העדה החרדית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
העדה החרדית
Badatz.gif
סמל הכשרות של העדה החרדית
פרטים
שם במקור: ועד העיר האשכנזי
מקור (מדינה): ארץ ישראל
שנת ההקמה: 1920-1921
שיוך מייסדים: היישוב הישן
מרכז: ארץ ישראל

העדה החרדית היא זרם בתוך הציבור החרדי בישראל. זרם זה מתייחד בהתנגדותו לציונות ולכל שיתוף פעולה עם מדינת ישראל ומוסדותיה, ובהתנגדותו המוחלטת לתרבות החילונית ולהידברות איתה. מבחינה רעיונית, אנשיה מחשיבים את עצמם כממשיכי דרכם של אנשי היישוב הישן בכך שמקיימים אורח חיים חרדי מתבדל וסגור.

העדה החרדית היא הגוף העיקרי העומד מאחורי ההפגנות נגד חילולי שבת בירושלים ונגד חילול קברים. העדה החרדית מפורסמת גם בשל גוף הכשרות שלה, "בד"ץ העדה החרדית", שהוא מערכת הכשרות הפרטית הבולטת ביותר בישראל.

העדה החרדית מונה לפי הערכות בין 7,000-9,000 משפחות‏[1].

תולדות העדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יסודה של העדה החרדית היה בין השנים 1920-1921. בתחילת שלטונו הנהיג המנדט הבריטי את חוקת הקהילות, שקבעה כי לכל עדה בארץ זכות ניהול עצמית, כאשר את העדה היהודית ייצג הוועד הלאומי, שהוכר בידי הרבנות הראשית לארץ ישראל בראשות הרב אברהם יצחק הכהן קוק. בוועד הלאומי היה רוב גדול לציונים, ובקרב הציבור החרדי שררו שתי גישות מנוגדות באשר ליחס כלפיו. הגישה המתונה שהובילה הרבנות הראשית גרסה כי יש לפעול במסגרת הוועד הלאומי, אך גישת הקיצוניים, בראשות הרב יוסף חיים זוננפלד, גרסה בידול מוחלט מהציונים. בעקבות ניצחון הציונים בבחירות לוועד הלאומי, בעיקר בשל שיטת הבחירות האזוריות, פרשו הרב זוננפלד ואנשיו מהוועד הלאומי והקימו "עדה" נפרדת, בשם "ועד עיר האשכנזי" שבהמשך שונה שמה ל"העדה החרדית", שקיבלה את הכרת שלטונות המנדט אשר העניקו לה זכויות של "עדה" נפרדת.

בראשיתה נחשבה העדה החרדית כסניף הירושלמי של תנועת אגודת ישראל העולמית, ובראשה עמד הרב משה בלוי, ומראשיתה פעלו בה שני זרמים מנוגדים. הזרם הירושלמי הקיצוני של בני היישוב הישן והזרם של אנשי אגודת ישראל בחו"ל, בעיקר בפולין. במהלך שנות העשרים התגברה העלייה לארץ ישראל של יהודים חרדים מפולין ומזרח אירופה, וההבדלים בין הגישות התעצמו. בעוד בני היישוב הישן ביקשו לשמר את אורח החיים הישן והתנגדו בין השאר להקמת בתי ספר לבנות, הרי שהעולים מפולין ביקשו להקים בתי ספר בית יעקב. חילוקי הדעות התבטאו באופנים שונים, אך הקרע הגדול בין הזרמים היה בשאלת יחסה של העדה החרדית עצמה אל המוסדות הציוניים, שהתגלעה בחריפות לאחר מותו של מייסד העדה החרדית הרב יוסף חיים זוננפלד. גם אגודת ישראל עצמה הייתה שסועה, וחילוקי דעות קשים שררו בין אגודת ישראל הירושלמית בראשות הרב בלוי, ובין אגודת ישראל העולמית בראשות ד"ר יצחק ברויאר מגרמניה והרב יצחק מאיר לוין.

חילוקי הדעות החריפים בין אנשי אגודת ישראל ואנשי היישוב הישן החריפו, וקבוצת קנאים מהעדה החרדית בראשות הרב עמרם בלוי, אחיו של משה בלוי, הקימו בשנת 1935 קבוצה חדשה בתוך העדה החרדית בשם "חברת החיים", אשר בשנת 1938 שינתה את שמה לנטורי קרתא[2].

בחודש טבת תש"ד (1944) התקיימה אספה של העדה החרדית בפתח תקווה, ובכינוס היה רוב גדול לאנשי אגודת ישראל מחו"ל ותומכיהם. לכינוס הוזמן הרב פנחס עפשטיין מרבני העדה החרדית, והיחס אליו היה שולי ומזלזל. הרב עפשטיין ראה ביחס אליו פגיעה בכבודו ויצא מהכינוס באופן הפגנתי. האירוע גרם למתח אדיר בין אגודת ישראל ונטורי קרתא, ולבסוף הוחלט לערוך בחירות בתוך העדה החרדית[דרוש מקור]. בבחירות ניצחו אנשי נטורי קרתא, ואנשי אגודת ישראל על כל פלגיהם פרשו סופית מהעדה החרדית.

השקפת העדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קריאה משנת תשט"ו נגד ההשתתפות בבחירות לכנסת. בחתימת רבני הבד"צ, ונשיא העדה החרדית הרב יואל טייטלבוים - האדמו"ר מסאטמר

בהחלטה לאחר מאורעות תרפ"ט מחה בית הדין של העדה על כוונת ראשי היישוב להצהיר על בעלות הערבים על מתחם הכותל המערבי. בהחלטה נאמר שהכותל המערבי שייך לכל עם ישראל, "בכל מקום שהם", ואיש אינו מוסמך לשום וויתור בשמם. לדברי הבד"צ, "מוטב שיחתמו על ביטול הצהרת בלפור ולא ח"ו שלהם [הערבים] הבעלות על הכותל".‏[3].

גאב"ד בית הדין של העדה החרדית הרב יוסף צבי דושינסקי הופיע בפני ועדת פיל ואמר ש"על יסוד ההכרה במציאות שפזורי עם התורה מרגישים את עצמם עוד היום כבנים של ארץ הקדושה ניתנה הצהרת בלפור". ו"אין לבדוק כל אחד אם הוא חרדי או לא". יש להסיר את כל ההגבלות הממשלתיות בעליה וברכישת קרקעות. אמר הרב דושינסקי באזני ראש הוועדה.‏[4]

בעבר ההשקפה של העדה החרדית הורכבה מתערובת של שתי גישות שונות, ההונגרית והבריסקאית. הגישה שזוהתה עם הזרם הבריסקאי, התנגדה לציונות ולמדינה עקב זהותה החילונית, ומה שהם רואים כהתנכרותה למסורת היהודית ופעילותה נגד דת ישראל. הרב אלחנן וסרמן הוא מייצגה הדומיננטי של גישה זו. הגישה השנייה היא ההשקפה המזוהה עם רבני הונגריה, השוללת את קיום המדינה מעיקרו. כיוון ש"חדש אסור מן התורה", ואין לנו לשנות מאומה ממנהג אבותינו, שלא נאבקו על עצמאות יהודית. גישה מרחיקת לכת עוד יותר בהשקפה ההונגרית טוענת שהקמת מדינה לפני בוא המשיח מהווה מרידה במלכות השם, ודחיקה אסורה של הקץ. מתווה הדרך הזה לעדה החרדית, הוא האדמו"ר מסאטמר הרב יואל טייטלבוים, שראה את השואה כעונש משמים על הרצון להקים מדינה, כיום בממסד העדה החרדית וברבנים שלה מיוצגת בעיקר השיטה ההונגרית[דרוש מקור].

העדה החרדית מתנגדת לגילויי אהדה לפלסטינים, הפגנות תמיכה בהם והתרועעות עם מנהיגיהם, פעולות שמבצעים חלק מאנשי נטורי קרתא.

למרות התבדלותה של העדה מהמדינה, היא לא מגלה אדישות לעבירות דתיות שנעשות בה, מתוך אמונה שעבירות דתיות הנעשות בארץ ישראל חמורות יותר מעבירות הנעשות מחוץ לה. אנשי העדה עמדו בראש הרבה מאבקים ההיסטוריים נגד בריכות מעורבות בירושלים, נגד בתי קולנוע הפתוחים בשבת (למשל קולנוע אדיסון) ונגד חפירות ארכאולוגיות בקברים.

אנשי העדה מדברים ביניהם יידיש, והם שואפים לא לדבר בעברית מודרנית, הנחשבת בעיניהם כשפתם של הציונים הכופרים. בני עדות המזרח שבהם מדברית ביניהם עברית.

היחס למוסדות המדינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חברי העדה החרדית מקפידים לא להשתתף בבחירות לכנסת והם רואים בכך איסור חמור.

רוב בני העדה החרדית מסרבים לקבל את קצבאות הביטוח הלאומי בשל התנגדותם למדינה. עם זאת, הקושי הכלכלי בקרב רוב המשפחות בעדה החרדית מקשה על ההקפדה על איסור זה. חלק מאנשי העדה מקבלים את הקצבאות בנימוק שזהו החזר על הביטוח שמשלמים הבוגרים, או מנגנון ביטוח לגיטימי.

יחס חמור יותר נוהג ביחס להקצבות הממשלתיות למוסדות החינוך. אנשי העדה מקפידים לא לקחת תקציבים אלה והם מחרימים מוסדות המקבלים תקציבים בגלוי.

ישיבות העדה החרדית אומנם אינן נתמכות בידי המדינה, אך מבקר המדינה מצא שרבים מתלמידיהן רשומים בישיבות אחרות, המקבלות תמיכה.‏[5]

הקבוצות המרכיבות את העדה החרדית[עריכת קוד מקור | עריכה]

חסיד בן "העדה החרדית" בלבוש אופייני קורא מודעת אבל במאה שערים (2006)

העדה החרדית מהווה איגוד של כמה קבוצות קטנות יותר: אחת הקבוצות המרכזיות היא של ליטאים המכונים "פרושים", לצידם חברות בעדה כמה חסידויות: קהילת סאטמר בישראל, חסידות תולדות אהרן, חסידות תולדות אברהם יצחק, חסידות דושינסקיא (תלמידיו של הרב יוסף צבי דושינסקי שהיה גאב"ד העדה), חסידות משכנות הרועים וקהל חסידי ירושלים. יש גם קבוצות קטנות יותר של אנשי ברסלב, ספרדים ואחרים. בעבר נמנו על שורות בני העדה החרדית גם בני הקבוצה המכונה כיום "קהל עדת ירושלים" או "ישיבת המתמידים", בראשות הרב נתן יהודה לייב מינצברג, אך אלו פרשו מהעדה ומזוהים יותר עם אנשי דגל התורה. קהילות בריסק מזוהות עם דעות העדה החרדית אך אינן משתייכות באופן רשמי לעדה החרדית, אם כי בכינוסים של 'העדה' וכן לפעמים על מודעות מטעמה, מופיעים רבני בריסק.

כאמור, חלק מאנשי העדה נמנים עם חסידות סאטמר, שכמו העדה, המאפיין אותה הוא ההתנגדות המוחלטת למפעל הציוני, וראייתו כשורש כל רע בחיי העם היהודי בדורות האחרונים. בשל זהות ההשקפות יש כאלו המחליפים בין המושגים "סאטמר" ו"העדה החרדית", אך דבר זה אינו מדויק. לא כל בני העדה החרדית מחשיבים עצמם לחסידי סאטמר, גם אם הם מושפעים מהשקפת מייסדה, הרב יואל טייטלבוים, על הציונות, ויש מהם שהם ליטאים מובהקים, כלומר הולכים בשיטתו של הגאון מווילנה ששלל את תנועת החסידות. כמו כן, לשיטת סאטמר מותר להשתתף בבחירות מקומיות כיוון שהן נחשבות כ"ועד בית" ולא מהוות הכרה במדינה, ואילו העדה החרדית אוסרת זאת מפני התבדלות מהרשויות הציוניות. מאידך, חסידות סאטמר אוסרת לגור ביישובים מחוץ לקו הירוק וכן ללכת לכותל המערבי. לעומת זאת לעדה החרדית יש רבנים מטעמה במודיעין עילית וביתר עילית שמעבר לקו הירוק ואין לה התנגדות רשמית להליכה לכותל המערבי.

בלבול דומה יש בין המושגים "העדה החרדית" ו"נטורי קרתא". אין שני אלו זהים. "נטורי קרתא", בארמית: "שומרי העיר", היא קבוצה קיצונית יותר מהעדה, של אנשים שקיבלו על עצמם ללחום נגד הציונות, בהפגנות ובפעילויות למיניהן. יש יותר מקבוצה אחת המכנה עצמה "נטורי קרתא", יש מהן הקרובות יותר לעדה החרדית ומשתפות עמה פעולה, ויש הנאבקות בה בגלוי, בראותן בה גוף פשרני. ראשית "נטורי קרתא" בעימות בין קנאי העדה לבין אנשי אגודת ישראל בשנות השלושים והארבעים. העימות הסתיים בניצחונם של הראשונים ובפירוד בין אגודת ישראל לעדה שאימצה את אידאולוגיית "נטורי קרתא" (ראו עוד בערך נטורי קרתא).

מאפייני הקהילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלק נכבד מבני העדה מרוכזים באזור שכונות גאולה ומאה שערים בירושלים, אך ישנם רבים שיצאו לגור בשכונות אחרות כמו גבעת שאול, רמות, רמת שלמה ועזרת תורה. ריבוי טבעי ומחסור במקומות מגורים זולים בירושלים הובילו להתפתחות של קהילות חדשות מחוץ לירושלים, וכך ניתן למצוא ריכוזים של אנשי העדה החרדית בבית שמש, אחוזת ברכפלד (מודיעין עילית), אלעד, ביתר עילית ומקומות נוספים.

מבחינת הלבוש ניכרים רבים מאנשי העדה בכובע ייחודי, שטוח מעט. הנשים לובשות בגדים מאוד צנועים עם צבעים לא בולטים, ומקפידות לכסות את ראשן במטפחת הדוקה (לא בפאה נוכרית). חלק נכבד מחסידי העדה החרדית המשתייכים לחצרות חסידיות שונות נוהגים ללבוש את הלבוש המסורתי הירושלמי.

בעדה החרדית, שלא כמו אצל הליטאים, אין זו נורמה מחייבת עבור הגברים לעסוק בלימוד תורה בכולל לאורך ימים. הגברים יוצאים לעבוד בעבודות שונות שאינן דורשות השכלה אקדמית. רבים מהם במלאכות הקשורות לדת, כגון סופר סת"ם, השגחת כשרות, שחיטה וכדומה, ומהם גם אנשי עסקים מצליחים.

המבנה הארגוני של העדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בניין זופניק בשכונת גאולה בירושלים, בו יושבים משרדי העדה החרדית ומושב בית הדין שלה. ברחבה שלפני הבניין מתקיימות עצרות העדה החרדית

לעדה החרדית מערכות קהילתיות נפרדות, שהחשובה שבהן היא בית הדין שלה. בית דין זה נבדל מבית הדין הכללי, שהסתפח למסגרת הרבנות הראשית בעת הקמתה בתחילת תקופת המנדט הבריטי. סמכות בית הדין של העדה החרדית מקובלת במלואה רק על אנשי עדה זו. למרות זאת, העדה החרדית רואה את עצמה כבעלת האפוטרופסות הציבורית מאז הקמתה על ידי רבי יוסף חיים זוננפלד, מי שהוכר בציבור החרדי כרבה של ירושלים. לכן מכנה עצמו בית הדין שלה "בית דין צדק לכל מקהלות האשכנזים".

בראשות העדה עומד באופן סמלי בלבד "נשיא העדה החרדית". בתפקיד נשא האדמו"ר מסאטמר הרב יואל טייטלבוים למרות שחי בארצות הברית. לאחר פטירתו עבר התפקיד ליורשו הרב משה טייטלבוים מסאטמר. לאחר מותו של רבי משה, בשל מחלוקת הירושה שנפלה בחסידות סאטמר, התמנה לנשיא העדה הרב דוד סולוביצ'יק[דרוש מקור], בנו של הרב יצחק זאב סולובייצ'יק מבריסק, אך תפקידו כנשיא הינו תואר-של-כבוד בלבד, ואינו בעל תפקיד מוגדר בהנהגת העדה.

בראש העדה החרדית עומד בפועל הבד"ץ שלה, בית דין צדק. הגאב"ד הוא מנהיגה הרוחני של העדה. כיום ממלא תפקיד זה הרב יצחק טוביה וייס, שבעבר כיהן כדיין בקהילה החרדית של אנטוורפן. תפקיד הגאב"ד הוא בעיקרו ייצוגי, אך לפתחו מגיעות להכרעה השאלות העקרוניות והמסובכות, והוא נחשב בעל הסמכות העליונה בעדה. במקביל לגאב"ד מכהן הראב"ד, שהוא ראש ההרכבים של בית הדין בפועל. כיום מכהן בתפקיד הראב"ד הרב משה שטרנבוך.

הנהלת העדה החרדית עוסקת בענייניה השוטפים של הקהילה והיא ממנה דיינים חדשים, את הראב"ד ואת הגאב"ד. בההנהלה יש ייצוג יחסי לקהילות החברות בה. סגן יו"ר ההנהלה נקרא מזכיר העדה. עוד קיימים גוף של שבעים ואחד חברים ובתוכו גוף של עשרים ושלושה חברים (בדומה למתכונת העתיקה של הסנהדרין). שני גופים אלה אינם מתכנסים ואין להם חשיבות מעשית.

העדה החרדית מנהלת בסיוע סאטמר את "קרן ההצלה", שמענקיה מיועדים למוסדות חינוך אשר אינם נעזרים במדינה. העדה מפעילה עשרות מוצי"ם - מורי צדק העוסקים בפסיקת הלכה, בעיקר בירושלים ובבית שמש.

ביטאונה של העדה החרדית הוא השבועון "העדה".

העדה החרדית והזרם החרדי המרכזי[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות דברי תוכחה קשים שמטיחים אנשי העדה בחרדים האחרים בפשקווילים (צורת תקשורת נפוצה בציבור הממעיט בשימוש בטלוויזיה, ברדיו ובאינטרנט), היחסים בינם לבין הזרם החרדי המרכזי הם בדרך כלל סבירים. החרדים אינם רוחשים להם את יחס הבוז הרווח כלפי אנשי הציונות הדתית. כך למשל, כאשר נפטר רב חשוב של העדה משתתף הציבור החרדי כולו באבל. רובם של החרדים מהזרם המרכזי סומכים על הכשר העדה החרדית.

בכמה מקרים תקפו אנשי העדה החרדית את מנהיגי הציבור הליטאי כאשר הצטיירו בעיניהם כפשרנים. הרב יוסף שלום אלישיב הותקף קשות בידי חלק מאנשי העדה כשנתן ידו להסדר פשרה בנוגע לחפירות ארכאולוגיות בקברים. אנשי העדה פעלו גם נגד הרב אהרון יהודה לייב שטיינמן כאשר נקשר שמו ביוזמת הנח"ל החרדי.

בשנים תש"מ-תשמ"ב התחוללה מחלוקת גדולה בין חסידות בעלזא לבין העדה החרדית, על רקע לקיחת תקציבים מהמדינה. רבני העדה החרימו את מוסדות בעלזא ובתגובה החרימו אנשי בעלז את מוסדות העדה וייסדו בית דין צדק ומערכת כשרות משלהם.

רוב ההפגנות והמהומות החרדיות סביב חילול שבת או חפירת קברים הן ביזמת העדה החרדית ולא הזרם החרדי המרכזי. חלק מן ההפגנות האלה הן בתמיכת בד"ץ העדה החרדית וחלקן הן בהיקף קטן יותר וביזמת אנשי נטורי קרתא וגורמים אחרים.

בשנת תשע״ג נתגלעה מחלוקת בתוך העדה החרדית בסוגיית "מתחם גולובנצ'יץ'" ברמת בית שמש ג. לדעת אתרא קדישא נתגלו במקום מערות קבורה של יהודים. רוב חברי הבד"צ של העדה החרדית תמכו בעמדה זאת ואסרו את הבנייה במקום, למרות שמאות דירות כבר נמכרו מראש לחרדים. מאידך, ראב"ד העדה, הרב משה שטרנבוך חלק ופסק שניתן לבנות במקום.

בד"ץ העדה החרדית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לבד"ץ חשיבות כבית דין פרטי המכריע בחלק מן הסכסוכים בענייני ממונות העולם החרדי. כוחו של בית הדין נחלש עם הקמת בתי דין רבים נוספים, כמו בית הדין לממונות של המועצה הדתית בירושלים בשנת תשל"ח, ובית הדין של הרב ניסים קרליץ בבני ברק ועוד.

נגד הבד"ץ הועלו טענות על היותו פוסק בסכסוכי עולם תחתון, בין השאר סכסוכים הקשורים להברחות סמים, טענות אלו הוכחשו. לדברי חוקר החרדים, פרופ' מנחם פרידמן:

הבד"צים מוכנים לשפוט כלכלה שאינה עובדת לפי חוקי המדינה ומוכנים ויכולים להטיל סנקציות. חלק גדול מהמשפטים בבד"צים עוסק בהון שחור. גם הון שחור בינלאומי. הם יכולים לעסוק בזה, כי הם לא מוסרים למשטרה את תוכן הדיונים. תיאר לעצמך מה יקרה אם המשטרה תפרוץ לבית דין כזה, תחרים מסמכים ותביא את הדיינים הישישים לפני שופט.

– שחר אילן, חרדים בע"מ, פרק 9

הכשר הבד"ץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

לוגו הכשרות של הבד"ץ של העדה החרדית

בד"ץ "העדה החרדית" ידוע בציבור הכללי בעיקר בשל מערכת הכשרות הכפופה לו. זהו גוף הכשרות הפרטי הבולט בישראל והוא זוכה לפופולריות בקרב חרדים רבים משום שהוא נחשב למחמיר. מערכת הכשרות אינה כפופה מבחינה ניהולית להנהלת העדה החרדית. מערכת הכשרות מחולקת לוועד הכשרות, בניהולו של הרב פפנהיים, שתחת סמכותו מפעלי מזון ומסעדות. ולועד השחיטה, שהקים הרב מאיר ברנדסדורפר, שתחת סמכותו משחטות ומוצרי בשר.

גוף הכשרות פועל באמצעות חברה בע"מ בשם 'ק.ד.ש. שרותי דת קהילה חינוך וכשרות בע"מ' (ח.פ. 512962655), חברה שהחליפה עמותה שפעלה קודם לכן.

בין החברות והמפעלים שעליהם מפקחת מערכת הכשרות: תנובה, אוסם, עלית, טמפו, מאפיות אנג'ל וברמן.

חלק מנטורי קרתא רואים פשרה אידאולוגית בכך שהבד"ץ נותן הכשר לגופים המזוהים עם הציונות ובפרט עם הקיבוצים, כמו "תנובה", והם מפעילים מחלבה עצמאית. ישנם חרדים המותחים ביקורת על כך שהעדה החרדית נותנת הכשר למוצרי "מותרות" (כמו ממתקים, מסעדות ואוכל מוכן לפסח), דבר שהרב פנחס אפשטיין ורבנים נוספים התנגדו לו בעבר.

במסגרת מערכת הכשרות קיימים גופי השגחה נוספים: "לשכת סת"ם" - לשכה העוסקת בתשמישי קדושה; "ועד השמיטה" העוסק בענייני שמיטה (בעיקר באתרוגים אוצר בית דין לסוכות) ועוד מספר גופים קטנים. בראש חלק מהגופים עומדים דייני העדה.

בד"צ העדה החרדית הספרדית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית דין נוסף הכפוף לעדה החרדית מבחינה מנהלית הוא בית הדין של "העדה החרדית הספרדית". את בית הדין הקים הרב אהרן בצלאל. רבני בית הדין בעבר היו הרב צדקה חוצין, הרב יעקב מוצפי (כיהן כאב"ד), רבי יחזקאל שרגא הלברשטאם האדמו"ר מסטרופקוב ורבי יוסף סוסו הכהן.

כיום מכהנים בו הרב אהרן עזריאל רחמים (אב"ד, אחיינו של הרב יצחק נסים), הרב עובדיה יונה והרב רפאל רוזיליו. לבית הדין יש גם בית הוראה בו מכהנים כמו"צים (בין היתר) הרב יעקב שכנזי והרב יצחק טורג'יאן.

מספר המשתייכים ל"עדה החרדית הספרדית" מועט, אך בכנסים רבים של העדה החרדית מזמינים רב ספרדי (בדרך כלל הרב דוד בצרי או הרב יעקב משה הלל) שינאם בעברית לטובת הספרדים שאינם מבינים יידיש. בירושלים ישנו תלמוד תורה של זרם זה, בשם 'תלמוד תורה יעב"ץ'.

ראשי העדה החרדית לאורך השנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קברו של הרב יוסף חיים זוננפלד

גאב"דים:

ראב"דים (חלקי):

בראש ההנהלה, עמד הרב גרשון שטמר, שהיה שנים רבות האיש החזק בעדה ונפטר בחודש שבט תשס"ז (פברואר 2007). דמות חשובה בהנהגה הפוליטית הייתה המזכיר, שנים רבות מילא תפקיד זה הרב יוסף שיינברגר, שנפטר גם הוא זמן קצר קודם לכן. עם פטירתם של שיינברגר ושטמר מילא את תפקיד היו"ר באופן רשמי הרב דוד אייכלר הישיש (נפטר י"ז אדר ב' תשע"א), כשלצידו מונו 3 סגנים: הרב יעקב רוט (=ראטה) המשמש גם כמזכיר הבד"ץ, הרב שמעון וייס המשמש גם כמנהל ועד השחיטה והרב דוד מנשה רוטשילד.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ במאמר "זרמים וקבוצות משנה באוכלוסייה החרדית" באתר "אנשים ישראל - מדריך לחברה הישראלית" בעריכת פרופ' עוז אלמוג מדובר על כ-9000 משפחות, אך אין באתר אסמכתא לכך.
  2. ^ מנחם פרידמן, החברה החרדית, עמ' 89-88
  3. ^ צילום ההחלטה באתר בחדרי חרדים
  4. ^ עדויות אגודת ישראל בועדה המלכותית, דבר, 21 בדצמבר 1936
  5. ^ ‫אנשיל פפרכ-250 אברכים רשומים כלומדים בשבטי אבו ג'יוואד וחמריה ובבקה אל-גרביה, באתר הארץ, 29 באפריל 2002‬