הקרב בנחל תרצה
| הקרב בנחל תרצה | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
 |
|||||||||||||||||
|
|||||||||||||||||
בעמק שבו עובר נחל תרצה (ואדי אל-פארעה), היורד משכם לעמק הירדן, התקיים בשלהי מלחמת העולם הראשונה קרב שבו השמיד הצבא הבריטי כוחות גדולים של הצבא העות'מאני.
העמק היה דרך המוצא היחידה שנותרה לחיילי הארמיות העות'מאניות הנסוגות מהרי השומרון. ב-21 בספטמבר 1918 הפכה הדרך התלולה ל"מלכודת טופוגרפית". לתוכה נהרו החיילים הנסוגים. הנסיגה הפכה למנוסת בהלה. נתיב הבריחה היה למלכודת מוות אכזרית, שבאה מידי האוויריה הבריטית.
[עריכה] מתקפת מגידו
בלילה שבין 18 בספטמבר - 19 בספטמבר 1918 החלה הבריגדה הארצישראלית של חיל האוויר המלכותי בהפצצה אווירית על מרכזי הצבא העות'מאני בעפולה: תחנת הרכבת - מרכז ההובלה והאספקה, שדה התעופה ומתקני התקשורת הצבאית שהיו בה. הייתה זו תחילתה של המתקפה הבריטית, שכונתה קרב מגידו, ששמה קץ לשלטון העות'מאני בארץ ישראל.
במקביל, הצבא הבריטי התקדם במישור החוף, בנחל עירון ירד בדרכים, בין גבעות, ל"אבו שושא", (היום משמר העמק), לכיוון המפקדה הראשית העות'מאנית בנצרת, למרכז הלוגיסטי בעפולה ולמעברות הירדן - דרך הנסיגה לדמשק. תוצאות ההפצצה האווירית ותנועת האיגוף של גנרל אלנבי הביאה את המפקדות של הצבא הטורקי בשכם ובטול כרם למצב של אי-ידיעה על המתרחש. לאחר יום יומיים, כאשר התבררה תמונת הקרב, החלה הנסיגה ההמונית של הארמיות הטורקיות.
[עריכה] חיל האוויר בפעולה
נתיב הבריחה של הארמיות הטורקיות היה מטול כרם, במסלול שבו עובר כיום כביש 57, דרך ענבתא לשכם. משם אל בלאטה, דרך ואדי בדיאן ונחל תרצה לנתיב המוליך לגשר אדם על נהר הירדן, ומשם המטרה הייתה להגיע דרך עבר הירדן לדמשק.
הטייסות הבריטיות שהוקצו למערכה יצאו משדות התעופה ברמלה וליד תחנת ואדי צראר. תפקידן הראשוני היה למנוע מהמטוסים הגרמניים, שפעלו בארץ ישראל, להמריא ולסייע לכוחות העות'מאניים. בהמשך הן תקפו את מרכזי התקשורת והאספקה. בבוקר 21 בספטמבר 1918, יום שכונה "יומה של האוויריה" (The outstanding day), גילו הטייסים שדרת מסע ענקית של הצבא העות'מאני נעה, בדרכים צדדיות, מטול כרם ומשכם לכיוון בית שאן ואל מעברות הירדן.
[עריכה] לקריאה נוספת
- דב גביש, נחל תרצה - עמק המוות במלחמה הגדולה, בתוך: זאב ח. ארליך (עורך), "שומרון ובנימין - כרך שני", הוצאת ראובן מס, 1991.
