קרמניץ

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
קרמניץ
Кременець
Kremenetz s.png
כיתוב תמונהמראה כללי של קרמניץ
מדינה / טריטוריה Flag of Ukraine.svg  אוקראינה
אובלסט Flag of Ternopil Oblast.svg טרנופול
חבל ארץ ווהלין
ראש העיר לאוניד קיצאטיג'
שטח 20.76 קמ"ר
גובה 290 מטרים
תאריך ייסוד 1227 (נזכרת לראשונה)
אוכלוסייה
 ‑ בעיר
 ‑ צפיפות

21,880‏  (נכון ל-2004)
1,054 נפש לקמ"ר (נכון ל-2004)
קואורדינטות 50°05′56″N 25°43′42″E / 50.098889°N 25.728333°E / 50.098889; 25.728333קואורדינטות: 50°05′56″N 25°43′42″E / 50.098889°N 25.728333°E / 50.098889; 25.728333
אזור זמן UTC +2

קרמניץאוקראינית: Кременець) היא עיר במחוז טרנופול (Ternopil Oblast), בחבל ווהלין שבמערב אוקראינה.

תולדות העיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבצר קרמניץ, שסביבו נבנתה העיר קרמניץ, נבנה במאות ה-9 וה-10. העיר הייתה תחת שלטונם של נסיכים שונים. בשנת 1226 התחולל ליד העיר קרב בו ניצח שליט העיר את כוחותיו של נסיך הונגרי. בזמן הפלישה המונגולית שהתחוללה בשנים 12401241 הייתה קרמניץ אחת הערים בסביבתה שהפולשים המונגולים לא הצליחו לכבוש. בשנת 1382 עברה העיר לשליטתו של דוכס ליטאי. בשנת 1648 נפגע מבצר קרמניץ קשות ונחרב בחלקו על ידי הקוזקים.

בעקבות חלוקתה השלישית של פולין סופח חבל ווהלין לאימפריה הרוסית ב-1795, והפך לחלק מתחום המושב. מתקופה זו ועד מלחמת העולם השנייה, היו ברוב הערים והעיירות של ווהלין, וקרמניץ בכללן, קהילות יהודיות גדולות יחסית, דוברות יידיש. בימי מלחמת העולם הראשונה היה חבל ווהלין זירת קרבות בין הצבא הרוסי לצבא הגרמני.

לאחר תום המלחמה, בנובמבר 1918, הוקמה הרפובליקה הפולנית העצמאית. ב-1921, לאחר המלחמה הפולנית-סובייטית, נחתם הסכם ריגה, שבו נקבע גבולה המזרחי של פולין. בהסכם חולק חבל ווהלין כך שרובו, לרבות קרמניץ, עבר לידי פולין. ברפובליקה הפולנית התקיים משטר קפיטליסטי, שהנהיג יוזמה פרטית ומסחר חופשי, בניגוד למשטר הסובייטי שהונהג באותה עת ביתר חלקי אוקראינה. בתקופה זאת נודעה העיר ברחבי פולין בשל בית הספר התיכון המעולה שלה.

בפרוץ מלחמת העולם השנייה עברה ממשלת פולין במנוסתה מוורשה לקרמניץ. בעקבות זאת הפציץ הלופטוואפה את העיר ב-12 בספטמבר 1939, וטבח באזרחים בירי ממקלעי המטוסים. 31 אנשים נהרגו בהתקפה ו-77 נפצעו; 27 בניינים נהרסו. מקרמניץ עברה הממשלה הפולנית לרומניה.

בעת שפלש הוורמאכט לפולין, נכנס הצבא האדום למזרח פולין עד לנהר הבוג המערבי, בהתאם להסכם ריבנטרופ-מולוטוב שבין ברית המועצות וגרמניה. חבל ווהלין סופח לברית המועצות וקרמניץ נמצאה בשלטון סובייטי.

הסובייטים הנהיגו בווהלין את משטרם הכלכלי, האוסר מסחר חופשי ואת משטר הדיכוי של הנ.ק.ו.ד.. עם ראשית פלישת הנאצי] לברית המועצות ביוני 1941, במבצע ברברוסה, נכבשה ווהלין על ידי הוורמאכט, וקרמניץ נמצאה תחת שלטון הדיכוי הנאצי.

עם התהפכות גלגל המלחמה שבו הסובייטים וכבשו את ווהלין בשנת 1944. העיר קרמניץ נכללה בתחומי ברית המועצות עד להתפרקותה בשנת 1991 וכינון הרפובליקה העצמאית של אוקראינה.

בשנת 2004 נמנו בקרמניץ 21,880 תושבים.

יהודי קרמניץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יהודים נזכרו לראשונה בכתובים בקרמניץ בשנת 1438. הקהילה גדלה בהתמדה ושגשגה במאה ה-16 ובראשית המאה ה-17. בוועד ארבע הארצות, האספה אשר שימשה במשך כמאתיים שנים, בין השנים 1580 ל-1764 כמוסד המרכזי העליון של יהדות מזרח אירופה, נכללה קהילת קרמניץ בנציגות חבל ווהלין. הקהילה נפגעה קשות בימי פרעות ת"ח ות"ט בין השנים 16481649 עת נרצחו בה וביתר ערי אוקראינה יותר ממאה אלף יהודים. בתים רבים נהרסו ויהודים רבים ברחו. קהילת קרמניץ לא חזרה כבר לימי שגשוגה. כשעברה העיר לשלטון רוסי בשנת 1793, היא לא הייתה אלא קהילה של רוכלים ובעלי מלאכה זעירים.

הקהילה השתקמה בהדרגה, ובסוף המאה ה-18 הייתה לאחד ממרכזי תנועת ההשכלה במזרח אירופה. בסוף המאה ה-19 היו יהודי קרמניץ פעילים בחיי הכלכלה של העיר, בעיקר בתעשיית הניר, בנגרות ובסנדלרות. הם שיווקו את תוצרתם ביתר ערי רוסיה ופולין. בתקופת השלטון הפולני, בראשית שנות ה-30 ראו אור בקרמניץ שני כתבי עת בשפת יידיש שהתמזגו בשנת 1935 לשבועון בשם "קרעמניץ לעבען" (חיי קרמצניץ).

עד 1939 פעלו בעיר הגימנסיה העברית "תרבות", גן ילדים עברי, תלמוד תורה ובית ספר מקצועי של רשת "אורט".

בפרוץ מלחמת העולם השנייה, בעת שפלשו הנאצים לפולין, נכנס הצבא האדום למזרח פולין עד לנהר הבוג וקרמניץ נמצאה בשלטון סובייטי. הסובייטים אסרו מסחר חופשי דבר שפגע קשות בפרנסתם של יהודי העיר וכן אסרו על כל פעילות לאומית יהודית, ציונית, פוליטית ותרבותית.

יהודים מפורסמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערב מלחמת העולם השנייה התגוררו בקרמניץ 8,000 יהודים. עם ראשית פלישת הנאצים לברית המועצות, ביוני 1941 נכבשה ווהלין על ידי הוורמאכט. קרמניץ נכבשה על ידי הנאצים ב-1 ביולי 1941. כ-800 יהודים נרצחו בימים הראשונים לכיבוש בידי אנשי המשטרה האוקראינית, שהאשימו את היהודים ברצח אסירים אוקראינים בידי האנ קה וה דה קודם לנסיגתם. קבוצה של אנשי אינטלגנציה יהודית רוכזה, כביכול לעבודה, והוצאה אל מחוץ לעיר שם נרצחה.

ב-1 במרץ 1942, רוכזו כ-9,340 יהודי קרמניץ ועיירות הסביבה לגטו. תושבי הגטו חיו בתנאי מצוקה קשים של רעב ומחלות וסבלו ממחסור קשה במים. התמותה בגטו הייתה בשעור של 12-10 אנשים ליום. קבוצה של כ-1500 יהודים כשירים הוצאו לעבודות כפיה.

ב-1 במרץ 1942, רוכזו כ-9,340 יהודי קרמניץ ועיירות הסביבה לגטו. תושבי הגטו חיו בתנאי מצוקה קשים של רעב ומחלות וסבלו ממחסור קשה במים. התמותה בגטו הייתה בשעור של 12-10 אנשים ליום. קבוצה של כ-1,500 יהודים כשירים הוצאו לעבודות כפיה.

בחודשי אוגוסט - אוקטובר 1942, בוצע החיסול הרצוף והעיקרי של יהדות ווהלין בערים השונות במקביל וקרמניץ בכללן.

ב-9 באוגוסט 1942 הוציאו הגרמנים מן הגטו כ-1,500 עובדים, כולל עובדי היודנראט והשוטרים היהודים.

למחרת, ב-10 באוגוסט, רוכזו יהודי קרמניץ הנותרים, הובלו אל מחוץ לגטו והוצאו להורג בירי אל תוך בורות, ליד תחנת הרכבת של העיר. מנהיג הציונים בקרמניץ בנימין לנדסברג שם קץ לחייו.

בתקופה שלפני ההשמדה התארגנה בגטו קבוצת מחתרת של צעירים יהודים, שהשיגה, בעזרתם של פולנים, כלי נשק, רימוני יד ומסמכי זהות "אריים" מזויפים. תוכניתם הייתה לצאת מן הגטו ערב האקציה - הריכוז להשמדה, ולתקוף את הגרמנים מבחוץ, כדי למנוע מהם לחדור לגטו ולאחר הקרב להתאסף ולפעול כקבוצת פרטיזנים. ב-9 באוגוסט, ערב האקציה הוטל במפתיע מצור על הגטו והם לא הצליחו לצאת ממנו. כשהחלה למחרת הוצאת היהודים מהגטו, הם פתחו בקרב. ביום הראשון למאבק נהרגו 6 שוטרים גרמנים ואוקראינים. ביום השני נהרגו 10 וביום השלישי החלו הצעירים בהצתת בתי הגטו. הגטו בער עד 18 באוגוסט עד שבתיו נשרפו כליל.

רק 20 מיהודי קרמניץ נותרו בחיים לאחר השואה.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • פנקס קרמניץ - ספר זיכרון. הוצאת ארגון עולי קרמניץ בישראל, 1954.
  • שמואל ספקטור, שואת יהודי ווהלין, הוצאת יד ושם, 1986.
  • יצחק ארד תולדות השואה - ברית המועצות והשטחים המסופחים. הוצאת יד ושם, 1984.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]