פסל מיכה
 |
יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: הגהה, ויקיזציה, ניסוח מעודן של קביעות מוחלטות חסרות סימוכין.
| |
| יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: הגהה, ויקיזציה, ניסוח מעודן של קביעות מוחלטות חסרות סימוכין. | |
פסל מיכה הוא סיפור מקראי, הראשון בחלק השלישי של ספר שופטים. מתאר את התגלגלותו של מקדש ביתי שבנה איש מהר אפרים בשם מיכה (או מיכיהו), ואת מסעם של שבט דן להתנחלות בצפון הארץ. הסיפור מובא בפרקים י"ז–י"ח בספר שופטים. אחד הסיפורים החותמים את הספר ומבטאים את האנרכיה ששררה בישראל לפני תקופת המלוכה.[1]
ייסוד בית מיכה
[עריכת קוד מקור | עריכה]מיכה גנב מאימו אלף ומאה שקלי כסף. לאחר ששמע כי אימו קיללה את הגנב, הוא השיב לה את הכסף. אימו בירכה אותו כדי להסיר את הקללה שקיללה את הגנב,[2] וסיפרה לו כי הקדישה לה' את הכסף שנגנב. לאחר מכן אם מיכה מסרה לצורף מאתיים שקלים מתוך הכסף ליצירת פסל ומסכה. בית מיכה נעשה לבית פולחן חשוב, ולכן מיכה בנה לפסל מקדש, ואף הוסיף לו אביזרים פולחניים – אפוד ותרפים ומינה את אחד מבניו לכהן. כאשר פגש מיכה את יהונתן בן גרשם בן מנשה, נער לוי שחיפש מקום עבודה ומגורים ובדרכו עבר בבית מיכה, הוא הציע לו לעבוד אצלו ככהן בתמורה לשכר נדיב, והנער נענה להצעתו. מיכה היה מרוצה בטענה שה' ייטיב לו הפעם כי הוא לקח נער לוי לכהן. מתואר שמצב זה התאפשר מפני ש”בַּיָּמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה.”[3]
משלחת בני דן
[עריכת קוד מקור | עריכה]בני שבט דן ביקשו להרחיב את נחלתם ולשם כך שלחו חמישה נציגים לרגל את הארץ ולמצוא מקום שניתן לכבוש בקלות ולהתיישב בו. זהו שיקוף של התהליך שבו נדחקו בני דן מנחלתם המקורית באזור גוש דן על ידי הפלשתים לעבר צפון הארץ.
הנציגים הגיעו להר אפרים ולנו בבית מיכה. בזמן שהותם שם, הם זיהו את קולו של הנער הלוי ושאלו אותו ”מִי הֱבִיאֲךָ הֲלֹם וּמָה אַתָּה עֹשֶׂה בָּזֶה וּמַה לְּךָ פֹה?”[4] הנער הלוי סיפר להם שמיכה מינה אותו לכהן. המרגלים ביקשו ממנו שישאל באלוהים, כלומר ינבא להם אם הם יצליחו בדרכם או לא, והוא ענה "לכו לשלום, נוכח ה' דרככם אשר תלכו בה".
חמשת הנציגים המשיכו משם והגיעו לעיר ליש המזוהה עם תל דן שהייתה מנותקת משכניה וחסרת הגנה צבאית. הם חזרו אל שאר השבט היושב בצרעה ובאשתאול, סיפרו להם על ליש, ושכנעו אותם לצאת לכבוש את המקום. בעצתם יצאו 600 חיילים לכיבוש המקום. החיילים בני שבט דן עברו בהר אפרים, ובעצת חמשת המרגלים נכנסו אל בית מיכה, לקחו את האפוד והתרפים ושכנעו את הנער הלוי להצטרף אליהם.
מיכה, שגילה שהוא נשדד, רץ אחרי בני דן וקרא אליהם ”אֶת אֱלֹהַי אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְקַחְתֶּם...”.[5] בני דן השיבו לו באיום מרומז והוא נכנע וחזר לביתו. בני דן כבשו את ליש, ושינו את שמה לדן. בדן הם בנו מקדש בו כיהן הנער הלוי, יהונתן בן גרשֹם בן מנשה. רק בשלב זה בסיפור מוזכר שמו של הנער, ועל פי המסורה האות נ' במילה "מנשה" תלויה, ועל כך דרשו חז"ל כי למעשה הכהן הוא יהונתן בן גרשם בן משה, אלא שמתוך כבוד למשה נוספה לשמו האות נ'.
המקדש בדן נשאר על תלו עד ”יוֹם גְּלוֹת הָאָרֶץ”[6] והפסל ניצב בו ”כָּל יְמֵי הֱיוֹת בֵּית הָאֱלֹהִים בְּשִׁלֹה”.[7] המצודת דוד והרד"ק פירשו שגם "גְלוֹת הארץ" כוונתה לחורבן משכן שילה, עליו נאמר "גלה כבוד מישראל, כי נלקח ארון האלוהים", אך בתום תקופת השופטים שמואל השמיד את הפסילים. מאידך בירושלמי נתפרש שהכוונה לגלות עשרת השבטים וכן פירשו רש"י והמלבי"ם, שכתב שהפסל אמנם בטל, אך הוחזר בימי ירבעם. הרלב"ג פירש שהכוונה לגלות מצומצמת שארעה בתקופת השופטים. יש שמסבירים ש"גלות הארץ" הוא למעשה שיבוש של "גלות הארון"[8] – במקרה זה הכוונה היא בפשטות חורבן שילה שהוביל לגלות הארון בשדות פלשתים במשך כחצי שנה.
מקומו של בית מיכה
[עריכת קוד מקור | עריכה]חז"ל מזהים את מקומו של בית מיכה במקום שנקרא "גרב", הנמצא במרחק שלש מיל משילה:
תניא: רבי נתן אומר: מגרב לשילה ג' מילין, והיה עשן המערכה ועשן פסל מיכה מתערבין זה בזה. בִקשו מלאכי השרת לדוחפו. אמר להן הקב"ה: הניחו לו, שפִּתוֹ מצויה לעוברי דרכים.
מנשה הראל מבקש לזהות את מקומו בח'רבת רד'נה בהר אפרים, סמוך לרמאללה.[9]
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- פסל מיכה, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת"
- אליעזר היון, פסל מיכה – שופטים י"ז, באתר "דעת"
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ הרב עמיחי שהם, שלש וריאציות באנרכיה, באתר תורת הר עציון
- ^ שופטים, פרק י"ז, פסוק ב', פירוש מצודת דוד
- ^ ספר שופטים, פרק כ"א, פסוק כ"ה
- ^ ספר שופטים, פרק י"ח, פסוק ג'
- ^ ספר שופטים, פרק י"ח, פסוק כ"ד
- ^ ספר שופטים, פרק י"ח, פסוק ל'
- ^ ספר שופטים, פרק י"ח, פסוק ל"א
- ^ George Foot Moore, Judges (International Critical Commentary), Edinburgh: T. & T. Clark, 1895, p. 400. Online copy at the Internet Archive
- ^ מנשה הראל, הנוף הטבע והאדם במקרא, עם עובד, 1984, עמ' 153
