול, הוחלפו המדים לצבעים אפור כהה (מכנסיים) ואפור בהיר (חולצה) בחולצת המדים יירקמו שני דגלי מדינה על החזה והכתף. ההחלטה בדבר שינוי המדים התקבלה על ידי נציב בתי הסוהר וסגל הפיקוד ומטרתה לשדרג ולייחד את הארגון.

שירות בתי הסוהר כיום[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיום אחראי השב"ס על כ-25,725 אסירים, מתוכם 8,130 אסירים ביטחוניים, והוא מונה כ-8,800 אנשי סגל, בהם גם בנות שירות לאומי וחיילים בשירות חובה אשר מועברים לשב"ס מצה"ל.‏[6].
התוכנית הרב-שנתית של שירות בתי הסוהר פועלת מאז ראשית המאה ה-21 לשיפור תנאי כליאת האסירים ( בין היתר במסגרת פרויקט מרכזי להקמת בית סוהר לגובה במרכז הארץ); לטיפול וטיפוח איכות הסגל בשירות בתי הסוהר; למניעת פשיעת עבריינים מתוך בתי הסוהר; לשיפור איכות הטיפול באסירים ובמקביל לשיפור רמת הביטחון והאבטחה בבתי הסוהר, ולשיפור ההערכות הטכנולוגית בארגון (באמצעות הקמת מערכת "קידמה" לניטור אסירים באמצעים ביומטריים). מספר האסירים כפוף ל"תקן כליאה" שאמור להורות למערכת כמה אסירים ועצירים מערכת הכליאה יכולה להכיל. כיום עומד תקן הכליאה על 16,873 אסירים ועצירים.

אבחון ומיון אסירים[עריכת קוד מקור | עריכה]

האסירים עוברים מיון לבתי הכלא השונים על בסיס של שני שיקולים: השיקול הביטחוני וצרכי המערכת אל מול השיקול הטיפולי. השיקול הטיפולי קיבל חשיבות רבה עם מינוי הנציב ד"ר צבי חרמון ששם את עצמו בראש ועדת המיון ואף עסק במיון בפועל.
מרכז המיון הראשון הוקם בכלא רמלה ומשנת 1956 החלו לשלוח אליו אסירים שנדונו ל-3 חודשי מאסר ומעלה. בשנת 1960 הועבר מרכז המיון והאבחון לכלא תל מונד ושם אובחנו אסירים שנדונו לחצי שנת מאסר ומעלה על בסיס סוג העבירה שביצעו, מבדקים פיזים וסוציאלים, עבירות קודמות ואזור מגורים. בשנת 1962 עבר המרכז לכלא מעשיהו, כאשר בתקופות שונות שוכנו במקום כ-100 אסירים בתנאי צפיפות קשים שהקשו על תהליך המיון. בשנת 1967 הועבר מרכז האבחון והמיון לכלא כפר יונה שם מויינו אסירים שנשפטו לתקופה שבין שלושה חודשים ל-5 שנים כאשר אסירים שנשפטו לתקופות מאסר ארוכות יותר נשלחו ישירות לכלא רמלה ללא אבחון ומיון, נערים נשלחו ישירות לכלא תל-מונד ונשים נשלחו ישירות לבית סוהר נווה תרצה. בשנת 1980 עבר מרכז המיון לבית המעצר ניצן ושם הוחלט שיש צורך למיין גם את האסירים שנשפטו ל-5 שנות מאסר ומעלה. בעקבות דו"ח ועדת קנת, שהתריע על ליקויים במיון האסירים, נפתחו מרכזי מיון ואבחון גם במחוז דרום ומחוז צפון. בשנת 1994 הוחלטה לרכז שוב את תהליכי המיון והאבחון בבית המעצר ניצן ולהוסיף לתהליך אנשי צוות כגון נרקולוגים, מאבחני דת, פסיכולוגים תעסוקתיים ועוד. כיום מרבית האסירים הפליליים, מלבד נוער, נשים ואסירים טעוני הגנה, עוברים תהליכי מיון ואבחון בבית המעצר ניצן, כאשר שלוחות שלו מפוזרות בבתי סוהר שונים.‏[1]

סוגי אגפים בבתי הכלא[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אגף מעבר- בו שוהים אסירים במשך מספר ימים, האסירים עוברים ממתקן למתקן עם ליווי השב"ס לבתי משפט, בתי חולים וכו'.
  • אגף מיון- נקודה למיון ולאבחון אסירים על ידי ועדה הקובעת את בית הסוהר המתאים לכל אסיר. באגף זה נמצאים אסירים שפוטים ועצורים.
  • אגף מתחילים- בו שוהים אסירים חדשים שנכנסו לבית הסוהר. חלק מהאסירים באגף זה הם בעלי מגבלות ביטחוניות.
  • אגף משתלבים- אסיר שמוכיח התנהגות טובה והותרה לו יציאה לחופשה עובר מאגף המתחילים לאגף זה.
  • אגף מתקדמים- מיועד לאסירים שהוכיחו התנהגות טובה באגף המתחילים ובאגף המשתלבים ושלוקחים חלק בפעילויות חיוביות בכלא. אסירים באגף זה יקבלו זכויות יתר כמו עבודה בתוך כתלי הכלא וניתן להם חופש תנועה רב יותר מאשר לאסירים אחרים.
  • אגף בידוד- נועד לאסירים שנידונו לעונש בידוד באגף בידוד. באגף זה שמים דגש רב על פיקוח ועל שליטה.
  • אגף לאסירים נקיים מסמים- נ"ס- באגף זה שוהים אסירים שאינם משתמשים בסמים ואשר עוברים בדיקות יום-יומיות לגילוי סמים. אסיר שנמצא כי השתמש בסמים באגף זה מורחק ממנו.
  • אגף לגמילה מסמים – מרכז גמילה שיקומי- מג"ש ומחלקות הגמילה בכלא "חרמון"- אגף שנועד לתת טיפול גמילה אינטנסיבי לאסירים שאובחנו כמתאימים לתהליך הגמילה מסמים. האסירים שוהים באגף זה 9 חודשים לפחות ובו הם מקבלים טיפול קבוצתי, טיפול משפחתי, פעילויות חינוך, מדריכי גמילה שהם מכורים שנקיים מסמים שמועסקים כצוות מקצוע כחלק מתהליך השיקום וניהול של האסירים את חיי קהילה באגף.
  • אגף לאסירים טעוני פיקוח- מיועד לאסירים בעלי פיגור שכלי קל או בעלי הפרעה נפשית הזקוקים לסיוע טיפולי ואינם יכולים להשתלב באגפים הרגילים.
  • אגף מחלקת בריאות הנפש – מב"ן- אגף זה ממוקם רק בכלא מג"ן וכוללת שתי מחלקות פסיכיאטריות, אחת פתוחה ואחת סגורה, ושירות רפואי. באגף זה מאושפזים הן עצורים והן אסירים, חלקם מרצון וחלקם מכפייה, על פי צו שופט לצורך הסתכלות פסיכיאטרית או לפי החלטת פסיכיאטר מחוזי.
  • אגף לחולים כרונים- בו שוהים אסירים במצב רפואי כרוני שאינם יכולים לשהות בתנאי מאסר רגילים. אסירים אלה נמצאים בהשגחה צמודה. אגף זה קיים רק בכלא מג"ן ובכלא מעשיהו.
  • אגף לקשישים- אגף פתוח המאכלס אסירים קשישים. רוב האסירים ששוהים באגף זה הם חולים הזקוקים לטיפול במרפאת האגף.
  • אגף לאזרחים- בו שוהים אסירים שמרצים מאסר אזרחי ולא פלילי, כגון בגין אי תשלום קנס, חוב, מזונות או אי מתן גט.
  • אגף לאסירים שומרי מצוות – לש"מ- מיועד לאסירים המעוניינים לנהל אורח חיים דתי-יהודי, הם משתתפים בשיעורי דת ובתפילות. מיועד לאסירים נקיים מסמים.
  • אגף טעוני הגנה- בו שוהים אסירים שיש צורך להחזיקם בנפרד מאסירים אחרים בבית הסוהר, למשל על רקע של חשש מ"חיסול חשבונות". התנועה שלהם מחוץ לאגף היא מוגבלת אך הם עדיין יכולים להשתלב בפעילויות השונות. זהו אגף בעל רמת ביטחון מרבית.
  • אגף הפרדה- ובו מוחזקים אסירים בהפרדה בשל היותם בעלי סיכון לביטחון המדינה או שיש חשש שאסירים אחרים יפגעו בהם. מפקד גוש או מפקד בית הסוהר רשאי להורות על הפרדת אסיר.
  • אגף שוהים בלתי חוקיים- מיועד לאסירים שהגיעו מהרשות הפלסטינית ונכנסו לארץ ללא אישור שהייה. האסירים שוהים בדרך כלל לתקופות קצרות ולאחר מכן מגורשים חזרה לרשות הפלסטינית.
  • אגף ביטחוני- ובו מוחזקים אסירים או שפוטים על עבירות נגד ביטחון המדינה. אסירים ביטחוניים מופרדים משאר האסירים.
  • אגף שיקום קבוצתי- מיועד לאסירים שהוכיחו התנהגות טובה בכלא ושנותרה להם תקופה של 42 חודשים ומטה עד תום 2/3 מתקופת מעצרם או שחרורם. אסירים אלה יוצאים לעבוד מחוץ לכלא מידי יום כאשר הם מלווים בסוהר או באדם מטעם המעסיק שהוסמך להיות מלווה, ושבים ללון בכלא.
  • אגף שיקום פרטני- מיועד לאסירים שיתרת מאסרם 18 חודשים ומטה עד תום 2/3 מתקופת מעצרם או שחרורם המלא והם מקיימים את התנאים שנקבעו בתקנות השיקום כמו התנהגות טובה, ולאחר ששהו מספר חודשים באגף השיקום הקבוצתי, ואינם מהווים סיכון לשלום הציבור. אסירים אלה יוצאים לעבוד מחוץ לכלא ללא ליווי.
  • הוסטל- מיועד לאסירים שנותרה להם תקופת מאסר של 12 חודשים ומטה שהתנאי הוא שהייה של לפחות שלושה חודשים באגף השיקום. אסירים השוהים בהוסטל יוצאים לעבוד או ללמוד באופן פרטני ומורשה להם לצאת לחופשה בסופי שבוע ובחגים.
  • מחלקה לטיפול ושיקום עברייני מין- מחלקה שקיימת במספר בתי כלא בארץ, ומטפלת באוכלוסייה של עברייני מין מכל הסוגים באמצעות טיפול קבוצתי בעיקר, שמיועד להפחתת הסיכון שישובו לבצע עבירות לאחר שחרורם.
  • מחלקת "בית התקווה"- מחלקה מיוחדת המטפלת בגברים נקיים מסמים שנשפטו על עבירות אלימות במשפחה. אסירים, המתחייבים לכללי המחלקה, משתלבים בפעילויות חינוך ותעסוקה בכלא.‏[9][6].

התפתחות הגישה הטיפולית-שיקומית בשירות בתי הסוהר[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – תוכניות לשיקום אסירים בישראל

אחד מיעדי השב"ס הוא טיפול באסיר בתקופת שהותו בכלא במטרה לשקם אותו ולהכין אותו לחיים שמחוץ לכלא. האוריינטציה שיקומית שבה פועל השב"ס טוענת כי הצורך בשיקום הוא תוצר ישיר של ההשפעות השליליות של המאסר על הפרט.‏[6].
המודל השיקומי בענישה הינו תוצר של הזרם הפוזיטיביסטי הרפואי בפנולוגיה, שראשיתו במאה ה-19,ובבסיסו ההנחה כי העבריין מונע ברובו על בסיס תורשתי ולכן אין לו שליטה על מעשיו. כלומר, העבריין לא בחר להיות כזה אלא הונע מדחף חזק ממנו ועל כן מטרת הענישה היא בעצם טיפול בעבריין, הנעשה על ידי דיאגנוזה של מכלול הבעיות שהניעו את העבריין לפשוע, הכנסת העבריין למסגרת טיפולית והערכת סיכויי השיקום שלו על סמך התקדמותו במסגרת הטיפול.‏[10]
תהליך הכנסת עבריין מורשע לבית הכלא כרוכה בשלילת החופש של האסיר, בניתוקו מסביבתו ובכניסה למערכת בעלת תנאי מחיה נוקשים. מכלול הגורמים הללו עלולים להוביל לתקופת מאסר רצופה בקשיים. לכן נוסדה המסגרת השיקומית שמטרתה לסייע לאסיר בתקופה קשה זו, להדריך אותו, להטמיע בו דרכי חשיבה ופעולה נורמטיביות ולהקנות לו כלים להתמודדות עם קשיים לאחר השחרור מהכלא. כלומר, השיקום הפך בימינו לכלי המסייע לאסיר בתהליך קליטתו בבית הכלא, בנוסף לתפקידו כמשקם.‏[6][11]
על פי סטטיסטיקות של שירות בתי הסוהר בישראל, נכון לשנת 2009, עומד שיעור הרצידיביזם על 62% ונראה כי חלה הדרדרות מסוימת בשיעור הרצידיביזם עם חלוף השנים (בשנת 2005 עמד שיעור הרצידיביזם על 56.85%%).‏[12][13]
שב"ס מפעיל בתחומי הכלא תוכניות שיקום רבות ומגוונות אשר מטרתן להקנות לאסיר כלים לרכישת התנהגויות נורמטיביות, השכלה ומוסר עבודה ובכך לסייע לו בתהליך השיקום ולהכינו בצורה הטובה ביותר ליום בו ישתחרר מהכלא.‏[11]
ישנן כיום שיטות שונות המסייעות לתהליך שיקומו של האסיר בכלא כאשר השיטות הנפוצות ביותר הינן שיטות תרפיה למיניהן, אגפי שיקום מיוחדים והקניית השכלה ותעסוקה לאסירים.

הגישה הטיפולית בשב"ס קיבלה לראשונה משנה תוקף על ידי הנציב ד"ר צבי חרמון, עובד סוציאלי במקצועו, בשנת 1952. חרמון הנהיג שיטות טיפול המתבססות על המודל הרפואי בשיתוף פסיכולוגים ועובדים סוציאליים. בשנת 1952 אישר משרד המשטרה את הקמת המחלקה למיון ולטיפול אנדיבידואלי בשב"ס שתפקידיו לסייע לאסיר ולהקל על שהותו בכלא וכמו כן לאפשר לו לרכוש כלים שיסייעו לו לחזור לחברה הנורמטיבית. המחלקה פעלה כשנתיים ללא הצלחה וב-1954 הוקמה ועדה מקצועית האחראית על נושא הטיפול והשיקום ובין השאר נקבע תקן ל-14 עובדים סוציאליים לכל בתי הכלא. עם השנים, והגידול במספר האסירים, נוספו תקנים נוספים לעובדים סוציאליים ומונה עובד סוציאלי לכל בית סוהר. כאמור, לאחר המרד בכלא שאטה בשנת 1958 רבים החלו לפקפק בגישה הטיפולית וראו בה הגורם המרכזי בהתרופפות סדרי הביטחון. ד"ר צבי חרמון הוחלף בנציב שהדגיש את התפיסה הביטחונית על חשבון זו הטיפולית. ממצאי דו"ח ועדת קנת, ובהמשך ועדת נוספות, התריעו על המחסור באופציות שיקומיות לאסירים בשל עומס על העובדים הסוציאליים. חשיבות הטיפול הסוציאלי השתנתה בהתאם להשקפת עולמם של הנציבים השונים ובין השאר התקיימו קונפליקטים מתמידים בין הסגל הטיפולי לסגל הביטחוני לגבי היעדים של בית הסוהר. נקודת המפנה בנושא השיקום חלה בשנת 1984 עם הקמת הרשות לשיקום האסיר והכנסת מפקחיה לכתלי הכלא על מנת להפגש עם אסירים ולהכינם לשחרור. לצורך כך התמקד השב"ס בפיתוח תוכניות שיקום שונות לאסירים.‏[1]

מחלקות ופרויקטים טיפוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשירות בתי הסוהר קיימות כיום מסגרות טיפוליות רבות המיועדות לטפל בבעיות שונות שקיימות בקרב אוכלוסיית האסירים בישראל. עיקר המסגרות עוסקות בטיפול גמילה מסמים, אך קיימת גם מחלקה לגמילה מאלכוהול, מחלקה לגברים אלימים (במשפחה) ולאלימות (מחוץ למשפחה) ומחלקה לטיפול בעברייני מין בכלא "חרמון", וכן פרויקטים שונים בנושא אלימות במשפחה בבתי סוהר אחרים, פרויקט טיפולי לעברייני מין בכלא "מעשיהו" ומחלקה נוספת לטיפול בעברייני מין בכלא "רימונים". מטרת התוכניות הטיפוליות היא להעניק לאסיר טיפול קבוצתי, קהילתי ו/או פרטני, אשר יאפשר לו לא לשוב לביצוע עבירותיו לאחר שחרורו מהכלא.

חינוך בכלא[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשיתה של מערכת החינוך בכלא החלה בתחילת שנות ה-50 עם התארגנות עצמאית של אסירים בכלא מעשיהו, יחד עם הנהלת הכלא, שיזמה שיעורי עברית לאסירים עולים על ידי אסירים. האסירים נהלו גם חיי תרבות, את ספריית הכלא והוציאה עיתון חודשי. עם הזמן הצטרפו למערך החינוך גם מורים מן החוץ שלימדו את האסירים שיעורי עברית ושיעורי חשבון ברמה של בית ספר יסודי במתכונת של 4 ימים בשבוע ובבית סוהר הדרים- 5 ימים בשבוע.
בשנות ה-70 נכנס תקן חדש לכלא- קצין חינוך שתפקידו לרכז את נושא התרבות בכלא. יחד עם קצין החינוך פעלו מדריכים חברתיים שסייעו בהעברת פעילויות תרבותיות וחברתיות. אך עדיין בשנים אלו נושא החינוך לא היה מאורגן כראוי, ועדת קנת התריעה על חוסר ארגון זה ועל העדר תקציב מספיק.‏[5].
מרכז החינוך הראשון הוקם בשנת 1984 בכלא רמלה וביוזמת הנציב מרדכי ורטהיימר. בעקבות כך הוקמו מרכזי חינוך בבתי כלא פליליים נוספים וקציני החינוך הפכו לראש תחום חינוך בבית הסוהר שבו הם מועסקים.
מרכז החינוך ממוקם בחצר הכלא, רחוק מהמבנה המרכזי של הכלא, על מנת לבודד את המרכז ולהשוות לו מציאות חינוכית שונה מזו שבתוך המבנה המרכזי.
בתוך הכלא קיימות שתי מערכות חינוך: פורמלית ובלתי פורמלית. החינוך הפורמלי מקנה לימודי יסוד לאסירים שלא רכשו השכלה יסודית. הלימודים מתקיימים בשעות הבוקר למשך שלושה חודשים.
החינוך הבלתי פורמלי, לעומת זאת, מקנה לאסיר לימודי העשרה בתחומים שונים כמסגרת משלימה למערך ההשכלה הפורמלית כמו שיעורי ספורט, אמנות ומועברים על ידי מתנדבים.
מערכת החינוך וההשכלה בבתי הכלא היא דרך נוספת לשיקומו של האסיר ולהכנתו לחיים שמחוץ לכלא. חינוך ורכישת השכלה עוזרים לאסיר לרכוש מיומנויות, מפתחים בקרבו תחשות ביטחון ומקנים לו מיומנויות למידה, יצירתיות והשתלבות חברתית. בשנת 2005 השתתפו 4,286 אסירים במסגרות החינוך הפורמליות ו- 1893 במסגרות החינוך הבלתי פורמליות.‏[6]

תעסוקה והכשרה מקצועית[עריכת קוד מקור | עריכה]

תעסוקה בבתי הכלא נקבעה כהכרח עוד בתקופת המנדט ובפקודת בתי הסוהר 1971 נקבע שסירוב האסיר לעבוד ייחשב כעבירת משמעת. תחילה רק מספר מצומצם של אסירים עבדו בעבודות ניקיון ומטבח.
בשלב הראשון מועסק האסיר, בהסכמתו, בעבודות תחזוקה שוטפות כגון ניקיון ואפסנאות ובשלב מתקדם יותר משתלב האסיר בקורסי הכשרה מקצועית בפיקוח משרד העבודה והרווחה כגון פחחות, ספרות ומחשבים ובסוף הקורס מקבל האסיר תעודה מקצועית. לכל אורך תקופת הלמידה מתוגמל האסיר בסכום כספי. לאחר מכן משתלב האסיר במסגרות עבודה בתוך הכלא ומחוץ לכלא, כהכנה לקראת שחרורו.
המסגרת התעסוקתית תורמת רבות לשיקומו של האסיר שכן התעסוקה נותנת לו צורך בסיסי בביטוי כשרונותיו ויכולותיו ובנוסף לומד הוא דרכים להשתלבות במעגל התעסוקה, מחויבויות וזכויות המתלוות למקום העבודה. הניסיון התעסוקתי שרוכש האסיר מסייע להגדלת סיכוייו למציאת עבודה לאחר השחרור. באופן זה משתפר דימויו העצמי של האסיר, דימויו בעיניי סביבתו הקרובה (שכן כעת הוא עצמאי ומסוגל לפרנס את עצמו ואת משפחתו) ודימויו בעיניי החברה בכלל.‏[14].

אגפים לשיקום דתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

זוהי שיטת שיקום המופעלת בישראל מתחילת שנות השמונים על מנת לתת מענה לאסיר המבקש לחזור בתשובה. התוכנית הוקמה בהשראת הרב הראשי של שירות בתי הסוהר דאז, הרב אברהם חזן ובביצוע של הרב מאיר חי הכהן קצין דת ראשי. התוכנית זכתה להצלחה זמן קצר לאחר הקמתה ובעקבותה הוקמו אגפים במספר בתי סוהר בארץ וכן מדרשות תורניות בבתי הסוהר הפליליים.‏[1]
מטרת התוכנית היא לעזור למשתקם ולבנות בקרבו התנהגות חיובית, הסתגלות לחברה לא עבריינית גם בתוך הכלא וכך להגביר את סיכויו להשתקם. באגף כזה לומד האסיר מטבעות לשון, דפוסי התנהגות ונורמות אשר לא היה רגיל אליהן ומנסה לסגל את עצמו לשתי המסגרות אליהן הוא שייך: הכלא והדת. הדת אף מעניקה לאסיר דרך בה יוכל למצוא לעצמו משמעות חדשה ומיטיבה לחיים. דרך זו תעזור לו בתהליך השיקום.‏[15]
אסירים שקיימו אורח חיים דתי לפני כניסתם לכלא מופנים בדרך כלל לאגף השיקום הדתי על ידי מרכז המיון והאבחון. השהייה באגפים אלה היא בתנאי שהאסיר אינו משתמש בסמים ושתפקודו תקין. במהלך שנות ה-2000 שהו באגפי השיקום הדתי כ-200 אסירים ובמדרשות התורניות לקחו חלק כ-400 אסירים.‏[1]

תרפיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

שב"ס מפעיל כיום מספר שיטות טיפול בבתי הכלא השונים המבוססות על תרפיה, אישית או קבוצתית, בתחומים שונים. להלן כמה מהן:

  • תרפיה באמנות: זהו טיפול המקנה לאסירים דרך ויכולת להביע את תחושותיהם, להעלות את הדימוי העצמי שלהם ולתעל את הכאב שהם מרגישים באמצעות היצירה.‏[6]. העבודה דרך האומנות היא אמצעי לתקשורת שכן היצירה מחזקת את היכולת להתמודד עם זכרונות ואירועים, מקלה על פריקת רגשות וכן יוצרת קשר בין ההיגיון וההבעה המילולית לבין עולמות הרגש הפנימיים של היוצר. בעת הציור האדם לא מגביל את עצמו ולכן יכול להביע את רגשותיו באופן חופשי יותר.‏[16].
    האסירים משתתפים בחוגים, בקורסים ובפעילויות בהנחיית העוסקים בתחום האומנות וכן יצירות האומנות שלהם מוצגות לראווה בתערוכות בבתי הסוהר ובמוזיאונים ואף זוכות להתעניינות רבה בקרב הציבור.‏[6].
  • תרפיה במוזיקה: מטרתה של שיטת טיפול זו היא להביא לשינוי התנהגותי באמצעות המוזיקה. שינוי זה מביא את האדם הנמצא בטיפול לגלות את עצמו ואת העולם הסובב אותו וכך גם להגיע להכרה כיצד להתנהג בחברה. התרפיה מאפשרת לאסיר להיפתח ולהביע רגשות. הטיפול יכול להעשות אישי או קבוצתי, על ידי מטפל מוסמך במוזיקה. האסיר יכול להגיב בשתי דרכים למוזיקה שמושמעת לו: הדרך הפיזית, למשל מחיאת כף, והדרך המנטלית, למשל אסוציאציה שמתקשרת לו עם השיר הספציפי המושמע לו. על סמך זה מכוון המטפל את האסיר להביע רגשות ובכך יוצר עמו תקשורת פרודוקטיבית.‏[17].
  • פסיכודרמה: היא שיטת טיפול פסיכותרפית המשלבת תנועה, פעילות וסוציאליזציה. שיטה זו מיושמת בבתי הכלא בסדנאות טיפול מעורבות של סטודנטים לתיאטרון ואסירים הנפגשים יחד על מנת לעבוד כקבוצה. הפעילות הדרמטית כוללת בעיקר ‏הפעלת חוגי דרמה חינוכית יצירתית ברוב בתי הסוהר, וכן העלאת הצגות במספר בתי הסוהר, כאשר בכל הפקה נוטלים חלק בין 22-10 אסירים שחקנים ואנשי במה.‏‏[18]הטיפול בעזרת התיאטרון הוא כלי חשוב לשיקום האסיר שכן הטיפול מטפח את האינדיבידואל כיוצר, מאיץ תהליכים חברתיים מעצם היווצרותם בדינמיקה הקבוצתית וכך גם מאפשר התמודדות עמם במסגרת הקבוצה. בנוסף, מקבל האסיר הזדמנות לתקשר ולבנות מערכת יחסים עם קבוצות נורמטיבית שאינן מגיעות מהעולם העברייני וכך גם לומד איך לתקשר עם קבוצות כאלו לאחר שחרורו מהכלא.‏[19].
  • תרפיה באמצעות בעלי חיים: בעלי החיים נחשבו לכלי טיפולי עוד מהמאה ה-18, כאשר הבחינו בשיפור באינטראקציה החברתית אצל ילדים הגרים בבתי מחסה כתוצאה מחיברות עם בעלי החיים עימם באו במגע. מאז, ההכרה בתרומתם של בעלי החיים ככלי טיפולי לבעיות נפשיות, חברתיות ופזיולוגיות באה לידי ביטוי במגוון מסגרות טיפוליות. בכלא אופק למשל, עבודה עם בני נוער עבריינים הראתה את ההתקדמות הרבה שעשו, החל משלב הפעילות המקדימה, שבה בחרו הנערים את חיות המחמד שיגורו בפינת החי, ועד לשלב המתקדם יותר ובו לקחו הנערים חלק פעיל בניקיון ובטיפול בבעלי החיים. נראה כי בעלי החיים סיפקו לנערים הסרת מחסומים עד כדי הרגשת ניתוק זמני מחווית הכלא. על הנערים הוטלה הסמכות לטפל בחיות ודרך כך למדו כללי התנהגות נאותים, מכיוון שהטיפול בחיות ובפינת החי דורש מהנערים משמעת עצמית ודרך התנהגות מסוימת.‏[20].

יחידות מיוחדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – יחידת מצדה, יחידת נחשון

כמו גופי ביטחון רבים בישראל, גם לשב"ס יש יחידת עלית. מדובר ביחידות מצדה ויחידת נחשון שמתמחות בהתערבות מהירה, טיפול בהפרות סדר, שחרור בני ערובה שנחטפו על ידי אסירים בכלא ושימוש בשיטות ונשק לא-קטלני. ללוחמי יחידת "מצדה" יש גם תקן וסמכות של שוטר, המאפשרים להן לטפל בהפרות סדר גם מחוץ לכותלי בית הסוהר.

יחידה מיוחדת נוספת של השב"ס היא ימ"ר דרור - יחידת מודיעין מיוחדת שהרבה מפעילותה סודיות. היחידה מופעלת אך ורק על ידי נציב שב"ס וקצין מודיעין ראשי. בין פעולותיה הספורות שניתן לגלות הן: לוחמה בסמים, אמצעי לחימה ועוד. אחד מהתמחויות היחידה היא להתחפש ולהתערבב באוכלוסייה.

השב"ס מפעיל גם יחידה למעקב אחר עברייני מין, בשם יחידת "צור"‏[21], הכוללת קציני פיקוח העוקבים אחר כ-700 עברייני מין שאובחנו כמסוכנים לחברה וסיימו לרצות את עונשם, יותר משליש מהמפוקחים הם פדופילים והשאר אנסים. היחידה הוקמה ב-2006 מתוקף חוק מיוחד המאפשר מעקב ופיקוח אחר עברייני מין כדי לוודא שאינם מפירים צווי בתי משפט האוסרים עליהם מגע עם ילדים וכדומה. המעקב מתבצע עקב הסבירות הגבוהה לכך שעברייני מין נוטים להכות שוב ולפיכך פועלים פקחי היחידה למניעת מקרי אונס. פעילות היחידה מתבצעת חלקה בחשאיות וחלקה באופן גלוי. פקחי היחידה מפתיעים לעתים את העבריין המשוחרר בביתו ובמקום עבודתו, ולעתים אף עוקבים אחריו כשהוא יוצא מביתו. בראש היחידה עמדה תחילה גונדר משנה רונית זר, כיום מפקדת היחידה היא סג"ד שלי הרפז-גרינברג.

דרגות שירות בתי הסוהר[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – דרגות שירות בתי הסוהר

סוהרים (בעלי דרגות אחרות)

  • סוהר
  • רב סוהר (ר/ס)
  • סמל
  • סמל ראשון (סמ"ר)
  • רב סמל (רס"ל)
  • רב סמל ראשון (רס"ר)
  • רב סמל מתקדם (רס"מ)
  • רב סמל בכיר (רס"ב)
  • רב נגד (רנ"ג)

דרגות קצונה

  • מישר משנה (ממ"ן)
  • מישר
  • כלאי
  • רב כלאי (ר/כ)
  • סגן גונדר (סג"ד)
  • גונדר משנה (גנ"מ)
  • תת-גונדר (תג"ד)
  • גונדר
  • רב גונדר - נציב שרות בתי הסוהר

בתי הסוהר ובתי המעצר של שירות בתי הסוהר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית סוהר דמון בכרמל

מחוז צפון:

מחוז מרכז:

מחוז דרום:

נציב שרות בתי הסוהר[עריכת קוד מקור | עריכה]

נציב בתי הסוהר הוא קצין בדרגת רב-גונדר העומד בראש שירות בתי הסוהר.

נציבי שירות בתי הסוהר לאורך השנים:

הפרטת בתי הסוהר בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – בג"ץ הפרטת בתי הסוהר

ב-24 במרץ 2004 אישרה הכנסת תיקון לחוק פקודת בתי הסוהר משנת 1971 המתיר את הפרטת בתי הסוהר בארץ לניהול של חברות פרטיות. אישור התיקון בא על רקע הצפיפות הקשה בבתי הכלא בארץ וההגבלה התקציבית של משרד האוצר על הקמת בתי כלא חדשים. באותה שנה פורסם דו"ח מאת הסנגוריה הציבורית שהתריע על הצפיפות בבתי הסוהר ועל התנאים הקשים בהם האסירים שוהים. הדו"ח מצא שאסירים עדיין ישנים על רצפת הכלא, תנאי התברואה שמספקים להם ירודים ושטח המחיה לאסיר אינו עומד בתקן המקובל. בדו"ח נטען בנוסף, שכדי לאכלס את כל האסירים בארץ, לא כולל האסירים הביטחוניים, יש לפתוח כ-5 בתי סוהר נוספים. הדו"ח התריע שעד 2010 המחסור במקומות כליאה יגיע לכ-7,000 מקומות.

בתהליך ההפרטה קיים גם אלמנט של חסכון כלכלי לקופת המדינה מכיוון שאסיר בודד עולה למשלם המסים כסף רב, ולכן על אחת כמה וכמה בניית בתי סוהר נוספים או שיפוץ בתי הסוהר הקיימים יגרמו לבזבוז רב של כספי הציבור.

ההצעה להפרטת בתי סוהר בישראל נידונה עוד בשנת 2000, בעקבות בקשה של המשרד לביטחון פנים ושב"ס, כאשר ההצעה הייתה להפריט רק את השירותים הניתנים בתוך הכלא ולא את סדרי הביטחון והאכיפה. לבסוף החליט השר לביטחון פנים דאז, שלמה בן-עמי, שלא להוציא את עניין ההפרטה אל הפועל משיקולים מוסריים של הפיכת בית סוהר לעסק כלכלי. ביוני 2002 עלה נושא ההפרטה לדיון מחדש על ידי מחליפו בתפקיד של שלמה בן עמי, השר עוזי לנדאו, שהורה על הקמת ועדת מכרזים בין-משרדית להקמת בית סוהר ולהפעלתו באמצעות המגזר הפרטי. לנדאו קבע כי בית הסוהר שיוקם יופרט במלואו, ללא מעורבות של השב"ס בניהול ובתפעול הכלא. תחילה בית הסוהר היה מתוכנן להתקיים במתכונת של פיילוט ולאכלס בתוכו כ-400 אסירים, אך ב-2003 נבחנה ההצעה מחדש והוחלט כי הפיילוט יורחב לכ-800 אסירים.

על פי החוק הזכיין ימנה מטעמו הן את מנהל הכלא והן את צוות עובדי הכלא באגפים ובמשרות השונות. במרכז להקמת הכלא הפרטי זכתה חברת אפריקה ישראל ובשנת 2006 נחתם עמה ההסכם לזכיון של 25 שנה להפעלת בית הסוהר. בית הסוהר הפרטי היה אמור לקבל אישור הפעלה כשנתיים וחצי לאחר כניסת ההסכם לתוקף ואכלוס ראשוני היה אמור להתקיים כחצי שנה לאחר מכן. תהליך ההפרטה לווה מראשיתו בביקורת ציבורית רבה, בנוסף לגורמים פרטיים שניסו למנוע את מדיניות ההפרטה באמצעים משפטיים:

ב-19 בנובמבר 2009, לאחר התנהלות משפטית, פסק בג"ץ ברוב של 8 שופטים אל מול דעת מיעוט של השופט אדמונד לוי, כי ניהול בית סוהר בידי גורמים פרטיים אינו חוקתי. זאת מאחר שעצם העברת הסמכות לכלוא בני אדם לידי גורם פרטי מהווה פגיעה נוספת ואסורה בזכות החוקתית לחירות, כמו גם בזכות החוקתית לכבוד. לפיכך נקבע כי תיקון מס' 28 לפקודת בתי הסוהר בטל מיידית‏[23].

בית סוהר אלה הוקם בידי חברת א.ל.א. ניהול והחזקה, בבעלותן של אפריקה ישראל ומנרב, שהייתה גם אמורה להפעיל אותו כבית סוהר פרטי במשך 25 שנים. בעקבות פסיקת בית המשפט העליון, בה נקבע כי הפרטת בתי סוהר אינה חוקתית, רכש שירות בתי הסוהר את בית הסוהר מידי החברה. האגף הראשון אוכלס באמצע 2010, ועד סוף שנה אוכלסו גם יתר האגפים בבית הסוהר השייך למתחם כלא באר שבע.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.00 1.01 1.02 1.03 1.04 1.05 1.06 1.07 1.08 1.09 1.10 1.11 1.12 1.13 1.14 תימור, א. (2009). התפתחות בתי הסוהר בישראל. צוהר לבית הסוהר, כרך 12, עמ' 33-7.
  2. ^ בית הסוהר - בית חרושת לפושעים, מעריב, 25 במרץ 1951
  3. ^ 1050 אסירים בחמישה בתי סוהר, דבר, 12 בדצמבר 1952
  4. ^ בסיס אייל ע"ש גונדר אריה ניר, דבר, 27 ביוני 1978
  5. ^ 5.0 5.1 קנת, מ, ליבאי, ושפירא, ר. (1981). ועדת החקירה לבדיקת המצב בבתי הסוהר - דו"ח ראשון. תל אביב (אין שם הוצאה).
  6. ^ 6.0 6.1 6.2 6.3 6.4 6.5 6.6 6.7 6.8 שב"ס. (2006). אתר האינטרנט של שירות בתי הסוהר.
  7. ^ יונתן הללי ויובל גורן, אסון האוטובוס: מניין ההרוגים עלה ל-41, nrg מעריב, 3 בדצמבר 2010.
  8. ^ אחיה ראב"ד, ההרוג ה-43 באסון הכרמל: הצוער ג'לאל ביסאן ynet ‏11 בדצמבר 2010
  9. ^ תומר, ע. (2008). שפה אסורה - החיים והמילים בין כתלי הכלא. תל אביב: הוצאת שוקן.
  10. ^ Gendreau, P. (1996). Offender Rehabilitation - What We Know and What Needs To Be Done.Criminal Justice and Behavior, 144, 1-23.
  11. ^ 11.0 11.1 שביט, ג. (1989). עבריינות, ענישה ושיקום. בתוך: טלגם, מ (עורך).שיקום אסירים בקהילה - האגודה הישראלית לקרימינולוגיה. ירושלים: המכון לקרימינולוגיה, הפקולטה למשפטים, האוניברסיטה העברית. עמ' 22-16.
  12. ^ הרשות לשיקום האסיר שיקום מול כליאה-היבטים כלכליים מאת ד"ר חיים אילוז-אילון
  13. ^ ועדת הפנים ואיכות הסביבה.(2006). סקירה בנושא: תוכניות לשיקום אסירים. ירושלים: הכנסת, מרכז מחקר ומידע.
  14. ^ אברהם, א. (2003). תעסוקת אסירים בשירות בתי הסוהר. צוהר לבית הסוהר, עמ' 18-10.
  15. ^ תימור, א. (1998). הבניית מציאות שיקומית במסגרת אנטי שיקומית - שיקום אסירים באגפים דתיים בבתי הסוהר. עבריינות וסטייה חברתית, כרך י"ח, עמ' 30-1.
  16. ^ בר-דוד, ר. (1996). מודעות עצמית באמצעות האמנות. צוהר לבית הסוהר, כרך 5, עמ' 69-63.
  17. ^ Davis, W.B, Gfeller, k.e, Thaut, M.H. (1999). An Introduction To Music Therapy - Theory and Practice. The United States: Mecgraw-Hill College.
  18. ^ פעולות תיאטרון ודרמה בבית הסוהר
  19. ^ אלון, ח, הריס, פ וטסלר, א. (2006). תיאטרון אסירים וסטודנטים בבית הסוהר: תהליך תאטרוני וקבוצתי כטיפול עקיף. צוהר לבית הסוהר, כרך 10, עמ' 51-41 .
  20. ^ יערי, ר ורבינוביץ', א. (2005). טיפול בבני נוער, אסירים צעירים בכלא, באמצעות בעלי חיים. צוהר לבית הסוהר, עמ' 70-61.
  21. ^ כך עוקב השב"ס אחרי פדופילים
  22. ^ הפרטת בתי הסוהר - פירוט העתירה לבג"ץ, המרכז האקדמי למשפט ולעסקים
  23. ^ בג"ץ 2605/05 חטיבת זכויות האדם ואח' נ' שר האוצר ואח' באתר בתי המשפט