גרנד פרי ברזיל
| ענף | מרוץ מכוניות |
|---|---|
| תאריך ייסוד |
1972  |
| ארגון מפעיל |
הפדרציה הבין-לאומית לרכב |
| עיר מארחת | סאו פאולו |
| זוכה |
 ג'ורג' ראסל (מרצדס) |
| הכי הרבה זכיות |
נהגים:  אלן פרוסט (6) יצרנים: מקלארן (12) |
| קואורדינטות | 23°42′04″S 46°41′49″W / 23.701°S 46.697°W |
 | |
_track_map.svg) | |
| מסלול אינטרלאגוס בסאו פאולו מארח את המירוץ החל מ־1990. | |
  | |
גרנד פרי ברזיל (בפורטוגזית: Grande Prêmio do Brasil), הנערך כיום תחת השם גרנד פרי סאו פאולו (בפורטוגזית: Grande Prêmio de São Paulo), הוא מרוץ גרנד פרי המתקיים בברזיל מאז 1972, והחל מ־1990 הוא מתקיים במסלול אינטרלאגוס בסאו פאולו.
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
אינטרלאגוס, סאו פאולו (1972–1980)[עריכת קוד מקור | עריכה]
הגרנד פרי הברזילאי נערך לראשונה בעונת 1972, אך לא כחלק מאליפות העולם. בדומה למסלולים אחרים ברחבי העולם, מרוץ זה נועד להוכיח ל־FIA שמסלול אינטרלאגוס כשיר לארח גרנד פרי בטרם יהפוך למרוץ מן המניין בלוח השנה של פורמולה 1. בדומה למסלולים נוספים באמריקה הלטינית שאירחו מרוצי גרנד פרי, כמו המסלולים במקסיקו סיטי ובואנוס איירס, אינטרלאגוס היה, ועודנו, ממוקם בליבה של שכונה עירונית בעיר גדולה. אמרסון פיטיפלדי, יליד העיר סאו פאולו, זכה בפול פוזישן ואף הוביל ברוב המרוץ לשמחת הקהל, אך נאלץ לפרוש חמש הקפות לסיום לאחר תאונה, כשהוא מעניק את הניצחון ליריבו הארגנטינאי קרלוס ראוטמן.[1] בשנה שלאחר מכן נכלל המרוץ באליפות הפורמולה 1, ופיטיפלדי, הגיבור המקומי ואלוף העולם המכהן, ניצח בו כאשר הוא מוביל בכל ההקפות.[2] פיטיפלדי הוסיף וניצח גם בשנה הבאה בתנאים גשומים מעמדת הפול פוזישן,[3] וב־1975 ניצח קרלוס פייס, גם הוא יליד העיר, כשהוא מוביל על פיטיפלדי במקום השני, מה שהשלים 1–2 מקומי.[4] ב־1976 הגרנד פרי הברזילאי פתח לראשונה את אליפות העולם, לאחר שהגרנד פרי הארגנטינאי בוטל מסיבות פוליטיות, ואלוף העולם ניקי לאודה ניצח בו עם הפרארי שלו, ניצחון ראשון מבין שלושה רצופים לקבוצה האיטלקית.[5] קרלוס ראוטמן ניצח בשנית ב־1977,[6] אך בעקבות תלונותיהם של הנהגים על המסלול המחוספס, המרוץ של 1978 הועבר למסלול ג'קרפגואה בריו דה ז'ניירו. ראוטמן ניצח שם בפעם השנייה ברציפות עם צמיגי מישלן, במה שהיה לניצחון הראשון של יצרנית הצמיגים הצרפתית, כשהוא מקדים את פיטיפלדי, חביב הקהל, ולאודה, אלוף העולם המכהן.[7]
המרוץ שב לסאו פאולו לקראת העונה הבאה לאחר עבודות שדרוג ניכרות, וז'אק לאפיט ניצח בו, לאחר שניצח גם בארגנטינה שבועיים קודם לכן.[6] לאחר 1978 המרוץ היה עתיד להתקיים בסאו פאולו ובריו דה ז'ניירו לסירוגין, אך לקראת 1980 חלקים מהמסלול בג'קרפגואה, שנבנה על אדמה ביצתית, החלו לשקוע, ופני השטח של המסלול ניזוקו בצורה קשה, ולכן המרוץ התקיים באינטרלאגוס שחזר לארח את הגרנד פרי שנה מוקדם מן הצפוי ובטרם נסלל מחדש. המכוניות של אותה שנה נטו להיות קופצניות, מה שהפך את מסלול אינטרלאגוס המשובש לבלתי נסבל עבור הנהגים. המסלול היה כה מחוספס עד שמספר מכוניות סבלו מתקלות מכניות בשל כך, מה עוד שתנאי הבטיחות לא היו מספיקים ועוררו את תרעומתם של הנהגים. ג'ודי שכטר, אלוף העולם, ניסה למנוע מהמרוץ להתקיים אך נכשל בכך, ורנה ארנו הצרפתי ניצח בו.[8] במהלך שנות השבעים אוכלוסיית סאו פאולו כמעט הכפילה את עצמה והאזור סביב המרוץ הפך לצפוף ומוזנח יותר ויותר, דבר שעמד בניגוד לתדמיתו הזוהרת של הקרקס הנודד. מארגני האליפות החליטו בסופו של דבר כי בנוסף לבעיותיו של המסלול, ריו דה ז'ניירו היפה מתאימה יותר לאליפות היוקרתית, והגרנד פרי הברזילאי עבר לג'קרפגואה עד סוף שנות השמונים.[9]
ג'קרפגואה, ריו דה ז'ניירו (1981–1989)[עריכת קוד מקור | עריכה]
עונת 1980 הייתה עונתו האחרונה של פיטיפלדי באליפות, ובאותה שנה הגיע הכוכב העולה נלסון פיקה, יליד ריו דה ז'ניירו, למקום השני באליפות בשנתו השנייה בלבד בפורמולה 1. עובדה זו, כמו גם מצבו העלוב של מסלול אינטרלאגוס וסביבתו, גרמו לגרנד פרי הברזילאי להישאר בריו לאורך כל שנות השמונים. מסלול ג'קרפגואה נבנה על אדמה ביצתית ושטוחה, בשונה מאינטרלאגוס שהפרש הגובה בו עומד על 43 מטרים,[10] אך בדומה לו, ג'קרפגואה הוא מסלול תובעני עם פניות ארוכות ומהירות ושחיקת צמיגים גבוהה. באופן מסורתי, הגרנד פרי הברזילאי היה אחד מהסיבובים הראשונים של האליפות ולאורך כל שנות השמונים הוא התקיים תמיד במרץ או תחילת אפריל, סוף עונת הקיץ בברזיל, ובגלל מזג האוויר הטרופי של ריו רוב המרוצים בג'קרפגואה נערכו בטמפרטורות גבוהות ולחות גבוהה. מסיבות אלו הגרנד פרי בריו היה קשה ומתיש במיוחד, וראה לא אחת נהגים שפרשו מהמרוץ בשל תשישות, מחזה נדיר במסלולים אחרים.
ב־1981 לקח ראוטמן את ניצחונו הרביעי והאחרון בגרנד פרי הברזילאי, לאחר שהתעלם מהוראות קבוצתו, ויליאמס, לתת לחברו לקבוצה אלן ג'ונס לעבור.[9] בשנה הבאה היצרניות הקטנות (שהיו מאוגדות בארגון FOCA), שהשתמשו במנוע פורד משנת 1967, התקשו להתמודד עם מנועי הטורבו של היצרניות הגדולות: פרארי, אלפא רומיאו ורנו, ועקב כך ניסו לנצל פרצה בתקנות על מנת להתחרות עם רכב קל יותר מהמותר (הקבוצות הוסיפו מיכלי מים על מנת לעמוד בתקנות המשקל, בטענה כי המים משמשים לקירור הבלמים, אך המכוניות נפטרו מהמים כבר בשלבים הראשונים של המרוץ). אלוף העולם והגיבור המקומי נלסון פיקה בברבהאם וקקה רוזברג בויליאמס סיימו במקום הראשון והשני בהתאמה בעזרת התחכמות זו, אך רנו, שנהגה אלן פרוסט סיים במקום השלישי, מחתה, ופיקה ורוזברג נפסלו, מה שהעניק לפרוסט את הניצחון. קבוצות FOCA החרימו בהמשך את הגרנד פרי של סן מרינו, מה שהיווה את שיאה של המלחמה בינם לבין FIA (אנ'). במירוץ זה פרש ריקארדו פטרזה עקב תשישות.[11]
ב־1983 ניצח נלסון פיקה לראשונה בגרנד פרי הביתי שלו, רוזברג זכה בפול פוזישן וסיים שני, אך נפסל בשנה השנייה ברציפות. משום מה, הנהגים הבאים לא קודמו בהתאם, כך שאיש לא סיים במקום השני באופן רשמי במרוץ זה.[12] הגרנד פרי של 1984 היה גם הופעת הבכורה באליפות של נהג ברזילאי צעיר, איירטון סנה, שלרוע מזלו גם הפך לפרישה הראשונה של העונה, כאשר מנועו כשל בהקפה השמינית. פרוסט, כעת במקלארן, ניצח את המרוץ וגם את זה שלאחריו. ב־1986 זינק סנה מפול פוזישן, אך סיים במקום השני לאחר בן ארצו פיקה. פרוסט הוסיף וניצח בשנתיים הבאות (1987 ו־1988), והשלים חמישה ניצחונות בג'קרפגואה, מה שהעניק לו את הכינוי "מלך ריו". הניצחון ב־1988 הושג במרוץ בולט במיוחד: סנה, בהופעתו הראשונה עבור מקלארן, זכה בפול פוזישן, על פני נייג'ל מנסל בויליאמס וחברו לקבוצה פרוסט, אך בהקפת החימום נשברה לו ידית ההילוכים והוא נאלץ לזנק במכונית החילופית מהפיט ליין. עם תחילת המרוץ, פרוסט נתן את אחת ההקפות הראשונות המפורסמות ביותר שלו, כשהוא מוביל ב־2 שניות על מנסל לאחר הקפה אחת, וסנה בנהיגה מרשימה עלה עד למקום השני לאחר 20 הקפות בלבד. אך לאחר 31 הקפות הוצא הדגל השחור לסנה, בטענה שהחלפת הרכב הייתה בלתי חוקית, והוא נאלץ לפרוש. פרוסט ניצח לאחר שהוביל לאורך כל המרוץ, על פני גרהרד ברגר בפרארי ופיקה, אלוף העולם, בלוטוס.[13] המרוץ של 1989 היה האחרון שנערך בריו; נייג'ל מנסל ניצח בו במרוץ הבכורה שלו עבור פרארי. סנה זינק מפול פוזישן, אך איבד את ההובלה כבר בזינוק, לאחר שהתנגש בגרהרד ברגר. ברנד שניידר ואדי צ'יבר התנגשו זה בזה, צ'יבר התמוטט פעמיים כאשר יצא ממכוניתו, עקב התנאים הקשים.[14]
חזרה לאינטרלאגוס (1990–הווה)[עריכת קוד מקור | עריכה]
במחצית השנייה של שנות השמונים דרך כוכבו של איירטון סנה, יליד סאו פאולו, והוא זכה לפופולריות עצומה בברזיל ומחוצה לה. מסיבה זו השקיעה עיריית סאו פאולו 15 מיליון דולר בשיפוץ מסלול אינטרלאגוס, כולל הסרה של חלק גדול מהפניות והחלקה של אחרות. בסך הכול המסלול איבד שלוש ישורות ומספר הפניות הופחת מ־26 ל־15 בלבד, אורך המסלול קוצץ מ־7.874 ק"מ ל־4.325 ק"מ. הגרנד פרי חזר לאינטרלאגוס ב־1990, ושם הוא מתקיים עד היום. מסלול אינטרלאגוס המשודרג אירח כמה מהמרוצים הטובים והזכורים ביותר בהיסטוריה של פורמולה 1, והוא נחשב לאחד המסלולים המרגשים והמאתגרים ביותר בלוח השנה של האליפות.[15]
בגרנד פרי הראשון שנערך באינטרלאגוס המשודרג זכה סנה בפול פוזישן, אך איבד את ההובלה בהקפה ה־41 לחברו לשעבר לקבוצת מקלארן, אלן פרוסט, כעת בפרארי, לאחר שהתנגש בסאטורו נאקג'ימה ונאלץ להחליף את אפו. פרוסט קטף את הניצחון בפעם השישית בברזיל וה-40 בכלל (שיא באותו זמן), כשהוא מקדים את גרהרד ברגר וסנה. הקהל באינטרלאגוס לא חיבב את הניצחון; אירוע הגרנד פרי היפני חמישה חודשים קודם לכן, בו סנה נפסל והפסיד בשל כך את האליפות לפרוסט, היה צרוב בתודעתם של אוהדים ברזילאים רבים שטענו לשחיתות מצידה של FIA ושל נשיאה, ז'אן-מארי בלסטר. ב־1991 ניצח סנה סוף סוף לפני הקהל הביתי. הוא זכה בפול פוזישן כדרכו והוביל לאורך כל המרוץ, אך לקראת סיום הוא איבד הילוכים במהירות ונאלץ להישאר על הילוך שישי בפניות המהירות. סנה הצליח לשלוט במכונית ולהדוף את התקפתו של ריקארדו פטרזה בויליאמס במאמץ אדיר וחצה את קו הסיום כשהוא צורח מהתרגשות, אך נאלץ לקבל סיוע לצאת ממכוניתו מרוב תשישות. המרוץ של 1992 עמד בסימן עליונות מוחלטת של ויליאמס, נייג'ל מנסל ניצח כשהוא מוביל בפער של הקפה על כל אחד אחר, מלבד חברו לקבוצה פטרזה. מיכאל שומאכר הצעיר בבנטון השלים את הפודיום. 1993 היה מרוץ כאוטי וגשום לפרקים. פרוסט, כעת בויליאמס, הוביל מפול פוזישן, אך החליק והתרסק עם התחזקות הגשם. סנה ניצל את התנאים המשתנים, עקף את דיימון היל בויליאמס הנותרת וניצח את המרוץ. המרוץ הבא נשלט במידה רבה על ידי סנה, כעת בויליאמס הדומיננטית, ושומאכר. סנה השיג את הפול פוזישן, אך שומאכר עקף אותו בפיט, ולבסוף איבד שליטה והתרסק. היה זה הראשון מבין שלושה מרוצים רצופים בהם זינק סנה מפול פוזישן לצד שומאכר, התרסק, והעניק לשומאכר את הניצחון. הפעם השלישית תגבה את חייו.
מנצחים בגרנד פרי[עריכת קוד מקור | עריכה]
ניצחונות לפי נהג[עריכת קוד מקור | עריכה]
להלן רשימת הנהגים שניצחו את המרוץ פעמיים או יותר.
- נהגים המופיעים בכתב מודגש עדיין פעילים
- מרוצים המופיעים ברקע ורוד לא היו חלק מאליפות פורמולה 1
| ניצחונות | נהג | שנים |
|---|---|---|
| 6 | אלן פרוסט
|
1982, 1984, 1985, 1987, 1988, 1990 |
| 4 |  קרלוס ראוטמן
|
1972, 1977, 1978, 1981 |
 מיכאל שומאכר
|
1994, 1995, 2000, 2002 | |
| 3 | סבסטיאן פטל
|
2010, 2013, 2017 |
| לואיס המילטון
|
2016, 2018, 2021 | |
| 2 |  אמרסון פיטיפלדי
|
1973, 1974 |
| נלסון פיקה
|
1983, 1986 | |
| נייג'ל מנסל
|
1989, 1992 | |
 איירטון סנה
|
1991, 1993 | |
 מיקה הקינן
|
1998, 1999 | |
 חואן פבלו מונטויה
|
2004, 2005 | |
| פליפה מאסה
|
2006, 2008 | |
 מארק ובר
|
2009, 2011 | |
| ניקו רוזברג
|
2014, 2015 | |
 מקס ורסטאפן
|
2019, 2023 | |
| מקור:[6] | ||
ניצחונות לפי קבוצה[עריכת קוד מקור | עריכה]
להלן רשימת היצרנים שניצחו את המרוץ פעמיים או יותר.
- יצרנים המופיעים בכתב מודגש עדיין פעילים
- מרוצים המופיעים ברקע ורוד לא היו חלק מאליפות פורמולה 1 (1928–1984)
| ניצחונות | יצרן | שנים |
|---|---|---|
| 12 | מקלארן
|
1974, 1984, 1985, 1987, 1988, 1991, 1993, 1998, 1999, 2001, 2005, 2012 |
| 11 |  פרארי
|
1976, 1977, 1978, 1989, 1990, 2000, 2002, 2006, 2007, 2008, 2017 |
| 6 | ויליאמס
|
1981, 1986, 1992, 1996, 1997, 2004 |
 רד בול
|
2009, 2010, 2011, 2013, 2019, 2023 | |
| מרצדס
|
2014, 2015, 2016, 2018, 2021, 2022 | |
| 3 | ברבהאם
|
1972, 1975, 1983 |
| 2 | רנו
|
1980, 1982 |
| בנטון
|
1994, 1995 | |
| מקור:[6] | ||
ניצחונות לפי שנה[עריכת קוד מקור | עריכה]
- מרוצים המופיעים ברקע ורוד לא היו חלק מאליפות פורמולה 1
- מאז 2021 המירוץ נערך תחת השם "הגרנד פרי של סאו פאולו"
- ^ נלסון פיקה וקקה רוזברג סיימו במקום הראשון והשני בהתאמה, אך נפסלו לאחר המירוץ מאחר שמכוניתם הייתה מתחת המשקל המותר.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ "1972 Brazilian Grand Prix race report". MotorSport. במאי 1972. נבדק ב-2023-10-21.
{{cite journal}}: (עזרה) - ^ "1973 Brazilian Grand Prix race report". MotorSport. במרץ 1973. נבדק ב-21 באוקטובר 2023.
{{cite journal}}: (עזרה) - ^ "1974 Brazilian Grand Prix race report". MotorSport. במרץ 1974. נבדק ב-2023-10-21.
{{cite journal}}: (עזרה) - ^ "1975 Brazilian Grand Prix race report". MotorSport. במרץ 1975. נבדק ב-2023-10-21.
{{cite journal}}: (עזרה) - ^ "1976 Brazilian Grand Prix race report". MotorSport. במרץ 1976. נבדק ב-2023-10-21.
{{cite journal}}: (עזרה) - ^ 1 2 3 4 5 "Brazilian GP". ChicaneF1. ארכיון מ-14 בספטמבר 2021. נבדק ב-14 בספטמבר 2021.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "1978 Brazilian Grand Prix - RACE RESULT". formula1.com. נבדק ב-21 באוקטובר 2023.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "1980 Brazilian Grand Prix race report". MotorSport. במרץ 1980. נבדק ב-2023-10-21.
{{cite journal}}: (עזרה) - ^ 1 2 "1981 Brazilian Grand Prix race report". MotorSport. בינואר 1981. נבדק ב-2023-10-21.
{{cite journal}}: (עזרה) - ^ "Highs and lows - which F1 track has the most elevation changes?". formula1.com. נבדק ב-24 באוקטובר 2023.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "1982 Brazilian Grand Prix race report". MotorSport. באפריל 1982. נבדק ב-2023-10-24.
{{cite journal}}: (עזרה) - ^ Haggan, Mark. "The Formula One race where no one finished second". markhaggan.com. נבדק ב-25 באוקטובר 2023.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "1988 Brazilian Grand Prix race report". MotorSport. במאי 1988. נבדק ב-2023-10-25.
{{cite journal}}: (עזרה) - ^ "1989 Brazilian GP race report". MotorSport. במאי 1989. נבדק ב-2023-10-25.
{{cite journal}}: (עזרה) - ^ "'Interlagos always produces spectacular races'". BBC. 23 בנובמבר 2012. נבדק ב-2023-11-01.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Cooper, Adam (25 ביולי 2020). "Angry Brazilian GP promoter hits out at F1 over 2020 cancellation". Motorsport.com. ארכיון מ-14 בספטמבר 2021. נבדק ב-14 בספטמבר 2021.
{{cite web}}: (עזרה)