דנמרק במלחמת העולם השנייה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
דנמרק במלחמת העולם השנייה
Flag of Denmark.svg
דגל דנמרק
צד בעימות חלק מהמדינות הכבושות על ידי גרמניה
כניסה לעימות 9 באפריל 1940
העילה למלחמה פלישת גרמניה לדנמרק
תאריך סיום העימות 5 במאי 1945
אירועי הסיום שחרור דנמרק על ידי בעלות הברית
ראש המדינה כריסטיאן העשירי, מלך דנמרק
ראש המדינה בפועל ממשלת בובות בחסות גרמנית
נתוני המדינה
אוכלוסייה במדינה 3.832 מיליון
תוצאות המלחמה
אבדות בנפש 2100 חיילים, 1000 אזרחים,
100 יהודים נספו בשואה
חיילים דנים בבוקר הפלישה הגרמנית, 9 באפריל 1940

במשך רוב מלחמת העולם השנייה, הייתה דנמרק כבושה על ידי גרמניה הנאצית. הכיבוש החל במבצע ווסרובונג (Operation Weserübung) לכיבוש דנמרק ונורבגיה ב-9 באפריל 1940 והסתיים עם כניעתם של הגרמנים בפני בעלות הברית ב-5 במאי 1945. בניגוד למצב שהיה בארצות אחרות שהיו תחת הכיבוש הגרמני, רוב רובם של מוסדות השלטון הדנים המשיכו לתפקד באופן יחסית רגיל עד 1943. הן ממשלת דנמרק והן המלך נשארו בארצם תוך כדי שהם מנהלים דו-שיח לא פשוט בין המערכת הדמוקרטית לבין המערכת הטוטליטרית, עד שהרשויות הגרמניות הפסיקו את פעילותה של הממשלה בעקבות גל של מעשי חבלה ושביתות.

כ-3000 דנים מתו במלחמה כתוצאה ישירה של פעולות הכיבוש. בנוסף, נהרגו 4000 מתנדבים דנים שנלחמו במסגרת "הגייסות החופשיים הדנים" (Frikorps Danmark) שהוקמו על ידי המפלגה הדנית הנאצית והצטרפו לצבא הגרמני בחזית המזרחית. בכל מקרה מדובר על אחוז תמותה נמוך מאוד (כ-0.08% מכלל האוכלוסייה) בהשוואה למדינות כבושות אחרות ולרוב המדינות שהשתתפו במלחמה.‏[1]

המחתרת הדנית הייתה פעילה באופן מיוחד, בעיקר לקראת סוף המלחמה וב-1943 ארעה הצלת יהודי דנמרק, כאשר עמדו הגרמנים לשלוח אותם למחנות ההשמדה.

ב-2003, בנאום לציון 60 שנה לסיום כהונתה של ממשלת משתפי הפעולה עם הנאצים, אמר ראש ממשלת דנמרק, אנדרס פוג ראסמוסן, כי שיתוף הפעולה הדני היה "לא מוצדק מוסרית". היה זה הגינוי הפומבי הראשון של ההנהגה הדנית במלחמת העולם השנייה על ידי מנהיג דני.‏[2]

הפלישה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם תחילתה, לא היוותה הפלישה לדנמרק מטרה חשובה מבחינתה של ממשלת גרמניה. ההחלטה לכבוש את שכנתה הקטנה מצפון התקבלה במטרה לאפשר את הפלישה לנורבגיה, החשובה הרבה יותר מבחינה אסטרטגית וכאמצעי זהירות מפני תגובה בריטית צפויה. קברניטי הצבא הגרמני האמינו שבסיסים בחלקו הצפוני של חצי האי יוטלנד, במיוחד בסיס חיל האוויר באלבורג (Aalborg Air Base), יהיו חיוניים לפעולות בנורבגיה והם החלו להכין תוכניות לפלישה לדנמרק. יחד עם זאת, בסוף פברואר 1940 לא התקבלה עדיין כל החלטה משמעותית לכבוש את דנמרק.

למרות שהטריטוריה הדנית של דרום יוטלנד אוכלסה במיעוט גרמני משמעותי ונשלטה על ידי גרמניה בעקבות משאל עם שקוים במסגרת יישום חוזה ורסאי, לא הייתה גרמניה נחושה בדעתה לתבוע לעצמה את השטח. באופן מעורפל וארוך טווח יותר, היו נאצים שקיוו בשלב מסוים לשלב את דנמרק במסגרת של "איחוד נורדי" גדול, אך תוכניות אלה מעולם לא קרמו עור וגידים. באופן רשמי עמדה גרמניה על זכותה להיות מגינת דנמרק מפני פלישה בריטית.

בשעה 4:15 בבוקר ב-9 באפריל 1940 חצו כוחות גרמנים את הגבול לתוך שטחה של דנמרק הניטראלית, תוך כדי הפרה של חוזה אי ההתקפה בין שתי המדינות שנחתם שנה קודם לכן. בפעולה מתואמת, ספינות גרמניות החלו להנחית כוחות על רציפי נמל קופנהגן. למרות היותם קטנים במספרם וכמעט לא מצוידים, חיילים בחלקים שונים של המדינה גילו התנגדות. בעיקר היו אלה אנשי המשמר המלכותי בקופנהגן ויחידות צבא שהיו מוצבות בדרום יוטלנד. בעת ובעונה אחת עם חציית הגבול, מטוסים גרמנים פיזרו כרוזים מעל קופנהגן הקוראים לדנים להיכנע לכיבוש הגרמני ללא התנגדות ומודיעים כי גרמניה כבשה את דנמרק כדי להגן עליה מפני בריטניה וצרפת. הקולונל לונדינג (Lunding), קצין מודיעין של הצבא הדני המלכותי, אישר מאוחר יותר שהמודיעין הדני ידע שהפלישה הייתה מתוכננת ל-8 או ל-9 בחודש ויידע בהתאם את הממשלה. שגריר דנמרק בברלין העביר אזהרה ברוח דומה שזכתה להתעלמות.

כתוצאה מהשתלשלות העניינים המהירה, לא היה סיפק בידיה של ממשלת דנמרק להכריז מלחמה על גרמניה. בכל מקרה הייתה דנמרק במצב בלתי נסבל. שטחה ואוכלוסייתה היו קטנים מדי כדי לעמוד בפני עצמתה של גרמניה בכל זמן נתון. הטופוגרפיה השטוחה של דנמרק סייעה לטנקי הפאנצר הגרמנים לחצות אותה במהירות. חצי האי יוטלנד, לדוגמה, היה חשוף לתקיפת שריון משלזוויג-הולשטיין שבדרום. שלא כמו נורבגיה, אין בדנמרק רכסי הרים שניתן לנהל מהם התנגדות בכוח.

16 חיילים דנים נהרגו במהלך הפלישה, אך לאחר שעתיים הודיעה ממשלת דנמרק על כניעה, מתוך אמונה שהתנגדות היא חסרת תכלית ומתוך תקווה שניתן יהיה להפיק תועלת מהסכם עם גרמניה. חצי האי השטוח של יוטלנד, הסמוך לגרמניה, היה שטח מושלם לורמאכט לפעול בו והתקפת הפתע על קופנהגן גרמה לכל ניסיון להגן על זילנד להיות בלתי אפשרית. הגרמנים אף השתלטו עד מהרה על הגשר המחבר בין זילנד לבין האי פין. בהאמינה שכל התנגדות נוספת תגרום לאבדות כבדות בנפש, החליטה הממשלה הדנית להיענות ללחץ הגרמני "תחת מחאה". הכוחות הגרמנים היו מתקדמים מבחינה טכנולוגית ורבים במספרם. כוחות ההגנה הדנים היו קטנים מאוד באופן יחסי ולרשותם עמד ציוד מיושן. זאת בעיקר עקב המדיניות שהייתה נהוגה לפני המלחמה, שלפיה השתדלו לא להתגרות בגרמניה על ידי הצטיידות בציוד חדיש. אפילו התנגדות עיקשת מצדם של הדנים לא הייתה מחזיקה מעמד זמן רב. שאלות הועלו על כך שהכוחות הגרמנים לא ציפו להיתקל בהתנגדות כל שהיא ולפיכך השתמשו בפלישה בספינות ובכלי רכב לא ממוגנים.

איי פארו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר כיבוש דנמרק, כוחות בריטיים ביצעו פלישת מנע לאיי פארו, אז עדיין מחוז דני, כדי למנוע את כיבושם על ידי גרמניה.

איסלנד[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין השנים 1918 עד 1944 הייתה איסלנד תחת ממשל עצמי, אך מלך דנמרק היה ראש המדינה הן של דנמרק והן של איסלנד. בדומה לאיי פארו, כבשה בריטניה את איסלנד, כדי להקדים פלישה גרמנית, אך מאוחר יותר העבירה את האחריות עליה לארצות הברית, עוד לפני שזו האחרונה הצטרפה למלחמה ב-1941. איסלנד הפכה לרפובליקה עצמאית ב-1944.

גרינלנד[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-9 באפריל 1941 חתם שגריר דנמרק בוושינגטון הנריק קאופמן (Henrik Kauffmann) הסכם עם ארצות הברית, המאפשר לה להגן על גרינלנד ולהקים בשטחה בסיסי צבא. השגריר הסתמך בהחלטתו לחתום על ההסכם על דעתם של דיפלומטים דנים שהיו בארצות הברית ונועץ ברשויות המקומיות בגרינלנד. בחותמו על ההסכם "בשם המלך" חרג קאופמן באופן ברור מסמכויותיו, אך הוא תרץ זאת בכך שלא קיבל הנחייה כל שהיא מקופנהגן הכבושה.

ממשלת הבובות (1940 – 1943)[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראש ממשלת דנמרק, אריק סקווניוס עם מיופה הכוח הגרמני ורנר בסט

מבחינה היסטורית, היו לדנמרק ולגרמניה מערכות יחסים מורכבות. ב-1920 קיבלה דנמרק את השליטה על חלקו הצפוני של מחוז שלזוויג, לאחר שהפסידה אותו במהלך מלחמת שלזוויג בשנת 1864. העם הדני היה חלוק בדעתו על המדיניות שרצוי היה לנקוט בה כלפי גרמניה. חלקם היו נאצים נלהבים, אחרים בחנו את האפשרויות הכלכליות שיביאו איתם הכובשים הגרמנים, אחרים היו בין אלה שלקראת סוף המלחמה הקימו את המחתרת הדנית. יחד עם זאת, רוב בני העם הדני התרצו בחוסר רצון כלפי הגרמנים.

כתוצאה מגישתם משתפת הפעולה של הרשויות הדניות, פקידים רשמיים גרמנים טענו שהם יתייחסו לריבונות, לשלמות הטריטוריאלית ולנייטראליות של דנמרק. הרשויות הגרמניות נטו להסכים לתנאים וותרניים כלפי דנמרק מכמה סיבות:

  • היו להם אינטרסים אסטרטגיים ואידאולוגיים במדינה, כך שהם היו מוכנים להתיר את האחריות המנהלית לעם הדני בו ראו "אחים" ממוצא גרמאני.
  • דנמרק כארץ חקלאית, הייתה מקור מזון חשוב עבור הגרמנים. קיימות עדויות סותרות אם היה זה אחד השיקולים לפלישה.‏[3]
  • הגרמנים קיוו להשיג נקודות תעמולתיות על ידי הפיכת דנמרק ל"ארץ חסות לדוגמה", כדברי היטלר, ולהראות לעולם כי אירופה יכולה להיות בשליטתם.
  • מעל לכל השיקולים המעשיים הללו, תורת הגזע הנאצית התייחסה לעמי סקנדינביה הנורדים, כחלק מהגזע הארי, ומשיקולים אלה החליטו הגרמנים לאפשר לדנים לנהל את ענייניהם הפנימיים.

גורמים אלה הביאו במשולב להחלטה לאפשר לדנמרק לקיים יחסים מועדפים עם גרמניה הנאצית. הממשלה הושארה במידה זו או אחרת של תפקוד והפרלמנט המשיך לפעול פחות או יותר כמו לפני הכיבוש. הם יכלו להמשיך ולשלוט בכל הנוגע למדיניות הפנים של המדינה. המשטרה ובתי המשפט נותרו בשליטה דנית ושלא כמו רוב הארצות הכבושות, נשאר כריסטיאן העשירי, מלך דנמרק בארצו כראש המדינה. הרייך השלישי יוצג בדנמרק באופן רשמי על ידי נציג דיפלומטי. בתפקיד זה החזיק מי שכיהן מאז 1936 כשגריר גרמניה בקופנהגן, ססיל פון רנטה-פינק (Cécil von Renthe-Fink) שהוחלף בנובמבר 1942 בעורך הדין חבר האס אס וורנר בסט (Werner Best).

דעת הקהל הדנית נתנה באופן כללי גיבוי לממשלה, בעיקר לאחר נפילת צרפת ביוני 1940. הייתה תחושה כללית שיש להתייחס למצב הלא נעים של הכיבוש הגרמני בצורה המציאותית ביותר האפשרית. הפוליטיקאים הבינו שעליהם להתאמץ באופן מיוחד כדי לשמור על הזכויות של דנמרק על ידי הצגת חזית אחידה כלפי השלטונות הגרמניים וכל המפלגות הדמוקרטיות מהזרם המרכזי הקימו יחדיו ממשלה. הפרלמנט והממשלה הסכימו לעבוד יחד באופן צמוד. למרות שההשפעה של צעדים אלה הייתה קרובה ליצירת משטר חד-מפלגתי, עדיין נותרה זו ממשלה ייצוגית.

מפלגת הרוב בממשלת דנמרק הייתה המפלגה הסוציאל-דמוקרטית שבין חבריה היה ראש הממשלה שכיהן לפני המלחמה, תורוואלד סטאונינג (Thorvald Stauning), שהיה מתנגד של הנאציזם. סטאונינג עצמו היה מדוכדך למראה מצבה של אירופה תחת שלטון הנאצים. יחד עם זאת, נקטה מפלגתו במדיניות של שיתוף פעולה, בתקווה לשמור על המשטר הדמוקרטי ועל ממשל עצמי דני ככל האפשר. היה עליהם לטפל יחד עם הגרמנים בסוגיות רבות בחודשים שלאחר הכיבוש. כדי להבטיח את שביעות רצונם של הגרמנים, התפשרה הדמוקרטיה הדנית על כמה נושאים:

  • עיתונים ומאמרים בעיתונות שעלולים היו "לסכן את יחסי דנמרק-גרמניה", הוצאו מחוץ לחוק, וזאת בניגוד לאיסור על צנזורה על פי חוקת דנמרק.
  • ב-22 ביוני 1941 דרשו הרשויות הגרמניות בדנמרק שחברי המפלגה הקומוניסטית של דנמרק יעצרו. הממשלה נעתרה לדרישה ומשטרת דנמרק, בעשותה שימוש בתיקים סודיים, עצרה בימים הבאים 339 קומוניסטים ו-246 מתוכם, כולל 3 חברי פרלמנט, נכלאו במחנה הורסרוד (Horserød camp). ב-1943 כמחצית מתוכם הועברו למחנה הריכוז שטוטהוף, שם מתו 22 מהם. ב-22 באוגוסט 1941, בניגוד לחוקת דנמרק, העביר הפרלמנט הדני חוק המוציא את המפלגה הקומוניסטית מחוץ לחוק.
  • לאחר מבצע ברברוסה, הצטרפה דנמרק להסכם אנטי-קומינטרן, יחד עם שכנתה מצפון, פינלנד. המפלגה הקומוניסטית נאסרה, כאמור, בדנמרק. כתוצאה מכך היו רבים מחברי המפלגה הקומוניסטית הדנית מראשוני החברים של המחתרת הדנית.
  • נאסרו יחסים עם מדינות בעלות הברית.
  • הפעילות התעשייתית והמסחרית נותבה לזיקה קרובה לגרמניה. לדנמרק היו באופן מסורתי יחסים מסחריים, הן עם בריטניה והן עם גרמניה. רבים מפקידי הממשל בדנמרק ראו בהרחבת היקף הסחר עם גרמניה כאמצעי להשלטת סדר חברתי בדנמרק. היה חשש שממדי האבטלה והעוני יגדלו ועקב כך יתרחבו ממדי ההתקוממות בארץ, מאחר שהדנים נטו להאשים את הגרמנים בכל ההתפתחויות השליליות ועקב ההתקוממות יוטלו סנקציות על ידי השלטונות הגרמנים.
  • רוב רובו של הצבא המלכותי הדני פורק, למרות שכמה יחידות נשארו פעילות עד לאוגוסט 1943. לצבא הותר להשאיר 2200 איש בשירות פעיל, בנוסף ל-1100 אנשים כתומכי לחימה. רוב ספינות הצי המלכותי הדני נשארו בנמלים, אך בשליטה דנית. בשתי ערים לפחות, הטמין הצבא מחבואי נשק מיד לאחר הפלישה הגרמנית ב-10 באפריל 1940. ב-23 באפריל, אנשי זרוע המודיעין של הצבא יצרו קשרים עם עמיתיהם הבריטים דרך השגרירות הבריטית בסטוקהולם, והחלו להעביר להם דוחות מודיעיניים החל מסתיו 1940. ערוץ תקשורת זה המשיך להתקיים עד אשר פרקו הגרמנים את הצבא הדני באופן סופי. לאחר שיחרור דנמרק שיבח הפילדמרשל ברנרד לו מונטגומרי את איכות המודיעין שנאספף בדנמרק.
כריסטיאן העשירי, מלך דנמרק ביום הולדתו ה-70, 26 בספטמבר 1940, בזמן הכיבוש הגרמני, רוכב ברחובות קופנהגן

בתמורה לוויתורים אלה, דחתה ממשלת דנמרק את דרישות הגרמנים לחוקק חוקים מפלים כנגד יהדות דנמרק. כמו כן נדחתה הדרישה למסד עונש מוות ולאפשר הקמתם של בתי דין צבאיים גרמניים כנגד אזרחים דנים. דנמרק סירבה גם לאפשר שימוש ביחידות של צבאה לצרכיה של גרמניה.

סטאונינג נותר בתפקידו כראש ממשלה עד למותו בשנת 1942 והוא עמד בראש ממשלת אחדות לאומית שכללה את כל המפלגות, להוציא את המפלגה הנאצית הדנית הקטנה ואת המפלגה הקומוניסטית, שכאמור הוצאה מחוץ לחוק. את מקומו של סטאונינג מילא וילהלם בול (Vilhelm Buhl), שלאחר זמן קצר הוחלף על ידי שר החוץ אריק סקווניוס (Erik Scavenius), שהיה איש הקשר עם הנאצים עד לתום המלחמה. סקווניוס היה דיפלומט, לא פוליטיקאי נבחר, וככזה נקט בגישה אליטיסטית כלפי הממשלה. בלבו קינן החשש שדעת הקהל תכשיל את מאמציו ליצור פשרה בין הריבונות הדנית לבין המציאות של שלטון הכיבוש הגרמני. הייתה לו הרגשה חזקה שהוא המגן הנלהב ביותר שיכול היה להיות לדנמרק. לאחר המלחמה הוטחו האשמות על תפקודו, בעיקר מצדם של חברי המחתרת הדנית, שהרגישו שהוא הפריע לפעולותיה של המחתרת ואיים על הכבוד הלאומי הדני. לדעתו של סקווניוס היו אלה האשמות שווא והוא טען שמאשימיו מנסים לגרוף הון פוליטי על חשבונו.

לרשויות השלטון הדניות הייתה את היכולת להשיג וויתורים חשובים עבור ארצם. הם סירבו בעקביות לאפשר איחוד מכסים ואיחוד מוניטרי עם גרמניה. הדנים היו מודאגים הן על ההשלכות הכלכליות השליליות של ההצעות הגרמניות והן על ההשלכות הפוליטיות. פקידי הממשל הגרמנים לא רצו לסכן את יחסיהם המיוחדים עם דנמרק על ידי כפיית הסכם עליהם, כפי שעשו בארצות אחרות. ממשלת דנמרק הצליחה לעכב את המשא ומתן על החזרתה של דרום יוטלנד לגרמניה, למנוע צעדות במדים של נאצים גרמנים או דנים, להשאיר את המפלגה הנאצית הדנית מחוץ לממשלה ולקיים בחירות חופשיות, שבהם זכתה המפלגה הנאצית הדנית במספר קולות לא גדול יותר מבעבר, בעיצומה של המלחמה. לקציני הצבא הדני הייתה גישה למידע צבאי רגיש של הגרמנים, שאותו הם העבירו לבעלות הברית. ההשלכות הכלכליות של הכיבוש היו גם הם חיוביות כתוצאה מהשיתוף פעולה גרמני-דני. האינפלציה עלתה בצורה חדה בשנה הראשונה לכיבוש, עקב ההוצאות המרובות של הצבא הגרמני. על פי תנאי הכיבוש, נאלץ הבנק הלאומי של דנמרק להמיר מארקים גרמנים לקרונות דניות ובכך בעצם להעניק לגרמנים הלוואות עצומות ללא ביטחונות עם הבטחות שווא שהכספים ישולמו בסופו של דבר, מה שלא קרה בסופו של דבר. בהמשך, היה באפשרותה של ממשלת דנמרק לנהל משא ומתן על שער החליפין שבין המארק הגרמני לבין הקרונה הדנית, כדי להקטין את חומרת הבעיה.

ההצלחה הבולטת ביותר של מדיניותה של ממשלת דנמרק הייתה בנוגע לאופן שבו הגנה על יהודי המדינה. במשך שלוש שנות קיומה, סירבה הממשלה באופן עקבי לקבל את הדרישות הגרמניות בנוגע ליהודים. הרשויות לא חוקקו חוקים מיוחדים בנוגע ליהודים וזכויותיהם האזרחיות נותרו שוות לאלה של שאר האזרחים. השלטונות הגרמנים לא היו שבעי רצון מעמדה זו, אך הבינו שכל ניסיון לנהוג ביהודים באופן אחר לא יתקבל מבחינה פוליטית. אפילו ורנר בסט בעצמו, שהיה איש הגסטפו, האמין שכל ניסיון להתעמר ביהודים יהרוס את היחסים המיוחדים שבין שתי המדינות והמליץ להימנע מכל פעולה נגד יהדות דנמרק.

המלך כריסטיאן העשירי נשאר בדנמרק עד לסוף המלחמה, כסמל של אומץ שהוערך מאוד על ידי נתיניו, למרות שהסיפור על כוונתו לענוד את הטלאי הצהוב במקרה שהיהודים ידרשו לעשות זאת, התגלה כלא נכון.‏[4]

הגייסות החופשיים הדנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיילי "הגייסות החופשיים הדנים" (Frikorps Danmark)

ב-29 ביוני 1941, כמה ימים לאחר הפלישה הגרמנית לברית המועצות, הוקמו "הגייסות החופשיים הדנים" (בדנית: Frikorps Danmark) ככוח מתנדבים שמטרתו הייתה להילחם כנגד הסובייטים. הגייס הוקם כיוזמה של האס אס ושל המפלגה הנאצית הדנית (DNSAP) ומפקדו הראשון היה כריסטיאן פיטר קריסינג (Christian Peder Kryssing), לוטננט קולונל בצבא המלכותי הדני.

על פי החוק הדני, הצטרפות לצבא זר לא הייתה בלתי חוקית, אך פעילות גיוס לצבא כזה על אדמת דנמרק הייתה בניגוד לחוק. האס אס התעלם מחוק זה והחל בפעולות גיוס, בעיקר של חברי המפלגה הנאצית הדנית ושל תושבי המיעוט הגרמני שחיו בדנמרק. כאשר התגלה הדבר על ידי ממשלת דנמרק היא החליטה לרכז את הלחץ שלה על הגרמנים כדי שלא יגייסו נערים מתחת לגיל הגיוס. מפקד הצבא הדני, הגנרל ויליאם פריור (William Wain Prior), רצה לפטר את קריסינג ואת מי שמונה לסגנו, הוא החליט להיוועץ בקבינט. הוחלט שקריסינג יפוטר, אך בהמשך בוטלה החלטה זו לאחר שסקווניוס, אז עדיין שר החוץ, שלא נכח בישיבת הקבינט, הודיע כי הגיע להסכמה עם מיופה הכוח הגרמני רנטה-פינק, שחיילי צבא דנמרק שירצו להתגייס, ישוחררו מתפקידם בצבא עד להודעה חדשה. הממשלה אישרה את ההודעה בהכריזה שקריסינג מונה להיות מפקד הגיס. הנוסח הדני של ההודעה דיבר בסך הכול על שינוי בתפקידו של קריסינג. לא הייתה זו הסכמה להקמתו של הכוח, שכן הדבר נעשה עוד קודם לכן מבלי לקבל את חוות דעתה של הממשלה. ביולי 1941 התלונן היינריך הימלר שבאופן בלתי רשמי מנסה דנמרק לעצור את הגיוס, מאחר שנפוצה שמועה בצבא הדני שכל מי שיתגייס לגיס החופשי יואשם בבגידה. בהמשך הנחתה הממשלה את הצבא ואת הצי לא למנוע מחיילים המעוניינים להתגייס לעשות כן ולשחרר אותם מהשירות. רוב רובם של המתגייסים היו חברי המפלגה הנאצית או מבני המיעוט דוברי הגרמנית או שניהם יחדיו. כ-6000 אזרחים דנים התגייסו לכוח, 1500 מתוכם היו בני המיעוט דוברי הגרמנית.

הסכם אנטי-קמינטרן[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הסכם אנטי-קומינטרן

ב-20 בנובמבר 1941, חמישה חודשים לאחר הפלישה לברית המועצות, קיבלה ממשלת דנמרק "הזמנה" להצטרף להסכם אנטי-קומינטרן. חמישה ימים לאחר מכן הסכימה פינלנד בחוסר רצון לחתום על ההסכם מתוך מחשבה שדנמרק כן תחתום עליו. שר החוץ אריק סקווניוס טען שדנמרק צריכה לחתום על ההסכם, אך שרי הממשלה סרבו, בציינם שבכך יפרו את המדיניות של שמירה על נייטראליות. סקווניוס דיווח על החלטת הממשלה לרנטה-פינק שהשיב למחרת כי "גרמניה לא תהיה מסוגלת להבין" את הסירוב הדני ודרש כי ההחלטה תשונה עד לסוף היום. הוא הבטיח לסקווניוס כי ההסכם לא כולל "התחייבות פוליטית או אחרת" (כלומר, הכרזת מלחמה על ברית המועצות). בישיבת הממשלה באותו יום הועלתה הצעה לבקש התחייבות בכתב להצהרה זו כנספח לפרוטוקול. ראש הממשלה, סטאונינג, הסכים לתנאי זה ביודעו שבכך יהפוך ההסכם לחסר משמעות. משרד החוץ הדני פרסם רשימה של ארבעה תנאים שהצהירו שדנמרק מחויבת אך ורק ל"פעולות משטרתיות" על אדמתה ושהמדינה נשארת ניטראלית. משרד החוץ הגרמני הסכים לתנאים, בתנאי שהפרוטוקול יישאר, דבר שהיה בכוונת משרד החוץ הדני לעשות ממילא.

משאיבדה גרמניה את סבלנותה, איים שר החוץ הגרמני יואכים פון ריבנטרופ ב-23 בנובמבר "לבטל את הכיבוש הידידותי" אם דנמרק לא תסכים לתנאיה של גרמניה. באותו יום הועמדו כוחות הורמאכט בדנמרק בכוננות ובבוקרו של יום נפגשו רנטה-פינק, סטאונינג ושר החוץ ובפגישה ציין רנטה- פינק כי לא יהיה מקום ל"תירוצים פרלמנטריים". אם תביעותיה של גרמניה לא יענו, היא "לא תוכל להיות מחויבת יותר להבטחות שנתנו ב-9 באפריל 1940" (איום במלחמה, ממשלה נאצית והעברת שטחים לגרמניה). בישיבת ממשלה שהתקיימה בצהרים הוחלט שלא להיעתר לדרישות הגרמניות. סקווניוס נסע ברכבת לברלין ולאחר לחצים רבים מצדם של הגרמנים חתם על ההסכם. השגריר האיטלקי שנכח במעמד החתימה ציין כי סקווניוס נראה כמו "דג מחוץ למים" ולא הבין כיצד הגיע למעמד זה. בשובו לקופנהגן וכשנודע על דבר החתימה, התעורר זעם בציבור והפגנות נערכו מול בניין הפרלמנט והגיעו הדברים לידי כך ששר המשפטים ציין כי לא היה רוצה לראות את שוטרי משטרת דנמרק מכים סטודנטים ששרים שירים פטריוטיים. בישיבת ממשלה שכונסה ביקש סקווניוס שתיפול החלטה אחת ולתמיד מהם הקווים האדומים של ממשלת דנמרק בנוגע ליחסיה עם גרמניה. לאחר ויכוח ארוך הוחלט שקיימים שלושה קווים אדומים: לא יחוקקו חוקים מפלים כנגד היהודים, דנמרק לא תצטרף למדינות הציר ואף אחת מיחידותיו של הצבא הדני לא תשתתף בלחימה כנגד צבא זר כל שהוא. למרבית ההפתעה הסכים סקווניוס לתנאים אלה ללא היסוס.

תקרית המברק[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1942 שלח אדולף היטלר מכתב ברכה למלך כריסטיאן ליום הולדתו. המלך השיב במברק קצר בלשון : "רוב תודות, המלך כריסטיאן" (Spreche Meinen besten Dank aus. Chr. Rex). היטלר יצא מדעתו מרוב עלבון. הוא ציווה על ורטה-פינק לשוב מברלין והכריז על שגריר דנמרק בגרמניה כאל אישיות בלתי רצויה. תקרית זו הייתה אחד הגורמים למינויו של סקווניוס כראש ממשלה מתוך תקווה של הגרמנים שהוא יוביל מדיניות של שיתוף פעולה עם הגרמנים. כמו כן הצטוו שארית כוחות הצבא הדני לפנות את יוטלנד.

המחתרת הדנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – המחתרת הדנית
מתרסים בקופנהגן - 1944

עם התקדמות המלחמה נעשה הציבור הדני יותר ויותר עוין את הגרמנים. החיילים הגרמנים שהוצבו בדנמרק מצאו את רוב רובה של האוכלוסייה קרירים ומרוחקים כלפיהם מתחילת הכיבוש, אך רצונם לשתף פעולה גרם למערכת היחסים להיות יעילה. הממשלה עשתה מאמצים להרתיע את אזרחיה מלבצע מעשי התנגדות אלימה וחבלה כלפי הכיבוש, אך בסתיו 1942 מספר פעולות ההתנגדות האלימה גדל בהתמדה עד לנקודה שבה בפעם הראשונה הכריזו הגרמנים על דנמרק כעל "טריטוריה עוינת". לאחר הקרב על סטלינגרד ולאחר קרב אל-עלמיין השלישי, פעולותיה של המחתרת, האלימות והסמליות, נעשו תדירות יותר ויותר.

במרץ 1943 התירו הגרמנים לקיים בחירות כלליות. אחוז ההצבעה עמד על 89.5%, הגבוה ביותר בכל ההיסטוריה של דנמרק ו-94% מהמצביעים נתנו את קולם לאחת מהמפלגות הדמוקרטיות שדגלו במדיניות שיתוף הפעולה, בעוד ש-2.2% הצביעו עבור "מפלגת האחדות הדנית" (Dansk Samling), שהתנגדה לשיתוף הפעולה עם הגרמנים. 2.1% הצביעו עבור המפלגה הנאצית הדנית, אחוז דומה ל-1.8% האחוזים שזכתה המפלגה בבחירות של שנת 1939. קיומן של הבחירות, אי-שביעות רצון כללית והתחושה והתקווה שגרמניה תובס במלחמה, גרמו לפריצתן של שביתות והפרות סדר בקיץ 1943. ממשלת דנמרק סירבה לדון בנושא באופן שיספק את שביעות רצונם של הגרמנים, שב-28 באוגוסט 1943 הטילו אולטימטום על ממשלה שכלל את הדרישות הבאות: איסור על התכנסויות, איסור על שביתות, הטלת עוצר, צנזורה שתבוצע על ידי הגרמנים, הפעלתם של בתי דין צבאיים גרמנים והטלת עונש מוות במקרה של מעשי חבלה. בנוסף, הוטל על העיר אודנזה לשלם קנס של מיליון קרונות בשל הריגתו של חייל גרמני שמצא את מותו בעיר וכדי להבטיח את התשלום הוחזקו תושבי העיר כבני ערובה.

הממשלה סירבה לדרישות אלה וב-29 באוגוסט פיזור הגרמנים באופן רשמי את ממשלת דנמרק והטילו ממשל צבאי על המדינה. הממשלה הגישה את התפטרותה למלך ולמרות שהמלך מעולם לא קיבל את ההתפטרות באופן רשמי, הממשלה תפקדה דה יורה עד לתום המלחמה.

בידיעתם שצפויה התקפה גרמנית על רציפי נמל קופנהגן, הצי המלכותי הדני הנחה את קברניטי הספינות שלו להתנגד לכל ניסיון גרמני להשתלט על הספינות. הצי הצליח להטביע 32 מהספינות הגדולות שלו, בעוד שהגרמנים הצליחו לשים את ידם על 14 מהספינות הגדולות ועל 50 מהקטנות יותר. בהמשך הצליחו הגרמנים למשות מהמים ולהשמיש 15 מהספינות הטבועות. במהלך הטבעת הספינות הצטוו כמה מהספינות לנסות ולהמלט למימיה של שבדיה ו-13 ספינות הצליחו בכך, כשארבע מתוכן היו ספינות גדולות. שתי ספינות נשארו במים הבטוחים של גרינלנד. בסתיו 1944, היוו ספינות אלה את שייטת הצי הדני בגלות. ב-1943 התירו הרשויות השבדיות ל-500 חיילים דנים ששהו בשבדיה להתאמן ככוח משטרתי. בסתיו 1944 העלתה ממשלת שבדיה את מספר החיילים ל-4800 והכירה ביחידה כבריגדה דנית בגלות. שיתוף הפעולה עם הגרמנים המשיך ברמה האדמיניסטרטיבית כשהפקידות הדנית ממשיכה לתפקד תחת הממשל הגרמני.

בספטמבר 1943 מגוון של קבוצות התנגדות התאגדו יחדיו לתאום פעולות התנגדות. אחד ממנהיגי ההתנגדות הבולטים היה השר לשעבר ג'ון כריסמס מולר (John Christmas Møller) שב-1942 הפליג לאנגליה ונעשה לאחד מקובעי דעת הקהל הפופולריים ביותר כאשר שידר לדנמרק באמצעות ה-BBC.

הצלת יהודי דנמרק[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הצלת יהודי דנמרק
סירה ששימשה להברחת יהודים מדנמרק לשבדיה, בשואה. (התמונה מתוך מוזיאון יד ושם)

לאחר נפילת הממשלה נחשפה דנמרק למידה נרחב של אימת השלטון הנאצי. באוקטובר החליטו הגרמנים לפנות את כל היהודים מדנמרק, אך הודות למידע שדלף בסיועו של הנספח הימי הגרמני בדנמרק גאורג פרדיננד דוקוויץ, שנודע לו מפי בסט על הכוונה לגרש למחנות ריכוז את כל יהודי דנמרק, הסתתרו היהודים אצל ידידים דנים ובמבצע מאורגן של המחתרת הדנית פונו כמעט כל היהודים לשבדיה הניטראלית.

במקביל, נעשו מעשי החבלה של המחתרת תכופים יותר ורציניים יותר. אחת ההצלחות של המחתרת היו כאשר ביום הפלישה לנורמנדי, בוצעו הפרעות לפעולתה של רשת הרכבות בדנמרק ובכך עוכבה הגעתם של תגבורות גרמניות לנורמנדי. ממשלה מטעם המחתרת הוקמה והעיתונות המחתרתית החלה לפרוח. ממשלות בעלות הברית, שהיו עד אז ספקניות בנוגע לנכונותה של דנמרק להילחם בגרמניה, החלו להכיר בדנמרק כבעלת ברית אמיתית.

בינואר 1944 הציע מזכיר משרד החוץ הדני נילס סוונינגסן (Nils Svenningsen) שיוקם מחנה מעצר בתחומי דנמרק כדי למנוע את גירושם של אזרחים דנים לגרמניה. ורנר בסט הסכים להצעה אך התנה זאת בכך שהמחנה יבנה בקרבת הגבול. מחנה המאסר פרוסלב (Frøslev) נפתח באוגוסט 1944. המחנה נועד ליהודי דנמרק המעטים שנותרו ולאסירים אחרים. לגסטפו היה אמון מוגבל מאוד במשטרה הדנית שמנתה כ-10,000 איש. 1960 מתוכם נעצרו וגורשו לגרמניה ב-19 בספטמבר 1944.

כלכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דנמרק סבלה מבעיות כלכליות קשות במהלך המלחמה. כלכלת המדינה נפגעה באופן יסודי עקב עליית מחירי חומרי הגלם המיובאים כמו פחם ונפט. יתר על כן, קשרי המסחר העיקריים שלה עם בריטניה נותקו. במהלך שנות הכיבוש יישרה הכלכלה הדנית קו יותר ויותר עם הצרכים של גרמניה, בעיקר בתחום הייצור החקלאי. הרשויות הדניות לקחו חלק פעיל בפיתוח ואף יזמו משא ומתן על איחוד מכסים. המשא ומתן נפסק כשעלתה השאלה אם הקרונה הדנית תבוטל.

הסגר שהוטל על גרמניה השפיע בצורה משמעותית גם על דנמרק. מאחר שלרשות המדינה לא עמדו מקורות ניטראליים, היא הייתה מושפעת מהמחסור ומעליות המחירים. הממשלה צפתה מראש את המחסור בנפט ובפחם ואגרה כמויות מסוימות לפני המלחמה ויחד עם הקיצוב שהונהג מנע בעיות רבות בזמן המלחמה. ההפרעות לסחר עם אירופה פגעו גם הם בכלכלה, אך באופן יחסי היה מצבה של דנמרק טוב בהשוואה למצבן של ארצות אחרות. עקב הצלחתם של מגזרים מסוימים בדנמרק לשרוד בזמן המלחמה, המדינה הואשמה שהיא עודדה ספסרות. לאחר המלחמה נעשו מאמצים למצוא ולהעניש ספסרים, אך התוצאות של המשפטים שהתקיימו היו חמורות הרבה פחות בהשוואה למשפטים דומים שנערכו במדינות אחרות.

סוף המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רובה של דנמרק שוחרר מעול הגרמנים במאי 1945 על ידי כוחות בריטיים בפיקודו של הפילדמרשל ברנרד לו מונטגומרי. האי המזרחי בורנהולם שוחרר על ידי הסובייטים, שנשארו בו במשך שנה.

אסירים דנים שבים לקופנהגן ממחנה הריכוז שטוטהוף, 2 ביוני 1945

למרות שנחסכו מדנמרק רבים מהקשיים שחוו מדינות אחרות, עדיין חוותה אוכלוסייתה מצוקה, במיוחד לאחר שהגרמנים תפשו באופן מלא את השלטון ב-1943. יחד עם זאת ניתן לומר באופן כללי שדנמרק הייתה המדינה שסבלה הכי פחות מכל המדינות שהיו מעורבות במלחמה. רבים נהרגו ונאסרו בשל התנגדותם לשלטונות הכיבוש הגרמנים. מעט מאוד מטרות נבחרות הופצצו במהלך המלחמה, אך לא ניתן להשוות זאת לסבל שעברה שכנתה של דנמרק, נורבגיה או הולנד. אזור אחד שניזוק באופן מיוחד היה האי בורנהולם בעיקר עקב ההפגזות שבוצעו על ידי הסובייטים כנגד חיל המצב שם.

כ-850 חברי המחתרת הדנית נהרגו במהלך המלחמה. כמו כן נהרגו כ-900 אזרחים דנים בנסיבות שונות: בהפגזות אוויריות, במהלך הפגנות אזרחיות, או בפעולות תגמול של הגרמנים. 39 חיילים דנים נהרגו או נפצעו במהלך הפלישה ב-1940 וארבע חיילים נוספים נהרגו ב-29 באוגוסט 1943 כאשר הממשלה פורקה על ידי הגרמנים. כ-360 דנים מתו במחנות הריכוז. המגזר שספג את מרבית מקרי המוות היו מלחי הצי המלכותי הדני, שהמשיך לפעול במהלך המלחמה, רובם כתוצאה של תקיפות של צוללות. 1850 מלחים נהרגו. כ-100 חיילים שנלחמו במסגרת הצבאות של בעלות הברית נהרגו. כ-6000 אזרחים דנים נשלחו למחנות ריכוז במהלך המלחמה כ-600 מתוכם מצאו את מותם. אחוז נמוך בהשוואה לגורלם של אזרחי מדינות אחרות.

לאחר המלחמה, 40,000 איש נעצרו בחשד לשיתוף פעולה עם הגרמנים. מהם 13,500 נשפטו ונענשו. מתוך 78 עונשי מוות שנגזרו, בוצעו 46 מהם. רובם נשפטו לתקופות מאסר של עד 4 שנים. רבים הביעו ביקורת על התהליך שהפך לקורבן אנשים ששיתוף הפעולה שלהם עם הגרמנים היה משני, בעוד שפוליטיקאים ואנשי עסקים רבים שביצעו מעשים יותר חמורים נותרו ללא עונש. סוגיה שנויה במחלוקת הייתה ההחלטה מה יהיה גורלם של אותם אנשים שצייתו לפקודות שנתנו להם מידי ממשלתם שלהם.

למרות שחלק מחברי המחתרת ניסו להתארגן בכמה מפלגות פוליטיות לאחר המלחמה, לא עלה הדבר בידם. המפלגה היחידה שזכתה לתמיכה משמעותית מחברי המחתרת הייתה המפלגה הקומוניסטית. הקומוניסטים קיבלו כשמינית מסך הקולות בבחירות שהתקיימו באוקטובר 1945.

ב-5 במאי 1945 שוחררה דנמרק באופן רשמי מעול הכיבוש הגרמני. אזרחים בכל רחבי הארץ הסירו מעל החלונות את הווילונות השחורים שהיו תלויים על החלונות לצורך האפלה ושרפו אותם ברחובות. עד היום מתקיימות שריפות כאלה באופן מסורתי מדי שנה ביום השיחרור. חיילי בעלות הברית (בעיקר רוסים) ששוחררו ממחנות השבויים ברחבי דנמרק צעדו ברחובות הערים. בעיר אורהוס התנפל המון על בחורות שקיימו קשרים עם גרמנים, גזזו את שיערן והובילו אותן ברחובות העיר תוך כדי שההמון משפיל אותן.

פליטים גרמנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשבועות האחרונים של המלחמה, בין ה-9 בפברואר ועד ה-9 במאי, כמה מאות אלפי פליטים גרמנים ברחו דרך הים הבלטי מפחד חיילי הצבא האדום. רוב רובם של הפליטים הגיעו מפרוסיה המזרחית ומפומרניה ורבים מהם היו נשים, ילדים וזקנים. רבים מהם סבלו מתת-תזונה, מתשישות וממחלות. שליש מהפליטים היה מתחת לגיל 15.

השלטונות הגרמניים העניקו לפליטים מעמד מועדף, החרימו בתי ספר דנים, מבנים ציבוריים, בתי מלון, בתי חרושת ומתקני ספורט לטובת שיכון הפליטים. באותה עת, אלפי דנים גורשו מבתי הכלא וממחנות הריכוז שבגרמניה. פעולות הטרור של הגרמנים כנגד אנשי המחתרת הדנית וכנגד האזרחים התעצמו בחודשים האחרונים למלחמה.

כבר בסוף אפריל, נראה היה שהשלטונות הצבאיים הגרמנים איבדו את השליטה על המצב ובעת כניעתה של גרמניה היו על אדמת דנמרק כ-250,000 פליטים גרמנים. פליטים רבים סבלו חרפת רעב וממחלות ולא זכו לטיפול. התמותה הייתה גבוהה וגופות של אנשים שלא נקברו אוכסנו במחסנים ובמרתפים.

בעת הכניעה, הועברה האחריות על הפליטים לידי הרשויות הדניות. הפליטים הועברו מכ-1000 מקומות שונים למחנות גדולים שנבנו במיוחד או למחנות צבא גרמנים לשעבר, בכמה מהם שהו יותר מ-20,000 פליטים. הגדול שבמחנות היה באוקסבול (Oksbøl) שעל החוב המערבי של חצי האי יוטלנד ובו הוחזקו כ-37,000 פליטים. המחנות הוקפו בגדרות תייל ונשמרו על ידי חיילים כדי למנוע מגע של הפליטים עם האוכלוסייה המקומית.

אבן זיכרון לתקופת הכיבוש הגרמני בדנמרק

בכמה מהמחנות מנות המזון היו דלות והטיפול הרפואי לקה בחסר. בשנת 1945 לבדה מתו יותר מ-13,000 איש, בנייהם כ-7000 ילדים מתחת לגיל חמש.‏[5] המצב החמיר במיוחד בחודשים שלפני ואחרי כניעת הגרמנים, כאשר בתי החולים והרופאים סירבו לטפל בפליטים הגרמנים. הסיבות לכך נבעו לא רק מרגשות אנטי-גרמניים, אלא גם ממחסור במשאבים. באותה עת היה צורך לשקם את התשתיות והיה פחד מפני התפשטות מגפות. כדי לטפל בפליטים, הקימו השלטונות הדנים מערכת רפואה בתוך מחנות הפליטים שאוישה על ידי צוותים רפואיים מגרמניה. במקביל הוקמו מערכת חינוך במחנות עבור הילדים ומערך תעסוקה למבוגרים, והחלו להתארגן חיי תרבות ועיתונות. בשלב מאוחר יותר מנות המזון במחנות הוגדלו. ב-24 ביולי 1945 החליטה מפקדת כוחות הכיבוש הבריטית, בניגוד לציפיותיהם של הדנים, שהפליטים יישארו בדנמרק עד שהמצב בגרמניה יתייצב. בנובמבר 1946 החלו לחזור לגרמניה ראשוני הפליטים והאחרונים עזבו את דנמרק בפברואר 1949. מעטים מתוכם נשארו בדנמרק לצמיתות.

מורשת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדיניות שיתוף הפעולה של ממשלת דנמרק בתקופת המלחמה היא אחת מהנושאים השנויים במחלקות בהיסטוריה הדנית. חלק מההיסטוריונים טוענים שהמדיניות הזו הייתה הדרך היחידה לשמור על שלום הדמוקרטיה של דנמרק ועל עמה. אחרים טוענים ששיתוף הפעולה הרחיק לכת יותר מדי וכאשר משווים אותו לדרך פעולתן של מדינות דמוקרטיות אחרות שהיו תחת השלטון הגרמני, אין הדבר מצדיק את האסטרטגיה הזאת.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]