היישוב היהודי בארץ ישראל בימי מלחמת העולם הראשונה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

בזמן מלחמת העולם הראשונה, נשלטה ארץ ישראל על ידי האימפריה העות'מאנית, שהטילה גזירות קשות ורבות על היישוב היהודי בארץ. מצב זה הסתיים בשנת 1918 כאשר בריטניה כבשה את ארץ ישראל מהעות'מאנים. הכיבוש הבריטי סימן את תחילת השלטון המנדטורי ב-1922.

הקשיים של יהודי ארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

שיירת גמלים וספינה בצידו המערבי של ים המלח נושאת סחורות בתקופת מלחמת העולם הראשונה
הודעת המשרד הארצישראלי אל תושבי הארץ היהודים נתיני המדינות הזרות לסדר את נתינותם העות'מאנית עד ה-15 במאי 1915
המושל הטורקי ג'מאל פאשה

היהודים סבלו מיחס בלתי אוהד של השלטון הטורקי בארץ ישראל, עוד טרם פרוץ מלחמת העולם הראשונה. עם פרוץ המלחמה, בעקבות כניסתה של טורקיה למלחמה, נותקה ארץ ישראל ממדינות ההסכמה וממקורות אספקה של הון וסחורות שפסקו ברובם מלהגיע מחוץ לארץ. הירידה התלולה בייבוא והגיוסים הרחבים גרמו להאטה בכלכלה, ונוצר מחסור חמור במזון ותרופות. השלטון העות'ומני התנכל ליהודים והטיל עליהם מסים כבדים, כמו מס מלחמה, וביצע החרמות של בהמות עבודה, כלים ומזון. בעקבות ניתוק הקשר עם מדינות אחרות, נפגעו הסוחרים ונעצרה קבלת התרומות. אסונות טבע, כמו ארבה (בו נלחמו ללא הצלחה רבה באמצעים כמו עשיית רעש או הכאות בשקים) הוסיפה לפגיעה ביישוב היהודי. רבים מתו ברעב, ואנשי היישוב שהיו תלויים בתרומות מחוץ לארץ, במיוחד אנשי היישוב הישן, רעבו ללחם וסבלו מעוני. המחסור הרב והימצאותם של חיילים רבים בארץ, היו כנראה הגורמים לתופעת זנות רחבה בעיקר בירושלים.

הצהרת עוני, ובקשה לסיוע לכבוד חג הפסח
בקשה לסיוע עבור היהודים שגורשו למצרים

הניתוק מחוץ לארץ והפסקת ייבוא הסחורות הביאו למשבר פיננסי ולסגירת כל הבנקים. כדי למלא את המחסור באמצעי תשלום הנפיקו גופים שונים שטרות כסף משל עצמם. בעקבות המשבר, עלו מחירי הסחורות באופן חד, החיים הציבוריים נהרסו, ומחלות התפשטו לממדי מגפות, כמו מגפת הטיפוס שהפילה חללים רבים.

היחס של הממשל ליהודים הקשיח ככל שמצבם במלחמה התדרדר והקשה עוד יותר על תפקוד היישוב. מצב זה נמשך קרוב ל-4 שנים. ראשית הכריזו השלטונות על ביטול משטר הקפיטולציות (חסינות לאזרחים זרים) וכתוצאה אלו שהגיעו ממדינות ההסכמה (כולל יוצאי רוסיה שהיו רוב העולים) עתה נחשבו כנתיני האויב. החלה מעין מלחמה של השלטון העות'ומני בתנועה הציונית.

השלטונות פגעו בזכויות היהודים: נאסר עליהם לשאת נשק, נאסרה החזקת בולי הקרן הקיימת, וכתיבת מכתבים ביידיש ובעברית. הונהגה חובת לימוד טורקית בבתי ספר, איסור על הנפת הדגל הציוני. שיאה של ההתעמרות הייתה הדרישה מחסרי הנתינות להתעתמנות, וכפועל יוצא, גיוס לצבא הטורקי) של אלה בגיל הגיוס. אלה מבין חסרי הנתינות שסירבו להתעתמן נדרשו לעזוב את הארץ.

הטורקים גרשו את רוב האליטה היישובית מהארץ. ב-1915 הטורקים אספו אנשים שהסתובבו ברחובות תל אביב ויפו והעבירו אותם בכפייה באניות למצרים. ב-1917 הטורקים ביצעו את גירוש תל אביב של יהודים תושבי תל אביב ויפו, והחלו בתוכניות לגירוש היהודים תושבי ירושלים, והמושבות.‏[1] בין השאר, עקב התקדמות החזית הבריטית מדרום לארץ שכן, הטורקים חששו שהיהודים יסייעו לבריטים להשתלט על הארץ. הם גם פעלו לגירוש אישים - דוד בן-גוריון ויצחק בן-צבי גורשו מחוץ לגבולות האימפריה למרות הצהרת הנהגת הציונות על תמיכה באימפריה. מניה וישראל שוחט, מראשי "השומר", גורשו לפנים טורקיה.

היחס של השלטונות עורר חילוקי דעות רבים בקרב הנהגת היישוב. דוד בן-גוריון, מנהיג במפלגת הפועלים "פועלי ציון", אמר שאולי הגיוס יגרום לאהדה מצד הטורקים. חיילים יהודים גויסו ל"עמליות" - גדודי עבודה שבהם עסקו בעבודות שירות קשות, שהורגשו כמשפילות. בסוף המלחמה היה היישוב היהודי בשפל המדרגה. לפי האומדנים המקובלים, מספרו ירד מ-84,000 ל-56,000, והוא סבל מקשיים כלכליים ניכרים.

הודעה על סיוע בזיהוי יהודים שגורשו למצרים 1917

דרכי התמודדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

יהדות ארצות הברית ואף הממשל האמריקני החלו בגיוס כסף ומזון ושליחתם באוניות לארץ ישראל. שתי בעיות עמדו בפניהם. הראשונה הייתה הצורך בהסכמת נשיא ארצות הברית לשליחת הסיוע – פעם ראשונה שממשל אמריקאי מפעיל מדיניות פרו-ציונית מחויבת. השנייה הייתה לקבל את הסכמת הטורקים שהמזון והכסף יועברו ליהודים ולא יוחרמו על ידיהם. הסכימו בסוף תמורת כ–45% מהסיוע. ארצות הברית וגרמניה (שותפתה של טורקיה במלחמה) לחצו עליה נגד גירוש היהודים. האינטרס של גרמניה הוא לשפר את תדמיתה שנפגעה בעיני העולם ויהודי ארצה.

היישוב עצמו התארגן והחל לעזור לתושביו – "הוועד להקלת המשבר" בראשות מאיר דיזנגוף, פעל בתחום הכלכלי ויש לו נציגים בכל היישוב. "המשביר לצרכן" - מחלק מצרכים לנזקקים. שלוש אפשרויות מדיניות עמדו בפני המתיישבים:

  • התעת'מנות – קבלת האזרחות הטורקית על כל החובות שבכך (בעיקר גיוס ומס).
  • שיתוף פעולה עם הבריטים – רשמי (הגדודים העבריים), גדוד נהגי הפרדות ומחתרתי - (ניל"י).
  • בריחה – בעיקר למצרים, נתיב הבריחה הקרוב ביותר, כדי שיוכלו לחזור בקלות לאחר המשבר.

עמדת ההסתדרות הציונית הייתה חלוקה. הרוב הגדול של המנהיגים הציונים צדד בהזדהות עם גרמניה - זאת תשחרר את יהודי רוסיה מעול הצאר, וטורקיה אשר הצטרפה אל גרמניה תשנה את דעתה על היהודים. לעומת זאת, תמיכה במדינות ההסכמה תספק עילה לחיסול היישוב היהודי. עם זאת, הזדהות עם גרמניה תסכן את מיליוני יהודי רוסיה ופולין, ומדינות ההסכמה לא ייענו לתביעותיהם הלאומיות של היהודים. בשל שיקולים אלו הוחלט לבסוף על ניטראליות. עמדה זאת דורשת להעברת מרכז ההסתדרות מברלין, ומעשה זה יכול להיתפס בידי גרמניה כבגידה. אי לכך, המשרדים נותרו בברלין אך הוקמו משרדים גם בדנמרק הנייטרלית.

חיים ויצמן וזאב ז'בוטינסקי צידדו באקטיביזם פוליטי ולא בנייטראליות. הם העריכו כי האימפריה העות'מאנית מתפוררת ובריטניה תכבוש את ארץ ישראל. ולכן השקיעו את מאמציהם בניסיונות למצוא דרכים לשיתוף פעולה עמה. (כבר הרצל השיג בתוכנית אל עריש (מחויבות מסוימת מצד האנגלים). זאב ז'בוטינסקי הציע להקים מסגרות לחימה ליהודים במסגרת הצבא הבריטי. בתמורה הם יכירו בזכות המוסרית של היהודים לתבוע מבריטניה תביעות מדיניות. לעומתו חיים ויצמן ביקש הכרזה מדינית על זכויות היהודים בטענה כי לבריטים אינטרס אסטרטגי לסייע ליהודים - דריסת רגל באזור. הוא ניסה לעורר רגש הומני אצל האנגלים ליהודים הסובלים. ויצמן ניסה לשכנע שטוב לבריטניה לעזור ליהודים ולעומתו ז'בוטינסקי השתמש בעובדות בשטח. שיטתו של ויצמן עבדה באופן מלא במתן הצהרת בלפור, ואילו של ז'בוטינסקי רק באופן חלקי בהקמת הגדודים העבריים. צרפת לעומת זאת תמכה בנוצרים בלבנון ולא ביהודים.

רשת של עשרות פעילים אקטיביסטים בתוך ארץ ישראל החליטו ללכת כנגד החלטת ההסתדרות הציונית על ניטראליות והקימו מחתרת. הם כינו אותה ניל"י - נצח ישראל לא ישקר. בראשה עמדו אהרון ושרה אהרונסון, אבשלום פיינברג ויוסף לישנסקי. המחתרת פעלה בארץ ובסוריה בשנים 1915-1917. הקשר בין הרשת למודיעין הבריטי התקיים על ידי ביקורי אניות בריטיות בחוף עתלית, שליחים למצרים ויוני-דואר (כשהיה צורך להודיע הודעות במהירות). הרשת נחשפה ב-1917, והשלטון הטורקי פתח במסע נקמה נגדו ונגד היישוב היהודי כולו.

הפעילות עם הג'וינט[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקראת סוף המלחמה הצטרף הג'וינט, ארגון הסיוע האמריקאי, לפעולות הסיוע ליהודי ארץ ישראל . המנהל בפועל של בנק אנגלו-פלשתינה אליעזר הופיין קבל את המינוי לניהול פעולות הג'וינט בארץ. הוא היה הבכיר מבין ראשי היישוב שלא גורש מהארץ או הפך לנתין עות'מאני. והוא קיבל את המינוי במקביל לפעילות הבנקאית.

ארגון הג'וינט החל לפעול בארץ ישראל בעקבות ד"וחות פסימיים של קונסול ארצות הברית (שעדיין שמרה על נייטרליות בבתחילת המלחמה) בירושלים, ד"ר אוטיס גלייזברוק ושגריר ארצות הברית בקונסטנטינופול, הנרי מורגנטאו. מספר לא קטן של ארגונים יהודיים בארצות הברית אספו כסף ומזון, ושלחו אותם ליישוב בארץ ישראל באמצעות הג'וינט.

הפעילות נמשכה עד שארצות הברית זנחה את העמדה הנייטרלית והכריזה גם היא מלחמה על העות'מאנים. קונסול ארצות הברית בירושלים נאלץ לעזוב את העיר, ומרכז פעילות הסעד של הג'וינט הועתק להולנד הנייטרלית. בראש הפעילות בהולנד עמד סולומון פרדריק ואן נירופּ (van Nierop), יהודי שכיהן כמנכ"ל הבנק האמסטרדמי (Amsterdamische Bank). ב-8 ביוני 1917 פנה ואן נירופ אל הופיין וביקשו לעמוד בראש מפעל החלוקה של המזון והכספים ליהודי ארץ ישראל. הופיין הסכים, ורתם את מערך הסניפים של אפ"ק (ביפו, בירושלים, בביירות, בחיפה, בחברון, בצפת ובטבריה) לאחת הפעולות הסוציאליות החשובות בתולדותיו. העובדה שמוצאו של הופיין היה מאותה ארץ ממנה אורגנו משלוחי המצרכים לארץ ישראל - הולנד - הקלה כמובן על המלאכה. כל פעילותו הבנקאית והחברתית של הופיין נעשתה בהתנדבות, ממשרד שהועמד לרשותו על ידי הקונסול הספרדי בירושלים הרוזן אנטוניו דה בלובר (Antonio de Ballobar).‏[2] המיקום נבחר משום שספרד, כמו הולנד, שמרה אף היא על נייטרליות. הטורקים יירטו לעתים את המברקים שעברו בין אמסטרדם וירושלים, ולפחות פעם אחת עצרו את הופיין בחשד לריגול.‏[3]

דו"ח הג'וינט[עריכת קוד מקור | עריכה]

כריכת עותק מן הדו"ח שחיבר הופיין על פעילות הג'וינט בארץ ישראל בשנים 1917-‏1918 והיה שייך למחברו. היום שמור בארכיון בנק לאומי.

עם סיום המלחמה חיבר הופיין עבור ראשי הג'וינט בארצות הברית דו"ח מפורט על פעילותו בתקופה שבין 1.8.1917 עד 31.5.1918.

הדו"ח כלל את תיאור המצב באותן שנים, וכן נספחים מפורטים אודות העזרה. במבוא הסביר או תרגם הופיין מונחים רבים לקורא האמריקני שאינו בקיא די הצורך במציאות הארצישראלית. ברשימת המונחים (באותיות לטיניות) המלווים בהסבר בשפה האנגלית, מופיעים מושגים כמו "פקידים ואמרכלים בארץ הקודש", "תלמידי חכמים, כולל, "מוּצתרף" (נציב טורקי, בטורקית עות'מאנית: متصرف, בטורקית mutasarrıf, ובאנגלית: Mootessarif), שטריימל ונס חנוכה. היות שחלק גדול מן הפעילות הייתה בענייני כספים, דאג הופיין לרשום בין מושגים אלו גם את "קופת הצדקה ע"ש רבי מאיר בעל הנס", החלוקה ו"שנורר"‏[4].

הארץ חולקה לצורך המפעל לשמונה יחידות משנה שאליהן הוזרמו מזון וכספים. חלקה של ירושלים בקבלת העזרה היה הגדול ביותר בשל אופיה הסוציו-אקונומי של אוכלוסייתה, והסתכם ב-50%. הדו"ח פירט את כמויות האורז והחיטה שנמסרו בין השאר לבתי ספר, לישיבות, לבתי יתומים לכוללים ולמלמדים (באנגלית: Melamdim). בפירוט יבש תיאר הופיין את העזרה הרפואית שהגישו רופאים שונים, עזרה שאיפשרה לתלמידים לשרוד את הרעב הקשה ששרר בארץ ישראל באותה עת. תמיכות בסדר גודל גבוה ביותר הועברו גם לגולי הארץ ששכנו בחומס שבסוריה, בסך 741 ליש"ט.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • בן ציון דינור (עורך), ספר תולדות ההגנה, א, תל אביב: הוצאת מערכות, תשט"ו-1955.
  • נתן אפרתי, ממשבר לתקוה, היישוב היהודי בארץ-ישראל במלחמת העולם הראשונה, ירושלים: הוצאת יד יצחק בן-צבי, תשנ"א-1991.
  • רבקה ירמיאש, חיל האוויר הבריטי וביטחון האימפריה במלחמת העולם הראשונה ובעקבותיה : לקחים מאירועי שנת 1917 בארץ ישראל ועבר הירדן, הלחימה במבואות ירושלים, הכנס השנתי התשיעי - העמותה למורשת מלחמת העולם הראשונה בישראל. י-י"א בחשון תשע"א 18-19 באוקטובר 2010, יד לשריון - לטרון, (עורכים: עזרא פימנטל ואבי ששון), ירושלים: אריאל תשע"א 2011, עמ' 71-61.‬
  • צבי שילוני, תמורות ומפנה בהנהלה הציונית ובקרן הקיימת לישראל במהלך מלחמת העולם הראשונה, עיונים בתקומת ישראל, 6, תשנ"ו, עמ' 189-163.
  • דן גלעדי, מרדכי נאור, היישוב במלחמת העולם הראשונה, בתוך: משה ליסק (עורך), תולדות היישוב היהודי בארץ-ישראל מאז העלייה הראשונה, התקופה העות'מאנית, חלק שני, (עורך: ישראל קולת), ירושלים: הוצאת האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, מוסד ביאליק, תשס"ג-2003, עמ' יא-יב.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ בן ציון דינור (עורך), ספר תולדות ההגנה, א, תל אביב: הוצאת מערכות, תשט"ו-1955, עמ' 331.
  2. ^ ממסמכים שהתגלו לאחרונה התברר שאמו הייתה נצר לאנוסי ספרד.
  3. ^ באחד המברקים נכתב הצירוף Health Bureau והטורקים שקראו Herald Bureau חשדו בהופיין שהוא מקיים קשרים עם משרד התעמולה האמריקני.
  4. ^ "שנורר" תורגם ל-"A persistent beggar"