המערכה על צרפת ועל ארצות השפלה

המערכה על צרפת ועל ארצות השפלה

אסירים בריטים וצרפתים בנורמנדי
מערכה: החזית המערבית במלחמת העולם השנייה
מלחמה: מלחמת העולם השנייה
תאריכים	10 במאי 1940 – 22 ביוני 1940 (44 ימים)
קרב לפני	המערכה בנורווגיה
קרב אחרי	הקרב על בריטניה
מקום	צרפת, ארצות השפלה
תוצאה	ניצחון למדינות הציר
הצדדים הלוחמים איטליה הפשיסטית קנדה כוחות פולין במערב מפקדים גרד פון רונדשטט (קבוצת ארמיות A) פדור פון בוק (קבוצת ארמיות B) וילהלם פון לב (קבוצת ארמיות C) אומברטו, נסיך הכתר של איטליה (קבוצת ארמיות מערב) מוריס גמלאן מקסים וייגאן ג'ון ורקר אנרי וינקלמן כוחות 173 דיוויזיות - 3,650,000 חיילים, 5,638 מטוסים, 2,445 טנקים, 7,378 תותחים 144 דיוויזיות - 2,982,000 חיילים (מתוכם: 2,200,000 צרפתים, 500,000 בריטים, 140,000 בלגים, 120,000 הולנדים ו-690 חיילים שוטרים לוקסמבורגים), 3,099 מטוסים, 3,384 טנקים, 13,974 תותחים אבדות 49,000 הרוגים, 111,000 פצועים 313,000 הרוגים ופצועים, 1,756,000 שבויים

המערכה על צרפת ועל ארצות השפלה במלחמת העולם השנייה החלה ב-10 במאי 1940, ארכה כחודש וחצי, ובמהלכה פלשה גרמניה הנאצית לצרפת ולארצות השפלה, והכניעה אותן.

המתקפה הגרמנית שמה קץ לתקופת "המלחמה המדומה", שהחלה בראשית ספטמבר 1939, ובה עמדו צבאות הצדדים היריבים בחזית המערב זה מול זה ללא לוחמה פעילה, כשהם מחופרים מאחורי שני קווי ביצורים, קו מאז'ינו בצד הצרפתי וקו זיגפריד בצד הגרמני.

ניתן לחלק את המערכה לשני שלבים עיקריים. בשלב הראשון של המתקפה הגרמנית, ששם הקוד שלו היה "Fall Gelb" ("מקרה צהוב"), בוצע מאמץ התקפי משני נגד ארצות השפלה, במטרה למשוך לאזור זה את היחידות הניידות המובחרות של הצבא הצרפתי ואת כוח המשלוח הבריטי. במקביל התבצע המאמץ הגרמני העיקרי באזור הארדנים. עיקר הכוח המשוריין של הצבא הגרמני הבקיע דרך מערך ההגנה הצרפתי על הנהר מז, ולאחר מכן פנה דרום-מערבה, הגיע עד חוף תעלת למאנש, וכיתר את הכוחות הצרפתיים והבריטיים בבלגיה ובצפון-מערב צרפת. חלק ניכר מכוח המשלוח הבריטי וחלק מהכוחות הצרפתיים המכותרים הצליחו לחצות את התעלה דרך נמל דנקרק, ולהימלט מהכוחות הגרמנים במסגרת מבצע דינמו.

השלב השני של המתקפה הגרמנית, ששם הקוד שלו היה "Fall Rot" ("מבצע מקרה אדום"), החל ב-5 ביוני 1940. הכוח העיקרי של הצבא הגרמני תקף דרומה, הבקיע בזמן קצר את מערך ההגנה הצרפתי החדש, שהתבסס על הנהר סום, כבש את הבירה פריז, איגף את ביצורי קו מאז'ינו ותקף אותו מעורפו. איטליה הכריזה מלחמה על צרפת ב-10 ביוני, אך הכוח הפולש האיטלקי לא הגיע להישגים משמעותיים.

המערכה הסתיימה בכניעת הצבא הצרפתי. צרפת חולקה לשטח כיבוש גרמני בצפון ובמערב, שטח כיבוש איטלקי זעיר בדרום-מזרח, ושטח שכונה צרפת של וישי שבו שלטה ממשלה של משתפי פעולה עם גרמניה בראשות אנרי פיליפ פטן ופייר לאוואל. ב-10 בנובמבר 1942 נכבש גם שטח זה על ידי הגרמנים, ונותר בידם עד נחיתת בעלות הברית בנורמנדי ביוני 1944, וכיבוש השטח שנכבש על ידי הגרמנים ב-1944 וב-1945.

במערכה על צרפת הגיע הוורמאכט לשיאו. תורת הלוחמה הממוכנת החדישה שלו, הבליצקריג, הביאה לתבוסה מכרעת של צבא צרפת, שנחשב לאחד הצבאות החזקים בעולם, ושל חיל המשלוח הבריטי, בתוך שישה שבועות. היטלר היה לאדונה של אירופה היבשתית, מחוף האוקיינוס האטלנטי ועד גבולה של ברית המועצות. הייתה זו אחת מנקודות השפל של המלחמה עבור בעלות הברית, כאשר נראה היה שאין כוח בעולם המסוגל לעמוד בפני צבא גרמניה הנאצית. הישגים צבאיים אלו של הוורמאכט לא מונפו לכדי הישג מדיני. היטלר לא הצליח להכניע את בריטניה, או לאלץ את הבריטים לחתום על הסכם שביתת נשק עם גרמניה, בטרם תקף את ברית המועצות כשנה לאחר מכן, ובטרם הצטרפה ארצות הברית למלחמה. למרות זאת, המערכה על צרפת נחשבת אחת המערכות הצבאיות המכריעות בהיסטוריה הצבאית המודרנית, והניצחון בה נחשב אחד ההישגים הגדולים של הוורמאכט במלחמת העולם השנייה.

אירועים מקדימים

יחסי המדינות

התקופה המודרנית ראתה מספר מערכות של שפיכות דמים לפני מלחמת העולם השנייה. מן הראשונה, מלחמת צרפת–פרוסיה ב-1870, יצאה גרמניה המאוחדת עטורת ניצחון. צרפת איבדה את קיסרותה השנייה, את מעמדה כמעצמה מובילה ביבשת, ושטחים נרחבים בצפון-מערבה. מן השנייה, בחזית המערבית של מלחמת העולם הראשונה, ניצחה צרפת, החזירה לעצמה את השטחים שאיבדה, וכפתה תנאי כניעה משפילים על גרמניה. אך דור שלם אבד בחפירות המלחמה, והרפובליקה הצרפתית השלישית איבדה את דרכה. בצד תחושת אמונה בלתי מעורערת בכוחו של הצבא הצרפתי, בגאונותם של מפקדיו, ובעליונות כלי נשקו, רווחו דעות תבוסתניות והלכי רוח שראו במניעת המלחמה העתידית מטרה עליונה, שבשמה ניתן להקריב כל קרבן מדיני. אל מול השחיתות והפילוג שאפיינו את הרפובליקה השלישית בימיה האחרונים, עלתה לשלטון בגרמניה המפלגה הנאצית שהחלה בהכנות ממשיות למלחמה, ומטרתה המוצהרת הייתה הסרת כבלי הסכם ורסאי.

הסכם מינכן, שעליו חתם ראש הממשלה הצרפתי אדואר דאלאדיה אצל הפיהרר אדולף היטלר, היווה נקודת שפל במדיניות הצרפתית בשנים שקדמו למלחמה. אחרי כיבוש צ'כוסלובקיה בידי היטלר, ברור היה כי פניו מועדות למלחמה. הדוקטרינה הצבאית הרווחת בצרפת הייתה של הגנה נייחת. היטלר, מצידו, הקשיב לאנשים כהיינץ גודריאן, שפיתחו תורת לחימה התקפית וניידת, תוך שימוש בכלי הלחימה החדשים שבאו לעולם במלחמת העולם הראשונה - מטוסי קרב וטנקים. גרמניה הלכה והתחמשה והכינה עצמה ללחימה זה שנים, שנים שבוזבזו על ידי צרפת בוויכוחים פנימיים ובמדיניות פייסנית.

האידאולוגיה הנאצית ראתה במזרח את מרחב המחיה שנועד לעם הגרמני. צרפת הייתה מבחינת הנאצים אויב משני, אך היטלר רצה לצאת לקרב נגד ברית המועצות כשבריטניה לצדו וצרפת נתונה למרותו. העם הגרמני ראה בשנות ההשפלה של הנוכחות הצבאית הצרפתית על אדמת גרמניה בחבל הריין, בשילומים שנכפו בהסכם ורסאי ובהשפלה הצבאית והמדינית שהייתה כרוכה בהסדרים שלאחר מלחמת העולם הראשונה, הצדקה מספיקה ללחימה נוספת מול צרפת. אל המלחמה הגיעו הצדדים באופן שלא היה לרוחם. היטלר הגיע אליה כשהוא חתום על חוזה לאי-תקיפה עם ברית המועצות, שעמד בניגוד לאידאולוגיה שלו, וכשצבאו דורש עוד זמן נוסף להכנות. צרפת הגיעה אל המלחמה כשצבאה אינו מוכן, כשהיא במצב של פיצול פנימי, וכשקולות של תבוסתנות קוראים לה לשיתוף פעולה עם גרמניה.

מתקפת הסאר והמלחמה המדומה

ערכים מורחבים – מתקפת הסאר, המלחמה המדומה

המלחמה המדומה

ב-1 בספטמבר 1939 פלשה גרמניה הנאצית לפולין, במהלך שהביא לפרוץ מלחמת העולם השנייה. צרפת ובריטניה, שהיו בברית עם פולין, ראו עצמן מחויבות לסייע לה. במצב שבו מרבית הצבא הגרמני שעט אל עבר הנהר ויסלה במזרח, ייתכן שניתן היה בפעולה החלטית לפרוץ במערב ולהגיע להישגים על אדמת גרמניה. אך גורמים צבאיים, ובראשם ראש המטה הכללי הצרפתי מוריס גמלאן, הסתייגו מפעולה. כדי לעמוד במחויבות כלפי פולין, ולו באופן פורמלי, יצא הצבא הצרפתי למתקפה. עד 12 בספטמבר התקדמו 9 דיוויזיות צרפתיות לעומק שמונה קילומטרים, עד תחילת ביצורי קו זיגפריד בחבל הסאר, וכבשו ללא התנגדות אזור חסר משמעות וריק מאדם. לאחר כניעת פולין שבו הכוחות לגבול הצרפתי. עד 4 באוקטובר הסתיימה המתקפה ללא תוצאות מעשיות כלשהן. מפקד אזור הגבול המערבי של גרמניה, הגנרל וסטפאל, העריך כי בשלב זה הוחזק הגבול על ידי עשרים וחמש דיוויזיות לא איכותיות, ללא שריון, וחימושן הספיק לשלושה ימי לחימה.

עתה השתררה תקופה של חוסר פעילות שנקראה "המלחמה המדומה" (בגרמנית "Sitzkrieg" ובצרפתית "Drôle de guerre"). מפקדי הצבא הצרפתי והבריטים קיוו כי הזמן שיעבור עד מתקפתו הבאה של היטלר יאפשר להם להכין את צבאותיהם למלחמה ולהתחמש, עד שצבאם יהיה שווה בכוחו לוורמאכט. היטלר קיווה כי מעצמות המערב יכירו בתוקף כיבושיו במזרח, יעשו עמו שלום, ויצאו לצדו למלחמה נגד ברית המועצות. הדבר נראה הכרחי, שכן מלאי חומרי הגלם של גרמניה היה נמוך ברמה קריטית, וכך גם יתרות מטבע החוץ שלה. היטלר היה תלוי עתה בברית המועצות - מצב שהיה לא נוח מבחינה אידאולוגית ומסוכן מבחינה מעשית. ב-6 באוקטובר 1939 נשא היטלר נאום ברייכסטאג בו קרא לשלום, וטען כי "ראש מאמציי היה לפטור את יחסינו עם צרפת מכל שמץ של רצון רע ולעשותם נסבלים לשתי האומות... לגרמניה אין שום תביעות נוספות מצרפת... תמיד הבעתי לצרפת רצוני לקבור לעד את איבתנו הישנה ולקרב יחד את שתי האומות האלה שלשתיהן עבר מפואר כל כך...". התגובה הצרפתית והבריטית לנאום הייתה דחייה. אך במקביל, ובטרם נשא נוויל צ'מברלין את נאומו בפרלמנט הבריטי ב-12 באוקטובר, נתן היטלר ב-9 באוקטובר הוראה למפקדי צבאו להכין מתקפה במערב, היא "הוראה מס' 6" ‏- "Führer Anweisung N°6".

האסטרטגיה הגרמנית

הוראת הפיהרר מס' 6

קו מאז'ינו. הסימון המקווקו הוא מערכת חלשה יותר של ביצורים, שנסמכה על המכשול הטבעי של יער הארדנים. הצדדים העריכו כי עיקר המערכה ייערך בתחום בלגיה מצפון לגבולה עם צרפת.

כאשר נתן היטלר ב-9 באוקטובר את "הוראת הפיהרר מס' 6", סברו מנהיגי צבאו כי המתקפה במערב יכולה להתרחש לכל המוקדם בשנת 1942. היטלר עצמו סבר כי אין להשתהות, וכי על המתקפה להתחיל בתוך שבועות ספורים. "עקרון המנהיג" חייב את ראשי ה-OKH (מפקדת כוחות הצבא היבשתיים), פרנץ האלדר וולטר פון בראוכיטש, לציית להוראותיו. כאשר מפקדי הצבא דיברו על מחסור בפלדה ובתחמושת, הנחה אותם היטלר במילים פשוטות להגיש תוכנית מבצעית לכיבוש ארצות השפלה וצפון צרפת ולהביס חלק גדול של הצבא הצרפתי, כדי ליצור בסיס למתקפה העתידית על בריטניה. התקפה זו אמורה הייתה להיערך עוד בשנת 1939. היטלר התעלם מהנייטרליות של בלגיה והולנד, נייטרליות אותה הבטיח פעמים רבות לכבד, ממזג האוויר הצפוי בעונת החורף, שעשוי להשפיע על האפקטיביות של הכוח האווירי הגרמני, ומזמן ההתארגנות מחדש הדרוש לדיוויזיות הפאנצר שזה עתה סיימו את כיבושה של פולין. לאחר שהביעו את הסתייגותם, ניגשו ראשי המטה הכללי, בראשות הגנרל פרנץ האלדר לשרטוט תוכנית המבצע, על פי הנחיות כלליות שהעביר להם היטלר ב"הוראה מס' 6" ובעל פה.

הנחת היסוד, הן של היטלר והן של הפיקוד הבריטי והצרפתי, הייתה כי המלחמה לא תיערך בצורה של מתקפה חזיתית על קו מאז'ינו. מרחבי השפלה של פלנדריה והולנד נראו מתאימים לתמרוני השריון המורכבים שחזו הצדדים, וזאת ממספר סיבות. המכשול המלאכותי של קו מאז'ינו נפסק בגבול בלגיה, הן מסיבות פוליטיות, שכן הצרפתים לא רצו לתת לבלגים את התחושה כי הם נמצאים מעברו הלא מוגן של הקו החוסם את הגרמנים, והן מסיבות טקטיות. ההערכה הכללית הייתה כי יער הארדנים הוא מכשול בלתי עביר לשריון, היוצר חסימה טבעית השווה באיכותה לחסימה המלאכותית של קו מאז'ינו. מסיבה זו היה ברור כי כל מתקפה השואפת להגיע להישגים על אדמת צרפת, צריכה לעבור דרך בלגיה אל צפון צרפת. גם מבחינת המגננה הצרפתית, נראה שעדיף יהיה לצרפתים לקיים את המלחמה על אדמת בלגיה ולא על אדמתם הם, ולפגוש את הכוח הפולש במקום נוח בטרם הגיע ליעדיו. מנהיגי הצבאות ראו בשלב זה את המלחמה כמפגש בין הצבא הגרמני והצבא הצרפתי על אדמת בלגיה, כבשלבים הראשונים של מלחמת העולם הראשונה. ברוח זו הורה היטלר על כיבוש ארצות השפלה וצפון צרפת, ובהתאם לכך החל האלדר לתכנן את תוכנית המתקפה.

תוכנית האלדר

התפתחות התכנון הגרמני למערכה על צרפת, אוקטובר 1939 עד ינואר 1940. מפות A ו-B מתארות את תוכניתו של האלדר. מפה C היא התוכנית על פי מזכרי מאנשטיין, ומפה D היא התוכנית שהוגשה להיטלר על ידי האלדר בינואר 1940

ב-19 באוקטובר הגיש האלדר להיטלר את תוכניתו שכללה מתקפה בחזית רחבה של 102 דיוויזיות, תשע מהן משוריינות ושש ממוכנות. אלו תוכננו לתקוף את הצבא הצרפתי ואת חיל המשלוח הבריטי בכמה קבוצות ארמיות, כאשר החזקה שבהן תהיה קבוצת הארמיות הצפונית, באגף הימני של המתקפה המתוכננת, עליה אמור היה לפקד פדור פון בוק, ומטרתה להגיע לחוף האוקיינוס האטלנטי מערבית לעיר גנט. תוצאתה הסופית של המתקפה - הדיפת הצרפתים והבריטים אל מדרום לנהר סום, והתבססות בארצות השפלה ובצפון צרפת.

על אף דמיון שטחי, עליו מצביעים רבים מן החוקרים הצבאיים, לתוכנית שליפן לפיה צעד הצבא הגרמני בשנת 1914, הייתה תוכנית המטכ"ל הגרמני חסרת מעוף, ובניגוד למערכת התנועה האדירה שראה שליפן בדמיונו, שמטרתה הייתה כיתור כוחות האויב בצפון-מזרח צרפת, נראה היה כי תוכנית זו תוביל רק להתנגשות חזיתית בין שני הצבאות, תוך חזרה על כשלי מלחמת העולם הראשונה, ומבלי להשיג הכרעה צבאית. השאלה מה יש לעשות לאחר הגעת הצבא הגרמני לחוף תעלת למאנש, אף היא נותרה לא פתורה. להיטלר היו רעיונות יצירתיים יותר לגבי המערכה המתוכננת נגד צרפת, ובהתאם להם הוגשה ב-29 באוקטובר תוכנית מתוקנת, שכללה חיזוק מסוים של האגף הגרמני השמאלי, הדרומי. אולם גם תוכנית זו עדיין סבלה מרבות מהבעיות של קודמתה. בחוגו של היטלר החלו לעלות רעיונות רבים ככל שהתקרב מועד המתקפה, שנקבעה על ידי היטלר ל-12 בנובמבר 1939.

האלדר ובראוכיטש, מתכנני התוכנית, עמדו באותם הימים במרכזו של קשר קצינים להדחתו של היטלר, המכונה "קשר צוסן". על אף מרכזיותם של הקושרים ותפקידיהם הרמים, הסתיים הקשר בלא כלום, כאשר הקושרים לא הצליחו אף להתעמת עם היטלר לגבי חוסר הריאליות של תוכניות מתקפת החורף שלו בצרפת. התוכניות למתקפה הוכנו בחוסר רצון, מתוך אמונה כי המתקפה תיכשל ותביא לאסון. הן היו תוצאה של תכתיב פוליטי של היטלר, לו בזו המתכננים, וממנו פחדו. ב-5 בנובמבר נפגש היטלר עם בראוכיטש והעמיד אותו במקומו בצעקות רמות, תוך השפלה כואבת. הוא פטר בלא כלום את הסתייגויותיו של האחרון מהמתקפה העתידית, והשליך אותו מלשכתו, תוך שהוא זועק כי "הצבא אינו רוצה להילחם". עם זאת, תנאי מזג אוויר קשים, בצירוף נסיבות פוליטיות - הכרזתם של מלך בלגיה ומלכת הולנד על נכונותם לסייע בתיווך לשלום - הובילו לדחיית המתקפה, בתחילה בשבוע, ולאחר מכן משבוע לשבוע. בינתיים הגיע לזירה מפקד קבוצת ארמיות דרום בפולין, קולונל גנרל גרד פון רונדשטט ועמו ראש המטה שלו, הגנרל אריך פון מאנשטיין, כדי לפקד על קבוצת הארמיות הדרומית במתקפה המתוכננת בצרפת. הם עיינו בתוכניות המתקפה, מתוך הבנה כי בסופו של דבר יצטרכו לבצע אותן, ובראשם החלו להתגלגל רעיונות, וקו מחשבה שדמה מאוד לרעיונות הלא מעוצבים בראשו של היטלר עצמו.

ההססנות של ראשי ה-OKH והדחיות הרבות הובילו בסופו של דבר לשיפור ניכר של תוכנית המערכה הגרמנית, ככל שעבר הזמן. הם גרמו להפיכת מה שעלול היה להיות התנגשות חזיתית, סטאטית כמעט, בין שני כוחות ממוכנים רבי עוצמה, למערכת כיתור והשמדה נוסח קרב קאנה או תוכנית שליפן.

על פי רונדשטט, חסרונה של תוכנית ה-OKH היה בכך שהיא לא תאמה את העקרונות הבסיסיים של "לוחמת התמרון" - Bewegungskrieg, שהייתה הבסיס לטקטיקה הגרמנית מאז המאה ה-19. במקום מתקפה חזיתית, יש לחתור להשגת הבקעה של החזית הצרפתית שתוביל לכיתור הגוף העיקרי של האויב ולהשמדתו, במקום הדיפת האויב אל הנהר סום עליה דיברה תוכנית האלדר. הוא טען, שהמקום ההגיוני להשיג הבקעה של חזית בעלות הברית היה בגזרה שהוקצתה לקבוצת הארמיות שלו. הדבר חייב שינוי בתוכנית המתקפה, שכלל חיזוק האגף הגרמני השמאלי (הדרומי) על חשבון האגף הימני (הצפוני יותר).

מאנשטיין החל בניסוח מזכרים, שהוגשו לרונדשטט, ולאחר מכן למפקדת ה-OKH, ובהם ניסח תוכנית מערכה שעיקרה ניתוק כוחות העילית של הצבא הצרפתי וחיל המשלוח הבריטי, על ידי קבוצת הארמיות הגרמנית הדרומית, באמצעות מבקע עמוק, שיגרום לכיתורם מצפון לסום, ולאחר מכן להשמדתם. הפריצה הייתה אמורה להתבצע מדרום ללייז' לאורך הנהר מז אל נאמור, ומשם מערבה אל ציר אראס - בולון. מזכר ראשוני ברוח זו הוגש ב-31 באוקטובר ולאחר מכן הוגשו מזכרים נוספים.

פיקוד ה-OKH התעלם ממסמכים אלו, אם משום שהתוכנית נראתה נועזת ומסוכנת מדי, ואם משום שראה בה ניסיון של רונדשטט לחזק את קבוצת הארמיות שבפיקודו, ולהעניק לה תפקיד מרכזי בתוכנית המערכה, במקום התפקיד המשני שייעדה לה תוכניתו של האלדר. התוכניות אף לא הובאו לידיעתו של היטלר. במקביל למזכריהם של מאנשטיין ורונדשטט, ששיפרו את תוכנית המערכה הגרמנית וליטשו אותה, העלה גם היטלר דרישות שהצביעו על קו מחשבה דומה, אם כי לא מגובש היטב, בפני פיקוד הוורמאכט.

אִבחת מגל

נוף טבעי ביער הארדנים ועמק הנהר סמואה. הנחת הפיקוד הצרפתי כי האזור אינו עביר לשריון הופרכה בשתי מערכות שריון גדולות, זו שב-1940 והקרב על הבליטה ב-1944

ב-10 בינואר 1940 נחת מטוס מסרשמיט 108 נחיתת אונס ליד העיירה הבלגית מאסמכלן (Maasmechelen), צפונית למאסטריכט. בין נוסעי המטוס היה מיור בלופטוואפה (מקביל לרב-סרן) בשם הלמוט ריינברגר, שנשא עמו עותק של פקודת המבצע "מס' 2" של האלדר, מ-29 באוקטובר. ריינברגר ניסה לשרוף את הניירות שנשא עמו, אך נכשל בכך, והם נפלו לידי הבלגים. קשה לדעת איזו השפעה הייתה לחשיפת התוכנית על הפיקוד הגרמני. הגנרל וילהלם קייטל העיד במשפטי נירנברג כי מעולם לא ראה את היטלר זועם כפי שזעם לאחר שנודע לו על נפילת המסמכים. מצד שני, פקודות המבצע המתבססות על התוכנית שנפלה בידי הבלגים נכנסו לתוקף לאחר התקרית. עם זאת, אין ספק שתקרית מכלן חיזקה את דעתו של היטלר כי תוכניתו של האלדר זקוקה לשינוי רדיקלי. מאנשטיין, מצדו, המשיך בניסוח מזכריו, שנחתמו על ידי רונדשטט והועברו למטה ה-OKH. הוא אף התעמת עם בראוכיטש כשזה ביקר במטה קבוצת הארמיות בקובלנץ. כתוצאה מכך הועבר מאנשטיין מתפקידו, והוצב לפקד על קורפוס באזור שטטין. בסוף ינואר ערך שלישו של היטלר, הקולונל שמונט, סיור במטה קבוצת הארמיות של רונדשטט, שם נחשף לראשונה לתוכניותיו של מאנשטיין, והעביר אותן לידיעתו של היטלר. ב-17 בפברואר נפגש היטלר עם מאנשטיין לפגישה אישית. הוא התרשם עמוקות מתוכניתו של מאנשטיין והורה לשנות את תוכנית המערכה בהתאם למזכריו. נראה היה לו כי תוכנית זו מספקת אפשרות ריאלית להשגת ניצחון מהיר במערכה נגד צרפת.

אך מאנשטיין הוסט מתפקיד המתכנן, והתכנון בפועל נותר בידיו של האלדר. האחרון קיבל את התוכנית, שעיקרה הסטת מרכז הכובד של המתקפה הגרמנית דרומה, ופריצה דרך יער הארדנים, שהיה מקובל לחשוב כי אינו עביר לתנועת שריון. השינוי בתוכנית יעניק למתקפה את אלמנט ההפתעה. בנוסף, אם יגיבו בעלות הברית למתקפה הגרמנית בהנחה כי היא תתנהל על פי התוכנית שנחשפה בתקרית מכלן, הדבר עשוי לשרת את תוכנית המערכה הגרמנית. בעלות הברית יניעו את עיקר כוחם כדי להגן על בלגיה, בעוד שהמבקע הגרמני העיקרי יתבצע באגפם. כדי להבטיח זאת, הוקצה לקבוצת הארמיות B, שאמורה הייתה על פי תוכניתו המקורית של האלדר למלא את התפקיד המרכזי במתקפה, תפקיד של הסחה. היא נועדה לבצע מאמץ התקפי משני בהולנד ובבלגיה, במטרה למשוך את כוחות בעלות הברית לעומק שטח בלגיה, בעוד המבקע הגרמני העיקרי מתבצע מדרום-מזרח לשם, דבר שעשוי להביא לכיתור מיטב הכוחות הבריטים והצרפתים במערב בלגיה. כדי ליצור הסחה אפקטיבית, הוקצו שלוש מתוך עשר דיוויזיות הפאנצר, שנועדו להשתתף במתקפה, לקבוצת הארמיות הצפונית.

עם זאת, האלדר לא התכוון כלל לסטות מהדוקטרינה הצבאית המקובלת ולאפשר תנועה עצמאית של שבע דיוויזיות הפאנצר של קבוצת ארמיות A לעומק שטח האויב. מהתוכנית החדשה "מספר ארבע" שהוצאה ב-24 בפברואר נעדר אלמנט ההבקעה העצמאית. דיוויזיות השריון אמורות היו לחצות את הנהר מז ביום הרביעי למתקפה, אך ההתקדמות מערבה נועדה להתחיל רק ביום השמיני, כדי לאפשר תגבור הכוחות הניידים במספר מספיק של דיוויזיות רגלים. המשך ההתקדמות אל חוף האוקיינוס האטלנטי לאחר מכן, נותר ללא לוח זמנים מוגדר או תוכנית סדורה, והושאר ליוזמה האישית של המפקדים בשטח. לעובדה זו עתידה הייתה להיות השפעה מכרעת על התפתחות המתקפה הגרמנית.

באפריל 1940 הורה היטלר, מסיבות אסטרטגיות, על מתקפה על המדינות הנייטרליות דנמרק ונורווגיה, דבר שהביא להתכתשות עם הצבא הבריטי ועם כוח משלוח צרפתי וחיילים פולנים על אדמת נורווגיה. המערכה בנורווגיה העסיקה אך חלק קטן מהצבאות המעורבים. כל אחד משני הצדדים איבד בה כ-5,000 חיילים. כאשר קרבה המערכה הנורווגית לסיומה, היה הגוף העיקרי של צבאותיו של היטלר במערב ערוך ומוכן לביצוע התוכנית, שאותה תכננו והתאמנו עליה עד כדי שלמות, במהלך החורף והאביב.

האסטרטגיה של בעלות הברית

ביצורים בלגיים על קו נהר הדייל. הביצורים כוללים מערכת הצפה ליצירת תעלה שתשמש כמכשול אנטי טנקי

לאחר מתקפת הסאר השתרר שקט בחזית, ולא ננקטו עוד פעולות איבה משמעותיות. בעלות הברית החליטו שלא לקחת יזמה התקפית בשנת 1940, על אף שחלקים ניכרים מהצבא הצרפתי אכן אומנו לקראת מתקפה, והיו כשירים לכך. תקוותם של הצרפתים הייתה כי המלחמה תערער את המשטר הנאצי, ותמנע בסופו של דבר את הצורך במתקפה נגד גרמניה. תקווה זו הייתה שגויה. הרפובליקה הצרפתית השלישית הצרפתית היא שעמדה על סף התמוטטות, כשהיא מפולגת בין ימין ובין שמאל, בין תבוסתנים ובין חסידי המלחמה נגד הנאצים, וחוששת מהמערכה הצבאית העתידית. בתנאים אלו לא ניתן היה כלל לדבר על מתקפה. גמלאן וריינו דיברו אמנם על תוכנית מודרניזציה של הצבא, שתנצל את יתרונה הכלכלי של צרפת ותחמש מחדש את הצבא הצרפתי תוך בניית עשרות דיוויזיות משוריינות שימחצו את הגרמנים אחרי 1941, אך מדובר היה בתוכניות בלתי מציאותיות שחיפו על חוסר מעש.

מעמדן של בלגיה ושל הולנד היה בעיה שהקשתה מאוד על התכנון הצבאי. המדינות הללו היו נייטרליות, ושמרו על הנייטרליות שלהן. הצעתו של גמלאן לכבוש את בלגיה כדי להתכונן טוב יותר למלחמה נגד גרמניה, שהייתה צפויה להתחיל בפלישה לבלגיה, נדחתה כבלתי סבירה מבחינה פוליטית. הצבא הבלגי והצבא ההולנדי היו גורמים משמעותיים, שהיה צורך לשלבם בכל תוכנית לחימה, שני הצבאות ביחד מנו שלושים ושתיים דיוויזיות. בלגיה עצמה התגאתה בביצוריה, ובמיוחד במצודת אבן אמאל, ובהפיכת תעלת אלברט למכשול אנטי טנקי. בחשאי קיימו הבלגים ישיבות עם ראשי צבאות בעלות הברית לתיאום המגננה למקרה של פלישה גרמנית לארצות השפלה, אפשרות שהפכה לכמעט ודאית לאחר תקרית מכלן, ולאור איתותים בלתי פוסקים של אנשי הקשר נגד היטלר בצבא הגרמני, שהדליפו לבלגים כי המלחמה קרבה. בפועל הקשו מאוד הבלגים וההולנדים על התיאום הצבאי בין צבאות בעלות הברית. היה ברור כי כניסה למדינות אלו לפני תחילת הפלישה הגרמנית אינה אפשרית מבחינה פוליטית. לכן היו אמורים הכוחות הצרפתיים והבריטיים להיכנס לארצות השפלה רק לאחר מכן, מתוך תקווה שצבאות בלגיה והולנד יצליחו להחזיק מעמד עד הגעתם לחזית.

המקום של המתקפה הגרמנית הצפויה, הן על פי המודיעין, והן על פי ההיגיון הצבאי, אכן היה בלגיה. לפי התוכנית הראשונה, מאוקטובר 1939, נועדו צבאות בעלות הברית להתקדם לתוך שטח בלגיה ולהקים מערך הגנה לאורך הנהר סכלדה בין אנטוורפן לגנט. תוכנית זו הותירה את הולנד ללא סיוע, ואת החלק הצפוני של בלגיה בידי הגרמנים, ויצרה נתק בין הכוחות הבלגיים (שהיו מרוכזים בצפון על פי התכנון הבלגי) ובין כוחות בעלות הברית. קו הגנה זה היה ארוך וקשה להגנה. ב-17 בנובמבר אימץ הפיקוד המשותף של בעלות הברית תוכנית שונה במקצת, שנקראה בשם "תוכנית דייל", ודיברה על פריסה לאורך הנהר דייל, מזרחית לבריסל, בחזית שאיחדה את כוחות בעלות הברית עם הכוחות הבלגים, והייתה עדיפה מבחינה פוליטית שכן היא כללה בתוכה חלק גדול יותר של בלגיה. תוכנית דייל הייתה תלויה במספר גורמים, שהיוו תנאי להצלחתה. הראשון היה השלמת פריסת צבאות בעלות הברית בקו ההגנה המתוכנן לפני שהצבא הגרמני יצליח להגיע אליו. גורם נוסף היה יצירת מטריית הגנה אווירית יעילה, שתמנע מחיל האוויר הגרמני לשבש את תנועת הכוחות הצרפתיים והבריטיים לקו נהר דייל.

גמלאן הסביר את ההיגיון שעמד מאחורי התוכנית בכך שהוא מצפה לריכוז הכוחות הניידים של הצבא הגרמני בשטח בלגיה. כוחות אלו לא יוכלו לתקוף את קו מאז'ינו הבלתי חדיר, ולא יהיה זה נבון מצידן להתעמת עם הריכוז של דיוויזיות העילית הצרפתיות במערב בלגיה. לכן גמלאן הניח, שהגרמנים ימקדו את התקפתם בתפר שבין קו מאז'ינו לבין ריכוז צבאות בעלות הברית במערב בלגיה. הוא חשב שהגרמנים לא ינסו להבקיע דרך קו ההגנה הצרפתי המבוצר על הנהר מז, ולכן העריך שהמתקפה הגרמנית העיקרית תונחת בפער שבין עיקול נהר מז ליד העיר נאמור, ובין הנהר דייל, שכונה בשם "פער ז'מבלו". באזור זה אמורה הייתה להתרחש התנגשות השריון הגדולה אותה צפה גמלאן, ולכן הוא החליט לרכז בו מחצית מכוחותיו הניידים.

גמלאן, הבטוח בנכונות תחזיותיו, החליט גם על ביצוע תמרון נוסף והרפתקני, שכונה "תיקון ברדה". עם הפלישה הגרמנית תישלח ארמייה צרפתית צפונה, ותחבור אל הכוחות ההולנדים מתוך מטרה להגן על "מבצר הולנד", ובסופו של דבר לתקוף משטח הולנד, ולאגף את קו זיגפריד מהצפון. למטרה זו הוקצתה הארמייה השביעית הצרפתית, שהייתה אחת הטובות בצבא הצרפתי. "תיקון ברדה" היה מבוסס על ההנחה שהכוחות ההולנדים יחזיקו מעמד עד שהצרפתים ישלימו את התנועה מהגבול הצרפתי עד לברדה, מסע שאורכו כפול מהמרחק בין הגבול הגרמני לאותו אזור. התוכנית המתוקנת שללה מהארמייה הצרפתית הראשונה את העתודה האסטרטגית שלה, התפקיד המקורי שהוטל על הארמייה השביעית. ריתוקה של הארמייה השביעית הצרפתית לחוף התעלה, הרחק מהכוחות העיקריים של בעלות הברית בבלגיה, החליש מאוד את עוצמת הכוח שנועד להגן על קו דייל.

סדר הכוחות וחימוש

ערך מורחב – סדר הכוחות במהלך המערכה על צרפת ועל ארצות השפלה

סדר הכוחות וחימוש הגרמנים

הפיקוד הגרמני הקצה למערכה נגד צרפת כשלושה מיליון חיילים מתוך כוח כולל של 5.4 מיליון חיילים. מכיוון שבין 1919 ל-1935 הוגבל גודלו של הצבא הגרמני ל-100,000 חיילים בגלל הסכם ורסאי, רק 79 מתוך 157 הדיוויזיות שעמדו לרשות הגרמנים השלימו את אימוניהן עד מאי 1940. לכן נאלץ הפיקוד הגרמני להטיל למערכה גם דיוויזיות שלא השלימו את אימוניהן, במיוחד במסגרת קבוצת ארמיות C, שלא נועדה למלא תפקיד פעיל במהלך המתקפה. בנוסף ל-93 דיוויזיות בדרג הראשון של המתקפה (מהן עשר משוריינות ושש ממוכנות) עמדו לרשות הפיקוד הגרמני גם 39 דיוויזיות עתודה של ה-OKH במערב, אך כשליש מהן לא היו כשירות לקרב. כרבע מהחיילים הגרמניים היו ותיקי מלחמת העולם הראשונה מעל גיל 40.

ערב המתקפה על צרפת ועל ארצות השפלה עמדו לרשות הכוחות הגרמנים במערב כ-2,700 טנקים ותותחים מתנייעים. רוב הטנקים הגרמניים היו טנקים קלים מדגם פאנצר סימן 1 ופאנצר סימן 2, שהתאימו יותר לשמש כרכב סיור משוריין מאשר לניהול קרבות שריון, וכן טנקים קלים שיוצרו במקור בצ'כוסלובקיה, מדגם פאנצר 35(t) ופאנצר 38(t), בעלי תותח 37 מ"מ. הטנקים הבינוניים החדשים יחסית מדגם פאנצר סימן 3 ופאנצר סימן 4, שהיו "סוסי העבודה" של הוורמאכט החל משנת 1941, היו מעטים יחסית. במאי 1940 עמדו לרשות הוורמאכט במערב רק 349 טנקים סימן 3 ו-278 סימן 4.

באוויר הפעילו הגרמנים 1,400 מפציצים, 342 מפציצי צלילה, 1,000 מטוסי קרב ו-500 מטוסי סיור ותצפית. הטוב שבמטוסי הקרב הגרמנים היה המסרשמיט Bf 109. שימוש נרחב כנגד כוחות קרקע נעשה גם ביונקרס Ju 87, מפציץ הצלילה המכונה "שטוקה". העליונות האווירית שהושגה בשמי צרפת איזנה את הנחיתות המספרית שהייתה לצבא הגרמני בארטילריה. כן נעשה שימוש בדאונים, במיוחד לצורך מבצעים מיוחדים ככיבוש מצודת אבן אמאל.

הצבא הגרמני חולק לשלוש קבוצות ארמיות:

• קבוצת ארמיות A, בפיקוד גרד פון רונדשטט, כללה ½ 45 דיוויזיות, מהן שבע משוריינות. היא קיבלה את התפקיד המרכזי במסגרת המתקפה הגרמנית המתוכננת, ונועדה לבצע את המבקע דרך יער הארדנים ונהר מז אל חוף האוקיינוס האטלנטי. אותה "אבחת מגל" (Sichelschnitt) מפורסמת בה הייתה תלויה הצלחת המבצע. קבוצת הארמיות כללה שלוש ארמיות חי"ר - הרביעית בפיקודו של גינטר פון קלוגה, ה-12 בפיקודו של וילהלם ליסט וה-16 בפיקודו של ארנסט בוש. בנוסף לכך הועמדו תחת פיקודה שלושה קורפוסי פאנצר. אחד מהם, הקורפוס הממונע ה-15 הועמד תחת פיקוד הארמייה הרביעית, אך שני האחרים, הקורפוס הממונע ה-41 והקורפוס הממונע ה-19, ביחד עם הקורפוס הממונע ה-14 יצרו את "קבוצת השריון קלייסט" (בפיקוד אוואלד פון קלייסט). כוח זה, בסדר כוחות של ארמיית שריון, היה כפוף ישירות למטה קבוצת הארמיות. מהלך זה נעשה כדי לתאם את התקדמות כוחות השריון דרך הארדנים עד לצליחת נהר המז. לאחר השלמת הצליחה נועדה "קבוצת השריון קלייסט" להתפרק, ויחידותיה היו אמורות להתחלק בין הארמיות ה-12 וה-16.
• קבוצת ארמיות B כללה ½ 29 דיוויזיות, מתוכן שלוש דיוויזיות פאנצר. היא הייתה אמורה לכבוש את הולנד ולהתקדם לתוך בלגיה, במטרה להטעות את הפיקוד הצרפתי ביחס לכיוון המאמץ העיקרי הגרמני ולמשוך כמה שיותר כוחות של בעלות הברית לעומק שטח בלגיה, שם יכותרו ויושמדו באמצעות המבקע העמוק של קבוצת ארמיות A. קבוצת הארמיות כללה את הארמייה ה-18 בפיקודו של גאורג פון קיכלר והארמייה השישית בפיקודו של ולטר פון רייכנאו.
• קבוצת ארמיות C כללה 18 דיוויזיות בפיקודו של וילהלם פון לב. מטרתה הייתה למנוע אפשרות של מתקפה צרפתית צפונה באזור הריין העליון, שעלולה לסכן את האגף השמאלי של קבוצת ארמיות A, ולערוך מתקפות הסחה קטנות כנגד קו מאז'ינו, כדי למנוע מהצבא הצרפתי להעביר חיילים משם לגזרת הלחימה העיקרית. היא כללה את הארמייה הראשונה בפיקודו של ארווין פון ויצלבן והארמייה השביעית בפיקודו של פרידריך דולמן.

המבנה הכללי של הכוח התוקף הקרקעי הגרמני ב-10 במאי 1940 ברמת הארמייה

OKH ולטר פון בראוכיטש

קבוצת ארמיות A גרד פון רונדשטט

קבוצת ארמיות B פדור פון בוק

קבוצת ארמיות C וילהלם פון לב

הארמייה הרביעית קלוגה

הארמייה ה-12 ליסט

הארמייה ה-16 בוש

פאנצרגרופא קלייסט קלייסט

הארמייה השישית רייכנאו

הארמייה ה-18 קיכלר

הארמייה הראשונה ויצלבן

הארמייה השביעית דולמן

סדר הכוחות וחימוש בעלות הברית

הערכות הכוחות בעת המתקפה הגרמנית

בשל שיעור ילודה נמוך וההרס הדמוגרפי שנגרם לה במלחמת העולם הראשונה, נמצאה צרפת בנחיתות דמוגרפית מול גרמניה, ומספר תושביה היה מלכתחילה מחצית מזה של גרמניה. למרות זאת הצליחו הצרפתים לגייס כשליש מאוכלוסיית הזכרים בגילאים 20 עד 45, כ-5 מיליון חיילים, אולם רק כ-2.25 מיליון מתוכם שירתו ביחידות הצבא שהוצבו בצפון צרפת. למספר זה יש להוסיף את חיל המשלוח הבריטי, ואת צבאות בלגיה והולנד. בסך הכל עמדו אל מול הצבא הגרמני כ-3.3 מיליון חיילים, מה שהעניק לכוחות בעלות הברית יתרון מספרי קל.

ב-10 במאי 1940 עמדו מול הגרמנים בצפון צרפת ובארצות השפלה 104 דיוויזיות צרפתיות (11 מתוכן בעתודה), 22 דיוויזיות בלגיות, 10 דיוויזיות בריטיות ותשע דיוויזיות הולנדיות. שש מדיוויזיות אלו היו משוריינות, ו-24 ממוכנות. עשרים ושתיים דיוויזיות נוספות היו בשלבי אימון והתארגנות, ועליהן נמנו שתי דיוויזיות פולניות ודיוויזיה צ'כית אחת. פרט לכוחות המאורגנים במסגרת דיוויזיונית כללו כוחות בעלות הברית גם מספר רב של יחידות עצמאיות קטנות יותר. כך למשל, לצבא הולנד היו גדודים ובריגדות עצמאיות שהיו שוות ערך לשמונה דיוויזיות נוספות. לצבא הצרפתי היו גדודים ובריגדות עצמאיות מהן ניתן היה להרכיב 29 דיוויזיות נוספות. הצבא הצרפתי כלל שמונה עשרה דיוויזיות, שאוישו על ידי חיילים ממושבותיה של צרפת (בעיקר מצפון אפריקה) וכן שמונה עשרה דיוויזיות מילואים "סוג ב'". חיל המשלוח הבריטי היה מורכב כולו מדיוויזיות איכותיות, ממוכנות ומורכבות מחיילים מקצועיים ברובן. הצבא ההולנדי סבל מרמת אימון ירודה ומחימוש לקוי.

כ-3,100 טנקים מדגמים חדישים יחסית עמדו לרשות הצבא הצרפתי והבריטי, וזאת בנוסף למספר מאות טנקים מיושנים מסוג FT-17. הטנקים הצרפתיים החדישים מדגם סומואה ו-שאר B1, והטנקים הבריטים מדגם מתילדה, היו שווים באיכותם ובתחומים מסוימים אף עלו על הטנקים הגרמנים הבינוניים מדגם פאנצר סימן 3 ופאנצר סימן 4. אולם בניגוד לגרמנים, שריכזו את כל הטנקים והתותחים המתנייעים שלהם במסגרת דיוויזיות הפאנצר, יותר ממחצית הטנקים הצרפתיים פוזרו בין דיוויזיות החי"ר, במסגרת גדודים עצמאיים שנועדו להעניק סיוע צמוד לכוחות הרגלים (בהתאם לדוקטרינה של מלחמת העולם הראשונה). בעלות הברית נהנו מיתרון בולט בארטילריה, ולרשותם עמדו כ-14,000 כלי ארטילריה, אך יתרון זה יותר מקוזז על ידי העדיפות הבולטת של הלופטוואפה על כוחות האוויר של בעלות הברית. הצרפתים, וכוחות ה-RAF (חיל האוויר הבריטי) בצרפת יכלו להפעיל בסך הכל רק כ-400 מפציצים ו-830 מטוסי קרב רובם מיושנים. עם זאת מטוסי ההוריקן הבריטים וה-דבואטין D.520 הצרפתים התקרבו באיכותם למסרשמיט 109 הגרמני. ה-D.520 היה מודל חדיש, ורק כשבעים וחמישה מטוסים יוצרו וסופקו לחיל האוויר הצרפתי, והיו מוכנים לקרב עם תחילת המלחמה, על אף שבמהלך המלחמה יוצרו עוד כשלוש מאות מטוסים מדגם זה.

הצבא הצרפתי בצפון צרפת היה תחת פיקודו של גנרל ז'וזף ז'ורז'. הוא פיקד על שלוש קבוצות ארמיות, אך קבוצת הארמיות השנייה וקבוצת הארמיות השלישית (שכללו ביחד ארבע ארמיות) הוקצו להגנת קו מאז'ינו, ולכן היו פחות רלוונטיות בשלב הראשון של המערכה נגד גרמניה. עיקר נטל הלחימה הוטל על קבוצת הארמיות הראשונה, שהייתה תחת פיקוד גנרל גסטון ביוט, וכללה חמש ארמיות, מתוכן ארבע צרפתיות:

• הארמייה השביעית, בפיקודו של הגנרל אנרי ז'ירו הייתה הצפונית והמערבית ביותר. עליה הוטל ביצועו של תמרון ברדה, התנועה צפונה לאורך החוף במטרה להגיע אל העיר ברדה שבהולנד דרך אנטוורפן.
• חיל המשלוח הבריטי, שמנה תשע דיוויזיות בפיקודו של לורד גורט אמור היה להתקדם צפונה, דרומית מזרחית לגזרתו של ז'ירו, ולחבור אל יחידות הצבא הבלגי על קו נהר הדייל.
• הארמייה הראשונה, בפיקודו של ז'ורז' בלאנשאר, נפרסה ב"פער ז'מבלו", דרומית-מזרחית לגזרה שהוחזקה על ידי חיל המשלוח הבריטי.
• הארמייה התשיעית, בפיקודו של אנדרה קוראפ, נועדה להתקדם צפונה, ולהתפרס לאורך הקטע הבלגי של נהר המז בין נאמור לסדאן, מדרום מזרח לגזרתו של בלאנשאר.
• הארמייה השנייה בפיקודו של הגנרל שארל הונציגר החזיקה בעמדות לאורך נהר מז מאזור סדאן מזרחה עד לקצה המערבי של קו מאזינו.

כאמור, לכוחות בעלות הברית בצפון צרפת ובארצות השפלה הייתה עדיפות קלה על הכוחות הגרמניים שניצבו מולם. אך הם נפרסו באופן שווה למדי לכל אורך קו החזית, בעוד שהגרמנים השכילו לרכז חלק גדול מכוחם בנקודת ההכרעה. לבעלות הברית היו שני אגפים חזקים, ומרכז חלש יחסית. הפיקוד הצרפתי ריתק למעלה מ-40 דיוויזיות להגנה על קו מאזינו והגבול השווייצרי (מול 18 דיוויזיות גרמניות בלבד). באגף המערבי של בעלות הברית (בהולנד ובמערב בלגיה) ניצבו כמעט 60 דיווזיות (מצבאות צרפת, בריטניה, בלגיה והולנד) מול כ-30 דיוויזיות גרמניות של קבוצת ארמיות B. אולם בגזרת המאמץ הגרמני העיקרי, בין מפגש הגבולות של בלגיה, לוקסמבורג וצרפת במזרח לבין העיר נאמור במערב, היה על הגרמנים להתמודד רק עם הארמיות הצרפתיות השנייה והתשיעית, שכללו 18 דיוויזיות בלבד, והם נהנו מעדיפות של כמעט 3:1 על יריביהם. עם זאת, יש לזכור שלרשות הפיקוד הצרפתי עמדו שש עשרה דיוויזיות, שלוש מהן משוריינות, בעתודה אסטרטגית, שניתן היה להשתמש בה לתגבור גזרות שיותקפו על ידי האויב, או לצורך ניצול הצלחה במקרה של מעבר להתקפת נגד.

סדר הכוחות הצרפתי עם תחילת המערכה ברמת הארמייה

קבוצת הארמיות השנייה והשלישית היו מרותקות לקו מאז'ינו ולכן לא היוו גורם של ממש במערכה.

צבא צרפת מוריס גמלאן

צבא בלגיה

צבא הולנד

מפקד החזית הצפונית ז'וזף ז'ורז'

קבוצת ארמיות 1 גסטון ביוט

עתודה אסטרטגית 16 דיוויזיות

קבוצת ארמיות 2 אנדרה-גאסטון פרטלה

קבוצת ארמיות 3 אנטואן-מארי-בנואה בסון

הארמייה השביעית ז'ירו

חיל המשלוח הבריטי גורט

הארמייה הראשונה בלאנשאר

הארמייה התשיעית קוראפ

הארמייה השנייה אנציז'ה

מהלך המערכה

"מאורע צהוב" - כיבוש ארצות השפלה

פתיחת הלחימה

מבט מהאוויר על ההפצצה הגרמנית על שדה תעופה ברוטרדם

המתקפה הגרמנית במערב נפתחה ב-10 במאי עם עלות השחר. תנועת קבוצת ארמיות B החלה עם כיבוש לוקסמבורג ללא כל התנגדות, והמשיכה במתקפה על בלגיה והולנד. יחידות צנחנים מיוחדות בפיקודו של קורט שטודנט נחתו במפתיע בהאג, על הדרך לרוטרדם ויחידה מיוחדת מוטסת בדאונים הונחתה על מצודת אבן אמאל, עמדת מפתח במערך ההגנה הבלגי, והשתלטה עליה במטרה למנוע עיכובים ולהסיר מכשולים בפני התקדמות קבוצת הארמיות. במקביל החל הכוח הגרמני העיקרי, קבוצת ארמיות A, את מסע ההתקרבות שלו דרך יער הארדנים לקראת חציית נהר מז באזור סדאן.

תגובת הפיקוד הצרפתי הייתה מיידית. שעה לאחר פתיחת המתקפה הגרמנית הורה גמלאן לז'ורז' להורות לקבוצת הארמיות הראשונה לנוע צפונה בהתאם לתוכנית D, בטענה שהממשלה הבלגית ביקשה סיוע להדיפת הפלישה לשטחה. תנועה זו כללה את מיטב הכוחות הצרפתים הניידים ואת חיל המשלוח הבריטי.

כבר בערב של 10 במאי, לאחר יום הלחימה הראשון, חצתה הארמייה השביעית הצרפתית, בפיקודו של אנרי ז'ירו את גבול הולנד, כמתחייב מ"תרגיל ברדה". ז'ירו מצא כי ההולנדים נמצאים בנסיגה מלאה אל מול מתקפה גרמנית עזה. החיפוי האווירי הצרפתי היה יעיל פחות משציפו המפקדים, ועד מהרה השיג הלופטוואפה עליונות אווירית, שמנעה מבעלות הברית יכולות סיור בסיסיות, ופגעה ביכולת תיאום הכוחות ובתקשורת. הכוח הצרפתי הראשון שנתקל בגרמנים היו יחידות מהארמייה השנייה של הונציגר, שנתקלו ב"קבוצת הפאנצר פון קלייסט", במהלך תנועתה מזרחה דרך הארדנים. היה זה הסימן הראשון לכך שהפיקוד הגרמני מבצע תמרון בכוח גדול באזור זה, אך הפיקוד הצרפתי לא שינה את תוכניתו, והורה לארמיות הראשונה והשביעית לתפוס את עמדותיהן בהתאם לתוכנית D.

כיבוש הולנד

ערך מורחב – הקרב על הולנד

העיר רוטרדם לאחר המתקפה האווירית הגרמנית

כיבוש הולנד היה חלק מתוכנית המערכה הגרמנית. לפיקוד הגרמני היה ברור שאין מנוס מהפרת הנייטרליות ההולנדית, משום שכדי להגיע לאזור תעלת אלברט היה על הכוחות הגרמניים לחצות את מבלט מאסטריכט בשטח הולנד. ההולנדים הקימו שלושה קווי הגנה. הקו הראשון התבסס על הנהרות אייסל ומז. השני, קו גרבה פיל, באזור ביצות פיל בדרום, והשלישי, קו "מבצר הולנד", שהתבסס על הצפת שטחים נרחבים כדי להגן על ליבה של הולנד ועל הערים המרכזיות רוטרדם, אמסטרדם, אוטרכט והאג. תוכנית זו לא לקחה בחשבון את הכוח האווירי של הגרמנים, ואת נכונותם להשתמש בו כנגד אוכלוסייה אזרחית.

הלופטוואפה הבטיח תוך זמן קצר שליטה אווירית מוחלטת בשמיים מעל הולנד. חיל האוויר ההולנדי הקטן, שכלל 144 מטוסי קרב, הושמד ברובו כבר ביום הראשון של המתקפה הגרמנית, בו הפנה הלופטוואפה את עיקר מאמציו אל הולנד. במקביל לחדירת הארמייה ה-18 אל "מבצר הולנד" מדרום, הונחתו צנחנים גרמנים במספר רב של נקודות מפתח בעורף הכוחות ההולנדים. הצנחנים הצליחו להשתלט על מספר גשרים חשובים, ובכך איפשרו התקדמות מהירה של כוחות השריון הגרמני מערבה, שיבשו את תוכנית ההגנה ההולנדית, ויצרו מידה רבה של בהלה ובלבול. אמנם המבצע שנועד לכבוש את האג באמצעות כוח מוצנח נחל כישלון חרוץ, ועלה לגרמנים באבדות כבדות (1,745 צנחנים גרמנים נהרגו ו-1,200 נשבו במהלך התקפת נגד הולנדית מוצלחת על כוחות מוצנחים גרמניים, שניסו להשתלט על שדות התעופה בסמוך להאג), אולם להצלחה מקומית זו לא הייתה השפעה על תוצאות המערכה.

תנועת הארמייה הצרפתית השביעית לאזור ברדה לא הצליחה למנוע את כיבוש הולנד או לבלום את המשך ההתקדמות הגרמנית. הגרמנים הצליחו להקדים את הכוח הצרפתי. הארמייה השביעית ספגה אבדות כבדות בקרב היתקלות עם השריון הגרמני ומתקיפות בלתי פוסקות של מפציצי צלילה גרמניים ונאלצה לסגת על עקבותיה לכיוון אנטוורפן, מבלי שהצליחה לגרום נזק משמעותי לאויב או להשיג הישג כלשהו. תנועת הסרק של הארמייה שללה מהפיקוד הצרפתי חלק ניכר מהעתודות הניידות שלו, עובדה שעתידה הייתה להתגלות כשגיאה קריטית תוך ימים אחדים.

בשלב זה עדיין היה רוב הצבא ההולנדי שלם, וארבע הערים העיקריות של "מבצר הולנד" טרם נכבשו. כדי לאלץ את ההולנדים להיכנע, הפציצו הגרמנים את רוטרדם ב-14 במאי. לעיר נגרם נזק חמור. מרכז העיר הושמד, מאות נהרגו, וכ-80,000 איש איבדו את בתיהם. ממשלת הולנד חששה כי המשך ההתנגדות עלול לגרום לכך שערים הולנדיות נוספות יסבלו מגורל דומה. לכן היא הסכימה להיכנע ב-15 במאי, והצבא ההולנדי חדל לשמש גורם בהמשך המערכה. המלכה וילהלמינה יצאה לגלות, והקימה ממשלה גולה בבריטניה. הצבא ההולנדי במושבות המשיך להילחם, וכוח הולנדי קטן המשיך להילחם במשך שלושה ימים נוספים, כשהוא מתבצר באזור זיילנד, עד שהוכנע אף הוא.

מרכז בלגיה

ערך מורחב – הקרב על בלגיה

פגיעות כדורים הניכרות גם כיום באחד המבנים במצודת אבן אמאל. המצודה, שהייתה ברובה תת-קרקעית, הוכנעה באמצעות כוח גרמני מוצנח שפוצץ את קני התותחים ואת כיפות הבונקרים באמצעות מטענים חלולים

חיילים בלגים נכנעים לוורמאכט באחד הביצורים שעל תעלת אלברט

ביממה הראשונה של המתקפה הגרמנית הושמד למעשה ה-"Aeronautique Militaire", חיל האוויר הבלגי, והלופטוואפה השיג עליונות אווירית מוחלטת בשמי בלגיה. חילות האוויר של צרפת ובריטניה, שהיו יכולים לסייע לבלגים ולהולנדים הוגבלו לגיחות "מטוסי קרב וסיור", ונמנעו מלפגוע בטורי השריון הגרמנים המתקדמים באזורים בנויים, עקב חששו של הפיקוד הצרפתי כי המלחמה תהפוך ל"מלחמת הפצצות" שתפגע באוכלוסייה האזרחית.

קבוצת ארמיות B, בפיקודו של פון בוק, שפלשה להולנד ולבלגיה, הייתה חלשה יחסית. החשש של הפיקוד הגרמני היה כי אם היא לא תצליח להתקדם בהתאם לתוכנית ולרתק את הכוחות הצרפתים והבריטיים במערב בלגיה, הדבר עלול לסכן את הצלחת המאמץ הגרמני העיקרי באזור הארדנים, ולחשוף את האגף הימני של קבוצת ארמיות A להתקפת נגד של כוחות בעלות הברית. הרבה מאוד היה תלוי בהתגברות מהירה על מערך ההגנה הבלגי המבוצר באזור תעלת אלברט, עליו חלשה מצודת אבן אמאל, מבצר שנבנה בסוף שנות ה-30, ושנאמר עליו כי לא ניתן להכניעו.

מצודת אבן אמאל הוכנעה באמצעות שימוש בשיטות בלתי קונבנציונליות. עם תחילת המערכה הונחת על המצודה כוח עילית של הנדסה קרבית, שהובל ליעדו באמצעות דאונים. הכוח הגרמני הצליח להשמיד, באמצעות מטענים חלולים שהיו אמצעי מתוחכם וסודי באותה העת, את קני התותחים ואת כיפות הבונקרים של המצודה, שהייתה בעיקרה תת-קרקעית, ולרתק את חיל המצב שישב בה, עד שהגיע הכוח הגרמני העיקרי לאזור. המצודה הוכנעה במחיר קומץ אבדות לכוח התוקף. כוחות גרמניים מוטסים תפסו גם את הגשרים העיקריים על תעלת אלברט, ומנעו את הריסתם על ידי הצבא הבלגי.

אל מול הפריצה המהירה של מערך הביצורים שלהם, שהיה אמור לגרום עיכוב משמעותי לכוח הגרמני התוקף, עמדו הבלגים חסרי אונים. בערבו של 11 במאי, לאחר כיום וחצי של לחימה, הורה הפיקוד העליון הבלגי לצבאו לסגת לעמדות על נהר הדייל, שם הוא היה אמור לחבור עם כוחות בעלות הברית בהתאם לתוכנית D, הוראה שפירושה היה הפקרת כל בלגיה שמצפון ללייז'. על פי התוכנית הצרפתית המקורית, הכוחות הצרפתיים והבריטיים העיקריים היו אמורים להגיע לקו נהר דייל רק חמישה ימים לאחר פתיחת המתקפה הגרמנית, ומהירות ההתקדמות הגרמנית הפתיעה אותם.

ההתקדמות הגרמנית לכיוון "פער ז'מבלו" נראתה כמאשרת את הערכת הפיקוד הצרפתי כי לשם יופנה המאמץ הגרמני העיקרי. שתי דיוויזיות ממוכנות מהארמייה הראשונה של בלאנשאר, הקדימו להגיע לאזור, וסייעו להציל את הצבא הבלגי הנסוג. תנועה מזורזת זו לא הייתה חלק מתוכנית D, ושיבשה את מה שנותר ממנה.

בימים 12 במאי - 14 במאי ערכו הדיוויזיות הממוכנות השנייה והשלישית מקורפוס הפרשים של גנרל רנה פריו את קרב השריון הגדול הראשון במערכה, מול 2 דיוויזיות פאנצר (דיוויזיות הפאנצר ה-3 וה-4) של הקורפוס הממונע ה-16 בפיקוד אריך הפנר. היה זה קרב השריון הגדול ביותר בהיסטוריה עד אותה עת, והשתתפו בו כאלף כלים משוריינים משני הצדדים.

הצרפתים טענו כי פגעו ב-160 טנקים גרמניים, אך אבדותיהם היו חמורות אף הן. שתי הדיוויזיות הממוכנות שהשתתפו בקרב נפגעו קשות. שני שלישים מטנקי ההוצ'קיס הקלים שלהם, וכשליש מטנקי הסומואה הכבדים והמודרניים יותר הושמדו. כמה יחידות איבדו בין 50 ל-60 אחוזים מכוחן. אך ההקרבה של יחידות אלו השיגה את מטרתה, ואיפשרה לארמייה הראשונה להתבצר בגזרה שיועדה לה על נהר הדייל, ולצבא הבלגי להשלים את נסיגתו לקו הדייל. ניסיונות גרמנים לפרוץ קו זה ב-15 במאי כשלו, וניתן היה לומר כי "פער ז'מבלו" מוגן היטב.

ההצלחה היחסית של קרב המגננה שניהלו כוחות בעלות הברית במערב בלגיה הייתה חסרת משמעות, ויצרה תחושת ביטחון מוטעית אצל הפיקוד הצרפתי. למעשה, המתקפה של קבוצת ארמיות B נועדה בעיקר למשוך את הכוחות הצרפתיים המובחרים ואת חיל המשלוח הבריטי לתוך שטח בלגיה, ולהסתיר את המאמץ הגרמני העיקרי, שנועד להתבצע באזור סדאן. בכך נחלו הגרמנים הצלחה מלאה. באותו היום בו נכשלה ההתקפה הגרמנית בפער ז'מבלו, הצליחה "קבוצת השריון קלייסט" להבקיע את מערך ההגנה הצרפתי על נהר מז מדרום-מזרח לשם, והחלה בביצוע תנועת האיגוף המתוכננת אל חוף התעלה, שנועדה לכתר את הכוחות הבלגיים, הצרפתיים והבריטיים במערב בלגיה.

הלחימה במרכז - חציית הארדנים

במרכז, עוכבה התקדמות הכוחות הגרמניים באזור הארדנים לזמן קצר על ידי יחידות ממונעות בלגיות, ומספר דיוויזיות פרשים צרפתיות קלות מהארמיות השנייה והתשיעית, ששימשו כמסך סיור ואבטחה קדמי. אולם חלק מהיחידות הבלגיות קיבלו הוראה לנוע צפונה, כדי לנסות לבלום את התקדמות כוחות קבוצת ארמיות B. יחידות אחרות גילו אמנם התנגדות, אך לא היה להם מספיק נשק נ"ט כדי לבלום את המאמץ הגרמני המשוריין העיקרי. אמנם, חלק מיחידות הארמייה התשיעית והארמייה השנייה נתקלו בגרמנים כבר ביום הראשון של המתקפה הגרמנית, אך לא היה להם כל סיכוי להתמודד מול 7 דיוויזיות הפאנצר של קבוצת ארמיות A, שכללו למעלה מ-1500 טנקים. טנקי ההוצ'קיס הצרפתיים שהופעלו בגזרת הארדנים היו נחותים לעומת טנקי הפאנצר סימן 3 וסימן 4 שהפעילו הגרמנים.

המכשול המרכזי שעמד בפני ההתקדמות הגרמנית היה עצם גודלו של הכוח המשוריין שנדרש להתקדם לנהר המז דרך הארדנים בדרכים לא סלולות לעיתים, ובשטח קשה למעבר. לוחות הזמנים שתוכננו על ידי הפיקוד הגרמני היו אופטימיים מדי, ועד מהרה נוצרו פקקי תנועה עצומים, שהחלו מעבר לנהר ריין ונמשכו עד החזית. עובדה זו הפכה את השדרות המשוריינות של קבוצת הארמיות A לפגיעות מאוד לתקיפה מהאוויר על ידי מפציצי בעלות הברית, אך זו לא באה. בתחילה בשל פקודתו של גמלאן שלא להפציץ באזורים בנויים, ולאחר שפקודה זו בוטלה, בשל העליונות האווירית שרכש הלופטוואפה ביום הלחימה הראשון, לאחר שהשמיד את חילות האוויר של בלגיה והולנד.

הרמטכ"ל הצרפתי, גמלאן, לא הבין כי המתקפה הגרמנית בהולנד ובבלגיה היא רק הסחה, ולא קיבל מידע לגבי גודלו של הכוח הגרמני המתקדם דרך הארדנים. אמנם לאור ידיעות מדאיגות שהתקבלו מגזרה זו, הוא הורה על הכנת חלק מדיוויזיות העתודה לתנועה לאזור, אך היה זה מועט מדי, ומסתבר שגם מאוחר מדי.

חציית נהר המז

חיילי הוורמאכט חוצים את המז בסירות גומי סמוך לשרלוויל, 14 במאי 1940

לאחר כיומיים של התקדמות, ב-12 במאי הגיעו כוחות החלוץ הגרמניים אל נהר המז. כדי לאפשר לכל כוחות קבוצת ארמיות A לחצות את הנהר, תכנן הפיקוד הגרמני לצלוח אותו בשלוש נקודות במקביל - באזור סדאן, במונתארם, עשרים ק"מ צפונית-מערבית לסדאן, ובדינאן, חמישים קילומטרים נוספים לכיוון צפון - ולהקים שם ראשי גשר מהם ניתן יהיה לפתח את המשך המתקפה. יחידות החלוץ הגרמניות לא נהנו מעדיפות מספרית על הכוחות המגינים, והסיוע הארטילרי שעמד לרשותם היה רחוק מלהיות מספק. יחידות הארטילריה המעטות שהצליחו להגיע לטווח יעיל מהעמדות הצרפתיות על נהר המז, סבלו ממחסור בתחמושת עקב הקשיים הלוגיסטיים שיצרו פקקי התנועה בעורפן. מצד שני, כוחות השריון הגרמניים נהנו ממוראל גבוה, והונהגו על ידי מפקדים מעולים כגון היינץ גודריאן מפקד הקורפוס ה-19, וארווין רומל, מפקד דיוויזיית הפאנצר ה-7, שהיוותה חלק מהקורפוס הממונע ה-15. דיוויזיות הפאנצר, שהובילו את המתקפה הגרמנית, היו יחידות קו ראשון מאומנות היטב ומנוסות, ואילו כוחות הרגלים הצרפתיים שניצבו מולן, סבלו מאימון לקוי, מחימוש ירוד וממוראל נמוך. מפקדים שניסיונם הקרבי נרכש בעיקר במלחמות במושבות צרפת בצפון אפריקה כאנדרה קוראפ, מפקד הארמייה התשיעית, התקשו להתאים את עצמם ללחימה המודרנית, ולהתמודד כנגד טקטיקת הבליצקריג הגרמנית החדשנית.

דינאן - רומל

דיוויזיית הפאנצר ה-7 של ארווין רומל הייתה הראשונה לחצות את נהר המז, עוד ב-13 במאי, באזור דינאן, ליד הכפר או (Houx). מול כוחותיו של רומל עמדו יחידות מהארמייה הצרפתית התשיעית, אך הפיקוד הצרפתי הצליח להקצות רק פלוגת טנקים אחת, בסיוע שלושה גדודי ארטילריה, למתקפת נגד על ראש הגשר הגרמני. למחרת היום הורחב ראש הגשר ותוגבר בכוחות נוספים. מפקד הארמייה התשיעית, אנדרה קוראפ, הורה לארגן התקפת נגד חדשה בעוצמה של שתי דיוויזיות, אך לרוע מזלו, הדיוויזיה המשוריינת ה-1, שהועברה תחת פיקודו מהארמייה הראשונה לצורך התקפת הנגד, חנתה במרחק של כ-60 ק"מ מראש הגשר הגרמני, ולא הספיקה להגיע ליעדה בזמן. ב-15 במאי עם שחר, הותקפו הטנקים של הדיוויזיה המשוריינת ה-1, בעודם בחניון לשם תדלוק מחדש, על ידי כוחותיו של רומל, שפרצו החוצה מראש הגשר שלהם. הכוח העיקרי של רומל עקף את השריון הצרפתי והמשיך בהתקדמותו מערבה, ודיוויזיית הפאנצר ה-5, שבאה בעקבותיו, השלימה את המלאכה, והשמידה את רוב הטנקים הצרפתיים שנותרו לאחר קרב קשה. בתום היום כבר היה ראש הגשר בעומק של כ-40 ק"מ מעבר לנהר המז גדוש בכוחות שריון וחי"ר גרמניים של הקורפוס הממונע ה-15, בפיקוד הרמן הות.

מונתארם - ריינהרדט

צליחה נוספת של הנהר, שנתקלה בקשיים גדולים יותר, התבצעה בגזרתו של גאורג הנס ריינהרדט מפקד הקורפוס הממונע ה-41, שחצה את המז ליד העיירה מונתארם. מונתארם שכנה במעין חצי אי המוקף משלושת עבריו בנהר. כוחותיו של ריינהרדט נתקלו במערך הגנה צרפתי מבוצר היטב, שחסם את הבסיס של חצי האי, והמגינים הצרפתיים, שלחמו בנחישות, הצליחו לסכל את כל הניסיונות הגרמניים לפרוץ החוצה מחצי האי במשך יומיים, כשהם גורמים אבדות כבדות לתוקפים. אולם משהצליחו אנשיו של ריינהרדט לבסוף להבקיע דרך מערך ההגנה הצרפתי, קרסה ההגנה הצרפתית באופן מהיר ומוחלט. ביום אחד בלבד, ב-15 במאי, הצליחה דיוויזיית הפאנצר ה-6 להתקדם 56 קילומטרים מערבה, והנחיתה את מכת המוות על הארמייה הצרפתית התשיעית, שכבר נמצאה בתהליך התמוטטות.

סדאן - גודריאן

ההתקדמות הגרמנית עד 16 במאי

החצייה המורכבת והחשובה ביותר של המז בוצעה באזור סדאן על ידי הקורפוס ה-19 בפיקוד היינץ גודריאן. לצרפתים היה באזור זה חגורת ביצורים מאסיבית, בעומק של שישה קילומטרים, שמוקמה על המתלולים היורדים אל הנהר, וחוזקה על ידי 103 פילבוקסים שאוישו על ידי רגימנט המוצבים ה-147 של צבא צרפת. העמדות בעומק מערך ההגנה הצרפתי אוישו על ידי הדיוויזיה ה-55, והדיוויזיה ה-71 נשלחה לתגבר אותם.

הצרפתים נהנו מיתרון גדול בארטילריה באזור סדאן, והפיקוד הצרפתי הניח כי הגרמנים לא ינסו לחצות את המז באזור זה לפני 20 במאי, משום שהעריך שצבירת הארטילריה הדרושה להבקעת מערך ההגנה הצרפתי המבוצר, תארך זמן רב. הם לא הביאו בחשבון את האפשרות שהגרמנים ישתמשו במפציצים של הלופטוואפה, כתחליף לארטילריה.

ב-13 במאי החל הקורפוס ה-19 לחצות את הנהר ליד סדאן. הצליחה בוצעה על ידי חטיבות הפאנצרגרנדיר הראשונה והשנייה, שתוגברו על ידי יחידת העילית "גרוסדויטשלנד". היא קיבלה סיוע מאסיבי מהלופטוואפה, שמטוסיו נועדו ליצור פרצה במערך הביצורים ולשתק את אש הארטילריה הצרפתית, באמצעות תקיפה אווירית מרוכזת. הרמן גרינג הבטיח לגודריאן סיוע אווירי שלא נראה כמותו בהיסטוריה, ועמד במילתו. הוא הקצה למשימה את קורפוס האוויר ה-2 בפיקוד ברונו לרצר, ואת קורפוס האוויר ה-8 בפיקוד וולפרם פון ריכטהופן. בסך הכול כ-1500 מטוסים (כמעט מחצית מהכוח האווירי הגרמני שהופעל במהלך המערכה על צרפת). במהלך היום ביצע חיל האוויר הגרמני 3940 גיחות בגזרת סדאן, מתוכן כ-300 גיחות של מפציצי צלילה מדגם שטוקה. הוא שלט לחלוטין בשמיים מעל שדה הקרב, ומפציציו תקפו ללא הפרעה את העמדות הצרפתיות.

להפצצה הגרמנית הכבדה לא הייתה השפעה משמעותית על החיילים, שהחזיקו בעמדות המבוצרות השולטות על נהר המז. הם החזיקו בעמדותיהם במהלך היום, כאשר הם הודפים ניסיונות של דיוויזיות הפאנצר ה-2 וה-10 לחצות את הנהר מימינם ומשמאלם. אולם הייתה לה השפעה הרסנית על המוראל של הגייסות הצרפתיים באזורי העורף, שהיו חשופים יחסית לפגיעה. במרכז הגזרה המותקפת, בעיקול הנהר, נוצר פער בשורת הבונקרים הצרפתיים. בשעות אחר הצהריים המאוחרות הצליחו חיילים מבריגדת "גרוסדויטשלנד", בסיוע יחידות סער מדיוויזיית הפאנצר ה-1, לנצל אותו כדי ליצור פרצה בקו ההגנה הצרפתי הראשון. הם גילו שקו ההגנה השני, שהוחזק על ידי הדיוויזיה ה-55, אינו קיים למעשה כתוצאה מההפצצה האווירית המרוכזת. צוותי התותחים, שהיו אמורים לספק סיוע ארטילרי לדיוויזיה, נפגעו קשות מהתקיפה האווירית ונמלטו מעמדותיהם, ובעקבותיהם נמלטו גם חיילי הרגלים, שחשו עצמם נטושים. כתוצאה מכך הצליחו הגרמנים, עד אמצע הלילה, לבסס ראש גשר בעומק של שמונה קילומטרים.

אי הסדר והבהלה שהחלו בסדאן התפשטו במהירות לאזורי העורף. יחידות שעדיין החזיקו מעמד נסוגו בשל שמועות שווא שהגרמנים כבר מצויים בעורפן. בבוקר 14 במאי ניסו שתי פלוגות טנקים מהדיוויזיה ה-55 ומיחידות נוספות לבצע מתקפת נגד, אך נהדפו בידי יחידות שריון ונ"ט טריות שחצו את הנהר במשך הלילה על גבי גשר סירות שהוקם עליו.

הגנרל גסטון ביוט, מפקד קבוצת הארמיות הראשונה של הצבא הצרפתי, שחשש שהמשך ההתקדמות הגרמנית יעמיד את כוחותיו בסכנת כיתור, דרש כי הגשרים על המז יושמדו בהתקפה אווירית, ובאותו היום הופנה כל מפציץ קל של בעלות הברית למשימה זו. אך על אף אבדות כבדות של ה-RAF הגשרים נותרו על עומדם. המפציצים לא קיבלו סיוע נאות של מטוסי קרב, ו-48 מפציצים בריטים, כמו גם 14 מטוסי קרב צרפתים, הופלו. ניסיונות של מפציצים צרפתים לפגוע בטור השריון הגרמני לא היו אפקטיביים, משום שניתן היה להקצות למשימה רק כשני תריסרי מפציצים, עקב האבדות הכבדות שהם ספגו בימים הקודמים. כמחצית המפציצים הצרפתיים שהופלו במהלך התקיפה נפגעו מאש יחידות ההגנה האנטי אווירית הגרמנית. בסך הכל הופלו ביום אחד כתשעים מפציצים של בעלות הברית בגזרת סדאן.

הפקודות שניתנו לגודריאן ממפקד "פאנצרגרופא קלייסט" אוואלד פון קלייסט היו להחזיק בראש גשר שכבש ולהתארגן להגן עליו מפני מתקפת נגד צרפתית. בצהרי 14 במאי, כאשר החצייה כבר הייתה עובדה מוגמרת, אישר פקודה זו מפקד קבוצת ארמיות A, גרד פון רונדשטט. משמעות הפקודה הייתה, שנאסר על גודריאן לנצל את ההצלחה לצורך תנועה לעומק עורף האויב, אך האחרון התעלם מהפקודות והמשיך לתקוף מערבה.

לפי תוכניתו המקורית של פון מאנשטיין, לאחר צליחת המז, נועדו חלק מהכוחות הגרמנים לנוע דרום-מזרחה, כדי ליצור איום על עורפו של קו מאז'ינו, ולגרום לפיקוד הצרפתי להאמין שזוהי הכוונה הגרמנית. התוכנית הגרמנית הצליחה להטעות לחלוטין את הפיקוד הצרפתי, ששלח שמונה מדיוויזיות העתודה היקרות שלו לתגבר את הארמייה הצרפתית השנייה, כדי למנוע את אפשרות כיתור קו מאזינו. גודריאן שלח את דיוויזיית הפאנצר ה-10 בסיוע בריגדת "גרוסדויטשלנד" לבצע את תנועת ההסחה. כוחות אלו נתקלו בדיוויזיית השריון הצרפתית ה-3, שנשלחה על ידי שארל הונציגר, מפקד הארמייה השנייה, כדי לחסל את ראש הגשר הגרמני. בכפר סטון, בו נפגשו הכוחות היריבים, התקיים קרב שריון גדול (15 - 17 במאי). הונציגר חשב שהצליח לאבטח על אגפו, ולמנוע מהגרמנים לאגף את קו מאזינו, אך כאמור, לפיקוד הגרמני לא הייתה כוונה כזו. גודריאן הפנה את כוחותיו העיקריים מערבה, לפריצה לכיוון חוף התעלה. בשלב זה כבר הייתה הארמייה הצרפתית התשיעית מחוסלת למעשה. מפקדה, אנדרה קוראפ, התמוטט, והוחלף ב-15 במאי על ידי אנרי ז'ירו, מפקד הארמייה השביעית, לאחר שהארמייה שלו השלימה את תנועת הסרק שלה לברדה ובחזרה.

בליצקריג - הפריצה מערבה

המערכה על צרפת מתוארת לעיתים רבות כאחת הפעמים הראשונות בהן נעשה שימוש בטקטיקת "מלחמת בזק" - בליצקריג (Blitzkrieg). ניתן לומר שטקטיקה זו חתרה להבסת כוחות האויב באמצעות הבקעת קווי ההגנה שלו בגזרה צרה, חדירה מהירה ועמוקה לאזורי העורף שלו וכיתור כוחותיו העיקריים בתנועת מלקחיים המבוצעת על ידי כוחות ממוכנים, הנתמכים בסיוע אווירי מאסיבי. אולם למעשה, הדרגים הבכירים בפיקוד הגרמני לא ראו בעוצבות השריון את הכוח העיקרי שיכריע את המערכה על צרפת. הם עדיין לא הפנימו את לקחי המערכה בפולין ב-1939, ולא האמינו ביכולתן של דיוויזיות הפאנצר לפעול באופן עצמאי בעורף האויב. לכן, לפי תוכנית המערכה הגרמנית, לאחר כיבוש ראשי הגשר מעבר לנהר מז, נדרשו 7 דיוויזיות הפאנצר של קבוצת ארמיות A לאבטח את ראשי הגשר ולהמתין 4 ימים נוספים, כדי לאפשר לדיוויזיות הרגלים של קבוצת הארמיות להדביק אותן, ולאבטח את אגפיהן לקראת המשך המבקע המתוכנן לחוף האוקיינוס האטלנטי. הפיקוד הגרמני חשש שאם עוצבות השריון ינצלו את ההצלחה לצורך התקדמות מהירה לעורפו של הצבא הצרפתי, ללא סיוע החי"ר הגרמני, הן עלולות למצוא עצמן מכותרות ומנותקות מעורפן כתוצאה מהתקפת נגד צרפתית. אילו מפקדי השריון הגרמני היו פועלים בהתאם לתוכנית המערכה המקורית, והפקודות שהם קיבלו מהדרגים העליונים של הפיקוד (מפקדי הארמיות שלהם, ופון רונדשטט, מפקד קבוצת הארמיות A) הדבר היה מעניק לפיקוד הצרפתי מרווח נשימה חיוני לצורך ארגון מחדש של החזית הצרפתית, והזרמת עתודות חזקות לאזור סדאן.

למזלם של הגרמנים, ב-16 במאי הפכו גודריאן ורומל את תוכנית המערכה הגרמנית לבלתי רלוונטית באמצעות יוזמות מקומיות שלהם. הם הפרו את הפקודות שניתנו להם והתקדמו במהירות מערבה לאחר שהבקיעו את החזית הצרפתית. רומל חצה את הנהר סמבר בלה-קאטו, כמאה קילומטרים מנקודת החציה שלו בדינאן. ואילו גודריאן הגיע למארל שעל הנהר איין, כשמונים קילומטרים מסדאן. הדיוויזיה של רומל התקדמה במהירות רבה כל כך, עד שיצאה מטווח קשר הרדיו, והפיקוד הבכיר התקשה ליצור קשר עם רומל. גודריאן עורר את זעמו של מפקדו הישיר, אוואלד פון קלייסט, עד שהאחרון הגיע אל מפקדתו בבוקר 17 במאי והודיע לו כי הוא מפוטר. מפקד קבוצת הארמיות, גרד פון רונדשטט, סירב לאשר את הפיטורין. לבסוף נמסר העניין להכרעת מפקד הארמייה ה-12, וילהלם ליסט, שהציע פשרה שהתקבלה על דעת שני הצדדים. גודריאן לא יורשה להמשיך להתקדם, אך אושר לו לבצע "סיור אלים" בכוח מוגבל. גודריאן פירש הנחיה זו באופן חופשי, ונע מערבה לבצע את "הסיור האלים" עם שתיים מתוך שלוש הדיוויזיות שלו.

תגובת בעלות הברית

לאחר הפריצה הראשונית מערבה, נמצאו דיוויזיות הפאנצר הגרמניות במצב פגיע. קווי האספקה שלהן היו מתוחים על פני מאות קילומטרים, עוצמתן פחתה בשל האבדות שספגו בקרבות והבלאי של כלי הרכב, ודיוויזיות הרגלים של קבוצת ארמיות A פיגרו מרחק רב מאחוריהן. ייתכן כי בשלב זה, התקפת נגד נחושה של כוחות ממוכנים חזקים של בעלות הברית הייתה יכולה לנתק את קווי האספקה שלהן, לכתרן ולהשמידן. גם אם התקפה כזאת לא הייתה מצליחה להשמיד את כוחות החלוץ הגרמניים, כמעט ודאי שהיא הייתה גורמת לפיקוד הגרמני (שכאמור, חשש מאוד מפני אפשרות כזו) להורות לדיוויזיות הפאנצר לעצור, ולהמתין להגעת כוחות הרגלים, ובכך מאפשרת לבעלות הברית פסק זמן כדי להתארגן מחדש.

אך הפיקוד העליון הצרפתי היה נתון בהלם מההבקעה המהירה של חזיתו באזור סדאן ומהתמוטטות הארמייה התשיעית, ורבים בתוכו לקו בהלך רוח תבוסתני. כבר בבוקר 15 במאי, יומיים בלבד לאחר צליחת המז על ידי הגרמנים, טלפן ראש הממשלה הצרפתי פול ריינו לראש ממשלת בריטניה וינסטון צ'רצ'יל, והודיע לו כי הצבא הצרפתי הובס במערכה. צ'רצ'יל ניסה לעודד את ריינו, והזכיר לו את הפעמים בהן נבלם הצבא הגרמני לאחר שפרץ את החזית הצרפתית במלחמת העולם הראשונה, אך ללא הועיל.

ב-16 במאי טס צ'רצ'יל לפריז לפגישה עם ההנהגה הצרפתית. הוא הבין את חומרת המצב כאשר ראה כי פקידי ממשלה צרפתיים מבעירים חומר ארכיוני ומכינים עצמם לפינוי הבירה. בפגישה עגומה עם הפיקוד הצרפתי שאל צ'רצ'יל את הרמטכ"ל, גמלאן - "Où est la masse de manoeuvre?" (היכן העתודה האסטרטגית?), ונענה - "Aucune" - "איננה". לאחר מכן תיאר זאת צ'רצ'יל בזיכרונותיו כאחד מרגעי ההלם הגדולים בחייו. כאשר שאל צ'רצ'יל את גמלאן היכן הוא מציע להנחית את התקפת הנגד כנגד טורי השריון הגרמני, הוא נענה במילים - "נחיתות מספרית, נחיתות בציוד, נחיתות בשיטה".

כזכור, ערב פרוץ המלחמה עמדה לרשות גנרל ז'ורז', מפקד הכוחות הצרפתיים בצפון צרפת, עתודה אסטרטגית חזקה, אך כמעט כולה בוזבזה בימים הראשונים ללחימה במשימות חסרות תועלת. הצלחת הפיקוד הגרמני להטעות לחלוטין את הצרפתים בנוגע לכוונותיו, גרמה לכך שדיוויזיות העתודה הצרפתיות נשלחו ברובן המכריע לתגבר את הארמייה הראשונה (במערב בלגיה) ולאחר מכן את הארמייה השנייה (ממזרח לסדאן), בעוד שהארמייה התשיעית, שנשאה בעיקר נטל המהלומה הגרמנית לא קיבלה אפילו דיוויזיית עתודה אחת לסיוע. השינויים התכופים במשימות שהוטלו על דיוויזיות העתודה, ובמיוחד על שלוש הדיוויזיות המשוריינות, כתוצאה מהבלבול של הפיקוד הצרפתי, הפחיתו עוד יותר את יעילותן. חלק מהיחידות הצרפתיות במערב בלגיה (מצפון לנקודת הפריצה הגרמנית) לא השתתפו בקרבות רציניים, אך התנועה המהירה אל קו נהר הדייל, ביחד עם המסע הארוך של הארמייה השביעית לברדה וחזרה, החלישו אותן במידה ניכרת. כך, למשל, הדיוויזיה הממוכנת הראשונה, שעמדותיה המקוריות היו ליד דנקרק, ביצעה מסע מואץ בן 220 קילומטרים צפון מזרח, עד לעיר ההולנדית הרטוחנסבוש, ב-32 שעות. כאשר גילתה כי ההולנדים כבר נסוגו מהאזור נסוגה הדיוויזיה דרומה לצפון מערב בלגיה, וכאשר תקפו אותה שם הכוחות הגרמנים, רק שלושה מתוך 80 טנקי הסומואה שלה, היו שמישים ללחימה.

אין להוציא מכלל אפשרות, שאילו הייתה מתקבלת החלטה על נסיגה מהירה של הכוחות הממוכנים הצרפתיים וחיל המשלוח הבריטי (שכל יחידותיו היו ממונעות) ממערב בלגיה דרומה, ניתן היה להציל אותם מכיתור, ולהשתמש בהם בהמשך המערכה. אולם החלטה זו הייתה בלתי אפשרית מבחינה פוליטית, שכן פירושה היה נטישת בלגיה, והפקרת מיטב דיוויזיות החי"ר הצרפתיות לגורלן. פריצת החזית הצרפתית בסדאן פתחה אפשרויות רבות בפני הגרמנים, ובשלב זה לא ניתן היה לחזות מראש את כוונותיהם. הפיקוד הצרפתי לא ידע אם הגרמנים מתכוונים לפנות צפונה ולתקוף את כוחות בעלות הברית במערב בלגיה מאגפם, להמשיך בתנועה מערבה לחוף האוקיינוס האטלנטי, לפנות דרומה לכיוון פריז, בירת צרפת, או לנוע מזרחה כדי לתקוף את קו מאז'ינו מעורפו. הוא השתמש בכל העתודות שעמדו לרשותו, וכן בכל הכוחות שיכול היה להוציא מביצורי קו מאז'ינו, כדי להגן על דרכי הגישה לפריז, על קו נהר סום.

התקפות הנגד של דה גול

הקולונל שארל דה גול היה אחד מאבות החשיבה הצבאית המודרנית בין שתי מלחמות העולם. במשך תקופה זו גזר על עצמו עיכוב בקידום הקריירה הצבאית משום שהתעקש להטיף למען יצירת עוצבות שריון עצמאיות, מהסוג אותו הפעילו עתה הגרמנים. ב-15 במאי נקרא דה גול לקבל פיקוד על כוח חדש מאולתר, הדיוויזיה המשוריינת הרביעית, שהוקמה בחופזה מיחידות שקובצו ממקומות שונים. הוטלה עליו המשימה לעמוד בראש הדיוויזיה, ולפעול באזור העיר ליון, כדי לאפשר התארגנות של כוחות העתודה האמורים לנסות ולבלום את הגרמנים אם יפנו דרומה לפריז.

עוד בטרם סיים כוחו להתארגן, תקף דה גול את הגרמנים ב-17 במאי בראש שלושה גדודי טנקים, באזור העיר מונקורנה, צומת דרכים חשוב בכיוון סן קנטן, ליון וריימס. לפי עדותו של דה גול, במהלך פעולה זו הצליחו כוחותיו להרוג כמה מאות חיילים גרמנים, ולקחת 130 מהם בשבי, במחיר של פחות ממאתיים איש. לאחר הצלחת התקפת הנגד הראשונה קיבל כוחו של דה גול תגבורות של טנקים וארטילריה. בשלב זה עמדו לרשותו 150 טנקים, שלושים מדגם שאר B1 החדיש, ארבעים מדגם סומואה, והיתר מדגם רנו R-35 המיושן.

דה גול יצא ב-19 במאי להתקפה נוספת בראש כוחותיו אל מעבר לנהר הסאר כדי לנתק את נתיב ההתקדמות של גודריאן לכיוון לה פאר, אך לאחר התקדמות מסוימת תחת תקיפות של מפציצי שטוקה קיבל דה גול פקודה להפסיק את המתקפה. על אף שהתעמולה הגוליסטית לאחר תום מלחמת העולם השנייה עשתה שימוש בהצלחות אלו כדי להאדיר את התפקיד שמילא דה גול במערכה על צרפת והציגה אותן כניצחונות היחידים שנחל הצבא הצרפתי במהלכה, חוקרים מודרניים מעריכים כי מדובר היה בפשיטות שריון חסרות השפעה ממשית על מהלך המערכה.

הפריצה אל הים

בעוד שבעלות הברית אינן פועלות לסכנן, או להימלט מהכיתור שהן עומדות ליצור, ניצלו דיוויזיות הפאנצר את 17 ו-18 במאי למנוחה והתארגנות. ב-18 במאי הצליח רומל לכבוש את העיר קמברה, שמגיניה נסו לאחר שנתקלו בכוח של רגלים המתוגבר בשני טנקים.

נראה כי הצרפתים לא היו מסוגלים להתמודד עם המתקפה, וכי גורלם נחרץ. ב-19 במאי נועץ ראש המטה הקיסרי הבריטי, הגנרל אדמונד איירונסייד עם לורד גורט, מפקד חיל המשלוח הבריטי, במטהו בלנס, ליד קאלה. גורט דיווח כי מפקד קבוצת הארמיות הצפונית, גסטון ביוט לא פקד עליו דבר מזה שמונה ימים. איירונסייד התעמת עם ביוט, ומצא כי הלה אינו מסוגל להחליט דבר.

איירונסייד תכנן להורות לגורט לתקוף לכיוון דרום מערב, לעבר העיר אמיין. גורט הסביר כי שבע מתוך תשע הדיוויזיות שלו עסוקות במגננה בקווים הקדמיים על הנהר סכלדה, והתקפה מסוג זה תצטרך להתבצע רק בכוח של שתי דיוויזיות. איירונסייד שב לבריטניה בלב כבד, והורה על נקיטת אמצעים מיידיים למניעת פלישה גרמנית מן הים.

באותו היום חש הפיקוד העליון הגרמני ביטחון עצמי רב. הם ראו כי לא נשקפת סכנה רבה מדרום, ואכן, האלדר השתעשע עם הרעיון של הפניית כובד המתקפה דרומה לכיבוש מיידי של פריז והוצאת צרפת מן הלחימה במכה אחת. כוחות בעלות הברית בצפון נסוגו אל קו הסכלדה, ואגפם הימני לא היה קיים למעשה. מצב זה דרש ניצול מיידי, והיערכות לכיתור מלוא הכוח הצרפתי והבריטי בבלגיה. במהלך היום שלאחר מכן המשיכו הארמיות הגרמניות בתנועה מערבה, הכו בדיוויזיות הבריטיות ה-18 וה-23, כבשו את אמיין והבטיחו ראש גשר מעבר לנהר הסום על יד העיר אבוויל, בבודדם את הבריטים, הצרפתים, ההולנדים והבלגים בצפון. באותו הערב יכלו היחידות הקדמיות של דיביזיית הפאנצר השנייה לראות את המקום בו נשפך הסום אל תעלת למאנש.

קורפוס האוויר השמיני, בפיקודו של וולפרם פון ריכטהופן הטיל את מלוא כובד משקלו לגיבוי "הריצה אל התעלה". מערכת קשר מתוחכמת ויעילה בין הטנקים הפורצים על הקרקע ובין השטוקות באוויר הביאה לקבלת מענה לרוב הדרישות לסיוע, ולמעשה הביאה לפריצת הדרך מערבה לכוחות המתקדמים. השטוקות שברו ניסיונות להתקפת נגד, הרסו יעדים מבוצרים, וניתקו את קווי האספקה של הצרפתים אל עבר החזית.

תוכנית וייגאן וכשלונה

המסדרון הגרמני אל הים, 20 במאי 1940

ראש הממשלה הצרפתי לא ראה בעין יפה את האסטרטגיה הפסיבית של גמלאן וניסה לפטר אותו פעמיים באפריל ושוב ממש בערב המתקפה על צרפת אך בכל פעם נהדף כשמקורביו הפוליטיים של הגנרל התייצבו לצידו. ב-19 במאי הצליח רנו להדיח את גמלאן מן הפיקוד על הצבא הצרפתי, והחליף אותו בגנרל מקסים וייגאן, שניסה מיד ליצור תוכנית לעצירת הגרמנים. הרעיון היה התקפה משולבת מהדרום ומהצפון. על המפה הדבר נראה פשוט. הפאנצרים הדוהרים של אוואלד פון קלייסט יצרו מסדרון שרוחבו 40 קילומטרים בלבד. לכאורה נראה שיש לוויגאן את הכוחות המתאימים להתקפה משולבת שתאגף את המסדרון ותכתר אותו. בצפון עמדו לרשות וייגאן שלוש דיוויזיות משוריינות צרפתיות וכוח המשלוח הבריטי, ובדרום עמדה לרשותו הדיוויזיה המשוריינת של דה גול. יחידות אלו היו בעלות כוח של כ-1,200 טנקים, והפאנצרים היו שוב במצב רגיש, כאשר עם ההתקדמות המהירה רבו התקלות המכניות. אך נתונים אלו היו רק על פני השטח. הכמות האמיתית של השריון שעמדה לרשות המתקפה הייתה אך קומץ טנקים, הן בדרום והן בצפון.

המעשה הראשון שאותו עשה וייגאן כמפקד עליון היה ביטולה של "הנחיה מס' 12" שהוציא גמלאן, שהייתה למעשה פקודת מבצע למתקפת נגד שמטרתה לנתק את עורפם של טורי השריון הגרמנים השועטים מערבה אל הים. במשך יומיים למד את המצב, בעוד שצבאותיו נסוגים בקצב של עשרות קילומטרים ליום, ומתקפת הנגד אותה תכנן גמלאן, אם הייתה ריאלית מלכתחילה, מאבדת את הסיכוי המועט שהיה לה. ב-21 במאי טס וייגאן לאיפר כדי לנסות ולשכנע את הבלגים ואת מפקדי חיל המשלוח הבריטי לבצע את תוכניתו.

לורד גורט, שעמד תחת לחץ כבד, בראש חיל המשלוח הבריטי, לא יכול להמתין עוד עד שוייגאן יסיים לתאם את תוכניותיו. עוד באותו היום, הורה לגנרל הרולד פרנקלין להתקיף באראס את הריכוז הגרמני הגדול שם, ולנסות ולקטום את ראש הטור הגרמני המתקדם. הקרב באראס התחיל כהצלחה מסוימת, והוכיח את עליונות טנקי ה"מתילדה" על דגמים מסוימים של הפאנצר. למחרת תקפו הגרמנים את כוחותיו של גורט, ואלו שבו לעמדותיהם המקוריות. המחיר של גורט בטנקים היה כבד, 55 מתוך 83. כעשרים טנקים גרמנים נפגעו. על אף שגורט טען כי "הגן על אראס", וכי "גרם לאויב עיכוב רב חשיבות", הרי שהמתקפה לא השיגה כל יעד. לא את יעדיה הטקטיים, שכן הכוחות לא הגיעו אף ליעדים שסומנו להם ביום הראשון, ולא את היעד האסטרטגי, שכן העיכוב בתנועת הגרמנים לא היה המטרה, אלא פריצת המסדרון והחבירה לכוחות הצרפתים בדרום. לאחר המתקפה הפכו יחסיו של גורט עם הפיקוד הצרפתי, שהיו בעייתיים מלכתחילה, לנתק מוחלט.

ב-22 במאי החלה התקפה צרפתית מכיוון קמברה, בכוח של דיוויזיית רגלים, מחוזק במעט טנקים וסיוע ארטילרי, אך אלו נתקלו ביחידות הרגלים הגרמניות, שהספיקו כבר לצמצם את הפער בינן ובין הטנקים, ואלו עצרו אותם כעבור 12 שעות.

במהלך הימים הבאים באו התקפות נוספות, אך אלו נעצרו כולן. ב-24 במאי התקיפה דיוויזיית הרגלים ה-7 את אמיין וכשלה. ב-27 במאי התקיפה הדיוויזיה המשוריינת הראשונה הבריטית, שהגיעה טרייה לשדה הקרב, מנורמנדי, את אבוויל אך הובסה. התקפה נוספת, ומוצלחת יותר, ביצע דה גול על אבוויל ב-28 במאי, שהצליחה לצמצם את ראש הגשר הגרמני הנוכח בעיר, לכבוש בחזרה שטח של 14 קילומטר, ולקחת שבויים ושלל. אך בשלב זה גם הצלחה מוחלטת במתקפה זו לא הייתה יכולה להביא לישועת הצבא הלכוד בצפון.

השינוי הפרסונלי בצבא הצרפתי הביא לכך שלא ניתן היה לתאם מתקפה גדולה ומסודרת על פי חזונו של וייגאן. פרט להחלפתו של גמלאן בוייגאן, איבד הצבא שניים מראשיו. אנרי ז'ירו נפל בשבי ב-18 במאי ותאונת דרכים קיפדה את חייו של גסטון ביוט ב-19 במאי. אירועים אלו, והיחסים המדרדרים עם גורט, הביאו לכך שהתיאום הפך לבלתי אפשרי. ההיסטוריון תיאודור דרייפר כותב כי במקום המתקפה המשולבת שאמורה הייתה לפרוץ על פי תוכנית וייגאן ב-23 במאי פתח וייגאן במתקפת טלגרמות שנועדה להתלונן על התנהגותו של גורט. וייגאן עצמו החל בפעילות פוליטית שנועדה להביא ל"כניעה" ול"שלום נפרד". ב-28 במאי הודיע לאופולד מלך בלגיה על כניעתו לגרמנים, וזאת מבלי לתאם זאת עם הבריטים או הצרפתים. הדבר רק הביא להחלשת הכוח הלוחם המכותר, ולחשש כי בקרוב ילכו הצרפתים אחר דוגמת לאופולד. גורט, הלכוד בין הארמיות הגרמניות ובין הים, יכול היה עתה רק להחליט על תוכנית עצמאית.

דנקרק

ערך מורחב – מבצע דינמו

פאנצר סימן 1 גרמני וסביבו חיילים בריטים פצועים, בקאלה, מאי 1940

בשעות המוקדמות של 23 במאי הורה גורט על נסיגת הבריטים מאראס. אמונו בכך שתוכנית וייגאן אכן תתבצע אבד, והצעת וייגאן להחזיק כיס בחופי פלנדריה נראתה לו מרשם לאסון. הנמלים שנדרשו כדי להחזיק כיס מסוג זה כבר היו מאוימים על ידי הוורמאכט. ב-25 במאי נכנע חיל המצב הבריטי בבולון, אך כ-4,300 חיילים הספיקו להתפנות בדרך הים. ב-24 במאי התקיפה דיוויזיית הפאנצר ה-10 את קאלה. המצור על קאלה אל מול כוחות בריטים שהונחתו בה בחופזה 24 שעות לפני ההתקפה נמשך כארבעה ימים עד לכניעת העיר. עם אובדן קאלה ובולון אבד למעשה הסיכוי להחזיק בכיס על חופי פלנדריה, וההזדמנות להתפנות בדרך הים אל בריטניה נראתה כעניין העומד לחמוק במהירות.

עוד במהלך 25 במאי התכוונה דיוויזיית הפאנצר הראשונה להתקיף את דנקרק, אך היטלר הורה לה לעצור. כפי הנראה מאחורי פקודת העצירה עמד רונדשטט, שחשש לגורל השריון שלו לאחר ימי לחימה רצופים, ורצה לשמור אותו במצב תקין לפעולה כנגד הצרפתים דרומית לסום. רונדשטט סמך על הלחץ של קבוצת הארמיות B מצפון והלופטוואפה שיצליחו להשמיד את הבריטים הנצורים בכיס. היטלר הסכים עמו, אל מול התנגדות אנשי ה-OKH, האלדר ובראוכיטש, אם כי לימים יטען רונדשטט כי היטלר הוא האחראי היחיד לפקודת העצירה. פקודה זו הייתה לאחת הפקודות השנויות במחלוקת במלחמה כולה.

עצירת השריון הגרמני העניקה לגורט את מרווח הנשימה שהיה צריך. בבוקר 26 במאי ניתן האות לפתיחת מבצע דינמו, פינוי כוחות בעלות הברית מהכיס הצפוני בבלגיה. כ-198,000 חיילים בריטים פונו, וכ-140,000 צרפתים.

פינוי הבריטים מחופי דנקרק

במהלך הפינוי בדנקרק ביצע הלופטוואפה 1,882 גיחות הפצצה ו-1,997 גיחות קרב. אבדות הבריטים באוויר במבצע זה היו 6% מכלל אבדותיהם במערכה, לרבות 60 מטוסי קרב יקרי המציאות. אך הלופטוואפה כשל בניסיונו למנוע את הפינוי. עם זאת לצי הבריטי נגרמו אבדות קשות. הפינוי נערך בכל כלי שיט, אזרחי או צבאי, שיכול היה להגיע לזירה. מאות כלי שיט קטנים טובעו.

עם השלמת הפינוי מדנקרק, ב-4 ביוני, תם השלב הראשון במערכה על צרפת. בלגיה, הולנד ולוקסמבורג, כמו גם צפון צרפת, היו בידי הגרמנים, כאשר מיטב הצבא הצרפתי הושמד על אדמת בלגיה, ועיקר הכוח הבריטי שב לבריטניה.

"מאורע אדום" - כיבוש צרפת

מאורע אדום - ההתקדמות הגרמנית בין 4 ביוני ו-12 ביוני 1940

קו וייגאן

עם תחילת יוני 1940, עמד הפיקוד הראשי הצרפתי בפני מצב נואש. החילות הטובים והמודרניים ביותר אבדו בכיתור בצפון. עמם אבד מיטב הציוד הממוכן. החזית השתרעה על פני מאות קילומטרים, מסדאן ועד התעלה, וכוח האדם היה מוגבל. בעל הברית העיקרי, בריטניה, פינה את עיקר כוחו בדרך הים (על אף שהדיוויזיה ה-51 (היילנד) נותרה על אדמת צרפת), ובעלי הברית המשניים, בלגיה והולנד, נכנעו. לרשות וייגאן עמד כוח בן 64 דיוויזיות צרפתיות, ודיוויזיה אחת בריטית. לא הייתה לו כל עתודה ליצירת הגנה לעומק. אם ייפרץ קו ההגנה, לא תהיה כל אפשרות לסתום את הפרצה.

הפתרון של וייגאן היה יצירת "קו וייגאן" דרומית לנהר הסום. וייגאן חזה בדמיונו שרשרת של "קיפודים", ערוכים כמשבצות השחורות בלוח שחמט, שיוכלו לעמוד בנפרד אל מול הסתערות של טנקים ומטוסים, לספוג את המתקפה, ולצאת למתקפה שכנגד. לחייליו קרא "להילחם עד המוות". בפקודת יום שפרסם לחייליו ב-26 במאי קרא "הקרב שבו תלוי גורל מדינתנו ייערך ללא כל מחשבה על נסיגה מהעמדות בהן אנו מחזיקים עתה".

אך היו אלו דיבורים מהשפה ולחוץ. וייגאן עצמו לא האמין כי בכוח צבאו לעצור את המתקפה הגרמנית, וכאשר שלח פקודות אלו לחייליו, פעל במקביל מאחורי הקלעים לכניעה חד צדדית של הצרפתים. לדה גול אמר כי גורל ההגנה תלוי בשאלה אם ישובו החיילים הצרפתים שפונו דרך דנקרק, ואם הבריטים יחדשו את מעורבותם על הקרקע ובאוויר במשלוח כוחות חדשים. אם תנאים אלו לא יתקיימו, סבר וייגאן, אין סיכוי כי ניתן יהיה לעצור את הגרמנים. לדעות תבוסתניות אלו נמצאו תומכים נוספים שראו הכרח בכניעה מיידית. אל מול ה"תקיפים" בממשלה, ראש הממשלה פול ריינו, ואישים כז'ורז' מנדל, עמדה קבוצה שהביעה עמדות תבוסתניות. אישים פוליטיים כפייר לאוואל, הנשיא אלבר לברן ווייגאן עצמו, תלו את יהבם במרשל אנרי פיליפ פטן, כמי שיוכל להשתלט על המצב, ולהביא לכניעה. לא הייתה זו אווירה שאיפשרה ביצועה של תוכנית מגננה נואשת.

הוורמאכט פונה דרומה

אל מול הצבא הצרפתי המתמוטט, העמידה גרמניה כוח גדול מזה שעמד לרשותה בתחילת המערכה. אל מול קו וייגאן נאספו 143 דיוויזיות. היטלר חש בטוח מספיק בבריתו עם סטלין כדי להעביר שבע דיוויזיות מגבולה המזרחי של האימפריה הנאצית. גם פלישה זו כללה חציית נהר כאלמנט המכריע. היה זה נהר הסום. אלא שבמהלך הדהירה למערב, ביסס הוורמאכט ראשי גשר בצידו הדרומי של הסום באבוויל, אמיין ופרון. התוכנית הכללית הייתה כי קבוצת הארמיות B של בוק תפעל במערב, ותפרוץ את הדרך בכיוון רואן ואילו קבוצת הארמיות A תפעל במזרח, ותפרוץ את הדרך בכיוון ריימס, ומשם דרומה אל נהר המארן ונהר האוב. פריז מסביבה התבצרה הארמייה השביעית הצרפתית, הייתה בתווך בין שתי קבוצות הארמיות.

הלחימה החלה ב-5 ביוני, מיד עם סיום פינוי דנקרק. באופן כללי הייתה ההתקדמות בכל נקודות הפריצה זהה כמעט. הצרפתים החזיקו מעמד ביום הראשון, נסוגו מעט ביום השני, ונשברו ביום השלישי. ב-8 ביוני לא נותר דבר מקו וייגאן. הצבא הנסוג נאסף בכיוון פריז, שהייתה עתה תחת איום ישיר. ב-10 ביוני עזבה ממשלת צרפת את פריז, וקבעה את מושבה בבורדו, כשהיא מכריזה כי פריז היא עיר פרזות. צ'רצ'יל שב לצרפת ב-11 ביוני ונפגש עם מועצת המלחמה הצרפתית בבריאר. הצרפתים דרשו מצ'רצ'יל כי יספק לצורכי המלחמה את כל טייסות הקרב העומדות לרשות בריטניה, אך הוא סירב, שכן 25 הטייסות שנותרו היו דרושות לצורכי הקרב על בריטניה שקווי המתאר שלו החלו להתגבש עוד בשלב זה. דה-גול, שמונה לסגן שר ההגנה, הבין כבר בשלב זה כי עתידה של המלחמה הוא התנגדות במושבות צרפת באסיה ובאפריקה. על רקע זה הבטיח האדמירל ז'אן פרנסואה דרלאן, מפקד הצי הצרפתי, כי הצי לא ייפול לידי הגרמנים. ב-14 ביוני נפלה פריז לידי הוורמאכט. הכוחות הגרמנים המשיכו בהסתערותם, כמעט ללא התנגדות, ועד 25 ביוני כבשו את כל רצועת החוף הצרפתית, וחלקים ניכרים ממרכז צרפת.

שאריות כוח המשלוח הבריטי שעוד נותרו על אדמת צרפת ניסו להתפנות במבצע נוסח דנקרק. הדיוויזיה ה-51 בפיקוד הגנרל ויקטור פורצ'ן, הגיעה לנמל בסן ואלרי אן קו, אך גילתה כי זה נמצא בשליטה גרמנית, ונכנעה. עם זאת, 215,000 חיילים נוספים פונו בין 14 ביוני ו-25 ביוני במבצע אריאל, מנמלי שרבור וסן-מלו וכן מסנט-נזר (saint-Nazaire), ברסט ונאנט. בעת הפינוי מסנט-נזר נהרגו כ-4,000 חיילים בריטים באסון הלנקסטריה.

איטליה מכריזה מלחמה

ב-10 ביוני הכריז גם מוסוליני מלחמה על צרפת ובריטניה. הדוצ'ה חיכה עד הרגע האחרון, בו נמלטה כבר הממשלה הצרפתית לבורדו, ופריז הייתה לעיר פרזות, כדי לנסות ולקבל נתח מעוגת הכיבוש, ולקבל מעמד בשולחן המשא ומתן שלאחר המלחמה. מטרה נוספת הייתה האפשרות להרחיב את גבולן של מושבות איטליה בצפון אפריקה, על חשבון המושבות הצרפתיות והבריטיות.

איטליה לא הייתה מוכנה למלחמה, והצבא האיטלקי כמעט ולא התקדם במהלך הימים הספורים של הלחימה. מוסוליני היה מודע למגבלות צבאו, אך חשב כי יצליח להכות בצרפתים לאחר שאלו הוכו על ידי גרמניה. איטליה הצליחה לגייס למערכה 32 דיוויזיות על הגבול הצרפתי, אך הדיוויזיות האיטלקיות היו נחותות לעומת אלו הצרפתיות. הארטילריה שלהם הייתה מיושנת, וחסר להן ציוד רב. אל מול הכוח האיטלקי עמדו שש דיוויזיות, ואלו חששו, במקביל, גם מהתקפת הגרמנים ששעטו דרומה ומזרחה דרך עמק הרון.

לאחר הכרזת המלחמה לא ביצעו הצרפתים כל פעולה כנגד האיטלקים. פול ריינו דחק בצי הצרפתי לבצע מתקפה כנגד נמל ג'נובה, כבר ב-11 ביוני אך האדמירל דרלאן טרפד את הפעולה, מן הסתם בשל מחשבה על עתידו לאחר כניעתה של צרפת. בהמשך הופגזה ג'נובה על ידי כוח ימי צרפתי קטן, ב-14 ביוני, אך דרלאן מנע כל פעולה נוספת כנגד האיטלקים. ניסיונו של ה-RAF לתקוף משדה התעופה במרסיי מטרות במילאנו וטורינו נמנע בכוח על ידי דרלאן, שהציב משאיות על מסלולי ההמראה.

ב-21 ביוני חצו חיילי הצבא האיטלקי את הגבול הצרפתי בשלושה מקומות, דרך הרי האלפים ובאזור חוף הים התיכון לעבר ניס. בתחילה הצליחו להתקדם באופן מוגבל, שכן קווי ההגנה הצרפתים היו מוחלשים, וזאת כי הפיקוד הצרפתי שלח רבים מהחיילים לחזית הסום וכמה מיחידות לוחמת ההרים הצרפתית נשלחו זה מכבר לנורווגיה. עם זאת כאשר הגיעו האיטלקים לאזור קו הביצורים הצרפתי באלפים בקצהו הדרומי של קו מאז'ינו, הם נעצרו. המתקפה באזור מעבר סן ברנארד הקטן נעצרה בשל סופת שלגים. הכוחות המתקיפים באזור הריביירה הצרפתית נעצרו אחרי כשבעה קילומטרים באזור העיירה מנטון. באזור קוט ד'אזור נעצרה ההתקפה האיטלקית על ידי מש"ק ועמו שבעה חיילים. האיטלקים ספגו 1,247 הרוגים, 2,631 פצועים, ועוד 2,151 חיילים שאושפזו עקב כוויות קור.

כניעה

חיילים גרמנים בצלו של מגדל אייפל

לאחר ההתמוטטות הצבאית גברה ידם של התבוסתנים בממשלה הצרפתית. ראש הממשלה פול ריינו נאלץ להתפטר ב-16 ביוני, והוחלף על ידי המרשל אנרי פיליפ פטן, שנשא נאום רדיו לאומה הצרפתית בו הצהיר על כוונתו לבקש שביתת נשק מגרמניה. כאשר היטלר קיבל את הידיעה כי בכוונת הצרפתים לשאת ולתת על שביתת נשק, בחר ביער קומפיין, סמוך לקומפיין, צפונית-מזרחית לפריז כמקום לדיונים, שכן זה היה המקום בו נחתמה שביתת הנשק שסיימה את מלחמת העולם הראשונה בשנת 1918. ב-22 ביוני נחתם הסכם שביתת הנשק באותו קרון רכבת עצמו בו נחתמה שביתת הנשק במלחמת העולם הראשונה. המשלחת הצרפתית, בראשותו של שארל הונציגר לא הצליחה לנהל כל משא ומתן. הוצגו בפניהם תנאי הכניעה, והם נדרשו לחתום עליהם. לאחר שקיבלו לכך את אישורו של פטן, נחתמה הכניעה. ב-25 ביוני נכנסה שביתת הנשק לתוקף, ותמו מעשי האיבה.

תוצאות המלחמה

צרפת חולקה לאזור כיבוש גרמני בצפון ובמערב, ומדינה עצמאית לכאורה בדרום, שכונתה צרפת של וישי בשל כך שממשלתה ישבה בעיר הנופש וישי. המדינה הצרפתית החדשה, בראשות אנרי פיליפ פטן, קיימה משטר של שיתוף פעולה עם הנאצים, וקיימה מדיניות פאסיבית וכנועה, לרבות שיתוף פעולה בהשמדת יהודיה. ממשלה זו שלטה גם במושבות צרפת שמעבר לים, שהיו משאב רב ערך במלחמה, שעתידה הייתה לתפוס היקף גלובלי. שארל דה גול, סגן שר ההגנה הצרפתי, שעד הרגע האחרון עשה מאמצים להביא להמשך ההתנגדות במושבות צרפת ולמנוע את הכניעה, שהה בלונדון בעת הכניעה. ב-18 ביוני נשא נאום נרגש ברשת ה-BBC בו סירב להכיר בממשלת וישי כממשלה לגיטימית, והודיע על הקמת צבא צרפת החופשית שימשיך את המאבק. הוא סחף אחריו את החיילים הצרפתים שפונו לבריטניה, וחלק ממושבות צרפת באפריקה המשוונית וגויאנה הצרפתית.

מבחינה פוליטית עמד היטלר בשיא כוחו. הוא היה לאדונה של אירופה היבשתית, מהים הבלטי ועד למפרץ ביסקאיה. הפופולריות שלו מבית הייתה בשיאה. בקרב העם הגרמני היה קונצנזוס חסר תקדים סביב הנהגתו, והביקורת כלפיו נעלמה. בדומה לכך היו אירופים רבים מחוץ לגרמניה שהיו מוכנים לראות שליטה גרמנית ביבשת, או הגמוניה גרמנית, מידה של נכונות לקבלת מרות, ולאחדות אירופית. גורמים שונים בפרלמנט הבריטי ובממשלת בריטניה ראו בהשגת הסדר סביר עם היטלר משום אפשרות ריאלית, שבה תשמור בריטניה על האימפריה שלה, וקיימו דיונים וגישושים סביב עניין זה. התחושה הגרמנית הפנימית כי עתה תבוא תקופה של 'שלום מזהיר' הייתה יכולה להיפגש עם הלך רוח דומה בין אם במדינות הכבושות או הגרורות, בין אם בבריטניה עצמה.

"זו אשמת האנגלים" - פלקט פרו נאצי בצרפת שלאחר הכניעה

אך היטלר לא יכול היה לפעול לפי קו מחשבה זה. האויב האמיתי אותו ראה בחזונו היה ברית המועצות. כישלונו של הוורמאכט למנוע את פינוי חיל המשלוח הבריטי חייב מערכה נוספת כנגד בריטניה, בטרם יפנה כלפי ברית המועצות. המלחמה, לא רק שלא הגיעה לסיומה, אלא הלכה והסתבכה, התארכה והוסיפה חזיתות. היטלר לא השכיל למנף את הניצחון הפוליטי להסדר מדיני מאריך ימים. ויתרה מכך, הניצחון הקל והמהיר בצרפת העניק להיטלר ולגנרלים שלו תחושה של עליונות וחוסר יכולת להיכשל. ההנחה הייתה שהשמדת הארמיות הצרפתיות במבצע כיתור מהיר יכולה לחזור על עצמה גם במרחבי ברית המועצות. הנחה זו לא לקחה בחשבון את ההבדל העצום בעומק ובמספר הלוחמים בין צרפת ובין ברית המועצות.

אבדות

גרמנים

לגרמנים היו 27,074 הרוגים ו-111,034 פצועים, וכן 18,384 נעדרים. מספר האבדות הכולל של הוורמאכט הגיע ל-156,000 חיילים.

בעלות הברית

• לצרפת היו כ-90,000 הרוגים וכ-200,000 פצועים. כמיליון ושמונה מאות אלף חיילים נפלו בשבי. חלקם שוחררו בהסכמים שונים עם ממשלת וישי, ורובם עברו את המלחמה כעובדי כפייה.
• בריטניה - איבדה 68,111 חיילים שנהרגו, נפצעו או נשבו.
• בלגיה - איבדה 23,350 חיילים שנהרגו או נפצעו.
• הולנד - איבדה 9,779 חיילים שנהרגו או נפצעו.
• פולין - איבדה 6,092 חיילים שנהרגו, נפצעו או נשבו.
• צ'כוסלובקיה איבדה 1,615 חיילים, מתוכם כ-400 הרוגים.
• לוקסמבורג - 7 פצועים, 75 שבויים.

לקריאה נוספת

• אליסטר הורן, כך נפלה צרפת, מערכות, 1971, מסת"ב 9650503137
• ויליאם ל. שיירר, עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי, שוקן, 1976
• יואכים פסט, היטלר, דיוקנו של לא איש, כתר, 1986
• בריגדיר פיטר יאנג, מלחמת העולם: 1939 - 1945, מערכות, 1975
• לן דייטון, מלחמת בזק, מערכות, 1986, מסת"ב 9650502955
• ג'ון פרדריק צ'ארלס פולר, מלחמת העולם השנייה, מערכות, 1987, מסת"ב 9650503536
• שארל דה גול, מאבק לחירות, עם הספר, 1958
• וינסטון צ'רצ'יל, מלחמת העולם השניה, עם הספר, 1957
• מייקל ברליי, הרייך השלישי, היסטוריה חדשה, זמורה ביתן ויבנה, 2007
• יו סבאג מונטיפיורי, דנקרק - לחימה עד האיש האחרון, הוצאת דביר, 2010
• דומיניק לפייר ולארי קולינס, האם פריז בוערת?, הוצאת ידיעות אחרונות, 2011
• וילי קורסרי, תרגום: שמואל שניצר, משלנו, הוצאת המתמיד, 1975
• כריסטין האנה, הזמיר, מודן, 2016
• כריסטין הרמל, הדירה ברחוב אמלי, מודן, 2019

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא המערכה על צרפת ועל ארצות השפלה בוויקישיתוף

• המערכה על צרפת ועל ארצות השפלה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• ישראל בר, ‏טכסיסי הרכב המשוריין בצבא הגרמני ובצבא הצרפתי, מערכות גיליונות 2–3, יולי 1940
• סירל פולס, ‏השיטות הגרמניות בהתקפה, מערכות גיליונות 2–3, יולי 1940
• סירל פולס, ‏צבאה של צרפת, מערכות גיליונות 2–3, יולי 1940
• במערכה: לקח הימים האלה, מערכות גיליונות 2–3, יולי 1940
• סירל פולס, ‏לקח משדה-המערכה הצרפתי, מערכות 7, מאי 1941
• יובל מלחי, כיבוש מערב אירופה, בפודקאסט "מלחמת העולם השנייה", באתר הטלוויזיה החינוכית

הערות שוליים

ערך מומלץ