מסע אל תום האלף

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מסע אל תום האלף
עטיפת הספר
עטיפת הספר
מידע כללי
מאת אברהם ב. יהושע
שפת המקור עברית
תורגם לשפות צרפתית, איטלקית, אנגלית, גרמנית, הולנדית, ספרדית, פורטוגלית, רוסית, סרבית, צ'כית[1]
סוגה רומן
הוצאה
הוצאה הספריה החדשה
תאריך הוצאה 1997
מספר עמודים 318

מסע אל תום האלף הוא רומן היסטורי מאת אברהם ב. יהושע שיצא לאור בשנת 1997, לקראת סוף המילניום השני, ועלילתו מתרחשת בשנים שלפני סוף המילניום הראשון, ועוסקת במפגש בפריז הנידחת בין יהודים ספרדים מצפון אפריקה ומספרד ליהודים אשכנזים שמוצאם מוורמייזא. כמרבית ספריו של יהושע, גם ספר זה יצא לאור בסדרת "הספריה החדשה".

הרומן תורגם לשפות אחדות,[1] ובשנת 2005 עובד על ידי יהושע לאופרה שעלתה באופרה הישראלית החדשה. בשנת 2010 הספר יצא לאור מחדש בסדרת "עם הספר" של "הוצאת ידיעות אחרונות".[2]

עלילת הרומן[עריכת קוד מקור | עריכה]

עלילת הספר מתרחשת בעשור האחרון של האלף הראשון לספירת הנוצרים. בן־עטר הוא סוחר יהודי בן 41, המתגורר בטנג'יר שבצפון אפריקה ולו שתי נשים (לכל אורך הרומן הן אינן מוצגות בשמן, אלא רק בתיאור "האישה הראשונה" ו"האישה השנייה"[3]). בן־עטר מקפיד שלא להפלות בין נשותיו:

"את הלילה הראשון של ראש השנה היה בו עטר מבלה אצל האישה הראשונה, ובלילה השני היה לן אצל האישה השנייה. את הסעודה המפסקת של יום הכיפורים הייתה מכינה האישה הראשונה, ואת הצום היה שובר לאחר תפילת נעילה אצל האישה השנייה.את הסוכה היה בונה תחילה בבית האישה הראשונה, ואת ספר התורה הקטן היה מחזיר בשימחת תורה אל ביתה של האישה השנייה. וכך בשאר חגי השנה, שהכפילות הטבעית שלהם מזמינה ודורשת לפחות שתי נשים, שיהיו תמיד רעננות לסייע לגבר, שהמיצוות הרבות והמסובכות של אמונתו עלולות להכריע אותו כליל."[4]

שותפיו של בן־עטר למסחר הם המוסלמי אבו לוטפי המתגורר בגרנדה ואבולעפיה, אחיינו של בן־עטר, המתגורר בארץ הפרנקים. אבו לוטפי אוסף סחורה (בשמים, תבלינים, אריגים ועוד) בצפון אפריקה, והוא ובן־עטר מובילים את הסחורה בסירות מפרש לספרד, שם אוסף אותה אבולעפיה לשם מכירתה ברחבי ארץ הפרנקים. אבולעפיה התגורר אף הוא בטנג'יר, אך לאחר שנולדה לו ילדה בעלת מום ("מכושפת" בלשון הרומן) התאבדה אשתו בטביעה, ומחמת הבושה הוא היגר מארצו ועבר לטולוז. שלושת השותפים נפגשים מדי קיץ, בתחילת חודש אב, במארקה דה אספניה, לשם חלוקת רווחי השנה החולפת ומסירת סחורה חדשה לאבולעפיה.

לאחר שנים אחדות של אלמנות התאהב אבולעפיה באסתר־מינה, אלמנה מבוגרת ממנו, אשכנזייה שמוצאה מוורמייזא, שאותה פגש באורליאן. אסתר־מינה הזדעזעה לשמוע שבן־עטר, שותפו של אבולעפיה, נשוי לשתי נשים,[5] וכאשר אבולעפיה מציע לשאתה, היא ואחיה, מר יחיאל לווינאס, סוחר באבני חן, מתנים אתו שהנישואים יתקיימו רק אם ינתק את קשרי המסחר עם בן־עטר. אבולעפיה מקבל תנאי זה, ועובר לגור עם אסתר־מינה ועם בתו בפריז, בביתו של מר לווינאס.

בן־עטר, הרוצה בהמשך קיום השותפות, יוצא למסע ימי מטנג'יר לפריז, עיר מגוריהם של אבולעפיה ואסתר־מינה, על מנת לשכנעם שאין כל רע בהיותו נשוי לשתי נשים. בדרכו הוא לוקח בראיה את שתי נשותיו, וכמסייע הוא לוקח את הרב אלבז מסביליה, וזה לוקח אתו למסע את בנו בן העשר, שמואל.

ב"ראשית חודש ספטמבר, שלהי שנת תשע מאות תשעים ותשע להולדת הנוצרי, הם ימי אלול האחרונים של שנת ארבעת אלפים שבע מאות חמישים ותשע לבריאת העולם לפי היהודים",[6] לאחר שספינתם הגיעה לפריז, בן־עטר לוקח אתו את בן הרב אלבז כמלווה, והם הולכים לביתם של אבולעפיה ואסתר־מינה, שהוא בית אחיה של אסתר־מינה, מר לווינאס. בהמשך למפגש ראשון זה מגיעים גם הרב אלבז ושתי נשותיו של בן־עטר להתארח בביתם של אבולעפיה ואסתר־מינה. כיוון שנשותיו של בן־עטר אינן דוברות עברית, אין להן ולאסתר־מינה שפה משותפת.

למחרת יוצאת חבורה, הכוללת את אסתר־מינה, אבולעפיה בעלה ואחיה מר לווינאס, יחד עם בן־עטר ושתי נשותיו, הרב אלבז ובנו, אל וילה לה ז'וּיִף, שם כינס מר לווינאס בית דין שידון דין תורה בינו ובין בן־עטר. בדרכם עצרו לארוחת צהריים, שבסיומה מבחין מר לווינאס שהוא משתמש בסידור של רב עמרם גאון, ואילו בן־עטר משתמש בסידור של רב סעדיה גאון (הבדל זה ניכר גם בתפילות המוזכרות בהמשך הרומן).

כינוס בית הדין נערך באולם היקב, ונכחו בו עובדי היקב ותושבי המקום, גברים ונשים. בעל היקב בחר שלושה סופרי סת"ם כדיינים, אך לאור מחאתו של הרב אלבז על בחירה זו הוחלט לבחור באקראי שבעה מהנוכחים במקום, שלושה גברים וארבע נשים, על מנת שישבו בדין.

על מנת שהכל יבינו את הנאמר, מתקיים הדיון בשלוש שפות: בן־עטר הציג את טיעוניו בישמעאלית ואבולעפיה תרגמם לפראנסית, ואסתר־מינה הציגה את טיעוניה בפראנסית ואבולעפיה תרגמם לישמעאלית. במידת הצורך תורגמו חלק מהדברים גם לעברית. לאחריהם דיבר הרב אלבז, תחילה בישמעאלית ואחר כך בעברית, וביקש לחדש את השותפות כקדם. בית הדין קיבל את טיעוניו של הרב אלבז, ופסק שיש לחדש את השותפות, כפי שרצה בן־עטר.

אסתר־מינה, שאינה מרוצה מפסק הדין, מכריזה על עצמה כמורדת, ודורשת מאבולעפיה שיגרשנה. בן־עטר תומך בתוכנית זו, אך אבולעפיה אומר לו: "אם אין בכוחך, דודי, להמית אותי, שחרר אותי, כי לעולם לא אוותר על האישה הזאת."[7] הרב אלבז הציע פתרון ליציאה מהסבך: יצאו כולם לעיר הולדתה של אסתר־מינה, ושם יעמדו לדין מחדש בפני דיינים צדיקים ונבונים.

החבורה יוצאת למסע יבשתי מפריז לוורמייזא, שם בוחר הרב אלבז את שליח הציבור, ר' יוסף בן קלונימוס, לבורר יחיד. הבוררות מתקיימת בבית הכנסת במוצאי ראש השנה, בנוכחות כל קהילת ורמייזא, שרק פרגוד מפריד בינה ובין המתדיינים. הבורר שומע את טיעוניו של בן־עטר ואת טיעוניה של אסתר־מינה, ומחליט לחקור את שתי נשותיו של בן־עטר. שתיהן שלמות עם היותן נשואות לבעל אחד, והאישה השנייה מוסיפה שמפריעה לה רק היחידות, ויש לה עניין בבעל שני. הבורר השומע זאת מבין ש"אין כפילות בלא ריבוי, ואין ריבוי שיש לו גבול".[8] הוא נותן את פסק הבוררות שלו, לפיו יש להטיל חרם ונידוי על בן־עטר.

האישה השנייה אינה מרוצה מהתוצאה, והיא פוגשת את הבורר בבית הכנסת על מנת להסביר לו את דבריה. בעימות ביניהם היא נשרטת ברגליה, ופצעיה מזדהמים.

בעקבות פסק הבוררות בן־עטר ושתי נשותיו והרב אלבז ובנו יוצאים לדרך חזרה לפריז. בערב יום הכיפורים האישה השנייה חשה ברע, ולכן בן־עטר מביא אותה לרופא, יהודי מומר, בוורדן. הרופא מטפל בה בתרופותיו, אך בזמן תפילת נעילה יוצאת נשמתה בנוכחות האישה הראשונה.

בן־עטר מסרב לקבור את האישה השנייה במקום פטירתה, ולוקח את גופתה לקבורה בפריז, סמוך לביתם של אבולעפיה ואסתר־מינה. בנו של הרב אלבז חלה, ולכן מוסכם שהוא יישאר בפריז, לטיפולה של אסתר־מינה, ובן־עטר ייקח אתו את בתו של אבולעפיה, ובמפגשם בקיץ הקרוב יוחזר כל ילד לאביו.

עם הסרת אבן הנגף של הביגמיה אין מניעה לחידוש השותפות, ובכך הוגשמה לכאורה מטרתו של בן־עטר במסע, אך הוא יודע "כמה גדולה ועמוקה התבוסה שנחל, כי לעולם לא תוכל השותפות שהתחדשה בין צפון לדרום לכפר ולנחם על מה שאבד לו עולמית במסע זה."[9]

לקראת המסע הקשה המצפה להם מפריז לטנג'יר, מול "גלי אוקיינוס סוער, ורוחות צפון קשות"[10] מתחיל הרב אלבז לחבר שיר קינה, המתחיל במילים ”הֲיָם בֵינִי וּבֵינֶךָ / וְלא אֶטֶה לְחַלוֹתְךָ“.[11]

עיבוד לאופרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2005 עיבד יהושע את הרומן לאופרה שעלתה באופרה הישראלית החדשה.[12] הליברית של האופרה יצאה לאור בהוצאת הקיבוץ המאוחד. את המוזיקה לאופרה הלחין יוסף ברדנשווילי, ובמאי האופרה היה עמרי ניצן.

פרשנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

רומן מסע[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנוסף להיותו רומן היסטורי, זהו סיפור מסע: מטנג'יר לפריז וממנה לוורמייזא, וממנה חזרה לפריז (המשך המסע, חזרה לטנג'יר, אינו מתואר). כסיפור מסע, בצד הפנימי של כריכת הספר מוצגות שתי מפות של דרום-מערב אירופה במאה העשירית: האחת מתארת את המסע הימי מטנג'יר לפריז לאורך חופיה המערביים של אירופה ובנהר הסיינה, והאחרת מתארת את המסע היבשתי מפריז לוורמייזא. ברומן עצמו מתוארות נקודות יישוב רבות שבהן עוברים הנוסעים במסעם.

אירית אהרני הציגה את מטרת המסע:

בן־עטר יוצא לדרך בשמו של מניע עלילתי ברור - הצלת השותפות בינו לבין אחיינו אבולעפיה, אולם מעבר לפשטות הסיבתית מסתתר מניע נוסף - בן־עטר יוצא למסע במטרה להוכיח את אמונתו בערך הבסיסי של חייו, שהוא השותפות, בינו לבין אחיינו, בינו לבין נשותיו. שתי צלעותיה של השותפות שזורות זו בזו ואינן ניתנות להפרדה, ובן־עטר מאמין כי הוכחת השותפות הנכונה בינו לבין נשותיו היא בגדר הוכחת ערכה הקיומי של השותפות העסקית. בן־עטר יוצא למסע הוכחה ולמלחמה על ערכי היסוד של אמונתו, כשהוא נוטש מאחוריו עולם מלא ומסכן את עצמו ואת נשותיו. הוא משאיר מאחוריו ילדים שאין כל ביטחון שישוב לפוגשם אי-פעם או שיוכל להשיב להם את אמם. בנחישות דעת, המעוררת הערצה בצד זוועה, הוא שם על קרן הצבי את כל עולמו ומהמר לא רק בחייו ובביטחונו, אלא גם בחייהם של היקרים לו מכל.[13]

עד כמה היסטורי הרומן ההיסטורי?[עריכת קוד מקור | עריכה]

"מסע אל תום האלף" הוא רומן היסטורי, המתאר עולם שהתקיים אלף שנה לפני כתיבתו. לבירור פרטים היסטוריים נעזר יהושע בהיסטוריונים, המוזכרים בדברי תודתו: "כמה נפלאה וחשובה הייתה העזרה הנלהבת של החוקרים – מנחם בן-ששון, ישראל יובל, אברהם גרוסמן, שמואל ספראי וסופיה מנשה ואחרים בכתיבת 'מסע אל תום האלף'. הם נתנו, בלי להכביד עלי בחומר מחקרי רב מדי, אותם קרסים שאליהם יכול הייתי לקשור את עגלת הסיפור שלי".[14]

עם זאת, יהושע ציין כי:

אין בכלל הוכחות שהיו יהודים בפאריס באותה תקופה, כמו שאין הוכחות שלא היו יהודים בפאריס אז. הידיעות כל כך קלושות על קיומן של קהילות בגרמניה, אפילו בוורמייזא המפורסמת, באותו זמן, לא יודעים אם היו יהודים או לא. היהודים של הריינוס, בני משפחת קלונימוס, הובאו לשם על-ידי קארל אוטו, כמה שנים לפני כן. לא יודעים בדיוק היכן הם היו.[15]

על מידת הדיוק ההיסטורי העיר ידידיה יצחקי:

לפנינו רומן שהמציאות הבדיונית שבו איננה מייצגת את המציאות ההיסטורית בתפיסה ריאליסטית, אלא כגרוטסקה היסטורית, שניזונה במידה רבה ממבט מרוחק בן אלף שנה לאחור. הדבר אכן נאמר במפורש במעין מבוא בפתח הרומן. בזכותו של המבט לאחור יכול למחבר ל"שתול" בסיפורו גורמים השייכים לתקופות מאוחרות יותר, לעתים לימינו אלה, במציאות ההיסטורית הבדיונית של המאה העשירית, והקורא אמור להבחין בהם על יסוד הידע ההיסטורי שלו, ולעמוד בכך על הגורם הגרוטסקי שב"השתלה" זו, ועל משמעותה. כך למשל מתוארת העיר פריס של המאה העשירית לפי התוואי של פריס בימינו, הקורא עשוי לזהות רמזים לשער הניצחון, לשנז-אליזה ולכיכר הקונקורד, שנבנו כידוע רק במאה התשע עשרה. וכך יודע רופא מומר בוורדן לספר על השמדתם העתידה של יהודי אירופה, והדברים מכוונים לא רק ל"גזירות תתנ"ו (מסעי הצלב), שנתרחשו כמאה שנה לאחר הדברים האלה, אלא גם לרצח יהודי אירופה במאה העשרים, תשע מאות וחמישים שנה מאוחר יותר.
עם זאת "מסע אל תום האלף" מעמיד מציאות היסטורית בידיונית אותנטית, הנשענת על ידע רחב והבנה מעמיקה ביותר בתולדותיה של אותה תקופה ורוח הזמן שלה. על אף החופש שנטל לעצמו הרומן בעיבוד הפרטים ההיסטוריים, הנה עיקרה של המסגרת ושל הסביבה ההיסטורית מבוסס היטב על חומרים בני הזמן. ... אבל לא רק אלה הם הגורמים ליצירת האווירה ההיסטורית האמינה של התקופה ברומן, אלא, בעיקר, ההבנה הנכונה של רוח הזמן, של התפיסה והשקפות העולם המיוחסות לתקופה ההיא, דרכי חשיבתם של בני האדם, ואופן ראייתם את עצמם ואת סביבתם באותם ימים. אלה מאפיינים היטב ובאמינות נפלאה את התקופה ההיסטורית, על אף הקריצה הגרוטסקית והאנכרוניזם המלווה אותם.[16]

המספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

על המספר ברומן זה אמר יהושע:

"כיוון שכבר כתבתי רומן שלם שהיה מורכב רק מדיאלוגים ושני רומנים שהיו מורכבים ממונולוגים פנימיים וזרמי תודעה, יכולתי להרשות לעצמי לכתוב עתה רומן בגוף שלישי חמור סבר, שבו הדיאלוגים והמונולוגים הפנימיים יהיו מועטים ביותר, רומן שבו הסופר או המספר, שאינו מזוהה בספר הזה כאישיות ברורה בזמן נתון, משאיר בידו את השליטה המלאה על העברת הסיפור." ."[17]

נסים קלדרון ציין כי

"המספר איננו דמות בעלילה, והוא מרוחק מכל הדמויות במידה שווה. אנחנו לא שומעים כאן שום דמות שמעידה על עצמה — יהושע אפילו ממעט מאוד לשלב דיאלוג בתוך שטף הסיפור. ואנחנו לא שומעים בקולו של המספר קרבה מיוחדת אל עולמה, ומושגיה, וזווית ראייתה, של דמות אחת מן הדמויות הרבות שבספר."[18]

שרה שגיא עמדה אף היא על מאפייני המספר ברומן זה:

"את המספר ברומן ניתן להגדיר כמספר כל יודע, אך בלתי מהימן, המכיר לפני ולפנים את מחשבותיהן ואת רגשותיהן של דמויות שונות. כך בדמות הראשית, בן־עטר, שנקודת התצפית צמודה לתודעתו מרבית הזמן ומזוהה עמו מבחינה רגשית ואידאולוגית, וכך גם דמויות אחרות שלבן־עטר יש שיג ושיח עמן, בין שמדובר בבעל ברית או בבר פלוגתא. מספר זה מכיר היטב גם את הדמויות המוצגות ברומן כאילמות או כסתומות לפענוח, כגון הילדה האילמת הלוקה בנפשה, או העבד הפגאני השחור שהתקשורת עמו היא בלתי מילולית בעליל, ודי בהינף יד או בהטיית ראש כדי לפקוד עליו לבצע מטלות שונות. תודעתם של כל אלה חשופה ופרוסה בפני בן־עטר, ועקב כך גם בפני הקורא, באופן שכמעט מייתר כל מבע דבור."[19]

בין ספרדים לאשכנזים[עריכת קוד מקור | עריכה]

נושא מרכזי ברומן הוא הפער שנפתח לקראת סוף האלף בין ספרדים לאשכנזים,[20] ובאופן ממוקד יותר: בין היהודים שמדרום לפירנאים (יהדות ספרד וצפון אפריקה, שחייתה בקרב המוסלמים), לבין היהודים שמצפון לפירנאים (יהדות צרפת ואשכנז, שחייתה בקרב הנוצרים). הרומן נמנע מלהשתמש במושגים מזרח ומערב המקובלים בימינו, ויהושע העיר על כך: "אני חושב שהמושגים הנכונים הם דרום-צפון. אלו גם המושגים בספר, והמושגים הנכונים עד עצם היום הזה."[15]

בתקופה שבה מתרחש הרומן, רוב עם ישראל היה בארצות האסלאם, ומיעוט קטן שלו בקרב הנוצרים באירופה. רק במאות שלאחר מכן עברה הדומיננטיות ליהדות מזרח אירופה. הרומן מדגיש פער זה ורומז לשינוי המגמה, כשהוא מציין, למשל, את "העיר שפייר, שאין בה אף יהודי אחד"[21] כידוע, במאה ה-12 הפכה קהילת יהודי שפייר לקהילה בולטת ביהדות אשכנז, אחת משלוש קהילות שו"ם.

שתי העדות נבדלות זו מזו בנוסח התפילה שלהן, אך עדיין מסוגלות להתפלל ביחד, תוך פשרות משני הצדדים, כפי שמלמדת תפילת יום הכיפורים המשותפת של בן־עטר והרב אלבז מחד ויהודי מץ מאידך. שתי העדות נבדלות גם בלבושן – בני הדרום בלבוש צבעוני וקל לעומת בני הצפון שלבוש שחור וכבד. וכמובן סלע המחלוקת שהוא לב הרומן: אצל בני הדרום, בדומה למוסלמים שבקרבם הם חיים, מקובל ריבוי נשים, ואילו בני הצפון שוללים זאת מכל וכל, לפי חרם דרבנו גרשום שנוצר באותה עת.

ביגמיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סוגיית הביגמיה היא הנושא המניע את עלילת הספר: היא הגורמת לרתיעה של אסתר־מינה, היא הדוחפת את בן־עטר למסע הארוך והיא הנמצאת במרכזם של שני המשפטים המתוארים ברומן.

בראיון התייחס יהושע לנושא זה:

"אני מנסה לבדוק מקרוב בטלסקופ של אלף שנה, אבל גם במיקרוסקופ, את האופן שבו בן־עטר מוותר על האופציה של הביגמיה. זה נעשה גם בהכרח (בגלל מותה של האישה השנייה) וגם מתוך אינטרס לקיים את השותפות המסחרית, אבל גם מתוך איזו קבלה של קוד מוסרי חדש, שכן ברור לו בסוף הרומן שמעכשיו , לעולם לא ישא לו אישה שנייה."[15]

להוכחה שאין מקום לביקורת על הביגמיה, בן־עטר לוקח למסע את שתי נשותיו, "שכן סבור היה שדווקא נוכחות שלווה והרמונית של אשה אחת לצד רעותה עשויה להוכיח לאשה החדשה והדעתנית של אבולעפיה, יותר מכל דיבור נמלץ, עד כמה היא רחוקה מלהבין במהות האהבה השופעת על חופו הדרומי של הים התיכון".[22]

הרב אלבז אינו מסתפק בדוגמה שמביא בן־עטר, והוא מוסיף עליה שני נימוקים. הנימוק הראשון הוא הפניה לתורה, שבה "תמצאו את האבות הגדולים, אברהם יצחק ויעקב,כפולי, משולשי ומרובעי נשים", והוא מציין שזכות זו אינה רק לגדולי האומה, שהרי בסוף ספר דברים נאמר "כי תהיינה לאיש שתי נשים" – איש כלשהו.[23] הנימוק השני הוא פסיכולוגי:

"כי האישה השנייה, לעולם היא קיימת. ואם אינה קיימת במציאות, היא קיימת בדמיון, ולפיכך שום תקנת חכמים לא תבטל אותה.אלא שכאשר היא נמצאת רק בדמיונו של הגבר, היא טובה, יפה כנועה, חכמה ונעימה, לפי רצון הזייתו, וכל כמה שתשתדל אשתו יחידתו, לעולם לא תוכל להגיע לרום מעלתה של הדמיונית, ולכן תמיד ירחפו מעל האישה היחידה כעס ואכזבה. ואולם כאשר האישה השנייה אינ חלום אלא מציאות בשר ודם, תוכל האישה הראשונה למדוד עצמה עימה, ושמא גם לנצחה, לפעמים גם להשלים איתה, ואם תרצה, אפילו לאהוב אותה."[24]

הנימוקים בזכות הביגמיה, שהביאו לניצחונו של בן־עטר במשפט הראשון, קורסים כאשר במשפט השני האישה השנייה מציינת שמפריעה לה רק היחידות, ויש לה עניין בבעל שני. הניצחון המשפטי של המונוגמיה על הביגמיה מושלם במותה של האישה השנייה, ההופך את נישואיו של בן־עטר למונוגמיים.

יוסף אורן רואה את המחלוקת על הביגמיה כמרכיב בצופן הריאליסטי של הרומן, וטוען שבצופן האלגורי-סימבולי היא משקפת מאבק בין שתי הקהילות על מעמד הבכורה בעם היהודי, מעמד שבמשך אלף שנות הגלות הראשונות היה בידי יהדות המזרח, ובתחילת האלף השני עבר ליהדות האשכנזית.[25]

המשפטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב"מסע אל תום האלף" מנסה בן־עטר להשתמש בהליך משפטי לשם החזרת השותפות עם אחיינו אבולעפיה, שותפות שנותקה מחמת רתיעתה של אשתו החדשה של אבולעפיה מהביגמיה של בן־עטר. בהגיעו לפריז הוא מצהיר על כוונתו זו בפני מארחיו, אבולעפיה, אשתו אסתר־מינה ואחיה מר לווינאס: "באנו לתבוע דין־שמיים נגדכם ונגד הרתיעה שלכם מאיתנו."[26] שולמית אלמוג מציינת כי "למרות התקוות הגדולות שתולים הכול במשפט, ולמרות האמצעים הרבים והמאמצים העצומים המושקעים בו, כושל המשפט ומכזיב את הצדדים המעורבים ואחרים שתלו בו יהבם. בסופו של המסע, לאחר שהמשפט עשה את שלו, הגיבורים רחוקים משהיו אי־פעם מפתרון מלא ומספק לקונפליקט שבגינו יצאו למסע."[27]

היא מפרטת:

"המשפט נכשל בארבעה הבטים: הוא השתיק את הקול הנשי, הוא החדיר ממד אלים לקונפליקט שבין הצדדים, לא עלה בידו לספק פתרון איכותי לאותו קונפליקט, והוא אף לא סיפק מענה מוסרי לשאלות אליהן נדרשה התייחסותו, או למיצער דיון מוסרי. בסופו של המסע מצטיירת הפנייה למשפט לא כדרך פעולה המעצבת פתרונות קבילים ומגשרת על פערים, אלא כאופציה כושלת ואפילו הרסנית."[27]

כישלון זה מוביל את אלמוג למסקנה: "לקראת סיומו של המסע אשר הניף את נס המשפט על דגלו, מתחוור לנו שוב כי לא כל פעולה נתפסת בעולם המשפט, כי מלוא כל הארץ אינו משפט, כי המשפט איננו חזות הכול, וכי אין המציאות המשפטית עשויה להכיל בתוכה את מלוא ההוויה האנושית."[27]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

על האופרה "מסע אל תום האלף":

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 מסע אל תום האלף, באתר המכון לתרגום ספרות עברית (באנגלית)
  2. ^ חדש בעם הספר: מסע אל תום האלף, באתר ynet, 16 באפריל 2010
  3. ^ גם יתר הנשים המופיעות ברומן, מלבד אסתר־מינה, אינן מוצגות בשמן
  4. ^ מסע אל תום האלף, עמ' 196-197
  5. ^ בניגוד לחרם דרבנו גרשום, שהתקבל באותן שנים באשכנז ובצרפת
  6. ^ מסע אל תום האלף, עמ' 101
  7. ^ מסע אל תום האלף, עמ' 166
  8. ^ מסע אל תום האלף, עמ' 217
  9. ^ מסע אל תום האלף, עמ' 317
  10. ^ מסע אל תום האלף, עמ' 317-318
  11. ^ אלה הן למעשה מילות הפתיחה של שיר הקינה "הים ביני ובינך" מאת רבי שמואל הנגיד, בן המאה ה-11.
  12. ^ מסע אל תום האלף, באתר האופרה הישראלית החדשה
  13. ^ אירית אהרני, מסע אל תום האלף או מעשיות אלף לילה ולילה: הרהורים על שחרזדה ויהושע, מאזנים, אוקטובר 1998, באתר JSTOR
  14. ^ אברהם ב. יהושע, אחיזת מולדת, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2008, עמ' 121–122
  15. ^ 1 2 3 יעקב בסר, ‏אברהם ב. יהושע: מה לנו ולאדריאנוס?, עתון 77 205, מרץ 1997, עמ' 14–17, 44, בארכיון הדיגיטלי של כתב העת בספריית אוניברסיטת טקסס באוסטין - ראיון עם אברהם ב. יהושע
  16. ^ ידידיה יצחקי, ‏אחדות מתוך ריבוי, עתון 77 205, מרץ 1997, עמ' 18–20, בארכיון הדיגיטלי של כתב העת בספריית אוניברסיטת טקסס באוסטין
  17. ^ אברהם ב. יהושע, "לעיין בראש סיכה", בתוך: זיוה שמיר ואביבה דורון (עורכות), מסות על תום האלף : עיונים ברומן של א"ב יהושע "מסע אל תום האלף", הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1999
  18. ^ נסים קלדרון, שתי שפות: על "מסע אל תום האלף", זמנים, סתיו 1997, באתר JSTOR
  19. ^ שרה שגיא, "מסע אל תום השיח ובחזרה: תחנות בהתפתחות דפוסי השיח בסיפורת של א"ב יהושע", בתוך: אמיר בנבג'י, ניצה בן-דב, זיוה שמיר (עורכים), מבטים מצטלבים - עיונים ביצירת א"ב יהושע, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2010
  20. ^ גרשון שקד, "נצחון המנוצחים", בתוך: זיוה שמיר ואביבה דורון (עורכות), מסות על תום האלף : עיונים ברומן של א"ב יהושע "מסע אל תום האלף", הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1999
  21. ^ מסע אל תום האלף, עמ' 228
  22. ^ מסע אל תום האלף, עמ' 30
  23. ^ מסע אל תום האלף, עמ' 139
  24. ^ מסע אל תום האלף, עמ' 141
  25. ^ יוסף אורן, רבי-מכר ורבי-ערך בסיפורת הישראלית, הוצאת יחד, 2000, הפרק "מסע אל תום האלף"- אברהם ב. יהושע, עמ' 44–79
  26. ^ מסע אל תום האלף, עמ' 99
  27. ^ 1 2 3 שולמית אלמוג, "כשל המשפט ככשלון המסע", בתוך: זיוה שמיר ואביבה דורון (עורכות), מסות על תום האלף : עיונים ברומן של א"ב יהושע "מסע אל תום האלף", הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1999