ג'ורג' ה. היצ'ינגס

ג'ורג' ה. היצ'ינגס
George H. Hitchings
לידה	18 באפריל 1905; הוקוויאם, ארצות הברית
פטירה	27 בפברואר 1998 (בגיל 92); צ'אפל היל, ארצות הברית
ענף מדעי	ביוכימיה, פרמקולוגיה
מקום לימודים	בית הספר לרפואה של הרווארד; אוניברסיטת וושינגטון ;
מוסדות	אוניברסיטת דיוק; אוניברסיטת קייס וסטרן ריזרב; Burroughs Wellcome & Company ;
תלמידי דוקטורט	גרטרוד עליון
פרסים והוקרה	פרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה (1988); פרס אלפרד בורגר (1984); פרס קרוליינה הצפונית למדע (1980); פרס קמרון של אוניברסיטת אדינבורו; חבר זר של החברה המלכותית (25 באפריל 1974); פרס קרן גיירדנר הבינלאומי (1968); AACR-G.H.A. Clowes Award for Outstanding Basic Cancer Research (1968) ;

ג'ורג' הרברט היצ'ינגס (אנגלית: George Herbert Hitchings; ‏18 באפריל 1905 – 27 בפברואר 1998) היה ביוכימאי ופרמקולוג אמריקאי זוכה פרס נובל לרפואה או לפיזיולוגיה לשנת 1988 יחד עם סר ג'יימס וו. בלאק ועם גרטרוד עליון על תגליותיהם בנושא של יסודות הטיפול התרופתי. הוא נחשב לאחד מאבות הכימותרפיה, שימוש בחומרים כימיים לטיפול במחלות.^[1]

קורות חיים

ג'ורג' ה. היצ'ינגס נולד כילד השלישי להוריו. הוא נולד ב-1905 בוושינגטון. ב-1927 קיבל היצ'ינגס תואר ראשון בכימיה בהצטיינות מאוניברסיטת וושינגטון. כבר ב-1928 קיבל את תוארו השני מאותה האוניברסיטה. לאחר מכן הוא קיבל משרה כעוזר הוראה באוניברסיטת הרווארד, והמשיך שם לדוקטורט אותו סיים ב-1933. בדוקטורט שלו הוא פיתח שיטה אנליטית לבדיקה של כמות הפורינים, רכיבים של גואנין ואדנין, שהם רכיבים של ה-DNA ושל ה-RNA. הוא בדק גם את המטבוליזם של אדנוזין טרי פוספט.

בתשע השנים לאחר סיום הדוקטורט, הוא עבד במשרות זמניות כביוכימאי בהרווארד ובאוניברסיטת קייס וסטרן ריזרב. ב-1942 הוא התחיל לעבוד במעבדות וולקום למחקר (Wellcome Research Laboratories) במחלקה לביוכימיה. שנתיים לאחר שהחל לעבוד שם, גרטרוד עליון הצטרפה אליו. באמצע שנות הארבעים, התחילו בקבוצה לחקור את הווירוס שגורם לאבעבועות הפרות, ומצאו את הרכיבים הפעילים שגורמים למחלה. בין הרכיבים הפעילים שהם שלחו היה 2,6-Diaminopurine, נגזרת של חומצת הגרעין פורין. רכיב פעיל זה הוכח בהמשך כיעיל נגד לוקמיה. העניין שנוצר בחומרים שהם חקרו גרם להזרמה של כספים למחקריהם, וכך להתרחבות המעבדה שניהל. ב-1947 פאלקו (Falco) סינתז את p-chlorophenoxy-2,4-diaminopyrimidine, ששימש כחומר נגד חומצה פולית. הם המשיכו לחקור את דיהידרופולאט רדוקטאז, אנזים שיוצר נגזרות של חומצה פולית שחשובות ליצירה מחדש (de novo) של פורינים.

ב-1948 הם חקרו אנלוגים של פרימידינים ושל פורינים, שני הרכיבים שיש בחומצות גרעין. מחקריהם עסקו בפיתוח היסודות לטיפול תרופתי, ושימוש באותו קו מחשבה בו השתמש היצ'ינגס במחקריו הובילו לפיתוח תרופות למחלות ולבעיות רפואיות, כגון מלריה, וירוסים, לוקמיה, השתלת איברים ועוד. רבות מהתרופות הללו מופיעות בארגון הבריאות העולמי כתרופות חיוניות.

ב-1967 הוא הפך לסגן הנשיא בפועל של החברה. ב-1968 החברה עברה לצפון קרוליינה, ויצרה שיתופי פעולה עם שלוש האוניברסיטאות שבאזור, אוניברסיטת דיוק, אוניברסיטת קרוליינה הצפונית בצ'אפל היל והאוניברסיטה של מדינת צפון קרוליינה. הוא פרש לגמלאות מהחברה ב-1976.

נוסף על פעילותו המדעית, עסק היצ'ינגס גם בפילנתרופיה. ב-1968 הפך היצ'ינגס למנהל קרן בורוז-וולקום (Burroughs Wellcome Fund), וב-1971 לנשיא הקרן. הקרן מעניקה מלגות למחקרים בנושא של רפואה וביורפואה. ב-1983 הוא עבר לקרן שמממנת מחקרים באזור משולש המחקר של צ'אפל היל. הוא היה למקים ולמנהל של הקרן בתחום של מדעי החיים. היצ'ינגס אף תרם את הכספים שקיבל מפרס נובל לקרנות הללו. בין השנים 1970–1985 הוא שימש גם כפרופסור אורח לפרמקולוגיה ולמדע ניסיוני באוניברסיטת דיוק. הוא נפטר ב-1998 בצפון קרוליינה. כאות כבוד הוא הפך לחבר בהיכל התהילה הלאומי לממציאים בתחום של כימיה תרופתית של ארצות הברית. במהלך שנות חייו המציא 89 פטנטים והוציא מאות מאמרים.

מחקר

היצ'ינגס וצוותו בדקו נגזרות של תרכובות כימיות שאנזימים משתמשים. הרעיון ששימוש בתרכובות הללו, בגלל הדמיון הרב שלהם לתרכובות האמתיות, יכול לעכב את פעילות האנזים. על סמך הנגזרות הללו הם פיתחו תרופות רבות. נוסף על פיתוח התרופות, הוא ועליון היו מהראשונים לפתח תרופות בהליך מסודר, במקום בניסוי וטעייה, שהיה נהוג באותה תקופה. ההליך כלל בדיקה של הרכיב הפעיל במבחנה (in vitro), לאחר מכן ניסוי בבעלי חיים ולבסוף בבני אדם, תוך ניצול הבדלים ביוכימיים בין התאים הבריאים לחולים לצורך פגיעה ספציפית בתאים החולים. על סמך מחקריהם פותחו תרופות למחלות רבות ובהן לוקמיה, מחלות ויראליות ומלריה וכן תרופות להקלה על השתלת איברים.

דוגמה לפיתוח כזה היה קשור לחומצה פולית שהיא הפרקורסור של פירימידינים. כל החיידקים הפתוגנים ורוב החיידקים מייצרים חומצה פולית בעצמם (de-novo), ואילו יונקים צורכים את החומצה מבחוץ. מחקריו הראו ששימוש באנלוגים כימיים של חומצה פולית, גרם לעיכוב ביצירה של פירימידינים, הם הסיקו מכך שמדובר באנזים שאחראי לתהליך, וכך מצאו את הדיהידרופולאט רדוקטאז. המעכבים של האנזים היו מאוד סלקטיביים ועיכבו בצורה שונה דיהידרופולאט רדוקטאז מיצורים שונים, ומכך הם הסיקו שיש שוני במבנה של החלבון בין היצורים השונים, כמו כן מצאו שיש שוני בגודל של האנזים בין יונקים לחיידקים. הם מצאו גם שיש חפיפה חלקית בין המסלול באדם ובחיידקים. מחקר נוסף שהם עשו על אותו אנזים הראה אילו חומצות אמינו חשובות לפעילותו. הם חקרו גם את הקינטיקה של האנזים.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא ג'ורג' ה. היצ'ינגס בוויקישיתוף

ג'ורג' ה. היצ'ינגס, באתר פרס נובל (באנגלית)
ג'ורג' ה. היצ'ינגס, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
ג'ורג' ה. היצ'ינגס, באתר "Find a Grave" (באנגלית)

הערות שוליים

^ Charlie Leduff, Dr. George H. Hitchings, 92; Won Nobel Prize in Medicine, New York Times, March 1, 1998

[1] Charlie Leduff, Dr. George H. Hitchings, 92; Won Nobel Prize in Medicine, New York Times, March 1, 1998

[1]

זוכי פרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה
1901–1925	פון ברינג (1901) • רוס (1902) • פינסן (1903) • פבלוב (1904) • קוך (1905) • גולג'י, רמון אי קחאל (1906) • לבראן (1907) • מצ'ניקוב, ארליך (1908) • קוכר (1909) • קוסל (1910) • גולסטרנד (1911) • קארל (1912) • רישה (1913) • באראני (1914) • לא חולק (1915–1918) • בורדה (1919) • אוגוסט קרוג (1920) • לא חולק (1921) • היל, מאירהוף (1922) • בנטינג, מקלאוד (1923) • איינטהובן (1924) • לא חולק (1925)
1926–1950	פיביגר (1926) • וגנר-יאורג (1927) • ניקול (1928) • אייקמן, הופקינס (1929) • לנדשטיינר (1930) • ורבורג (1931) • שרינגטון, אדריאן (1932) • מורגן (1933) • ויפל, מיינוט, מרפי (1934) • שפמן (1935) • דייל, לוי (1936) • סנט-גיירגי (1937) • היימנס (1938) • דומק (1939) • לא חולק (1940–1942) • דאם, דויזי (1943) • גסר, ארלנגר (1944) • פלמינג, צ'יין, פלורי (1945) • מולר (1946) • קורי, קורי, הוסיי (1947) • מילר (1948) • הס, מוניש (1949) • קנדל, הנץ', רייכשטיין (1950)
1951–1975	תיילר (1951) • וקסמן (1952) • קרבס, ליפמן (1953) • אנדרס, וולר, רובינס (1954) • תאורל (1955) • קורנאן, ריצ'רדס, פורסמן (1956) • בובה (1957) • בידל, טייטום, לדרברג (1958) • אוצ'ואה, קורנברג (1959) • ברנט, מדאוור (1960) • פון בקשי (1961) • ווטסון, קריק, וילקינס (1962) • הודג'קין, האקסלי, אקלס (1963) • בלוך, לינן (1964) • ז'קוב, לווף, מונו (1965) • רוס, הגינס (1966) • גרניט, הרטליין, וולד (1967) • הולי, קוראנה, נירנברג (1968) • דלבריק, הרשי, לוריא (1969) • כץ, פון יולר, אקסלרוד (1970) • סת'רלנד (1971) • אדלמן, פורטר (1972) • פריש, לורנץ, טינברגן (1973) • קלוד, דה דוב, פאלאדה (1974) • בולטימור, דולבקו, טמין (1975)
1976–2000	בלומברג, גאידושק (1976) • גימן, שלי, יאלו (1977) • ארבר, נתנס, סמית' (1978) • קורמאק, האונספילד (1979) • בנאסרף, דוסה, סנל (1980) • ספרי, הובל, ויזל (1981) • ברגסטרם, סמואלסון, ויין (1982) • מקלינטוק (1983) • ג'רן, קוהלר, מילשטיין (1984) • בראון, גולדשטיין (1985) • כהן, לוי-מונטלצ'יני (1986) • טונגאווה (1987) • בלאק, עליון, היצ'ינגס (1988) • בישופ, ורמוס (1989) • מארי, תומאס (1990) • נהר, זקמן (1991) • פישר, קרבס (1992) • רוברטס, שרפ (1993) • גילמן, רודבל (1994) • לואיס, ניסליין-פולהרד, וישהאוס (1995) • דוהרטי, צינקרנגל (1996) • פרוזינר (1997) • פרשגוט, איגנרו, מורד (1998) • בלובל (1999) • קרלסון, גרינגרד, קנדל (2000)
2001 ואילך	הרטוול, הנט, נרס (2001) • ברנר, הורביץ, סלסטון (2002) • לוטרבור, מנספילד (2003) • באק, אקסל (2004) • מרשל, וורן (2005) • פייר, מלו (2006) • קפקי, אוונס, סמיתיס (2007) • צור האוזן, מונטנייה, בארה-סינוסי (2008) • בלקברן, שוסטק, גריידר (2009) • אדוארדס (2010) • בויטלר, הופמן, סטיינמן (2011) • גרדון, יאמאנקה (2012) • רותמן, שקמן, סודהוף (2013) • מוסר, מוסר, אוקיף (2014) • קמפבל, אומורה, טו (2015) • אוסומי (2016) • הול, רוסבאש, יאנג (2017) • אליסון, הונג'ו (2018) • סמנזה, רטקליף, קיילין (2019) • אלטר, האוטון, רייס (2020) • ג'וליוס, פטפוטיאן (2021) • פבו (2022) • וייסמן, קריקו (2023) • אמברוז, רובקון (2024)