קרל פון קלאוזביץ

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
קרל פון קלאוזביץ

קרל פיליפ גוטליב פון קלאוזביץ (1 ביוני 1780 - 16 בנובמבר 1831), איש צבא פרוסי, מאבות תורת הלחימה המודרנית. בכתביו נגע קלאוזביץ בכמעט כל הסוגיות האסטרטגיות החשובות, הטביע בהן את חותמו, ובכך היה לאחד ההוגים הצבאיים החשובים ביותר עד ימינו.

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

קלאוזביץ נולד בשנת 1780 בבורג ליד מאגדבורג שבפרוסיה. אביו, שהיה איש צבא בעברו, גרם לכך שקלאוזביץ התגייס לצבא בשנת 1792 בגיל 12, כצוער ברגימנט חי"ר. כבר בגיל 13 הספיק קלאוזביץ להשתתף במלחמה הראשונה שלו, כנגד צבא צרפת. בשנת 1795 התמנה קלאוזביץ ללויטננט (סגן) ובשנים הבאות היה מוצב בערים קטנות ועיירות, שם היה לו זמן פנוי ללימוד עצמי וקריאה, ובזכות זה התקבל בשנת 1801 לאקדמיה הצבאית של ברלין, כאשר המצב הבינלאומי היה רגוע במידה שאפשרה התמסרות ללימודים. הוא למד שם במשך שנתיים ובתום לימודיו הוצב כשלישו של הנסיך אוגוסט מפרוסיה.

בשנת 1806 נפל קלאוזביץ בשבי יחד עם המטכ"ל הפרוסי ובילה את זמנו בשווייץ וצרפת. כאשר שב מן השבי נבחר לעזור בשיקום הצבא הפרוסי, והדריך בבית הספר הצבאי הכללי, בו למד אף יורש העצר הפרוסי. בשנת 1812 כאשר נפוליאון אילץ את פרוסיה לחבור אליו למתקפה על רוסיה, ערק קלאוזביץ מן הצבא, מתוך דחף פטריוטי, וחבר לצבא רוסיה, שם שימש במגוון תפקידי פיקוד. לאחר מפלתו של נפוליאון שב לשורות הצבא הפרוסי.

ב-1813 היה לראש מטה בקורפוס של הגנרל ולמודן והצטיין בקרב גרדה. ב-1814 לאחר שהודח נפוליאון ונמלט לטירת פונטנבלו, פרסם "דו"ח על מסע המלחמה" עם הקדמה מאת גנייזנאו, ראש מטהו של הגנרל בליכר. ב-1815 הועלה לדרגת קולונל והשתתף בקרב ווטרלו כראש מטהו של גנרל טילמן. לאחר ווטרלו הוצב במסגרת צבא-הריין בעיר קובלנץ, תחת פיקודו של גנייזנאו, שהותיר בידיו פנאי רב לכתיבה‏[1].

בשנת 1818 הועלה לדרגת מיור גנרל ומונה למנהל האקדמיה הצבאית הפרוסית בברלין. תפקיד זה, שהיה תפקיד ניהולי בלבד, אפשר לקלאוזביץ לבסס את הגותו בנושאים הצבאיים-מדיניים באמצעות ביצוע תחקירים של מלחמות העבר ובחינה של ניסיונו המבצעי. בשנת 1830 התמנה לקצין התותחנים הראשי.

בשנת 1831 מונה לראש מטה הארמייה שנשלחה לפולין לדכא מהומות, ובאותה שנה מצא את מותו בהתפרצות מחלת הכולרה בברסלאו (יחד עם מפקדו גנייזנאו).

הגותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכרך הראשון של "על המלחמה", מהדורת המקור משנת 1832.

את משנתו הפיצה אשתו מריה לאחר מותו, בקובץ הכולל עשרה כרכים בשם "על המלחמה", בהם הוא עוסק בנושא המלחמה מזווית היסטורית וחברתית.

הספר "על המלחמה" (בגרמנית: Vom Kriege), כולל ניתוח פילוסופי-מדעי של המלחמה על כל היבטיה, מעצם מהותה, דרך אמצעים אסטרטגיים ובניין הכוח הצבאי ועד בירורים טקטיים בנושא הפעלת הכוח. קלאוזביץ עורך ניתוח פסיכולוגי של התכונות הנדרשות למדינאי, למנהיג ולמפקד בשדה ומציע ניתוחים של אירועים מדיניים וקרבות לפי הפסיכולוגיה של המנהיגים והמצביאים, זאת בצד ניתוחים מקצועיים של פעולות צבאיות ושל "מכונת המלחמה". פרקים שלמים מוקדשים ליום-יום הצבאי, לסידורם של מחנות צבא, ביצורים ותנועות מנהלתיות וקרביות, לשימוש מושכל בפני השטח ובגאוגרפיה למטרות מגננה, מתקפה, הסוואה וגיחות. הוא מפרט בנוגע לשימוש שעל המצביא לעשות בכל אחד מזרועות הצבא, כיצד להשתמש בפרשים קלים וכבדים ומתי לעשות שימוש בחיל רגלים, בארטילריה, בהנדסה קרבית ובכוחות גרילה וכיצד להתמודד מולם, מתי לערוך מצור וכיצד, זאת בצד הנחיות מיקרו-טקטיות בנוגע לתפקודו של החייל או הצוות הבודד במהלך הקרב.

כנספח לספר הגדול, "על המלחמה", מובא תמצות בדמות החיבור "עקרונות המלחמה", שנכתב להדרכתו של יורש העצר הפרוסי. החיבור מקיף במסגרת מצומצמת את עיקר רעיונותיו של קלאוזביץ והפך לספר חובה להדרכת קצונה במדינות רבות כצרפת, רוסיה, בריטניה וארצות הברית[1].

קשה לסכם את עיקרי הגיגיו של קלאוזביץ במספר שורות. המדובר במשנה מורכבת שהוצגה במקורה בעשרה כרכים עבי כרס. ניתן לומר כי הפיסקה בעלת ההשפעה הגדולה ביותר במשנתו, היא זו שהובאה בספרו הראשון "טיבה של המלחמה", בה טען קלאוזביץ כי: "המלחמה אינה אלא המשך המדיניות באמצעים אחרים‏[2]". לרעיון זה פירושים רבים, אך הדגש העיקרי העולה ממנו הוא שלכל המלחמות ישנה "תכלית מדינית", דהיינו ישנה מטרה ברורה שעבורה משתמשים במלחמה. רעיון חשוב נוסף שלו הוא הרעיון של ריכוז המאמץ, כלומר מיקוד הצבא במטרה אחת במקום להתפזר לקרבות רבים. היתרונות של רעיון זה הם באפשרות לתת מענה מיידי לצרכים בשדה הקרב, ובאפשרות ליצור יתרון כוח מיידי בשדה הקרב אל מול אויבך. רעיון זה יושם, למשל, במלחמת ששת הימים, כאשר בתחילת המלחמה ישראל התמקדה בחזית הדרומית שלה, מול מצרים, ולקראת סופה תקפה בחזית הצפונית בפלישה לרמת הגולן.

קלאוזביץ, שחי בתקופה בה מרבית המלחמות היו בין מדינות ומעצמות, גרס כי מוכרחים לנהל מלחמה מוגבלת ומסויגת, כלומר להתמקד במטרה ספציפית ובאמצעים מוגבלים. הוא התנגד למלחמות טוטאליות ולמלחמות בהם המלחמה עצמה הופכת להיות המטרה. לצורת מחשבה זו הייתה השפעה לאחר מותו והיא באה לביטוי באירועים היסטוריים מרכזיים. אף שקלאוזביץ נחשב לאבי תורת המלחמה המודרנית, כיום השקפותיו נחשבות פחות פופולריות, בשל כניסתם של גורמים שלא היו בתקופתו, כדוגמת נשק להשמדה המונית שמעורר את הצורך להגביל את המלחמה.

בספרו השני והלאה ניתן למצוא עקרונות או קווים מנחים על המלחמה עצמה, כפי שנראתה במאה ה-18 ותחילת המאה ה-19. בנוסף חיבר מספר ספרים על מלחמות נפוליאון.

השפעת הגותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

במבוא להוצאה אמריקאית של "עקרונות המלחמה" נכתב: "לשום ספר... לא הייתה השפעה על תולדות ימינו כעל ספר זה של קלאוזביץ, שהיה אביה הרוחני של מכונת המלחמה הגרמנית האדירה." הספר היווה את המסד עליו התחנכו כל הגנרלים הגרמנים הבכירים, בהם הלמוט פון מולטקה הזקן, יורשו, אלפרד פון שליפן, אביה של תוכנית שליפן לכיבוש צרפת במלחמת העולם הראשונה, המרשל פרדיננד פוש, וראשי הורמאכט הנאצי (שהרפתקנותו ההרסנית של היטלר שיבשה את תוכניותיהם שנערכו לפי עקרונות קלאוזביץ)‏[1].

כתביו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאמרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 הקדמה לספר "עקרונות המלחמה" מאת שמעון יפתח, הוצאת מערכות
  2. ^ רוג'ר אשלי לאונרד, על המלחמה – מדריך קצר לקלאוזביץ (תרגם: עמנואל לוטם), מערכות, משרד הביטחון - ההוצאה לאור, תל אביב, תשל"ח-1977, עמוד 65.
  3. ^ ביקורת: אבי קובר, ‏על ספרו של מיכאל הנדל, מערכות ‏313-312, 1988, עמ' 55-54 .