דיר אל-חטב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
דיר אל-חטב (כפר)
دير الحطب
Deir al-Hatab3074.jpg
טריטוריה הרשות הפלסטיניתהרשות הפלסטינית  הרשות הפלסטינית
נפה שכם
אוכלוסייה
 ‑ בכפר 2,685[1] (2016)
קואורדינטות 32°13′02″N 35°19′15″E / 32.217088888889°N 35.320802777778°E / 32.217088888889; 35.320802777778 
אזור זמן UTC +2
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

דיר אל-חטבערבית: دير الحطب משמעו בערבית "מנזר גִזְרֵי העץ") הוא כפר פלסטיני השוכן דרומית מזרחית לשכם ושייך לנפת שכם ברשות הפלסטינית. דיר אל-חטב שוכנת למרגלות ג'בל בילאל. לפי נתוני הלשכה הפלסטינית המרכזית לסטטיסטיקה, אוכלוסיית הכפר מנתה 2,685 תושבים בשנת 2016[1].

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי עדויות ארכאולוגיות האזור היה מיושב החל מתקופת הברזל בארץ ישראל. הכפר מוקף במספר אתרים ארכאולוגיים: מצפון, על פסגתו המערבית של ג'בל בילאל, מצוי מבנה מקאם שייח' "בילאל אבן רבאח", אתיופי שהיה המואזין הראשון באסלאם[2]. מדרום, ח'רבת איבן נ'סיר (חורבת אבן נצר), במקום נמצאו חרסים מתקופת הברזל ושרידי מבנים מהתקופה הפרסית בארץ ישראל והתקופה ההלניסטית, על ידי הארכאולוג רם גופנא במסגרת הסקר הארכאולוגי של ישראל בשנת 1968. מדרום מזרח, ב"ח'רבת כפר ביתא" נמצאו 5 מערות קבורה מפוארות בהם עיטורי פרחים ("רוזטות")[3].

החוקר צרפתי ויקטור גרן ביקר בכפר ב-1870 וכתב: "במקום מערכת של בורות מים עתיקים שלא הייתה בשימוש, ואספקת המים לתושבי הכפר הייתה מ"עין אל כבירה" שממזרח"[4].

בתקופת המנדט הבריטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

במפקד אוכלוסין 1922 של ארץ ישראל שנערך על ידי שלטונות המנדט הבריטי, הייתה אוכלוסיית הכפר 234 מוסלמים[5], ובמפקד 1931 היא גדלה ל-277 מוסלמים אשר שכנו ב-51 בתים[6].

בסקר הכפרים בשנת 1945 האוכלוסייה בכפר הייתה 370 מוסלמים, ושטח הקרקע הכולל של הכפר היה 11,532 דונם. בכפר היו גם פרדסים ומטעי בננות.

לפי תוכנית החלוקה, שהתקבלה ברוב קולות בעצרת הכללית של האו"ם ב-29 בנובמבר 1947, היישוב נכלל בשטח המדינה הערבית, ולאחר הסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות ב-1949, עבר משליטה בריטית לירדנית.

בשנת 1961, האוכלוסייה של דיר אל-חטב הייתה 481 נפש[7].

לאחר 1967[עריכת קוד מקור | עריכה]

במלחמת ששת הימים, בחצות ליל ה-7 ביוני 1967, החלה מתקפת חטיבה 37 על אזור שכם. החטיבה נכנסה אל העיר בשעה 10:45 בבוקר והלחימה נמשכה עד הערב, בסיומה נפל כל האזור בידי כוחות צה"ל והכפר עבר משליטה ירדנית לישראלית[8][9].

לאחר עליית הליכוד לשלטון ב-1977 הבטיח ראש הממשלה מנחם בגין לחברי "גרעין אלון מורה" שהם יכלו להקים עיר יהודית בגבעות הטרשיות ממזרח לשכם[10]. לצורך כך נוהלו מגעים רבים עם גורמים בממשלה. בספטמבר 1978, בעקבות התחייבות של ראש הממשלה מנחם בגין שלא להקים התנחלויות במשך שלושה חודשים, עלו מתנחלים מגוש אמונים להתנחלות באזור חווארה[11]. בדצמבר 1978, לקראת תום שלושת החודשים, דרשו בגרעין אלון מורה להקים את היישוב ממזרח לשכם[12] וב-31 בדצמבר 1978 יצאו במסע עצמאי להר חווארה. המסע נעצר בידי צה"ל[13]. במאי 1979 נערך גרעין אלון מורה לחידוש המאבק, לאור ההתמהמהות בהקמת ההתנחלות ליד שכם[14]. במחלקה להתיישבות ניסו לאתר אדמות מדינה או אדמות נפקדים שמתאימות להתנחלות, לאחר ששר הביטחון סירב להפקיע אדמות לשם כך[15]. בתחילת יוני 1979 בוצעה הפקעה של אדמות מהכפר הסמוך רוג'ייב, בעקבות עתירה לבג"ץ נגד שימוש בקרקעות המופקעות לצורך הקמת התיישבות, פסק בית המשפט כי ההפקעה אינה חוקית[16]. ממשלת ישראל החליטה להעביר את התנחלות "אלון מורה" סמוך לפסגת ג'בל בילאל (או "הר כביר"), כקילומטר מצפון לדיר אל-חטב[17], זאת לאחר שהוכרזה כאדמת מדינה על ידי פליאה אלבק, מנהלת המחלקה האזרחית בפרקליטות המדינה, מאחר שלא הייתה מעובדת[18].

ב-7 באפריל 1988, בזמן האינתיפדה הראשונה, מזכיר היישוב אלון מורה, גרשון מסיקה ועוד מספר מתושבי אלון מורה נכנסו לכפר כשהם חמושים בנשקם האישי, לאחר שהבחינו בשני דגלי פלסטין שהיו מונפים על גג בניין. בהגיעם אל הכפר הם לקחו איתם שניים מהתושבים אל הבניין שעליו היו מונפים הדגלים. בדרכם אל הבניין ירו מסיקה וחבריו באוויר. לאחר מכן הורידו שני הערבים את הדגלים בהוראת מסיקה. לאחר הורדת הדגלים, הציתו מסיקה והאחרים את הבניין, שהכיל תבואה. אחר כך הכניסו את אחד התושבים לכלי-הרכב שלהם, השכיבו אותו בתוך הרכב כשפניו למסה והכו אותו בגבו. בנובמבר 1989 הוגש נגדו כתב אישום בבית המשפט המחוזי בתל אביב על הצתה ותקיפה[19].

לאחר הסכמי אוסלו, 42% מאדמות הכפר מוגדרות כשטח B‏ ו-58% הם שטח C.

בשנת 1996 נסלל על אדמות הכפר כביש עוקף להתנחלות אלון מורהכביש 555. הנסיעה על הכביש אסורה לתושבי הכפר ונמנעת מהם הגישה אל אדמות הכפר שמעבר לכביש[20]. החל מ-2006 השתלטו מתנחלי אלון מורה על אדמה חקלאית פרטית של תושבי הכפר באזור הכביש ונטעו בה גפנים[21].

גאוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המעיין הראשי של הכפר – עין אל-כבירה, ממוקם במדרון שמעל הכפר. ליד המעיין קיימת ניקבה עתיקה מהתקופה הביזנטית ולצידה בריכה, ששימשו להגברת זרימת המים. אורך הניקבה כ-70 מטר, היא מצופה אבנים מסותתות ומקורה בקשתות ובקמרונים מחודדים מאבן. כמו כן, ישנם שרידים עתיקים של אמת מים שהובילה מים לעיר שכם ו-5 ברכות גדולות (כ-100 קוב כל אחת). גובה קמרונות הנקבה נע בין 1 ל-2 מטרים ורוחבה כחצי מטר. המעיין הוא מקור המים היחיד הנובע במורדותיו המערביים של הר כביר וכתוצאה מכך היה בעל חשיבות לתושבי הכפרים סאלם, בית דג'ן, דיר אל-חטב ועזמוט.

ב-2009 השתלטו מתנחלי אלון מורה על המעיין ובנו בו בריכת בטון. בנובמבר 2010 הרס המנהל האזרחי את הבריכה שנבנתה ללא אישורים. אך באפריל 2011 נחנכה בריכה חדשה וגדולה יותר במרחק 50 מטר מהבריכה הקודמת. מאז אין לתושבי הכפר גישה למעיין[22].

כלכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרנסתם של תושבי הכפר התבססה במשך מאות שנים על עיבוד האדמה ועל מרעה בשטחי אל-ג'בל אל-כביר, ובוואדיות הסובבים אותו. במשך השנים נתפסו רוב אדמות החקלאות והמרעה של הכפר, על ידי הכרזה עליהן כאדמות מדינה, הכרזה על "שמורת טבע הר כביר" ומאחזים לא חוקיים[23]. הניתוק מהאדמות החליש את כלכלתם של תושבי הכפר ורובם נאלצים להתפרנס כפועלים מחוץ לכפר[24]. גם הגישה למקאם שייח' בילאל נחסמה עם הכללתו בשטח ההתנחלות אלון מורה[25].

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא דיר אל-חטב בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 מפקד אוכלוסין 2016, באתר של הלשכה הפלסטינית המרכזית לסטטיסטיקה
  2. ^ Curtis, Edward E. (2002). Islam in Black America: identity, liberation, and difference in African-American Islamic thought. SUNY Press. עמ' 119. ISBN 0-7914-5370-7. 
  3. ^ משה כוכבי (עורך), יהודה שומרון וגולן סקר ארכאולוגי בשנת תשכ"ח, ירושלים תשל"ב
  4. ^ תיאור ארץ ישראל: גיאוגראפי, היסטורי וארכאולוגי - ויקטור גרן תרגום: חיים בן עמרם -עמוד 126
  5. ^ Barron, 1923, Table IX, Sub-district of Nablus, p. 24
  6. ^ Mills, 1932, p.60
  7. ^ Government of Jordan, Department of Statistics, 1964, p. 26
  8. ^ כיבוש שכם במלחמת ששת הימים(הקישור אינו פעיל, 17.7.2021), מערכות שריון גיליון 20 (יוני 1970), אתר יד לשריון
  9. ^ * יהודה גלר (מ"פ סיור, חטיבה 37) – ראיון, נעמוש, אתר העוסק בנושא קרבות רמת הגולן וצפון השומרון במלחמת ששת הימים
  10. ^ משבר פנימי, דבר, 23 במאי 1978
  11. ^ למתנחלי חווארה הוצע לעבור למחנה צה"ל, דבר, 21 בספטמבר 1978; המשך
  12. ^ אלון מורה שכם, מעריב, 13 בדצמבר 1978
    גרעין אלון מורה לא שובת, מעריב, 25 בדצמבר 1978
  13. ^ סוכל נסיון התנחלות ממזרח לשכם, דבר, 1 בינואר 1979
  14. ^ גרעין אלון מורה נערך לחידוש המאבק, מעריב, 7 במאי 1979
  15. ^ יוסף צוריאל, מחפשים אדמות מדינה או נפקדים בשומרון, מעריב, 27 במאי 1979
  16. ^ בג"ץ 390/79 עזת מחמד מוסטפא דויקאת, ו-16 אחרים נגד ממשלת ישראל ואחרים, ניתן ב-22 באוקטובר 1979(הקישור אינו פעיל, 17.7.2021)
  17. ^ דני רובינשטיין, אלון מורה מוכנה לעבור להר כביר, דבר, 5 בדצמבר 1979
  18. ^ יוסף חריף, הוא יכול לערער, אני מבצע" אמר אריאל שרון בישיבת הממשלה, מעריב, 3 בספטמבר 1979
    יוסף חריף, מחקר על אדמות מדינה ביו"ש שערכה המשפטנית פליאה אלבק מנע את משבר, מעריב, 15 באוקטובר 1979
  19. ^ איה אורן, מזכיר אלון מורה הואשם בהצתת בנין ובתקיפת ערבי בדיר אל חטב, מעריב, 29 בנובמבר 1989
  20. ^ גדעון לוי, אלכס ליבקמי צריך חוק כשאפשר להפקיע אדמות בכוח, באתר הארץ, 9 בדצמבר 2016
    אקטיבסטילס, חקלאים בכפר סאלם עושים את הבלתי אפשרי: חורשים את אדמותיהם, באתר "שיחה מקומית", 6 בדצמבר 2014
  21. ^ עמירה הספלישת המתנחלים לעולם חוזרת, באתר הארץ, 25 באוקטובר 2014
  22. ^ ההשפעה ההומניטרית של השתלטות מתנחלים על מעיינות פלסטיניים, משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטריים, מרץ 2012
  23. ^ צפריר רינתדו"ח: 21 התנחלויות פלשו אל שמורות טבע, באתר הארץ, 25 בפברואר 2007
  24. ^ פינוי-בינוי-ניצול: השיטה הישראלית להשתלטות על המרחב הכפרי הפלסטיני, באתר בצלם, דצמבר 2016
  25. ^ מקאמים בגדה, באתר הטלוויזיה החברתית, 17 בינואר 2019