איסור קדשה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
לא תהיה קדשה מבנות ישראל
(מקורות עיקריים)
מקרא דברים, כ"ג, י"ח
ספרי מניין המצוות ספר המצוות, לאו שנ"ה
ספר החינוך, מצווה תק"ע

איסור קדשה הוא מצוות לא תעשה מדאורייתא האוסרת קיום יחסי מין ללא קידושין.

מקור המצווה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המצווה מופיעה בדברים, כ"ג, י"ח: "לֹא תִהְיֶה קְדֵשָׁה מִבְּנוֹת יִשְׂרָאֵל וְלֹא יִהְיֶה קָדֵשׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל." לדעת כל המפרשים, המילה "קדשה" מתייחסת לזונה. על פי פרשנות זו מבאר הרמב"ם את מהות האיסור:

"קודם מתן תורה היה אדם פוגע אישה בשוק, אם רצה הוא והיא, נותן לה שכרה ובועל אותה על אם הדרך והולך לו; וזו היא הנקראת קדשה. משניתנה התורה נאסרה הקדשה, שנאמר "לא תהיה קדשה מבנות ישראל". לפיכך כל הבועל אישה לשם זנות, בלא קידושין, לוקה מן התורה מפני שבעל קדשה."[1]

עם זאת, בגלל הופעת המילה "קדשה" בכמה פסוקים העוסקים בעבודה זרה, היו שפירשו שקדשה הייתה אישה שקיימה יחסי מין לצרכים פולחניים. פרשנות זו מבהירה את הפסוק המופיע מיד לאחר המצווה: "לֹא תָבִיא אֶתְנַן זוֹנָה וּמְחִיר כֶּלֶב בֵּית יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְכָל נֶדֶר כִּי תוֹעֲבַת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ גַּם שְׁנֵיהֶם." (דברים, כ"ג, י"ט)

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]