יחסי ארצות הברית–קנדה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
יחסי ארצות הברית–קנדה
ארצות הבריתארצות הברית קנדהקנדה
Canada USA Locator.svg
ארצות הברית קנדה
שטחקילומטר רבוע)
9,833,517 9,984,670
אוכלוסייה
329,256,465 35,881,659
תמ"ג (במיליוני דולרים)
19,490,000 1,774,000
תמ"ג לנפש (בדולרים)
59,194 49,440
משטר
דמוקרטיה נשיאותית דמוקרטיה פרלמנטרית

יחסי ארצות הברית–קנדה הם היחסים הדיפלומטים שבין ארצות הברית של אמריקה לבין קנדה. המורשת ההיסטורית והתרבותית המשותפת בין שתי המדינות, הביאה לכך שיחסי ארצות הברית וקנדה הם בין היחסים הבינלאומיים הכי יציבים בעולם. התיירות וההגירה ענפות בין שתי המדינות, אך פיגועי 11 בספטמבר בארצות הברית הגבירו את ביטחון הגבול בין שתי המדינות. אוכלוסיית ארצות הברית גדולה פי עשרה מאוכלוסיית קנדה ויש לה השפעה תרבותית וכלכלית דומיננטית. ארצות הברית וקנדה הן שותפות הסחר הגדולות בעולם. לשתי המדינות הגבול הארוך ביותר בעולם (8,891 ק"מ). בין שתי המדינות שיתוף פעולה גדול בחזיתות ובתחומים רבים. כיום, בין שתי המדינות קשרים תרבותיים קרובים.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המלחמה הקולוניאלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפני הכיבוש הבריטי של קנדה הצרפתית ב-1760, הייתה סדרה של מלחמות בין הבריטים לצרפתים, שנלחמו במושבות ובים הפתוח. במלחמות אלו הבריטים הסתמכו מאוד על יחידות המיליציות האמריקניות הקולוניאליות; הצרפתים לעומתם, הסתמכו במידה רבה על בעלי בריתם בקרב האומות הראשונות.

התמזגות העמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסוף המהפכה האמריקאית עזבו כ-75,000 אמריקאים את ארצות הברית והיגרו לנובה סקוטיה. בין השנים 1790 עד 1812 היגרו חקלאים אמריקאים מניו יורק וניו אינגלנד לאונטריו.

בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20, כ-900 אלף קנדים צרפתים היגרו לארצות הברית. מאז שנות החמישים של המאה ה-20, נמשכת תנועת ההגירה של אמריקאים לקנדה וקנדים לארצות הברית.

מלחמת 1812[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוזה פריז ב-1783 שסיים את מלחמת העצמאות של ארצות הברית, קרא לבריטים לפנות את כל מבצריהם שמעבר לגבול של הימות הגדולות. הבריטים סירבו לעשות כן, בהסתמך על כישלונה של ארצות הברית להעניק פיצויים כספיים ללויאליסטים שאיבדו את רכושם במלחמה. בעקבות הסכם ג'יי ב-1795, הבריטים עזבו את המבצרים.

המתיחות בין ארצות הברית לבריטים עלתה שוב בשנת 1805 ואילך וב-1812 האמריקאים הכריזו מלחמה על הבריטים.

עם פרוץ המלחמה, האסטרטגיה האמריקאית הייתה לכבוש את קנדה על מנת להשיג ויתורים מן האימפריה הבריטית ואולי אף לספח את קנדה. עם זאת, ניסיונות הצבא האמריקאי לפלוש לקנדה הובסו על ידי הצבא הבריטי.

הבריטים, בעזרת הצי המלכותי החזק, ביצעו מספר של פשיטות על חופי ארצות הברית אשר הגיעו לשיאן עם ההתקפה הבריטית הגדולה על וושינגטון די.סי. אשר הובילה לשרפת בתי ממשל אמריקאים, כגון הבית הלבן וגבעת הקפיטול.

לאחר המלחמה, ראו הקנדים האנגלים במלחמה כסמל להתנגדות הרואית ומוצלחת נגד הפלישה שהגדיר אותם כעם.

האוטונומיה הקנדית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מכינון היחסים עד מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קנדה דרשה וקיבלה אישור מבריטניה לשלוח משלחת משלה לוועידת השלום בפריז ב-1919, בתנאי שתחתום על האמנה תחת האימפריה הבריטית. לאחר מכן נטלה קנדה את האחריות על ענייני החוץ והצבא שלה. ב-1927 וינסנט מאסי (אנ') מונה לשגריר הראשון של קנדה בארצות הברית. שגריר ארצות הברית הראשון בקנדה היה ויליאם פיליפס (אנ'). קנדה הפכה לחברה פעילה בחבר העמים הבריטי, חבר הלאומים ובית המשפט העולמי שאף אחד מהם כלל את ארצות הברית.

ביולי 1923, נשיא ארצות הברית וורן הרדינג ביקר בוונקובר, במה שהפך אותו לנשיא ארצות הברית הראשון המבקר בקנדה.

היחסים בין קנדה לארצות הברית היו לבביים עד 1930, אז העלתה ארצות הברית את המיסוי על מיוצרים אשר מיובאים מקנדה בעקבות חוק המכסים סמוט-האולי וקנדה מחתה על כך. כתגובה, קנדה העלתה גם היא את המיסוי על מוצרים אמריקאים. בעקבות הפעולות של שתי המדינות, רמת המסחר ביניהן ירדה בכ-75%.

בשנת 1938, כשבחלו ניצני מלחמת העולם השנייה, נשיא ארצות הברית פרנקלין רוזוולט נשא נאום פומבי באוניברסיטת קווינס בקינגסטון, אונטריו, והכריז כי ארצות הברית לא תשב בחיבוק ידיים אם כוח זר ינסה לשלוט בקנדה.[1]

מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שני העמים שיתפו פעולה במלחמת העולם השנייה בנחישות להביס את מדינות הציר.

במהלך המלחמה, 49 אלף אמריקאים הצטרפו לחיל האוויר המלכותי הקנדי.

המלחמה הקרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שיתוף הפעולה בשתי מלחמות העולם, האיבה בין המדינות ירדה. כמו כן, ככל שהשפעתה של בריטניה כמעצמה אימפריאליסטית ירדה, כך המדינות נעשו שותפות קרובות יותר. במהלך המלחמה הקרה, קנדה הייתה בעלת בריתה של ארצות הברית.

מדיניות "ניקסון שוק"[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מלחמת העולם השנייה, כלכלתה של קנדה הייתה תלויה ביותר במסחר עם ארצות הברית. ב-1971, נשיא ארצות הברית ריצ'רד ניקסון החל את מדיניות "ניקסון שוק" (אנ') (כולל תעריף של כ-10% על כל היבוא). מדיניות זו הכניסה את הממשלה הקנדית לפאניקה וגרמה לראש ממשלת קנדה, פייר אליוט טרודו, להוביל את מדיניות "האופציה השלישית" (אנ'), שמטרתה הייתה לגוון את המסחר הקנדי ולהוריד את רמת התלות במסחר עם ארצות הברית.

שנות התשעים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנות התשעים היחסים בין שתי המדינות התמקדו בהסכם NAFTA שנחתם ב-1994. ההסכם יצר שוק משותף שעד 2014, היה שווה 19 טריליון דולר ויצר מיליוני מקומות עבודה.[2]

כיום[עריכת קוד מקור | עריכה]

נשיא ארצות הברית, דונלד טראמפ וראש ממשלת קנדה ג'סטין טרודו במסיבת עיתונאים משותפת בבית הלבן, 13 בפברואר 2017

כיום היחסים בין ארצות הברית לקנדה נחשבים ליחסים טובים מאוד עם קשרי מסחר ענפים ביותר. כמו כן, המדינות משתפות פעולה במגוון רחב של תחומים.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Carlson, Peter (30 בדצמבר 2005). "Raiding the Icebox". The Washington Post. 
  2. ^ Wilson, Michael. "NAFTA's Unfinished Business: The View from Canada." Foreign Affairs 93 (2014): 128. online