הקרע המערבי

הקרע המערבי או הקרע האפיפיורי (בלטינית: Magnum schisma occidentale, Ecclesiae occidentalis schisma), היה שמו של פיצול בתוך הכנסייה הקתולית החל בשנת 1378. הפיצול לא נסב סביב סוגיות תאולוגיות או תורתיות אלא על עימות פוליטי. הקרע בא על פתרונו הזמני ארבעים שנה מאוחר יותר בוועידת קונסטנץ בשנת 1417.

הקרע בכנסייה המערבית נבע משובו המוקדם מדי של הכס האפיפיורי מאביניון לרומא בימי גרגוריוס האחד עשר בשנת 1378, חזרה ששמה קץ לאפיפיורות אביניון. אחרי מותו של גרגוריוס האחד עשר באותה שנה, התחוללו מהומות ברומא שכוונתן הייתה להבטיח בחירתו של אפיפיור איטלקי. הקרדינלים שחששו מזעם ההמון בחרו לאפיפיור את אורבנוס השישי. אורבנוס היה מנהלן מכובד באפיפיורות אביניון, אך ברגע שנבחר הפך חשדני, עריץ ונוטה להתקפי זעם אלימים. הקרדינלים שבחרו בו ניחמו במהרה על החלטתם וב-20 בספטמבר באותה שנה יצאו מרומא לפונדי, עיירה קטנה מדרום לרומא, ובחרו אפיפיור מתחרה, את האנטי-אפיפיור קלמנס השביעי.

קיומם של האפיפיורים המתחרים גרם למהומה בכנסייה. בעבר היו כבר אפיפיורים מתחרים, וטוענים לכס שמונו על-ידי סיעות יריבות שונות, אך כאן המנהיגים המוכרים והלגיטימיים של הכנסייה, הם שמינו שני אפיפיורים יריבים. המנהיגים השונים באירופה היו חייבים להזדהות ולהכיר באחד מהם ולדחות את השני. צרפת, אראגון, דוכסות בורגונדיה, רוזנות סבויה, נאפולי וסקוטלנד בחרו להזדהות עם קלמנס מאביניון. אנגליה, צפון איטליה, סקנדינביה ומרכז אירופה שתחת שלטון האימפריה הרומית הקדושה תמכו באורבנוס. אפילו קדושי הכנסייה לעתיד נאלצו לבחור באפיפיור מועדף: קתרינה מסיינה תמכה באורבנוס ואילו ויסנט פרר תמך בקלמנס.

מועצת פיזה שנערכה בשנת 1409 ניסתה לפתור את העימות, אך הובילה רק לבחירת אפיפיור שלישי, האנטי-אפיפיור אלכסנדר החמישי שמת זמן קצר אחרי כן ואחריו את האנטי-אפיפיור יוחנן העשרים ושלושה.

הקרע הגיע לקיצו בוועידת קונסטנץ בשנת 1417 שהדיחה את יוחנן העשרים ושלושה ואת האנטי-אפיפיור בנדיקטוס השלושה עשר, קיבלה את התפטרותו של גרגוריוס השנים-עשר (שהתפטר בשנת 1415), ומינתה את מרטינוס החמישי. האפיפיורים הרומיים הוכרו כאפיפיורים הלגיטימיים ומכאן והלאה הוכרז במפורש כי אין לאף מועצה כוח על-פני האפיפיורים ואין דרך לבטל בחירת אפיפיור אלא על ידי האפיפיור עצמו.