איסור קדשה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
לא תהיה קדשה מבנות ישראל
(מקורות עיקריים)
מקרא דברים, כ"ג, י"ח
ספרי מניין המצוות ספר המצוות, לאו שנ"ה
ספר החינוך, מצווה תק"ע
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

איסור קדשה הוא מצוות לא תעשה מדאורייתא האוסרת על בני ובנות ישראל לעסוק בזנות.

מקור המצווה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האיסור נכתב בספר דברים, כ"ג, י"ח: ”לֹא תִהְיֶה קְדֵשָׁה מִבְּנוֹת יִשְׂרָאֵל וְלֹא יִהְיֶה קָדֵשׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל.” על פי הפרשנות המסורתית המילה "קדשה" מתייחסת לזונה. עם זאת, בגלל הופעת המילה "קדשה" בכמה פסוקים העוסקים בעבודה זרה, היו שפירשו[דרוש מקור] שקדשה הייתה אישה שקיימה יחסי מין לצרכים פולחניים. פרשנות זו מבהירה את הפסוק המופיע מיד לאחר המצווה: ”לֹא תָבִיא אֶתְנַן זוֹנָה וּמְחִיר כֶּלֶב בֵּית יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְכָל נֶדֶר כִּי תוֹעֲבַת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ גַּם שְׁנֵיהֶם.” (דברים, כ"ג, י"ט)

גדרי המצווה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי הרמב"ם האיסור כולל כל קיום יחסי מין ללא קידושין:

”קודם מתן תורה היה אדם פוגע אישה בשוק, אם רצה הוא והיא, נותן לה שכרה ובועל אותה על אם הדרך והולך לו; וזו היא הנקראת קדשה. משניתנה התורה נאסרה הקדשה, שנאמר "לא תהיה קדשה מבנות ישראל". לפיכך כל הבועל אישה לשם זנות, בלא קידושין, לוקה מן התורה מפני שבעל קדשה.”[1]

ראשונים אחרים חלקו על הרמב"ם ולדעתם האיסור הוא איסור גילוי עריות[2] וכן הוראה לבית דין שלא יאפשרו את קיומה של תופעת הזנות בישראל[3]


ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר נשים, הלכות אישות, פרק א', הלכה ד'
  2. ^ רמב"ן, השגות לספר המצוות, מצוות לא תעשה שנ״ה
  3. ^ ספר החינוך