קרב חרן
ערך זה עוסק בקרב שהתרחש בשנת 53 לפנה"ס. אם התכוונתם לקרב שהתרחש בשנת 1104, ראו קרב חרן (1104).
קרב חרן (לטינית Proelium Carrharum), היה קרב בין הרפובליקה הרומאית לאימפריה הפרתית שנערך בשנת 53 לפנה"ס ליד העיר חרן. הקרב הסתיים בתבוסה מוחצת לכוחות הרומאים, שהושמדו כמעט לחלוטין, ובכך בא הסוף לניסיון הכיבוש הרומאי של פרתיה.
תוכן עניינים |
רקע והכנות[עריכה]
מרקוס ליקיניוס קראסוס, שהיווה את הצלע השלישית בטריאומווירט הראשון ששלט ברומא, שאף לתהילה צבאית כמו עמיתיו יוליוס קיסר ופומפיוס ולכן החליט לפלוש לאימפריה הפרתית. לאחר תום כהונתו כקונסול הגיע קראסוס בראשית שנת 54 לפנה"ס לסוריה וכיהן כמושל הפרובינקיה. כבר מספר שנים ששררה מתיחות בין פרתיה לרומא בשאלת השליטה על ארמניה.
כהכנה לפלישה נשלחו מספר משלחות צבאיות שמטרתן הייתה לתור את מסופוטמיה ונכבשו מספר ערים מידי הפרתים. לקראסוס היו שתי ברירות לגבי הפלישה לפרתיה: לעבור דרך ארמניה, שמלכה ארטבסדס היה בן בריתה של רומא, או דרך ארם נהריים. לבסוף קראסוס החליט על הפלישה דרך ארם נהריים, מתוך מחשבה שהערים הההלניות יהיו לו לעזר ויקבלו את הצבא הרומאי כמשחררים.
הפלישה הרומית[עריכה]
בשנת 53 לפנה"ס חצה הצבא הרומי בהנהגת קראסוס, שמנה שבעה לגיונות וארבעת אלפים פרשים, את הפרת והחל בפלישה העיקרית לפרתיה. קראסוס החליט על מעבר דרך המדבר כתוצאה מעצת אחיתופל שיעץ לו אבגרוס, ראש שבט ערבי מקומי ובן בריתה של רומא, שדיווח כביכול על נסיגת הפרתים מחלק מדינתם המערבי ולכן היה הכרח לעבור דרך המדבר כדי להדביק אותם במנוסתם.
הקרב[עריכה]
שלב ההתכתשות[עריכה]
לאחר מספר ימים הכוח הרומאי פגש בפרשי הצבא הפרתי ליד הנהר בליסוס (כיום בליק). אבגרוס ואנשיו נשלחו לסיור לאיסוף ידיעות על האויב. כשהם בוששו לחזור, החליטו הרומאים לחצות את הבליסוס, אך זמן קצר לאחר החציה הבינו הרומאים שהם מוקפים על ידי הצבא הפרתי ושלמעשה אבגרוס עשה יד אחת עם הפרתים כדי להובילם למלכודת.
מפקד הצבא הפרתי סורנה הבין את נחיתותו של חיל הרגלים הפרתי אל מול חיל הרגלים הרומאי ולכן ביסס את צבאו אך ורק על חיל הפרשים הפרתי שנודע בכושר לחימתו המצוין ושהיה חמוש ברמחים ארוכים ובקשתות. כנגד צבא כזה היה חיל הרגלים הרומאי במצב נחות. כוח פרתי גם מנע מעבר עשרת אלפים פרשים ארמנים שנשלחו לסייע לצבא הרומאי על ידי ארטבסדס.
היעצרות הצבא הרומי[עריכה]
הרומאים הובסו בהתנגשויות הראשונות עם הפרתים, ובניגוד לעצת קציניו - שסברו שיש לפרוס את הלגיונות על שטח גדול ככל הניתן - הורה קראסוס על כינוסם בצורת מבנה ריבועי צפוף, כשבכל צד היו שנים עשר קוהורטות.
דבר זה התגלה כאסון מכיוון שהפרשים הפרתים המטירו מטח חצים על הרומאים שלא יכלו להשיב מלחמה או להתגונן וצפיפות המבנה שלהם הגבירה את אבדותיהם. התקווה שמלאי התחמושת של האויב יאזל ואז הלגיונות יוכלו לפתוח בהתקפת נגד נגוזה כשהתברר שהפרתים היו מצוידים במלאי גדול של חיצים.
הסתערות הפרשים הרומאים[עריכה]
כדי לנסות למנוע מן הפרתים להקיף אותם שלח קראסוס את בנו פובליוס ליקיניוס קראסוס בראש כוח רומאי של ששת אלפים איש לפתוח במתקפה על האויב. מתקפת הנגד גרמה בתחילה להקלת הלחץ על המחנה הרומאי הראשי, אולם עם התרחקותו מן המחנה הרומאי הראשי הותקף הכח על ידי הפרתים שפרשיהם המצוידים בחניתות תקפו אותם במבנה של רשת והכו אותם שוק על ירך. שארית הכוח הרומאי נסוגה לגבעה סמוכה ושם חוסלה על ידי קשתי הפרתים.
הנסיגה של הרומאים[עריכה]
לאחר חיסול כוח התקיפה הרומאי בראשותו של פובליוס חזרו הפרתים ללחוץ על המחנה הרומאי הראשי, שכמו קודם לא יכל להגיב על ההתקפה הפרתית. לאחר שההתקפה הפרתית על המחנה הרומאי שככה עם רדת הלילה נסוג הצבא הרומאי שהיה יכול לנוע בראשותם של הלאגטי גאיוס קסיוס לונגינוס ואוקטביוס לעיר חרן.
מותו של קראסוס[עריכה]
הצבא הרומאי ניסה לסגת לארמניה הידידותית אולם אותר בדרכו על ידי הפרתים ואלו הציעו להם לדון בחוזה שלום, הצעה שהמצביאים הרומאים היו אנוסים לקבלה גם בגלל מצבם הנואש וגם בגלל שחייליהם היו על סף מרידה. במהלך המשא ומתן התפתחה מריבה בין המשלחות ובתגרה שנערכה נהרגו אוקטביוס וקראסוס.
תוצאות קרב חרן[עריכה]
קרב חרן היה אחת התבוסות הבולטות, המוחלטות והמשפילות ביותר של הצבא הרומאי ביחד עם קרב קאנאי וקרב יער טויטובורג. מתוך הצבא הרומאי העצום בתחילת הקרב רק קומץ קטן בראשותו של קסיוס הצליח לשרוד ולעשות את דרכו חזרה לשטח הרומאי. הקרב נחרת כמפלה מבישה בזכרונם של הרומאים גם בשל כך שהפרתים "שבו" את "נשר הזהב", נס הליגיון הרומי, וזה הושב לרומא על ידי הקיסר אוגוסטוס רק בשנת 20 לפנה"ס.
