תל ניצנה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
תל ניצנה
NizanaFrDo0078.JPG
היסטוריה
תרבויות התרבות הנבטית
תרבות רומא העתיקה
תקופות תקופת הממלכה הנבטית
התקופה הרומית
התקופה הביזנטית
התקופה המוסלמית המוקדמת
נבנה האלף ה-1 לפנה"ס
ננטש התקופה המוסלמית המוקדמת
סוג תל
אתר ארכאולוגי
מצב הרוס
גישה לציבור כן
מיקום
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
קואורדינטות 30°52′32″N 34°26′03″E / 30.875555555556°N 34.434166666667°E / 30.875555555556; 34.434166666667
י
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
תל ניצנה

ניצנה הייתה יישוב נבטי בנגב המערבי על דרך הבשמים בסמוך לכתף ניצנה ובקרבת ניצנה של היום. כיום האתר מוכרז כגן לאומי.

גאוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניצנה היא המערבית שבין ערי הנבטים בהר הנגב. העיר נבנתה במישור, המתנשא לגובה 250 מטר מעל פני הים. בצפון גובל האתר בנחל ניצנה (ואדי עוג'ה אל-חפיר), והוא נחצה במרכזו על ידי יובל של נחל ניצנה, הזורם מצפון לדרום. במערב האתר מתנשאת גבעה מוארכת לגובה כ-35 מטר מעל סביבתה. האזור היה צומת דרכים חשובה בעת העתיקה על הדרך בין אדום בדרום וחוף עזה בצפון מצרים ומדבר סיני ממזרח והרי יהודה מצפון לו.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שרידי כנסייה ביזנטית בניצנה
שרידי בית החולים העות'מאני בתל ניצנה
מסילת הברזל הצבאית העות'מאנית בארץ ישראל 1914–1917

התקופה ההלניסטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

החל במאה השלישית לפני הספירה נודע כמקום יישוב נבטי שעיקרו מאהלים, שממנו ניהלו הנבטים מערכת מסחרית ענפה. הממצאים מתקופה זו הם ממקומות שונים באגן חים התיכון, והגיעו לניצנה באמצעות מסחר. החשובים שבהם הם ידיות כדי יין עם חותמות מרודוס, קוס, פאמפיליה ואיטליה מן המאות השנייה והראשונה לפני הספירה. ומטבעות של תלמי הרביעי, תלמי השביעי ויוחנן הורקנוס הראשון[1].

התקופה הביזנטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בזמן שלטונה של האימפריה הביזנטית הגיע המקום לפריחה ושגשוג, ובמקום נמצאו שלוש כנסיות מאותה התקופה שנשתמרו עד היום, ומצודה מלבנית שגודלה 85X35 מטרים, מוקפת חומה עם חמישה מגדלים מרובעים. בחצר המצודה היה מאגר מים מקורה בקשתות. יסודות המצודה היו שייכים, כנראה, למתחם של מקדש נבטי. הפפירוסים של ניצנה שהתגלו ב'גניזה' של שתי כנסיות בניצנה, הם ממצא בעל ערך עליון להיכרות עם ההתיישבות בנגב בתקופה הביזנטית במאות ה 6–7 לסה"נ. שם העיר ניצנה נרשם בהם: Nessana. מן הפפירוסים של ניצנה, עולה שבמקום שכנה יחידה צבאית של פרשים. היישוב "ניצנה" ננטש, כנראה במאה ה-9, בעקבות השפעת עול המיסוי הכבד של שלטון הכיבוש המוסלמי.

המאה ה-20[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבנייה העתיקה באתר נשתמרה עד שנת 1902, עת העות'מאנים התחילו לבנות בו תחנת משטרה. ב-1906, לאחר סימון הגבול בין ארץ ישראל שבידי העות'מאנים לחצי האי סיני שבידי הבריטים עלתה חשיבותו של המקום, משום היותו נקודת גבול, והעות'מאנים הקימו בו מרכז מינהלי לאזור בשם "עוג'ה אלחפיר" (או עוג'ה עלע'פיר) תוך הרס של מרבית המבנים העתיקים. נבנה גם בית חולים אשר חלקו נשתמר עד ימינו. במהלך מלחמת העולם הראשונה הפכה עוג'ה אלחפיר למרכז לוגיסטי צבאי ונקודת יציאה ליחידות הצבא העות'מאניות והגרמניות שפעלו במרחב חצי האי סיני במלחמת העולם הראשונה. מסילת הרכבת הצבאית שסללו העות'מאנים בסיוע הגרמני - מסילת הרכבת מנחל שורק לקוסיימה, הגיעה ב-10.5.1916 לעוג'ה, ומשם נמתחה לקוסיימה. בחציית נחל ניצנה בנו הטורקים גשר בן 8 קשתות ממנו נותרו רק האומנות. השרידים היחידים לתחנת הרכבת הם מגדל מים למילוי דוודי המים של מנועי הקיטור של הקטרים, קיר מבית מנהל התחנה ושרידי הסוללות עליהם הונחו פסי הרכבת (המסילה התפצלה ל-8 הסתעפויות).

תחנת הרכבת הטורקית בניצנה. משמאל: מגדל-מיכל שסיפק מים לקטרי הרכבת. מימין: שריד קיר המשרד של מנהל התחנה.

בימי השלטון הבריטי בארץ ישראל נערכו חפירות ארכאולוגיות במקום ונתגלה שם העיר הנבטית לאחר מציאת 195 מגילות פפירוס בחורבות העיר. לאחר הכרזת הקמת מדינת ישראל, עם פלישת צבאות מצרים לארץ ישראל במאי 1948, נתפסה תחנת המשטרה הבריטית של עוג'ה אל חפיר על ידי הצבא המצרי. האזור נכבש במהלך מבצע חורב (דצמבר 1948-ינואר 1949) על ידי חטיבה 8 אשר נלחמה באזור כתף ניצנה. בהסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות נקבע שניצנה תהיה אזור מפורז ובה ישבה ועדת שביתת הנשק הישראלית-מצרית עד סוף 1955. בתל ניצנה עמדו שלושה מבני אבן בני שתי קומות. בבניין אחד ישב המשמר הישראלי ובאחר המשמר המצרי שחילקו ביניהם את התורנות בשמירה על המקום. במבנה השלישי ישב מטה האו"ם ובו התכנסה ועדת שביתת הנשק הישראלית-מצרית.[2]

בעקבות פעילות פדאיון והתבצרות מצרית באזור ולאור חשיבותו האסטרטגית בהגנת הנגב ובאר שבע נסוגה ישראל מהסכם הפירוז, הקימה מזרחית לניצנה את היאחזות נח"ל קציעות בספטמבר 1953 ולבסוף השתלטה על האזור המפורז במבצע הר געש, קרב לילי בין 2 ל-3 בנובמבר 1955, אל מול גדוד מצרי שנסוג מן המקום. במרץ 1956 הוקמה ממדרום להיאחזות קציעות היאחזות נח"ל בארותיים.[3] בספטמבר 1956 פרק צה"ל את המבנים הספורים (הבנייה העות'מאנית והבריטית מראשית המאה ה-20) שנותרו במקום.

תל ניצנה - מבט מהאויר

החפירות והמחקר באתר[עריכת קוד מקור | עריכה]

אדוארד רובינסון, במסעו הראשון בשנת 1838, היה הראשון שביקר ותיעד את חורבות תל ניצנה, אותן זיהה בטעות כעבדת העתיקה. אף שטעה בזיהויו הותיר רובינסון תיאור מפורט וראשוני של עתיקות ניצנה על כל חלקיה, כולל האקרופוליס ועליו מצודה ושתי כנסיות עתיקות.

הכומר האנגלי ג'ורג' פיסק, ביקר בתל בשנת 1843 וכתב:"ככל שהתקרבנו אל החורבות , הבחנו לימיננו ולשמאלנו ביסודות של קירות אבן , אשר תחמו בימים קדומים גנים ושדות . היתה בכך משוס הקלה למצוא אפילו שרידים הרוסים כאלה של תרבות עתיקה , באזור שהפך בימינו למדבר שממה ... בראותנו שרידים אלה ליוותה אותנו תחושת מועקה . פעולות החברה התרבותית נדמו ; האדם שפעל שם בימים עברו בכל מאדו - איננו עוד , וכיום מכסה את המקום אבק הדורות ; ורק החורבות מספרות את סיפורם הנוגע ללב אל מול דממת המדבר"[4].

בחפירות בתל, על ידי משלחתו של ה. ד. קולט בשנים 1935–1938, נמצאו פפירוסים מתוארכים למאות השישית עד השביעית לספירת הנוצרים ונחשבים לאחד מהמקורות החשובים ביותר על תקופה זו בארץ ישראל, ויותר מכך על תקופה זו בנגב[5].

החל מקיץ 1986 החלה לפעול באתר משלחת חפירות ניצנה ברשות ד"ר דן אורמן וד"ר יוסף שרשבסקי במשך שבעה שנים. החפירות חשפו מבני מגורים, גרם המדרגות שעלה אל ראש התל, את הכנסייה המזרחית וקפלה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא תל ניצנה בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אלי שילר, ערי הנבטים בנגב - ניצנה, הוצאת אריאל 1988, עמודים:123-127
  2. ^ י. גינזבורג, גבעת רחל מתבססת ..., הבוקר, 11 באוקטובר 1953
  3. ^ יאיר דואר, לנו המגל הוא חרב, יד טבנקין, 1992, עמוד 176
  4. ^ George Fisk, Memorial Egypt, Red Sea, Wildernesses Sin Paran, Mount Sinai, Jerusalem, Other Principal Localities Holy Land, 1843
  5. ^ מיכאל אבן-ארי, לסלי שנן ונפתלי תדמור, הנגב : מלחמת-קיום במדבר (ירושלים: מוסד ביאליק, 1980) עמ' 99. אברהם נגב, אריאל: כתב עת לידיעת ארץ ישראל- ערי הנבטים הנגב (ירושלים: אריאל, 1988) עמ' 9;עזרא אוריון ואבנר גורן, דרכי הבשמים: רצף מאמרים (מדרשת שדה בוקר: הוצאה לחינוך סביבתי, 2000) עמ' 38;יוסף שדור, מסעות חוקרים בהר הנגב: תולדות גילוי מחדש של הר הנגב במאות ה-19 וה-20 (באר שבע: החברה להגנת הטבע, 1976) עמ' 29.
  6. ^ ביקורת: זאב זיוון, ‏נצנה היא נסנה, קתדרה 119, מרץ 2006, עמ' 172-171.