שלילת הגשמות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף שלילת ההגשמה)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

שלילת הגשמות היא עיקרון תאולוגי של כמה דתות מונותאיסטיות באופן תפיסתן את מהותו של האלהים. עקרון שלילת הגשמות מורה על כך שהאל מופשט, אבסטרקטי, איננו חומרי. שלילת הגשמות נחשבת חלק מעיקרי האמונה היהודית, ומהעיקרים המכוננים בדת האסלאם. בשתי דתות אלו, נספחות לעיקרון שלילת הגשמות דעות או מצוות נוספות התלויות בו ומשלימות אותו, כדוגמת שלילת התארים מהאל ואיסור עשיית פסלים ומסכות.

פגניזם ואנתרופומורפיזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

פוליתאיזם בעולם העתיק[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמי קדם, הפגניים, האמינו באלים רבים. לכל עם היה פנתאון אלים משלו, שאותם עבד והעריץ, ירא מהם וכיבדם. כמעט אין תופעה – תופעת טבע או תופעה מנטלית – שלא זכתה לפרסוניפיקציה ולפולחן כלשהו.

בעל: פוסל בין המאה ה-14 לה-12 לפנה"ס בקירוב. הפסל נמצא בראס שומרה (אוגרית)

אף על פי שייחסו להם תכונות אלוהיות כאלמותיות, ידיעה מקיפה, שליטה בגורל בני אדם וכדומה, בכל זאת היו האלים במחשבת עמי העולם העתיק אנתרופומורפיים או אנימימורפיים – הייתה להם דמות אדם (גבר, אשה, אינטרסקס), או דמות חיה כלשהי כחתול, שור או תיש. כך למשל, אל הרעם והברקים (נינורטה) תואר בשומר כאריה ענק בעל כנפיים, ובכנען (שם הוא נקרא בעל) כלוחם גיבור האוחז בידו כידון ובידו השנייה חזיז ברק. הדבר הנהוג ביותר בפולחן העמים הקדומים היה עשיית פסל בדמות האל; לפסל היו מקטירים קטורת ומתפללים, וסביבו היו נעשים הטקסים הדתיים. האמונה הייתה כי כוח האל שוכן בפסל שנעשה לכבודו.

לאלים הייתה ביוגרפיה, הם הופעלו על ידי רגשות ויצרים, ובמרבית הדתות העתיקות הם גם היו מוחשיים. נשתמש באנומה אליש (סיפור בריאת העולם במיתולוגיה הבבלית, תחילת האלף ה-2 לפנה"ס) כדוגמה להאנשתם של הקדמונים את תופעות הטבע: על פי האנומה אליש, הבריאה נעשתה לאחר מאבקים קוסמיים בין אלים שונים.

האלה תיאמת וחיילותיה לוחמים באל מרדוך. לאחר שזה מנצחם הוא מבתר את גופת תיאמת ומחלקי גופתה בורא את היקום. מחלק אחד הוא בורא את הארץ ומחלק שני את השמים. יש כאן האנשה מוחלטת של האלים.

מוטיב זה של בריאה לאחר מאבקים בין אלים חוזר כמעט בכל המיתולוגיות של העמים. מרבית התיאורים שנמצאים במיתולוגיה אחת חוזרים במיתולוגיות של עמים אחרים עקב שינוי שמות האלים או שוני בפרטים מסוימים בסיפור. דבר זה די מובן, כיוון שכל העמים סגדו לאותן תופעות טבע, לאחר שהאנישו אותן, בהכרח הם גם עבדו אלים זהים.

האמנות של ימים עברו, שהייתה חלק בלתי נפרד מהדת, עסקה בציור דמות האלים ובפיסול לצורכי פולחן וכו'.

דמות של הבעל מחזיקה בברק, במצבת אבן גיר

אצל העמים האליליים לא הייתה הגבלה חמורה על ה; למעשה, היו חלק אינטגרלי מדתם. צורת הפולחן כללה בתוכה מימזיס, ובמקדשיהם היו מחקים את מעשי האלים. דבר זה התבטא בשומר ובבבלדומוזי ואיננא, ולצרכים דתיים כגון אלו הוחזקו במקדשים קדשים וקדשות – 'כוהנות אהבה', מעין אשרה, ששליחה במיתולוגיה הכנענית נקרא קדש-אמרר.

בתראקיה אשר בסמוך ליוון נעשו המוניות על ידי נשים (בכחנליות) שהתהלכו ביערות כשלגופן עורות בעלי חיים לכבודו של דיוניסוס. כמו כן כלל הפולחן נישואין בין כוהנים לכוהנות, פולחן הנקרא "חתונה קדושה". במקומות שונים היו גברים מהעדה על האדמה – טקס דתי האמור לעורר באלים רצון להפרות את האדמה כשם שאלו הפרו אותה בזרעם.

בפילוסופיה היוונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדת ביוון העתיקה הייתה אלילית לחלוטין. אלי יוון זהים לאלים של שאר העמים הקדומים. יש להם דמות וצורה, הם מונעים על ידי היפעלויות נפשיות, יש להם ביוגרפיה ולעתים הם גם מתים.

הפרתנון באתונה - מקום המקדשים החשובים. אתונה היא הפוליס המזוהה ביותר עם הפילוסופיה היוונית

מתוך האמונות המיתולוגיות צמחה ביוון, בסביבות המאה ה-6 לפנה"ס, הפילוסופיה היוונית. ככל הנראה, גם הפילוסופים היווניים האמינו באלים הלאומיים של עמם, אך במהלך התפתחות מחשבתם החלו ההוגים לחפש עיקרון יסודי הנמצא בתשתית היקום, עקרון שלא זוהה עם אחד האלים.

בראשית הפילוסופיה, בהשפעת החשיבה המיתית, היה היסוד שעליו הצביעו הפילוסופים משהו חומרי. תאלס סבר שהיקום נברא מתוך מים. הפילוסופים הקדם-אלאטים סברו שהעולם נברא מחומר קדמון וחוזר אליו בתהליך של הוויה וכיליון. פרמנידס ותלמידו זנון מאלאה, ובעקבותיהם כל האסכולה האלאטית, אחזו בדעה פנתאיסטית לפיה העולם קדום ונצחי, אך בכל זאת הם האמינו שהכול גשמי.

הראשון שטען שהעקרונות המונחים בבסיס הבריאה הם מופשטים ואינם ישויות חומריות היה פיתגורס מהאי סאמוס. אף על פי שהיה פגני בדתו, פיתגורס האמין שמאחורי התופעות נמצא המספר, או היחס המספרי הבלתי נראה. הוא הראשית, הוא איננו גשמי והוא שרוי בתוך כל הדברים כפי שהאל נמצא בתוך הכהן של דיוניסוס. יש זהות בין האחד לאחר – הכהן עם האל, המספר עם התופעה.

בהגותו של הרקליטוס אנו מתוודעים אל הלוגוס – העיקרון המופשט של העולם. לוגוס ביוונית מורה על כמה דברים: דיבור או כתב, מחשבה, דעה, נימוק הגיוני, יחס מתמטי. הרקליטוס חידש משמעות חדשה למושג המוכר, והפך את הלוגוס לישות-על מופשטת שאחראית להיווצרות היקום וניהולו והיא גם הביטוי לסדר בו.

קסנופנס מתח ביקורת על אמונות בני דורו, אשר ייחסו לאלים תכונות אנושיות או דמות אנושית. ידועה אמרתו "לו לשוורים ולסוסים היו אלים, הם היו יוצרים את אליהם בדמות סוסים ובדמות שוורים". הוא נחשב למבשר המונותאיזם שאינו תלוי בדת.

בכתבי הפילוסוף היווני אפלטון מופיע האל (דמיורגוס (יוונית: אומן) כישות מופשטת ותבונית. כנראה היה זה פיתוח דעותיהם של פיתגורס והירקליטוס אשר חיו לפניו. הדמיורגוס בורא את העולם החומרי כשהוא נעזר באידאות – המושגים המופשטים אשר הם המהות האמתית של הדברים מעבר להתגלמותם הקונקרטית. תורת האידאות של אפלטון היא ככל הנראה פיתוח של תורת המספר הפיתגורית. המספר המופשט של פיתגורס הפך במשנת אפלטון לכלל המכנים המשותפים של המושגים האנושיים אשר הם מהותם הפנימית של הדברים והם מצויים מחוץ למרחב ולזמן.

תלמידו המובהק של אפלטון, אריסטו, יצר שיטה מטאפיזית ענפה שלפיה לכל דבר ביקום יש סיבה, מניע שגרם לה, עד שמגיעים אל הסיבה הראשונה לה אין סיבה קודמת, סיבה זאת היא המניע הבלתי מונע. לפי אריסטו, הסיבה הראשונה היא שכל החושב את עצמו אשר נמצא בראש שרשרת המציאות בשלווה מוחלטת. המניע הבלתי מונע של אריסטו מזכיר מאוד את הלוגוס של הרקליטוס.

בפילוסופיה הנאופלאטוניסטית, שהתפתחה מההשקפה האפלטונית, הדגישו רבות את שלילת הגשמות של האל ואת חוסר יכולת האדם לדעת משהו חיובי עליו. הדמות המרכזית באסכולה זאת הוא פלוטינוס. לפי פלוטינוס האל הוא אחד, מופשט, קדמון וטרנסצנדנטי לחלוטין. אין לו תכונות, אינו ניתן לחלוקה ואין בו ריבוי. אפילו מחשבה או רצון אי אפשר לייחס לו – אם הוא חושב, אז יש הבחנה בינו למחשבתו. אם הוא רוצה, זה מייחס לו חיסרון. האחד המוחלט אם כן איננו ניתן להכרה כלל. יחד עם זאת, ביקשו הוגים נאו פלטונים להסביר כיצד נוצר הגשמי מן הרוחני בדרך של האצלה או השתלשלות מתוכו של הרוחני עצמו, ולא כבריאה חיצונית 'יש מאין' של הגשמי. לפי תיאוריה זו, הגשמי בנוי מן הרוחני עצמו.

שלילת הגשמות ביהדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

תפיסת האלוהות במקרא[עריכת קוד מקור | עריכה]

משה, פסלו של מיכלאנג'לו

תורת משה נוצרה בסביבתם של העמים האליליים, ומאבקהּ באמונותיהם תופס בה חלק עיקרי. השאלה הנוגעת לענייננו היא האם מלחמה זאת מכוונת רק נגד האמונה בריבוי אלים אך אין עניינה מלחמה ברעיון של אל גשמי, או שמא שלילת הגשמות היא פן מרכזי בתורת ישראל הקדומה.

התנ"ך בכללותו משתייך בצורת כתיבתו לסוגות ספרותיות שונות. בחלוקה עניינית נמצא בו שירה ופיוט, מליצה ופתגם, מיתוס ואגדה, פרוזה וחוקים (אזרחיים ודתיים כאחד); אך מלבד ספרים בודדים שניתן לומר שהם בעלי תוכן פילוסופי בעיקרו, ועוד מספר פסוקים המפוזרים לאורכו, אין במקרא משנה רעיונית ערוכה ומסודרת. מטעם זה גם התאולוגיה של כותבי התנ"ך איננה נהירה. הרמב"ם העיר במפורש שכל מסקנה אותה אנו מסיקים לגבי דעתם התאולוגית של כותבי המקרא מלווה תמיד בפרשנות.

פסוקים רבים בתנ"ך מורים על כך שלאל יש דמות ותכונות אנושיות:

... וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ... וַיִּנָּחֶם ה' כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ; וַיִּתְעַצֵּב אֶל-לִבּוֹ... וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל; וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר ... וָאֶרְאֶה אֶת-אֲדֹנָי יֹשֵׁב עַל כִּסֵּא רָם וְנִשָּׂא... עֵינֵי ה' הֵמָּה מְשׁוֹטְטִים בְּכָל הָאָרֶץ...

פסוקים אחרים שוללים את הגשמות מהאל ומורים על כך שהאל שונה שוני מהותי מכל דבר שעליו יכולים בני האדם לחשוב:

וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה בְּיוֹם דִּבֶּר ה' אֲלֵיכֶם בְּחֹרֵב מִתּוֹךְ הָאֵשׁ... וְאֶל-מִי תְדַמְּיוּנִי וְאֶשְׁוֶה יֹאמַר קָדוֹשׁ... כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם וְלֹא דַרְכֵיכֶם דְּרָכָי נְאֻם ה'... לֹא אִישׁ אֵל וִיכַזֵּב וּבֶן-אָדָם וְיִתְנֶחָם... אָכֵן אַתָּה אֵל מִסְתַּתֵּר... אֵין קָדוֹשׁ כַּ-ה'...

את הסתירות בין הפסוקים ניסו תאולוגים ומלומדים בכל הדורות להסביר.

תרגומי המקרא היהודיים הקדומים, ובפרט תרגום אונקלוס פירשו את הפסוקים בצורה המרחיקה הגשמה, אולם לא ברורה תפיסתם המדויקת, ויש מקרים בהם הם מתרגמים את הפסוקים מילולית, גם כאשר הם נשמעים כהגשמה, וכן מתרגמים מילולית פסוקים לגבי רגשות המיוחסים לאל, לגבי תרגום אונקלוס טען הרמב"ם כי ייתכן ובמספר מקומות נוסחו שובש, וכל עוד ולא יהיה לנו את האוטוגרף של אונקלוס עצמו, לא ניתן יהיה לדון באותם המקומות.

לגבי הבנתם של חז"ל את התאולוגיה של התנ"ך (וממילא - שלהם, מתוקף מחויבותם אליו), ניטשת מחלוקת מחקרית, הדעה המקובלת ביהדות (עכ"פ מאז הרמב"ם) היא כי הם שללו את ההגשמה. (וראה להלן).

בקרב יהדות אשכנז הקדומה שררו ככול הנראה תפיסות מגשימות של האל, שהלכו ונעלמו לאחר הפולמוס על כתבי הרמב"ם. יש המזהים את ר' משה תקו ור' אברהם מן ההר כאותם שתפסו תפיסה מגשימה של האל. אולם הרב מנחם מנדל כשר[1] סתר זיהוי זה.

הפילוסופים היהודים בימי הבניים שללו מהמקרא כל הגשמה או האנשה של האל, וחלקם גם שלל את היכולת ליחס לו כל תואר חיובי, ואף טען כי יחוס גוף גשמי לאל מהווה כפירה. (ראה להלן)

האמונה שלאל יש רגשות איננה סותרת את ההנחה שיש לשלול גשמות מהאל. בדעה זאת החזיק רבי חסדאי קרשקש שהאמין שהאל משולל דמות וצורה, אך ניתן לייחס לו רגשות כמו אהבה לעמו, וניתן לרצותו על ידי מעשים שראויים בעיניו. למרות זאת, דעה זאת בעייתית מבחינת התארים שניתן ליחס לאל ויש בה בכל זאת האנשה.

גם המלומד היהודי ברוך שפינוזה כתב שלאחר עיון מתמשך בתורה הוא הגיע למסקנה שמשה אכן האמין באל אחד ויחיד, מופשט וללא דמות, אך הוא האמין שלאל יש היפעלויות כמו כעס ושמחה, קנאה ואכזבה.

היו שסברו שהעברים בראשית אמונתם האמינו באלים רבים אלא שחשבו שהאל שלהם הוא ראש האלים או החזק ביניהם. חוקרים אחרים אחזו בדעה שהעברים הקדומים האמינו באל אחד ויחיד, קדום וכל-יכול, אך הם לא שללו ממנו את הגשמות. במחשבתם לאל הייתה דמות של אדם, או האדם נוצר בדמותו של האל. כך ניתן להסיק מהפסוק "כי בצלם אלהים עשה את האדם", ומהתיאורים של האל כפי שהם מופיעים בחזון הנביאים יחזקאל וישעיהו.

לפי ביקורת המקרא, את התנ"ך ערך אדם, או מספר אנשים, בתקופה מאוחרת מזמן כתיבת הסיפורים עצמם. אותו אדם לקח כמה תעודות שהוחזקו כקדושות בקרב העם ואיחדם לכלל ספר אחד. בניתוח פילולוגי ניסו חוקרי המקרא להפריד את הספר שהושלם למרכיביו הראשונים כדי לבחון את הדעות של הכיתות השונות שיצרוהו בנפרד. מסקנתם הייתה שהסתירות בדבר גשמותו או מופשטותו של האל בפסוקי התנ"ך נובעת מתפיסת אלוהות שונה בין כותבי התעודות המקוריות. לדידם, היו כאלו שהאמינו שהאל גשמי ובדמות אדם, וכאלו שהאמינו שלאל אין דמות והוא נשגב מכל תפיסה. בצירוף התעודות נתערבבו התפיסות וזה יצר את התאולוגיה שפותחה על ידי הוגי הדורות הבאים.

ניתן להבין את היחס אל ההגשמה במקרא תוך כדי השוואתו למיתוסים הנפוצים בסביבתו בזמן היווצרותו. בפסוקים רבים ישנה הצהרה מפורשת נגד האלילות וההגשמה, אך בעיון מעמיק מוצאים פסוקים נוספים הטומנים בחובם את המלחמה באלילות ובהגשמת האל. לפנינו מספר דוגמאות:

התורה פותחת במשפט, שהוא אחד המשפטים המפורסמים ביותר בכל הדורות, שמוסר כביכול תיאור על בריאת העולם: "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" (בראשית א', א). כשמשווים את הפסוק הראשון בתורה למיתולוגיה הכנענית רואים שהפסוק בא לתת מענה לאמונת הכנענים האליליים ששכנו בקרבת כותבי התנ"ך.

על פי המיתולוגיה של עמי כנען נשא אל, שהוא אל השמים, את אשרה, אלת האדמה, והם שהולידו את שאר האלים, אלו מהווים את כלל כוחות הטבע. הפסוק בבראשית מציין שאלוהי ישראל נמצא מעל הטבע, הוא זה שיצר את השמים וכל צבאם, את הארץ וכל אשר בה. נמצא שכבר הפסוק הפותח את התורה מעיד על כך שהרעיון המונותאיסטי נלחם בדעה שהאל הוא יש פיזיקלי ומורה שהאל טרנסצנדנטי ונבדל מעולם הטבע.

האל מרדוך, ראש הפנתאון של האלים הבבליים

כאמור, סיפור הבריאה במיתולוגיה הבבלית, מתואר כתוצאה של מאבק בין אלים שונים. כשמספר אלים זוממים להרוג את תיאמת, אלת המים המלוחים, אך מפסידים במערכה נגדה, הם פונים אל מרדוך האל החזק, וזה מביס את תיאמת ומחלקי גופתה בורא את היקום. מרדוך מבדיל בין חלק גופה העליון של תיאמת וממנו בורא את השמים ומחלק גופה התחתון הוא בורא את הארץ.

בספר בראשית נאמר:

וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל-פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם...וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים: יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם וִיהִי מַבְדִּיל בֵּין מַיִם לָמָיִם. וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת-הָרָקִיעַ וַיַּבְדֵּל בֵּין הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ וּבֵין הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיע; וַיְהִי-כֵן. וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָרָקִיעַ שָׁמָיִם...

בראשית א', ב-ז

חז"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספרות חז"ל, בדומה למקרא, נמצאים ביטויים רבים המגשימים את האלוהות, וביטויים אחרים המרחיקים מהאל כל הגשמה. במהלך הדורות היו מחלוקות רבות לגבי השאלה מה הייתה תפיסת האלוהות של חז"ל. היו שסברו שחז"ל האמינו שלאל צורה ורגשות, כלומר כפי פשט המקראות, והיו שסברו שלחז"ל הייתה תפיסת אלוהות פילוסופית מורכבת. ככל הנראה בספרות התלמודית נמצאות שתי התפיסות אם כי המקומות והביטויים שמהם נראה שחז"ל שללו גשמות מהאל רבים יותר.

מניח תפילין, יושב בין מלאכים, בעל רחמים, כעס ושאר היפעלויות אנושיות:

"מנין שהקב"ה מניח תפילין? שנאמר (ישעיהו ס"ב) 'נשבע ה' בימינו ובזרוע עוזו'"

מסכת ברכות ו, א

"מאי מצלי (מהי תפילתו של הקב"ה)?... יה"ר מלפני שיכבשו רחמי את כעסי ויגולו רחמי על מדותי ואתנהג עם בני במדת רחמים ואכנס להם לפנים משורת הדין"

שם ז, א

"א"ר ישמעאל בן אלישע: פעם אחת נכנסתי להקטיר קטורת לפני ולפנים וראיתי אכתריאל יה ה' צבאות שהוא יושב על כסא רם ונשא ואמר לי ישמעאל בני ברכני, אמרתי לו: יה"ר מלפניך שיכבשו רחמיך את כעסך ויגולו רחמיך על מדותיך ותתנהג עם בניך במדת הרחמים ותכנס להם לפנים משורת הדין ונענע לי בראשו"

שם

למרות כל זאת, נמצאים בתלמודים ובמדרש מושגים הבאים כתחליף ראוי, כביכול, לדבר על האלוהות מבלי להגשימה.

האל נקרא בכינויים שונים – שלא היו שגורים בימים מוקדמים יותר – שמטרתם להרחיק גשמות מן האל:

"שהוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו"

בראשית רבה, ויצא, סח

המונח 'מקום' כתיאור של האל מורה על כך שהאל אינו נמצא באתר כלשהו כיוון שאיננו יש גשמי. על הביטויים המגשימים במקרא אמרו חז"ל ש"גדול כוחן של נביאים שהם מדמין את הצורה ליוצרה שנאמר: 'ועל דמות הכיסא דמות כמראה אדם'" (מגילת קהלת). אנו רואים שחז"ל עוסקים בפעילות הרמנויטית שמטרתה להסביר את הביטויים המגשימים שבמקרא בהתאם לתפיסתם שיש לשלול גשמות מהאל. לדידם, הביטויים המגשימים שבספרי הנביאים עמוקים ויש להבינם כמשל.

חז"ל פיתחו את מושג השכינה ודרכו הסבירו מקראות שלכאורה מורים על כך שהאל גשמי. השכינה היא ישות נבראת, מעין אצילות רוחנית המבטאת את היחס בין האל לעולמו. השימוש במונח 'שכינה' עוזר בביאור מקרים בהם כתוב במפורש שהאל יורד או עולה, נמצא במקום מסוים וכדומה. בתרגומי התנ"ך מתקופת התנאים נעשה שימוש נרחב במושג. לדוגמה, את הפסוק "והתהלכתי בתוככם" (ויקרא כ"ו) מתרגם אונקלוס "ושכינתי תשרה בתוככם".

במדרשים רבים אנחנו רואים שבתודעתם של חז"ל כבר פשוט שכל הביטויים של עליה וירידה לא מכוונים על עצמות האל אלא על שכינתו:

" מעולם לא ירדה שכינה למטה ולא עלו משה ואליהו למרום... ולא ירדה שכינה למטה ? והכתיב (שמות יט) וירד ה' על הר סיני..."

בבלי, סוכה ה,ב

ההנחה המונחת בבסיס המדרש, בין למקשה ובין למתרץ, היא שהפסוק לא מדבר על האל אלא על השכינה.

הפילוסופיה היהודית בימי הביניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתב יד תימני של ספר מורה נבוכים לרמב"ם

הפילוסופים היהודים במהלך ימי הביניים הושפעו רבות מהפילוסופיה היוונית שהגיעה אליהם בתיווכם של הוגי דעות מוסלמים. מרבית הרבנים שעסקו בפילוסופיה של הדת הסכימו לגבי היסוד של שלילת הגשמות. מתקופת הגאונים נמצאים מכתבים ופסקי הלכה מהם למדים שהחכמים של אותם ימים היו תמימי דעים לגבי יסוד זה.

הרב סעדיה גאון הקדיש פרקים נרחבים בספרו "אמונות ודעות" לחזק עיקר זה ולהסבירו בראיות פילוסופיות ובראיות תורניות. בספר זה, מלבד המלחמה בנצרות והאלילות, מתפלמס הרב עם שיטות של פילוסופים שקדמו לו, מפרש ביטויים מגשימים במקרא ומביא טענות פילוסופיות כחיזוק לדעותיו. רבנים נוספים כריה"ל, רבי בחיי אבן פקודה ועוד, כתבו על כך בחיבוריהם וניסו לתת תוקף רציונלי לשלילת הגשמות. למרות תמימות הדעים בקרב הרבנים ואנשי המחשבה לגבי כך, נחלקו הדעות על מעמדו ההלכתי של הרעיון.

הספר השיטתי ביותר, הרדיקלי ביותר ואף המשפיע ביותר הדן על עניין זה הוא הספר "מורה הנבוכים" שכתב רבי משה בן מיימון. הרמב"ם החמיר מאוד בעניין שלילת הגשמות, ואילו בר הפלוגתא הגדול שלו, הראב"ד, למרות שהיה שותף לדעה שיש לשלול גשמות מהאל, לא החמיר עם אלו האוחזים בדעה הכוזבת הזאת ואף כינה אותם "גדולים וטובים ממנו", בתגובתו לפסקו של הרמב"ם כי המאמין בהגשמה הוא בכלל אפיקורוס, ואין לו חלק לעולם הבא, כשייתכן והתכוון לגדולים וטובים מהרמב"ם. הפילוסופיה שב"מורה הנבוכים" יונקת גם משורשים הנטועים בפילוסופיה היוונית ובהגותו של אריסטו. כתבי אריסטו הגיעו אל רבנים יהודיים בתיווכם של תאולוגים מוסלמים שתרגמו את ספריו לערבית. הרמב"ם הושפע מאוד מפרשנים מוסלמים של אריסטו ובעיקר מכתביו של אבונצר אלפראבי ואבן סינא.

בכל פרקי הספר הרב מדגיש, מעל עשרות פעמים, שתפיסת הגשמות דומה לעבודה זרה ואף חמורה ממנה:

" אני רואה כופר במי שאינו מאמין בשלילתה (של הגשמות)

מורה נבוכים החלק הראשון - פרק ל"ו

חרף דבקותו החזקה בשלילת הגשמות, הרמב"ם ניסה לשמור על נימוקים נכונים לדעה זאת ולחם בנימוקים שלדעתו אינם מוכיחים דבר זה בצורה נאה, גם אם אלו, בסופו של דבר, משרתים את העיקר החשוב הזה:

" דרכיהם של ה"מדברים" - התאולוגים המוסלמים - וטיעוניהם לשלול את ההגשמה חלשים מאוד "

שם, שם פרק ע"ו

הראי"ה קוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרב קוק מתנגד להגשמה במקומות רבים בכתביו, ובייחוד במאמר 'יסורים ממרקים' שבספר 'אורות'. לדעתו, גורם מרכזי לתופעת החילון, שהחלה עם תקופת ההשכלה לפני כמאתיים שנה, הוא התיאורים והכינויים המופיעים בדת, המגדירים את האלוהות: "כל הגדרה באלוהות מביאה לידי כפירה, ההגדרה היא אליליות רוחנית" כל משמעות שתינתן לכינוי 'אלוהים', עלולה להיראות כהגדרה חיובית המתארת את הא-ל בגבולות מסוימים, ובכך מגשימה אותו. כל בעל גבולות הוא מוגשם, דבר ששלול במהותו מהא-ל. לעומת זאת, הרב קוק משתמש במונח שטבעוּ המקובלים – 'אין-סוף' "עיקר האמונה היא בגדולת שלימות אין-סוף". הגדרה שבה אין גבולות מסוימים, ובכך אין חשש הגשמה.

שלילת הגבולות או המגבלות מן האלהים, פירושה בעיניו של הרב קוק (בספרו: לנבוכי הדור, א) חופש בחירה מוחלט של האלהים, וזאת בניגוד לתפיסה דטרמניסטית (כמו אריסטוטלית) של האלוהות כחכמה אוטומטית הכפופה לחלוטין לתבונה, ולכן אינה חופשית להכרעה רצונית.

לדברי הרב קוק גם כאשר המאמין משתמש בהגדרות וכינויים הנפוצים כדי לעבוד את הא-ל, הדבר מותר רק בצירוף הידיעה: "שכל אלה אינם כי-אם הזרחות ניצוציות ממה שלמעלה מהגדרה", ואילו לולא ידיעה זו, "היו גם הם מביאים לידי כפירה". כלומר, כדי לא להשאיר את המאמין בתחושת ניתוק מהאל (חוסר הגדרה), השמות והכינויים נועדו לגרום למאמין להרגיש תחושת קרבה ורמזים למהותו, ובכך מסגל לעצמו תכונות אופי טובות (צדק, רחמים). מבחינת המאמינים זו התקדמות לא ביחס להגדרה, אלא ביחס לתחושת הקִרבה, וכך נוצר איזון בין ידיעת הרמזים ואי-ידיעת המקור כדי שלא להגדיר אותו ולא להיכנס לכפירה מצד אחד, או אלילות מצד שני. 

המאמר 'דעת אלהים' שבספר 'אדר היקר' מהווה כעין המשך למאמר 'יסורים ממרקים' ברעיונות הגלומים בו, באשר לשלילת הגשמות.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • זאב הרוי, שאלת אי-גשמיות האל אצל רמב"ם, ראב"ד, קרשקש ושפינוזה, בתוך: מחקרים בהגות יהודית, (עורכים: שרה א. הלר-וילנסקי, משה אידל), ירושלים: הוצאת מאגנס, תשמ"ט, עמ' 63-78.‬
  • אפרים אלימלך אורבך, חז"ל: פרקי אמונות ודעות, ירושלים: הוצאת מאגנס, 1982

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ תורה שלמה כרך טז יתרו במילואים