הלכות צבא

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף הלכות מלחמה)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Split-arrows.svg ערך זה מועמד לפיצול: ערך זה גדול מאוד או שהוא עוסק במספר נושאים. ייתכן שפיצול הערך לערכי משנה יקל על הקריאה ועל איתור מידע רלוונטי.
אתם מוזמנים לדון בדף השיחה בהצעה לפצל את הערך.

הלכות צבא הוא התחום ההלכתי שעוסק בהתנהגות הראויה בצבא ובמלחמה, הן בהלכות ייחודיות לצבא, והן בהלכות מתחומים אחרים כפי שהן מתבטאות במסגרת הצבאית.

בתנ"ך[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתורה מנויות מספר מצוות ייחודיות לתחום הצבאי. רובן מרוכזות בפרשות שופטים וכי תצא, כחלק מנאום המצוות לקראת הכניסה לארץ. יש מהן שהן מצוות עשה, שמפרטות אויבים שעל עם ישראל להשמיד: מחיית עמלק ומלחמת שבעה עממים.

יש מצוות שמפרטות את אופיה הראוי של המלחמה: מצוות הקריאה לשלום במלחמה (מלבד עמון ומואב), דיני אשת יפת תואר, איסור השחתת עצי מאכל (בל תשחית), ומצוות טהרת המחנה: התקנת שירותים מחוץ למחנה הצבא, והתקנת יתד לכיסוי הצואה.

מצוות נוספות הן מינוי כהן משיח מלחמה לדבר באוזני החיילים לקראת היציאה לקרב, ופירוט הפטורים משירות צבאי, ואיסור על פחד בשעת המלחמה.

חלק מהמצוות הן מצוות כלליות, שמפורטות אגב תיאור המלחמה. איסור בל תשחית, למשל, הוא איסור כללי, אך בתורה הוא נכתב לגבי השחתת עצי מאכל בשעת מצור. דיני טבילת כלים נאמרו לראשונה לגבי השלל שנלקח במלחמת מדין.

בנביאים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחלק ממלחמות המקרא מתוארת הקפדה על קיום מצוות התורה. על יהושע מסופר שהקפיד על איסור הלנת תלוי: "וְאֶת מֶלֶךְ הָעַי תָּלָה עַל הָעֵץ עַד עֵת הָעָרֶב וּכְבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ צִוָּה יְהוֹשֻׁעַ וַיֹּרִידוּ אֶת נִבְלָתוֹ מִן הָעֵץ וַיַּשְׁלִיכוּ אוֹתָהּ אֶל פֶּתַח שַׁעַר הָעִיר וַיָּקִימוּ עָלָיו גַּל אֲבָנִים גָּדוֹל עַד הַיּוֹם הַזֶּה" (יהושע ח', כט; וראו גם י', כו-כז).

חלק מדיני המלחמה נלמדים ממלחמות המקרא. על דוד מסופר שנזף באנשים שהציעו לחלק את השלל באופן בלתי שיוויוני בין החיילים בחזית לבין הנשארים מאחור: "וּמִי יִשְׁמַע לָכֶם לַדָּבָר הַזֶּה כִּי כְּחֵלֶק הַיֹּרֵד בַּמִּלְחָמָה וּכְחֵלֶק הַיֹּשֵׁב עַל הַכֵּלִים יַחְדָּו יַחֲלֹקוּ"" (שמואל א' ל', כב-כד).

בחז"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההלכה הקדומה ביותר הידועה לנו בספרות בית שני היא האיסור או ההיתר למלחמה בשבת. בשל העניין שעורר הנושא, אנו מוצאים מקורות רבים שדנים בו – הן מקורות יהודיים והן מקורות חוץ-יהודיים.

בספרי מובאת מחלוקת לגבי ההיתר להקיף עיר מכל צדדיה ללא אפשרות מילוט, דיון שנדרש על מלחמת מדין. תנא קמא מתיר לעשות זאת, ואילו רבי נתן אוסר. בין הרמב"ן לרמב"ם קיימת מחלוקת לטעם האיסור: האם מדובר במצווה מטעמים מוסריים, או שמדובר בטקטיקה צבאית שנועדה להביא לניצחון.

במסכת עירובין מובא רצף של הלכות הבאות להקל על היוצאים למלחמה: היתר לקחת עצים ללא חשש גזל, ופטור מנטילת ידיים, מעישור דמאי ומעירובי חצרות. (משנה עירובין א, י). בתלמודים מבואר שהלכות אלו נקבעו בשעה ש"חנו על הבאר", וככל הנראה מדובר במצור על החקרא במהלך מרד החשמונאים.

בשל אובדן העצמאות היהודית לאחר חורבן בית שני, התמעט העיסוק בהלכות הצבא, ובשל כך היקף הדיונים ההלכתיים בשאלות הצבא הוא מצומצם ביותר, ואף אין מסכת על כך במשנה. גם בתלמוד הדיונים מצומצמים, ומפוזרים במקומות שונים. כך, למשל, לומדת הגמרא בחולין שהותר לבני ישראל בשעת כיבוש הארץ לאכול אפילו קדלי חזיר (בבלי חולין י"ז ע"א).

בראשונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

דיון בהלכות צבא בתקופת הראשונים קיים, אך גם הוא מועט ומפוזר במקומות שונים.

הרמב"ם במשנה תורה אסף את הלכות הצבא ב"הלכות מלכים ומלחמותיהם" פרקים ה-ח והוא ככל הנראה היחיד בתקופה זו שריכז הלכות אלו בצורה מסודרת. עדות לכך שהדיון ההלכתי בנושאים אלו היה דל אנחנו יכולים למצוא בכך שלפעמים מקורותיו של הרמב"ם הם לא התלמוד, אלא מקורות תנאיים כגון הספרא ואפילו המקרא עצמו.

באחרונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספר מחנה ישראל על הלכות צבא מאת החפץ חיים שחולק למתנדב היהודי לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה

החפץ חיים חיבר ספר בשם "מחנה ישראל", שיועד לחיילים ששירתו בצבאות זרים באירופה. הספר כולל דברי מוסר ואמונה, וכן הלכות בסיסיות, בעיקר בדיני שבת ותפילה. כך נכתב בהקדמה:

ועל פי הרוב אנשי הצבא עומדים במקום שאין מצוי להם ממי לשאול אפילו דינים הפשוטים וכל שכן דברים הצריכים עיון ועל כן מצאתי את עצמי מחויב בדבר לערוך מפי סופרים וספרים את הדינים הנצרכים להם (והכל בדבר שאין מתנגד לחוקי הקיר"ה).

במדינת ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם הקמת צה"ל בשנת 1948, ייסד הרב שלמה גורן את הרבנות הצבאית, ועמד בראשה עד שנת 1971. בתפקיד זה הקים את התשתית לשירות חיילים דתיים בצבא, כולל פסיקת הלכה בנושאים צבאיים. בין הספרים שיצאו בשנים אלו ניתן למנות שלושה מכרכי "משיב מלחמה", שו"ת בענייני צבא, מלחמה וביטחון, ואת "קובץ פסקי הלכות צבא" שיצא בשנת תשי"ט בהוצאת הרבנות הצבאית. הרב גורן עסק בסוגיות מורכבות, ובין היתר התיר עגונות, החל ממלחמת השחרור ועד עגונות אח"י דקר ואח"י אילת.

ספרי הלכה צבאית נוספים הם שו"ת "כחיצים ביד גיבור" (ארבעה כרכים) של הרב אביחי רונצקי, שמונה לאחר מכן לתפקיד הרב הצבאי הראשי, שו"ת "קשרי מלחמה" (חמישה כרכים) של הרב אייל קרים, שעם כניסתו של הרב רונצקי לתפקיד הרב הצבאי הראשי מונה לראש תחום הלכה ברבנות הצבאית, ספר "בעמק ההלכה" של הרב זכריה בן-שלמה, שו"ת "מלומדי מלחמה" של הרב נחום אליעזר רבינוביץ', ספר "משא בהר" של הרב אברהם אבידן, "הצבא כהלכה" מאת הרב יצחק קופמן, ושו"ת "המורים בקשת" של הרב מישאל רובין.

בין ספרי ההדרכה המעשית ניתן למצוא את "דיני צבא ומלחמה" של הרב שלמה זלמן מן-ההר, "הלכות צבא" של הרב זכריה בן-שלמה, "הצבא כהלכה" של הרב יצחק קופמן, "צבא כהלכה" של הרב יוסף צבי רימון ו"ספר הראל" של הרב אליעזר שנוולד. בשנים האחרונות מוציא מדור הלכה של הרבנות הצבאית חוברות בנושאים ספציפיים כמו הלכות חגים או חוברות הדרכה ליחידות השונות.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.