העדה החרדית
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
העדה החרדית היא אחד הזרמים הגדולים והבולטים בציבור החרדי, ומתייחדת בהתנגדותה החריפה לציונות. אנשיה הם ממשיכי דרכם של קיצוני היישוב הישן המקיימים אורח חיים חרדי מחמיר.
העדה החרדית הקימה מערכות קהילתיות נפרדות, שבראשן עומד בית דין הצדק שלה. בית דין זה נבדל מבית הדין הכללי, שהסתפח למסגרת הרבנות הראשית. טרם שלטון הבריטים בארץ היה בית הדין הכללי תחת אחריות הוועד הכללי לעדות האשכנזים בירושלים. למרות זאת, מאחר והעדה החרדית רואה את עצמה כבעלת האפוטרופסות הציבורית, ואיננה מכירה בשלטון של עדה אחרת עליה, מכנה עצמו בית הדין שלה "בית דין צדק לכל מקהלות האשכנזים".
בשל היותה סמן קיצוני יש לקהילה זו, שאינה גדולה במיוחד, השפעה גדולה על החברה החרדית כולה, ואף על החברה הישראלית, שממנה היא חפצה להבדל.
אנשי העדה נמצאים ברובם בשכונות מאה שערים (ובתי אונגרין הסמוכה לה) וגאולה, מקום ריכוז נוסף שלהם מתפתח בשנים האחרונות בעיר בית שמש.
העדה החרדית היא הגוף העיקרי העומד מאחורי ההפגנות נגד חילולי שבת בירושלים ונגד חילול קברים. הבד"ץ שלה הוא גוף הכשרות הפרטי החזק ביותר בישראל, הזוכה לפופולריות עצומה בקרב החרדים, בשל החשבתו למחמיר ביותר.
תוכן עניינים |
[עריכה] תולדות העדה
יסודה של העדה החרדית היה בין השנים 1919-1921. בתחילת שלטונו הנהיג המנדט הבריטי את חוקת הקהילות, שקבעה כי לכל עדה בארץ זכות ניהול עצמית, כאשר את העדה היהודית ייצג הועד הלאומי, שהוכר בידי הרבנות הראשית לארץ ישראל בראשות הרב אברהם יצחק הכהן קוק. בוועד הלאומי היה רוב גדול לציונים, ובקרב הציבור החרדי שררו שתי גישות מנוגדות באשר ליחס כלפיו. הגישה המתונה שהובילה הרבנות הראשית גרסה כי יש לפעול במסגרת הוועד הלאומי, אך גישת הקיצוניים, בראשות הרב יוסף חיים זוננפלד, גרסה בידול מוחלט מהציונים. בעקבות ניצחון הציונים בבחירות לוועד הלאומי, בעיקר בשל שיטת הבחירות האזוריות, פרשו הרב זוננפלד ואנשיו מהועד הלאומי והקימו "עדה" נפרדת, בשם "העדה החרדית", שקיבלה את הכרת שלטונות המנדט אשר העניקו לה זכויות של "עדה" נפרדת.
בראשיתה נחשבה העדה החרדית כסניף הירושלמי של תנועת אגודת ישראל העולמית, ובראשה עמד הרב משה בלוי, ומראשיתה פעלו בה שני זרמים מנוגדים. הזרם הירושלמי הקיצוני של בני היישוב הישן והזרם של אנשי אגודת ישראל בחו"ל, בעיקר בפולין. במהלך שנות העשרים התגברה העלייה לארץ של יהודים חרדים מפולין ומזרח אירופה, וההבדלים בין הגישות התעצמו. בעוד בני היישוב הישן ביקשו לשמר את אורח החיים הישן והתנגדו בין השאר להקמת בתי ספר לבנות, הרי שהעולים מפולין ביקשו להקים בתי ספר בית יעקב. חילוקי הדעות התבטאו באופנים שונים, אך הקרע הגדול בין הזרמים היה בשאלת יחסה של העדה החרדית עצמה אל המוסדות הציוניים, שהתגלעה בחריפות לאחר מותו של מייסד העדה החרדית רבי יוסף חיים זוננפלד. גם אגודת עצמה הייתה שסועה, וחילוקי דעות קשים שררו בין אגודת ישראל הירושלמית בראשות הרב בלוי, ובין אגודת ישראל העולמית בראשות ד"ר יצחק ברויאר מגרמניה והרב יצחק מאיר לוין.
חילוקי הדעות החריפים בין אנשי אגודת ישראל ואנשי היישוב הישן החריפו, וקבוצת קנאים מהעדה החרדית בראשות הרב עמרם בלוי, אחיו של משה בלוי, הקימו בשנת 1933 קבוצה חדשה בתוך העדה החרדית בשם החיים, אשר מאוחר יותר שינתה את שמה לנטורי קרתא לבקשת רבי יוסף צבי דושינסקיא, מנהיג העדה החרדית.
בחודש טבת ה'תש"ד (1944) התקיימה אספה של העדה החרדית בפתח תקווה, ובכינוס היה רוב גדול לאנשי אגודת ישראל מחו"ל ותומכיהם. לכינוס הוזמן הרב פנחס עפשטיין מרבני העדה החרדית, והיחס אליו היה שולי ומזלזל. הרב עפשטיין ראה ביחס אליו פגיעה בכבודו ויצא מהכינוס באופן הפגנתי. האירוע גרם למתח אדיר בין אגודת ישראל ונטורי קרתא, ולבסוף הוחלט לערוך בחירות בתוך העדה החרדית. בבחירות ניצחו אנשי נטורי קרתא, ואנשי אגודת ישראל על כל פלגיהם פרשו סופית מהעדה החרדית.
[עריכה] השקפת העדה
השקפת העדה החרדית כיום היא קיצונית וחריפה הרבה יותר מתקופת הקמתה.
דוגמה לכך ניתן להתרשם ממחאת בית הדין של העדה החרדית, בכוונה להצהיר על הסכמת ראשי היישוב על בעלות הערבים על מתחם הכותל המערבי. במחאתו לאחר מאורעות תרפ"ט טען בית הדין בין היתר, שהכותל שייך לכל עם ישראל, "בכל מקום שהם" שאף אחד לא מוסמך לשום וויתור בשמם. וטען ש"מוטב שיחתמו על ביטול הצהרת בלפור ולא ח"ו שלהם [הערבים] הבעלות על הכותל". [1]
גאב"ד בית הדין של העדה החרדית הרב יוסף צבי דושינסקי הופיע בפני ועדת פיל ואמר ש"על יסוד ההכרה במציאות שפזורי עם התורה מרגישים את עצמם עוד היום כבנים של ארץ הקדושה ניתנה הצהרת בלפור". ו"אין לבדוק כל אחד אם הוא חרדי או לא". יש להסיר את כל ההגבלות הממשלתיות בעליה וברכישת קרקעות. אמר הרב דושינסקי באזני ראש הוועדה. [2]
בעבר ההשקפה של העדה החרדית הורכבה מתערובת של שני גישות שונות, ההונגרית והבריסקאית. הגישה שזוהתה עם הזרם הקנאי הבריסקאי, התנגדה לציונות ולמדינה עקב זהותה החילונית, התנכרותה למסורת היהודית, ופעילותה נגד דת ישראל. הרב אלחנן וסרמן הוא מייצגה הדומיננטי של גישה זו. הגישה השניה היא ההשקפה המזוהה עם רבני הונגריה, השוללת את קיום המדינה מעיקרו. בגלל ש"חדש אסור מן התורה", ואין לנו לשנות מאומה ממנהג אבותינו, שלא נאבקו על עצמאות יהודית. ואפילו אם איש העדה החרדית יהיה ראש הממשלה. גישה מרחיקת לכת עוד יותר בהשקפה ההונגרית טוענת שהקמת מדינה לפני בוא המשיח מהווה מרידה במלכות השם, ודחיקה אסורה של הקץ. מתווה הדרך הזה לעדה החרדית, הוא האדמו"ר מסאטמר רבי יואל טייטלבוים, שראה את השואה כעונש משמים על הרצון להקים מדינה, כיום בממסד העדה החרדית וברבנים שלה מיוצגת בעיקר השיטה ההונגרית.
אין העדה החרדית מזדהה עם גילויי אהדה לפלסטינים, הפגנות תמיכה בהם והתרועעות עם מנהיגיהם. משה הירש, איש נטורי קרתא שקנה לו עמדה באש"ף, אינו חבר העדה, אלא נמצא בשוליים הקיצוניים שמעבר לה.
למרות התבדלותה של העדה מהמדינה, היא לא מגלה אדישות לעבירות דתיות שנעשות בה, ואנשיה עמדו בראש הרבה מאבקים ההיסטוריים נגד בריכות מעורבות בירושלים, נגד בתי קולנוע הפתוחים בשבת (למשל קולנוע אדיסון), נגד חפירות ארכאולוגיות בקברים, ונגד "תוכנית הליבה" על בתי הספר החרדיים, שכונה על ידה "שמד". לא בשל החשש למוסדות החינוך שלה, שאינם נתמכים על ידי המדינה ואינם כפופים להוראותיה, אלא בשל החשש לאופיים של מוסדות חרדיים של אגודת ישראל.
[עריכה] הקבוצות המרכיבות את העדה החרדית
הקבוצות המרכיבות את העדה החרדית הן: הקבוצה המרכזית והגדולה היא של בני היישוב הישן שאינם חסידים, המכונים "פרושים", לצידם חברות בעדה חסידות סאטמר, חסידות שומרי אמונים, חסידות תולדות אהרן, חסידות תולדות אברהם יצחק, חסידות פינסק-קרלין, חסידות דושינסקיא (תלמידיו של הרב יוסף צבי דושינסקי שהיה גאב"ד העדה). יש גם קבוצות קטנות יותר של אנשי ברסלב, ספרדים ואחרים. בעבר נמנו על שורות בני העדה החרדית ה"פרושים" גם בני הקבוצה המכונה כיום "קהל עדת ירושלים" או המתמידים, בראשות הרב לייב מינצברג, אך אלו פרשו מהעדה ומזוהים כיום עם אנשי אגודת ישראל.
כאמור, חלק מאנשי העדה נמנים על חסידות סאטמר, שכמו העדה, המאפיין אותה הוא ההתנגדות המוחלטת למפעל הציוני, וראייתו כשורש כל רע בחיי העם היהודי בדורות האחרונים. בשל זהות ההשקפות יש כאלו המחליפים בין המושגים "סאטמר" ו"העדה החרדית", אך דבר זה אינו מדויק. לא כל בני העדה החרדית מחשיבים עצמם לחסידי סאטמר, גם אם הם מושפעים מהשקפת מייסדה, רבי יואל טייטלבוים, על הציונות, ויש מהם שהם "מתנגדים" מובהקים, כלומר הולכים בשיטתו של הגאון מווילנה ששלל את תנועת החסידות.
בלבול דומה יש בין המושגים "העדה החרדית" ו"נטורי קרתא". אין שני אלו זהים. "נטורי קרתא", כלומר "שומרי העיר", היא קבוצה קיצונית יותר מהעדה, של אנשים שקיבלו על עצמם ללחום נגד הציונות והחילוניות, בהפגנות ובפעילויות למיניהן. יש יותר מקבוצה אחת המכנה עצמה "נטורי קרתא", יש מהן הקרובות יותר לעדה החרדית ומשתפות עמה פעולה, ויש הנאבקות בה בגלוי, בראותן בה גוף פשרני. ראשית "נטורי קרתא" בעימות בין קנאי העדה לבין אנשי אגודת ישראל בשנות השלושים והארבעים. העימות הסתיים בניצחונם של הראשונים ובפירוד בין אגודת ישראל לעדה שאימצה את אידאולוגיית "נטורי קרתא" (ראו עוד בערך נטורי קרתא).
[עריכה] המבנה הארגוני של העדה
בראשות העדה עומד באופן סמלי בלבד "נשיא העדה החרדית". תפקיד זה נוצר עם הגעתו של האדמו"ר מסאטמר רבי יואל טייטלבוים לארץ לאחר השואה. האדמו"ר מסאטמר התמנה לנשיא העדה, תפקיד בו המשיך להחזיק גם לאחר שעזב את הארץ בשנת 1954 לארצות הברית. לאחר מותו עבר התפקיד ליורשו רבי משה טייטלבוים מסאטמר. לאחר מותו של רבי משה, בשל מחלוקת הירושה שנפלה בחסידות סאטמר, התמנה לנשיא העדה רבי דוד סולוביצ'יק, בנו של רבי יצחק זאב סולובייצ'יק מבריסק, אך תפקידו כנשיא הינו תואר-של-כבוד בלבד, ואינו בעל תפקיד מוגדר בהנהגת העדה.
בראש העדה החרדית עומד בפועל הבד"ץ שלה, בית דין צדק. הגאב"ד (גאון אב בית הדין) הוא מנהיגה הרוחני של העדה. כיום ממלא תפקיד זה הרב יצחק טוביה וייס, שבעבר כיהן כדיין בקהילה החרדית של אנטוורפן. תפקיד הגאב"ד הוא בעיקרו ייצוגי, אך לפתחו מגיעות להכרעה השאלות העקרוניות והמסובכות, והוא נחשב בעל הסמכות העליונה בעדה. במקביל לגאב"ד מכהן הראב"ד (ראש אב בית דין), שהוא ראש ההרכבים של בית הדין בפועל. כיום מכהן בתפקיד הראב"ד הרב משה שטרנבוך.
גאב"די העדה לדורותיהם:
- רבי יוסף חיים זוננפלד (---1932).
- רבי יוסף צבי דושינסקי (1932-1948).
- רבי זליג ראובן בנגיס (1948-1953) שתפקד כגאב"ד לא-רשמי, בשל עצמאות דעותיו.
- רבי יואל טייטלבוים, האדמו"ר מסאטמר (במקביל לנשיאות העדה) (1953-1979).
- רבי יצחק יעקב וייס (1979-1989).
- רבי משה אריה פריינד (1989-1996).
- רבי ישראל משה דושינסקי (1996-2004).
- רבי יצחק טוביה וייס (2004-נוכחי).
ראב"די העדה לדורותיהם (חלקי):
- רבי משה נחום ולנשטיין.
- רבי פנחס אפשטיין.
- רבי דוד יונגרייז (---1972).
- רבי יצחק יעקב וייס (1972-1979).
- רבי ישראל משה דושינסקי (1979-1996).
- רבי ישראל יעקב פישר (1996-2003).
- רבי משה שטרנבוך (2003---).
בראש גוף מצומצם, ההנהגה הפוליטית, עמד הרב גרשון שטמר, שהיה שנים רבות האיש החזק בעדה ונפטר בחודש טבת תשס"ז (ינואר 2007). דמות חשובה בהנהגה הפוליטית היא המזכיר, שנים רבות מילא תפקיד זה הרב יוסף שיינברגר, שנפטר גם הוא זמן קצר קודם לכן. (נכדו של הרב שיינברגר הוא יהודה משי זהב, שבלט בצעירותו כמארגן מלחמות העדה. לימים שינה יהודה משי זהב את דרכו כליל, מה שבא לידי ביטוי דרמטי בהדלקת המשואות "לתפארת מדינת ישראל" ביום העצמאות תשס"ג, שבה השתתף). עם פטירתם של שיינברגר ושטמר נפער חלל מנהיגותי במזכירות העדה שעדיין לא הושלם.
קיימים גופים רשמיים, גוף מרכזי של שבעים ואחד חברים וממנו גוף של עשרים ושלושה חברים (בדומה למתכונת העתיקה של הסנהדרין), אשר לכאורה מהם יונקת ההנהגה הפוליטית את כוחה, אך אין להם חשיבות מעשית.
יש בעדה "ועדים", שעיקר תפקידם הוא חתימה על פשקווילים שבהם מושמע קול זעקה לגבי נושא כזה או אחר הקשור אליהם, כגון "ועד משמרת הצניעות", "ועד הכשרות" ועוד. פשקוויל חשוב מאוד הוא זה החתום על ידי חברי בית הדין, וחשוב מכולם זה החתום על ידי הגאב"ד לבדו.
העדה החרדית מנהלת בסיוע סאטמר את "קרן ההצלה", שמענקיה מיועדים למוסדות חינוך אשר אינם נעזרים במדינה.
קיים בד"ץ זעיר נוסף המיועד לספרדים, ואין לו סמכויות בענייני כשרות.
[עריכה] העדה החרדית ומוסדות המדינה
התקנון בעדה החרדית קובע שמי שרוצה להיות חבר בה צריך לשמור על כללים אלו:
אך יש הבדל מהותי בגישה לשני איסורים אלו. בעוד ההשתתפות בבחירות לכנסת מהווה איסור מוחלט, וייהרג ואל יעבור, השימוש בעברית לא מהווה איסור מוחלט, והוא מוגבל רק לבני העדה האשכנזית ולא לבני עדות המזרח. העדה החרדית אף מתקצבת מוסדות חינוך תורניים לבני עדות המזרח בבית שאן ובבאר שבע, אף שלומדים שם בעברית.
יחסם של בני העדה החרדית לקצבאות הביטוח הלאומי אינו אחיד. חלקם מסרבים לקבלם, בהתנגדותם העזה למדינה. חלק אחר רואה בקצבאות חלק ממנגנון ביטוח לגיטימי ומקבלן, ויש להניח שגם עובדת היותן של הקצבאות תמיכה הכרחית למשפחות הדלות וברוכות הילדים של העדה תורמת להשקפה זו.
שונים הדברים ביחס לתקציבי החינוך. כאן יש קונצנזוס שאין לאפשר בשום פנים למדינה דריסת רגל בחינוך הילדים (אף שבמקרה של חיידרים זו דריסת רגל צנועה ביותר), ובני העדה החרדית כולם מסרבים לקבל אותן מהמדינה, והם אף מחרימים מוסדות שמקבלים תקציבים.
ישיבות העדה החרדית אומנם אינן נתמכות בידי המדינה, אך מבקר המדינה מצא שרבים מתלמידיהן רשומים בישיבות אחרות המקבלות תמיכה. לטענת אנשי העדה החרדית, הדבר נעשה על ידי גורמים חרדים אחרים מבלי ידיעתם [3].
[עריכה] הבד"ץ
בד"ץ "העדה החרדית" ידוע לציבור הכללי בעיקר בגלל מערכת הכשרות המשגשגת הכפופה לו. מערכת כשרות זו היא המובילה שבין מערכות הכשרות הפרטיות במדינת ישראל, ומשמשת כמקור פרנסה חשוב של אנשי העדה. נותני הכשרות מטעם בד"ץ העדה מקפידים על כל החומרות ההלכתיות, ואינם משתמשים בפסיקה מקלה, דבר שעושים לעתים קרובות נותני הכשרות אנשי הרבנות.
יש הרואים בהסכמתו של הבד"ץ ליתן הכשר לגופים המזוהים עם הציונות ועם הקיבוצים, כמו "תנובה", התפשרות אידאולוגית מסוימת.
בנוסף לתפקידו בהשגחת כשרות יש לבד"ץ חשיבות רבה כבית דין פרטי בעל עוצמה רבה - הפוסק המכריע בסכסוכי העולם החרדי. כוחו של הבד"ץ נחלש עם היווצרות בתי דין של פלגים אחרים.
נגד הבד"ץ הועלו טענות על היותו פוסק בסכסוכי עולם תחתון, בין השאר סכסוכים הקשורים להברחות סמים, טענות אלו הוכחשו. לדברי חוקר החרדים, פרופ' מנחם פרידמן:
- הבד"צים מוכנים לשפוט כלכלה שאינה עובדת לפי חוקי המדינה ומוכנים ויכולים להטיל סנקציות. חלק גדול מהמשפטים בבד"צים עוסק בהון שחור. גם הון שחור בינלאומי. הם יכולים לעסוק בזה, כי הם לא מוסרים למשטרה את תוכן הדיונים. תיאר לעצמך מה יקרה אם המשטרה תפרוץ לבית דין כזה, תחרים מסמכים ותביא את הדיינים הישישים לפני שופט.[1]
[עריכה] העדה החרדית והזרם החרדי המרכזי
למרות דברי תוכחה קשים שמטיחים אנשי העדה בחרדים האחרים בפשקווילים (צורת התקשורת העיקרית בקבוצה שלא משתמשת בטלוויזיה, ברדיו ובאינטרנט, ושאין לה יומון קבוע), היחסים בינם לבין הזרם החרדי המרכזי הם בדרך כלל סבירים. החרדים חשים כבוד לבני העדה ואינם רוחשים להם את יחס הבוז הרווח כלפי אנשי הציונות הדתית. כאשר נפטר רב חשוב של העדה, משתתף הציבור החרדי כולו באבל, דבר שלא קורה כאשר נפטר רב ציוני דתי. גם אין להעלות על הדעת שחרדים ישתמשו בהכשר דתי לאומי, ואילו כולם עושים שימוש בהכשר העדה החרדית.
אמנם בשנים האחרונות התחוללו סערות גדולות, שמלמדות אולי על שסע עמוק צפוי במקרה שבו מנהיגי החרדים ייאלצו לעשות פשרות רבות יותר ביחסם לציבור הכללי. הרב יוסף שלום אלישיב הותקף קשות בידי העדה כשנתן ידו להסדר פשרה בנוגע לחפירות ארכאולוגיות בקברים. הרב אהרון יהודה לייב שטיינמן זכה לקילוח רותחין זהה כאשר הסכים ליוזמת הנח"ל החרדי. אפיזודות אלו היו כרוכות בחילופי דברים קשים ביותר בין אנשי העדה לבין הפלג הליטאי. הזעם בקרב הליטאים הופנה אף לחברי הבד"ץ של העדה עצמם שלא מחו בצעיריהם שנהגו באלימות כלפי חרדים בני הזרם המרכזי.
לעתים כאשר מתחוללת סערה חרדית דוגמת חסימת כביש בשבת או חפירת קברים יהודים עתיקים, יש הנוטים לראות את המפלגות החרדיות כקשורות לדבר. אולם למעשה הגורמים העומדים מאחורי פעילויות אלו הם אנשי העדה החרדית ופלגי נטורי קרתא שלהם. ראו עוד נטורי קרתא.
[עריכה] חיי היומיום בעדה
חלק נכבד מבני העדה מרוכזים בשכונות "גאולה" ו"מאה שערים" בירושלים, אך ישנם רבים שיצאו לגור לערים אחרות. כך ניתן למצוא ריכוזי אנשי עדה בבני ברק ובבית שמש.
מבחינת הלבוש ניכרים אנשי העדה בכובע ייחודי, שטוח מעט. נשות העדה הולכות בשמלות ארוכות ופשוטות, צבעיהן לא בולטים, ומקפידות לכסות את ראשן במטפחת הדוקה (לא בפאה נוכרית).
בעדה החרדית, שלא כמו אצל הליטאים, אין זו נורמה מחייבת עבור הגברים לעסוק בלימוד תורה בכולל לאורך ימים. הגברים יוצאים לעבוד בעבודות שונות שאינן דורשות השכלה אקדמית. רבים מהם במלאכות הקשורות לדת, כגון סופרות סת"ם, השגחת כשרות, שחיטה וכדומה, ומהם גם אנשי עסקים מצליחים.
[עריכה] לקריאה נוספת
[עריכה] קישורים חיצוניים
- נטע סלע, העדה החרדית - תעודת זהות, באתר ynet
- הפרטים של בית הדין של העדה החרדית, באתר עולם התורה
[עריכה] הערות שוליים
- ^ שחר אילן, חרדים בע"מ, פרק 9
|
אורתודוקסים · רפורמים · קונסרבטיבים · רקונסטרוקטיבים · קראים |
 |
