החקלאות בישראל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף חקלאות בישראל)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אריזת פירות הדר בחדרה, קודם הקמת המדינה

החקלאות בישראל היא תעשייה מפותחת מאוד. ישראל היא יצואנית גדולה של תוצרת טרייה, ומובילה עולמית בטכנולוגיות חקלאיות, זאת על אף נתוני פתיחה ירודים במיוחד עבור תעשייה חקלאית מפותחת. יותר ממחצית משטחה של ישראל הוא מדבר שבו יורדים פחות מ-200 מ"מ גשם בשנה. ישראל גם לא התברכה במקורות מים רבים או במאגרים עשירים של מי תהום. עובדה זו מונעת אפשרות לגידולים חקלאיים ללא השקיה מלאכותית. בנוסף האקלים היבש והצחיח כמו גם הטופוגרפיה ההררית לא תורמים אף הוא לחקלאות. רק 20% משטחי הקרקע ראויות לעיבוד באופן טבעי.[1][2]

החקלאות כיום מייצגת 2.5% מהתמ"ג הכולל, ו-3.6% ביצוא. החקלאים בישראל מהווים רק 3.7% מכוח העבודה הכללי, ולמרות זאת ישראל מייצרת 95% מצרכי המזון במדינה, ומשלימה את החסר באמצעות יבוא של דגנים, בוטנים, בשר, קפה, קקאו וסוכר.

בישראל ישנם שני סוגים ייחודיים של יישובים חקלאיים: הקיבוץ והמושב, אשר פותחו בידי יהודים מכל רחבי העולם שעלו לארץ והחלו במפעל החלוצי.

סקירה היסטורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

התפתחותה של החקלאות המודרנית קשורה באופן הדוק לתנועה הציונית ולהגירה היהודית לארץ ישראל בסוף המאה ה-19. במהלך אותה תקופה נרכשו קרקעות רבות בארץ ישראל על ידי יהדות העולם. בכל רחבי העולם שלשלו יהודים מטבעות לתוך "הקופסאות הכחולות" של קק"ל עבור רכישת קרקעות בארץ ישראל שנקנו בידי החלוצים שעלו לארץ.

גדיד תמרים בישראל

הסביבה הטבעית בארץ ישראל במהלך השלטון העות'מאני הייתה קשה, בניגוד לקרקע הפורייה ברוסיה אליה היו רגילים העולים, קרקעות אלו היו לרוב צחיחות למחצה. הגליל היה ביצתיהרי יהודה היו סלעיים, ואזור הנגב בדרום הארץ היה מדברי. בנוסף, רוב העולים לא היו בעלי ניסיון קודם בחקלאות. התנאים התברואתיים היו עלובים גם הם. באותה העת מחלת המלריה הייתה נפוצה ביותר, וכך גם מחלות הטיפוס והכולרה. החלוצים פעלו רבות לפינוי שדות טרשים, בניית טרסות, ניקוז ביצות, ייעור מחודש, עצירת סחף קרקעות, ופעילויות נוספות אשר נועדו להפוך את הקרקע לפוריה.

במדינת ישראל הצעירה של אמצע המאה ה-20, החקלאות הייתה מזוהה עם ההתיישבות. בנוסף לצורך להאכיל את האוכלוסייה שהכפילה ושילשה את מספרה תוך שנים אחדות, החקלאות היוותה פתרון לצורך לחזק את גבולות הארץ, שהותוו מחדש בסיומה של מלחמת העצמאות, וליישב אזורי ספר. כתוצאה מכך, פיתוח החקלאות היווה מטרה ראשונית במעלה. בקרב מוסדות השלטון, העיסוק בחקלאות הפך לערך בפני עצמו, והחקלאים נהנו ממעמד חברתי ופוליטי ראשון במעלה. המשאבים הציבוריים, שהופנו לצורך הקמת יישובים, הכנת תשתיות, פיתוח מפעלי מים והשקיה, והקמת מערך מחקר והדרכה, היו בשיעורים חסרי תקדים יחסית למקורות של המשק באותן שנים. כך, הוכפלו שטחי העיבוד תוך שנים בודדות, מספר המועסקים הוכפל תוך עשר שנים, ומלאי ההון והתפוקה הוכפלו תוך חמש שנים.

מאז קבלת העצמאות ב-1948, השטח הכולל המעובד גדל מ-408,000 דונם (1,650 קילומטר רבוע) ל-1,070,000 דונם (4,300 קילומטר רבוע), ואילו מספרם של יישובים חקלאיים גדל מ-400 ל-725. הייצור החקלאי התרחב פי 16 - פי שלוש יותר מאשר הגידול באוכלוסייה.

מטע לימון בגליל

המחסור במים היווה מאז ומתמיד בעיה רצינית במדינה. גשם יורד בישראל רק בין ספטמבר לאפריל, ומתחלק בצורה לא שווה בכל רחבי הארץ, מ-70 סנטימטרים (28 אינץ') בצפון, ועד 2 סנטימטרים בלבד (פחות מ-1 אינץ') בדרום. מקורות המים המתחדשים הם כ-5.6 מיליארד רגל מעוקב (160,000,000 m3) לשנה, ו-75% מהם משמשים לחקלאות. מסיבות אלו, רוב מקורות המים המתוקים של ישראל כבר השתלבו במוביל הארצי, המשמש לוויסות אספקת המים בארץ ומאפשר ניצול יעיל של מקורות המים והעברתם מהצפון הגשום אל המרכז והדרום הדלים במים.

חשיבותה של החקלאות במשק הישראלי פחתה לאורך השנים. בעיקר עקב מיצוי פוטנציאל הגידול בשטחי הקרקע המעובדים, אך גם בעקבות העובדה שהחקלאות הצליחה לספק את מרבית צורכי המזון של המדינה. בסוף שנות השבעים, עם המהפך הפוליטי ועליית ממשלות הימין, חל פיחות חד במעמדן של ההתיישבות והחקלאות, שבא לידי ביטוי פומבי בנאומי הבחירות של מנחם בגין. המדיניות הכלכלית הקטינה באופן חד את התמיכות בחקלאות ואת התכנון המרכזי של הענף, וכתוצאה מכך חל שינוי מגמה בהכנסות החקלאים, שהחלו לרדת בהדרגה ואף נהיו פחות יציבות משנה לשנה.

בשנת 1979, היותה החקלאות כבר פחות מ-6% מהתמ"ג, ב-1985 5.1%, ב-1991 2.7%, וכיום, רק 1.7%. בשנת 1995, היו 43,000 משקים בגודל ממוצע של 13.5 דונם, כאשר 19.8% מהם היו קטנים יותר מדונם אחד, 75.7% היו בגודל של 1 עד 9 דונם , 3.3% היו בין 10 ל-49 דונם, 0.4% היו בין 50 ל 190 דונם, ורק 0.8% היו גדולים יותר מ-200 דונם.

כמו במדינות רבות - גם בישראל משקלה של החקלאות בכלכלה ירד במיוחד במהלך שני העשורים האחרונים, מ-2.7% מן התל"ג בשנת 1991 ל-1.7% בשנת 2011. לעומת זאת קיימת עלייה מרשימה בפריון ובתפוקה החקלאית. עלייה זו גבוהה בהשוואה לכל סקטור יצרני אחר במדינה במהלך אותה תקופה, ואף בהשוואה למדינות רבות בעולם, במיוחד בשנים 1999 - 2006 בהן התייעל מאוד השימוש בכוח אדם ונרשמה עלייה בייצור.

סוגי משקים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שדות סביב הקיבוצים דגניה א' ו-ב'

רוב החקלאות של ישראל מבוססת על עקרונות של שיתוף פעולה שהתפתחו במדינה בתחילת המאה העשרים. שתי צורות ייחודיות של יישובים חקלאיים הם: הקיבוץ, קהילה קולקטיבית שבה אמצעי הייצור הם בבעלות משותפת של כל אחד מהחברים בקהילה; והמושב, כפר חקלאי שבו כל משפחה מחזיקה בית משלה ושטח קרקעי המעובד על ידה, כאשר הרכישה והשיווק מתבצעים בשיתוף פעולה. שני הקהילות סיפקו אמצעי לא רק במטרה להגשים את חלומם של החלוצים להקים קהילות המבוססות על ערכים של שוויון חברתי וסוציאלי, שיתוף פעולה ועזרה הדדית, אלא גם כדי למקסם את התפוקה החקלאית ולייעל את דרך הייצור וההפצה. כיום 76% מן התוצרת הטרייה של המדינה (הן זו המיוצרת בקיבוצים והן זו שבמושבים) מיועדת ליצוא, כמו גם מוצרי מזון מעובדים רבים אחרים.

תוצרת חקלאית[עריכת קוד מקור | עריכה]

גידולים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שדות ליד צפת

בשל הגיוון של הקרקע והאקלים ברחבי הארץ, ישראל מסוגלת לגדל מגוון רחב של גידולים. גידולי שדה בארץ כוללים חיטהסורגום ותירס. מתוך 215,000 דונם של קרקע, 156,000 דונם מהם הם גידולי חורף.

מיני הפירות והירקות המגודלים בארץ כוללים מיני הדרים, אבוקדו, קיווי, גויאבה ומנגו, ענבים מכרמים הממוקמים על מישור החוף של הים התיכון, עגבניות, מלפפונים, פלפלים וקישואים הגדלים בכל רחבי הארץ, מלונים הגדלים בחודשי חורף בעמקים. פירות סובטרופיים בארץ כוללים בננות ותמרים, ואילו בגבעות הצפוניות גדלים תפוחים, אגסים ודובדבנים. כמו כן, ענבי כרמים בישראל מצויים בכל רחבי הארץ, ותעשיית היין במדינה, הכוללת יינות מיקבים ותיקים, יקבים מסחריים גדולים וקטנים ויקבי בוטיק מייצאת כיום לכל רחבי העולם.

בסוף המאה ה-20 ענף הכותנה היווה את רוב החקלאות הצמחית בארץ. כיום הענף הצטמק, אך מאידך הוא השתכלל, הן בזנים והן במיכון. בשנת 1997, סיבי כותנה בשווי של 107 מיליון $ גדלו בישראל כשרובם נמכרו מראש על סמך חיזוי עתידי של השוק. היבול גדל על 28,570 דונם של קרקע, כאשר בכולם ההשקיה הייתה מבוססת על מערכות השקיה מטפטפות, פרי פיתוח ישראלי.

בעלי חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – משק החלב בישראל
דיג בישראל

ענף החלב מהווה חלק אינטגראלי מן הכלכלה המקומית והינו ענף המזון הגדול ביותר בישראל במונחים כספיים.

דייגים בכנרת - בין 1890–1900. התמונה נצבעה בטכניקת פוטוכרום

הענף מהווה כ-10% מסך ערך התפוקה החקלאית בישראל.[3]

למרות תנאי מזג האוויר והמחסור במרחבים בארץ, תעשיית החלב בישראל היא מובילה עולמית במיקסום התפוקה המיוצרת מפרה אחת. תנובת החלב של פרות בישראל היא הגבוהה ביותר ביחס לכל בעל חי אחר בעולם, עם ממוצע של 10,208 קילוגרמים (כ-10,000 ליטרים) של חלב מפרה אחת בשנת 2009, על פי נתונים שפורסמו בשנת 2011 על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בהשוואה לתפוקת הפרות בארצות הברית (9,331 קילוגרמים לפרה), יפן (7497), האיחוד האירופי (6139) ואוסטרליה (5601).[4] בשנת 2011 התנובה הממוצעת לפרה עמדה על 10,677 ק"ג לשנה,[5] ובשנת 2014 עמדה על 12,083 ק"ג חלב לשנה מפרה אחת.[6] הישג זה הוא פרי מאמץ מתמשך של מגדלי הבקר בטיפול וטיפוח עקבי של הבקר ובהקפדה על בריאותו מן הצד האחד, יחד עם השקעה רבה במחקר אינטנסיבי ומתקדם של ענף הבקר, בהקמת ספר העדר הממוחשב, בפיתוח שיטות הזנה ממוחשבות ובפיתוח טכנולוגיות חליבה מתקדמות ביותר.[2]

בשנת 2010 הסך הכולל של החלב שיוצר במדינה עמד על 1,304 מיליון ליטר חלב,[4] וב-2012 כ-1,410 מיליון ליטר חלב.[7]

כ-60% מתנובת החלב הארצית באים מלמעלה מ-180 משקים שיתופיים - קיבוצים ומושבים שיתופיים[8]. לאלה יש עדרים גדולים, המונים כל אחד בממוצע 300 פרות חולבות. כ-38% מתנובת החלב הכללית מיוצרים בכ-1,400 משקים משפחתיים, המצויים בתוך כ-135 מושבים[9].

דיג וחקלאות ימית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – דיג בארץ ישראל, חקלאות ימית

מאז ומעולם היה הדיג גורם כלכלי חשוב בארץ ישראל. עם הקמת המדינה חלה פריצה משמעותית בתחום הדיג בארץ. הוקמו קואופרטיבים לדיג על ידי דייגים מעוזבי הקיבוצים. חברת "נחשון" ההסתדרותית חידשה את פעולתה, שיפצה ספינות מודממות ורכשה ספינות חדשות. מחלקת הדיג שהוקמה במשרד החקלאות רכשה ספינות מכמורת בהולנדדנמרק ואנגליה ובשנת 1954 כבר פעלו בחופי הארץ 28 ספינות עבור הקיבוצים שדות ים, מעגן מיכאל, נווה ים וסער, המושבים מכמורת ודור וכמה קואופרטיבים.

דיג מסחרי במזרח הים התיכון היה בעבר המקור העיקרי לדיג בארץ ישראל, אך הוא ירד באופן משמעותי עקב הידלדלות מאגרי דגים, וכיום האספקה ​​של דגים טריים בישראל תלויה כמעט לחלוטין בחקלאות ימית. דגים מהכנרת כוללים אמנון הגליל, קרפיון כסוףקרפיון העשב, ברמונדי, קיפון בוריבורי אפור ועוד. דיג במים מתוקים מתבצע בכנרת בכמויות קטנות יותר. עם זאת, מנתוני אגף הדיג עולה כי בעשור הראשון של שנות האלפיים, ובייחוד בשנים 20072008 ירדה כמות הדגים בעלי הערך המסחרי בכנרת, בעיקר זו של האמנון בעשרות אחוזים מדי שנה. כך, בשנת 2008 נידוגו בכנרת 224 טונות בלבד לעומת 2,163 טונות בשנת 1998, שהיא ירידה של כ-90%.[10] להערכת רוב אנשי המקצוע הירידה נגרמת בשל הקורמורנים - עופות בר נודדים - שניזונים ממנה.[10]

חקלאות ימית בקיבוץ קטורה בנגב

כיום טכנולוגיה חלוצית נמצאת בשימוש לגידול דגים באגמים מלאכותיים במדבר הנגב. מדענים ממרכז בנג'יס לחקלאות מים באוניברסיטת בן-גוריון בנגב גילו שהמים המעט מלוחים במדבר יכולים לשמש לחקלאות שדה, חקלאות ימית ולשילוב של שניהם. מחקר זה הוביל לגידול דגים, שרימפס וסרטנים בנגב.

ישראל, הענייה במים מתוקים-שפירים, הייתה אחת המדינות הראשונות בחלק זה של העולם שהחלה לנצל מי ים לגידול מיני דגים ויצורים ימיים אחרים[11] בעלי ערך חקלאי-כלכלי. תחילת החקלאות הימית בישראל הייתה כבר בתקופת היישוב בשנות עשרים של המאה העשרים שהתפתחה מדיג לגידול דגים במים מתוקים בבריכות ומכלים ביבשה, לא באגמים. בשנת -1970, במסגרת "החברה לחקר ימים ואגמים בע"מ" (חיא"ל), הוקם באילת "מרכז לאומי לחקלאות ימית" (מלח"י). המרכז עוסק בפיתוח טכנולוגיית חקלאות ימית בבריכות ביבשה. שם, מנוצלים מי הים לגידול זני דגים ואצות, צדפות, סרטנים וקיפודי ים.

פירות וירקות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישראל היא אחת מהיצרניות והמייצאות המובילות בעולם בפירות הדר.[12] פירות אלו כוללים תפוזיםאשכוליותקלמנטינות ופומלית, שהיא הכלאה של אשכולית ופומלו שפותחה בארץ.[13]

יותר מארבעים סוגים של פירות גדלים בישראל. ומלבד ההדרים, הם כוללים אבוקדובננותתפוחיםדובדבניםשזיפיםנקטרינותענביםתמרים, מיני קקטוסיםאפרסמונים שסקים ורימונים. ישראל היא היצרנית המובילה של השסק לאחר יפן.

בשנת 1973, שני מדענים ישראלים, חיים רבינוביץ ונחום קידר מן הפקולטה למדעי החקלאות של האוניברסיטה העברית, פיתחו מגוון זנים מיוחדים של עגבניות - המבשילות בקצב איטי יותר מאשר עגבניות רגילות באקלים חם. צוות החוקרים הצליח, באמצעות הכלאות עם זני מאכל מקובלים לטפח זנים בעלי חיי מדף הארוכים ביותר בעולם, המאפשרים לקטוף את הפרי בעודו בשל ועשיר בטעם. הפרי נשאר מוצק וטרי במשך שבועיים-שלושה, ללא כל צורך בקירור.[14]

גילוי זה שינה את פני כלכלת החקלאות הישראלית, וזרעי העגבניות מהזנים שפותחו בישראל הם מענפי הייצוא החשובים של החקלאות בישראל. כמות העגבניות למאכל המיוצרת בשנה בארץ מגיעה ליותר מ-140,000 טון, וכמות העגבניות לתעשייה היא כפולה מכך. חלק ניכר מהגידול נעשה בחממות, מזני מכלוא שפותחו בישראל. מלבד זאת, הייתה לפיתוח הזן השפעה עולמית בכך שאיפשר ייצור בקנה מידה גדול יותר מאשר בעבר מבלי לחשוש לקלקול והרקבה. בעבר, חקלאים נאלצו להשליך כ-40 אחוזים מתוצרתם.[15]

פרחים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרחי נוריות בישראל

עד לפני כ-30 שנה חקלאות הפרחים בישראל התמקדה רק בשוק המקומי, והגידולים השתרעו על שטחים קטנים יחסית של כמה עשרות דונם. בעקבות מחקרים שנעשו, הפך גידול הפרחים לענף היצוא הראשון של מוצרי חקלאות טריים בישראל. כיום ישראל מייצרת כמויות עצומות של פרחים ליצוא. יצוא הפרחים בשנת 2000 עלה על 50 מיליון דולרים.[16] הגידולים הנפוצים ביותר הם מינים שונים של פרחי שעווה, ואחריהם ורדים, אשר גדלים על 214 דונם של קרקע. מלבד זאת בולטים הציפורן, הגרברה והגיפסופילה, בנוסף לפרחים המועדפים במערב כמו חבצלות, ורדים, וצבעוניים. עובדות אלו הופכות את ישראל לשחקנית מרכזית בתעשיית הפרחים העולמית, ובמיוחד כספקית של פרחים אירופיים מסורתיים בחודשי החורף, וכיום נחשבת ישראל ליצואנית הפרחים השלישית בגודלה בעולם.[2]

חממות בעין יהב

תערוכת אגריטך[עריכת קוד מקור | עריכה]

תערוכת אגריטך מתקיימת בישראל אחת לשלוש שנים, התערוכה היא אחד האירועים הבינלאומיים המובילים מסוגה, ויעודה הוא להציג טכנולוגיות חקלאיות ישראליות ובינלאומיות. התערוכה מושכת באופן מסורתי שרי חקלאות ממדינות שונות, מקבלי החלטות, חוקרים ואנשים שונים שעוסקים בתחום, בנוסף לאלפי מבקרים. היא מספקת הזדמנות לחזות במקום בהתפתחויות האחרונות בענף החקלאות ובתחומי האגרו-טכנולוגיה, ובמיוחד בתחומי ההשקיה, ניצול מים, חקלאות באזורים צחיחים, גידול תחת חממות ובפיתוח של זני זרעים חדשים ואורגניים.[17]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא החקלאות בישראל בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]