סראפיס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
סרפיס
Serapis Pio-Clementino Inv689 n2.jpg
פסל ראש עשוי שיש של Serapis לבוש במודוס
שם בהירוגליפים
stirA40HHppE1
Σέραπις
מרכז כת ראשי סרפאום של אלכסנדריה

כנוי לאלוהות יוונית-מצרית. השם סראפיס בצורתו המוקדמת יותר, הדמוטית (Sarapis) נובע מהמקור: "wsjr - ḥp " אפיס - אוסיריס. ביוונית קוינה, בצורה מאוחרת יותר כונה בשם סרפיס (Serapis), או סורפיס (Sorapis )[1]

פולחן סרפיס קודם במהלך המאה השלישית לפני הספירה בהוראת פרעה היווני תלמי הראשון סוטר מממלכת תלמי[2] במצרים, כאמצעי לאחד את היוונים והמצרים בממלכתו. הוא הופץ כמדיניות מכוונת על ידי המלכים התלמיים. סרפיס המשיך לעלות בפופולריות לאורך שנותיה של האימפריה הרומית, ולעיתים קרובות החליף את אוסיריס כבן זוגה של איסיס במקדשים מחוץ למצרים.

מקדש או מתחם דתי כלשהו שהוקדש לסרפיס נקרא סרפאום.

סרפיס הוצג כיווני במראהו אך עם מאפיינים מצריים, בשילוב איקונוגרפיה מהרבה כתות אחרות, המסמלים גם שפע וגם תחיית המתים. סרפיס היה אלוהות סינקרטיסטית שנגזרה מהפולחן של אוסיריס ואפיס המצריים,[3] והוא ניחן בתכונות מאלוהויות אחרות, כגון כוחות כטוניים הקשורים להאדס ודמטר היוונים, ותכונה של נדיבות הקשורה לדיוניסוס.

גם אם ייתכן שתלמי הראשון יצר את הפולחן הרשמי של סרפיס ותמך בו כפטרון של השושלת התלמאית ושל אלכסנדריה, יש עדויות לכך שפולחן סרפיס היה קיים לפני עליית תלמי לשלטון באלכסנדריה: מקדש סרפיס במצרים מוזכר בשנת 323 לפני הספירה הן אצל פלוטארכוס (חיי אלכסנדר, 76) והן אצל אריאנוס (אנאבסיס, VII, 26, 2). הקביעה הרווחת כי תלמי "ברא" את האלוהות נגזרת ממקורות המתארים אותו מקים פסל של סרפיס באלכסנדריה: פסל זה העשיר את תפיסת סרפיס, על ידי הצגתו בסגנון מצרי ויווני כאחד.[4]

בשנת 389, המון נוצרי בראשות האפיפיור תיאופילוס מאלכסנדריה הרס את הסרפאום של אלכסנדריה, אך הכת שרדה עד שדוכאו כל צורות הדת הפגאנית תחת תאודוסיוס הראשון בשנת 391.

שם ומקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

תליון זה הנושא את דמותו של סראפיס היה נלבש על ידי חבר בחברה המצרית המובחרת. מוזיאון וולטרס לאמנות, בולטימור.

שמה של האלוהות נגזר מהפולחן הסינקרטי של אוסיריס והשור אפיס כאל יחיד תחת השם המצרי "wsjr - ḥp". שם זה נכתב מאוחר יותר בקופטית בתור Userhapi. "סראפיס" ("Sarapis") הייתה הצורה הנפוצה ביותר ביוונית העתיקה עד לתקופת הרומאים, אז הפך "סרפיס" ("Serapis") לנפוץ.[5]

הסראפאום הנודע ביותר היה באלכסנדריה.[6] תחת תלמי הראשון סוטר, נעשו מאמצים לשלב את הדת המצרית עם זו של השליטים ההלניים. מדיניותו של תלמי הייתה למצוא אלוהות שאמורה לזכות ביראת כבוד של שתי הקבוצות כאחת, בניגוד לקללות של הכוהנים המצריים נגד האלים של השליטים הזרים הקודמים האחרים (למשל כנגד סט, שזכה לשבחים על ידי ההיסקוס). אלכסנדר מוקדון בימיו, ניסה להשתמש באל אמון למטרה דומה, אך אמון היה בעל השפעה גדולה יותר במצרים העליונה, ולא פופולרי באותה מידה במצרים התחתונה, שם הייתה ליוונים השפעה חזקה יותר.

ליוונים היה מעט כבוד לדמויות בעלות ראש של בעלי חיים, ולכן פסל אנתרופומורפי בסגנון יווני נבחר בתור האליל, והוכרז כמקביל לאפיס, הפופולרי ביותר.[7] הוא נקרא Userhapi (כלומר "אוזיריס-אפיס"), שהפך ל - סראפיס היווני, עליו נאמר שהוא אוזיריס במלואו, ולא רק ה-ka שלו (כוח החיים).

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לוח ברונזה כתוב לסראפיס (המאה השנייה)

האזכור המוקדם ביותר של סראפיס מתרחש בסצנת המוות לגביה אין הסכמה של אלכסנדר (323 לפנה"ס).[8] לפי המסופר ביומנים אצל אריאנוס, לסראפיס יש מקדש בבבל, והוא בעל חשיבות כה רבה עד כי רק הוא לבדו נקרא להתייעצות לגבי המלך הגוסס. נוכחותו של סראפיס בבבל יכולה לשנות באופן קיצוני את התפיסות המיתולוגיות של עידן זה. אולם אולי התכוונו היומנים לאל הבבלי הבלתי קשור Ea (Enki ) שכונה Šar Apsi, כלומר "מלך האפסו" או "העומק המימי". בחירתו של אוזיריס-אפיס כאל התלמאי הראשי ייתכן שקשורה למעורבותו במותו של אלכסנדר, שהייתה בעלת משמעות לנפש היוונית.

לפי פלוטארכוס, תלמי גנב את פסל הפולחן מסינופה שבאסיה הקטנה, לאחר שקיבל הוראה בחלום על ידי "האל הלא ידוע" להביא את הפסל לאלכסנדריה, שם הפסל הוכרז כסראפיס על ידי שני מומחים דתיים. אחד המומחים היה בן ה - אולמופידאה (אנ'), המשפחה העתיקה שמחבריה נבחר היירופנט (אנ') של המסתורין האלאוסיניים (אלה היו אוסף של טקסים שערכו כתות אגרריות לכבוד דמטר ופרספונה[9]) עוד לפני תקופת ההיסטוריה. המומחה השני היה הכומר המצרי המלומד מנתון, שדבריו זכו להקשבה הן אצל המצרים והן אצל המצרים-יוונים.

עם זאת, ייתכן שפלוטארכוס טועה, מכיוון שכמה אגיפטולוגים טוענים שסינופה בסיפור הוא למעשה הגבעה של סינופיון, שם שניתן כבר לאתר של הסרפאום הקיים בממפיס. כמו כן, על פי טקיטוס, סראפיס (כלומר, אפיס שזוהה במפורש כאוסיריס במלואו) היה האל של הכפר ראקוטיס לפני שהתרחב לבירה הגדולה - אלכסנדריה.

איש דת גבוה בכת סראפיס, מוזיאון אלטס, ברלין

הפסל תיאר דמות הדומה להאדס או פלוטו, מלכי השאול במיתולוגיה היוונית והרומית, על ראשו הוא מוכתר עם המודיוס, (סל או מד תבואה), שהיה סמל יווני מקובל לארץ המתים. בידו החזיק שרביט, המציין את שלטונו, כאשר קרברוס, שומר הסף של השאול, נח לרגליו. לפסל היה גם מה שנראה כנחש בבסיסו, דבר ההולם את סמל השלטון המצרי, האוראוס.

סרפיס, אשתו איסיס, ובנם הורוס (בדמות הרפוקרטס), זכו למקום של כבוד בעולם היווני. ב"תיאור יוון" מהמאה ה-2 לספירה, פאוסניאס מציין שני סרפאומים: האחד על מורדות אקרוקורינתוס, מעל העיר הרומית המחודשת קורינתוס והאחר בקופיאה בבואוטיה.[10]

סראפיס היה בין האלוהויות הבינלאומיות שפולחנן התקבל והופץ ברחבי האימפריה הרומית, כאשר אנוביס מזוהה לפעמים עם קרברוס. ברומא סגדו לסראפיס במקדש בשם איסאום קאמפנסה (Iseum Campense), המקדש של איסיס שנבנה במהלך הטריאומווירט השני בקמפוס מרטיוס. הפולחנים הרומיים של איסיס וסראפיס זכו לפופולריות בסוף המאה ה-1 כאשר אספסיאנוס חווה אירועים שהוא ייחס לנציגותם המופלאה בזמן שהותו באלכסנדריה, לפני שחזר לרומא כקיסר בשנת 70. מהשושלת הפלאבית ואילך, סרפיס היה אחד האלים שהופיעו לעיתים על מטבעות אימפריאליים עם הקיסר השליט.

הכת העיקרית באלכסנדריה שרדה עד סוף המאה ה-4, כאשר המון נוצרי הרס את הסרפאום של אלכסנדריה בשנת 385. הצו של תיאודוסיוס הראשון משנת 380, כלל באופן מרומז את הפולחן לסרפיס באיסור הכללי שלו על דתות פגניות.

סרפיס מוזכר בתלמוד הבבלי כ"סר אפיס", אליל שנחשב כנקרא על שם יוסף המקראי.[11]

גלריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אזכורים בתרבות עממית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Serapis Bey, המאסטר הנעלה האחראי על מקדש ההתעלות
  • יוונים במצרים

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Suda, sigma, 117
  2. ^ "Sarapis" in The New Encyclopædia Britannica. Chicago: Encyclopædia Britannica, Inc., 15th edn., 1992, Vol. 10, p. 447.
  3. ^ Youtie, H. 1948. “The Kline of Serapis”. The Harvard Theological Review, vol 41, pp. 9–29.
  4. ^ Stambaugh, John E. (1972). Sarapis Under the Early Ptolemies. Leiden: E. J. Brill. pp. 1–13.
  5. ^ E.g. CIL 03, 07768; CIL 03, 07770; CIL 08, 12492. All known occurrences can be found at http://db.edcs.eu/epigr/epi.php?s_sprache=de.
  6. ^ "Of the Egyptian sanctuaries of Serapis the most famous is at Alexandria", Pausanias noted (Description of Greece, 1.18.4, 2nd century AD), in describing the Serapeion at Athens erected by Ptolemy on the steep slope of the Acropolis: "As you descend from here to the lower part of the city, is a sanctuary of Serapis, whose worship the Athenians introduced from Ptolemy."
  7. ^ According to Sir J.G. Frazer's note to the Biblioteca of Pseudo-Apollodorus, 2.1.1: "Apollodorus identifies the Argive Apis with the Egyptian bull Apis, who was in turn identified with Serapis (Sarapis)"; Pausanias also conflates Serapis and Egyptian Apis: "Of the Egyptian sanctuaries of Serapis the most famous is at Alexandria, the oldest at Memphis. Into this neither stranger nor priest may enter, until they bury Apis" (Pausanias,Description of Greece, 1.18.4).
  8. ^ Reported from Arrian, Anabasis, VII. 26.
  9. ^ Saheli Chatterjee, מיתולוגיה יוונית עתיקה: פרספונה, מלכת השאול, באתר Yoair Blog, ‏2022-09-26
  10. ^ Pausanias 2.4.5 and 9.24.1.
  11. ^ Babylonian Talmud, Tractate Avodah Zara. p. 43a.
  12. ^ Dani, Ahmad Hasan; Harmatta, János (1999). History of Civilizations of Central Asia (באנגלית). Motilal Banarsidass Publ. p. 326. ISBN 978-81-208-1408-0.
  13. ^ המטה של סראפיס בתרגום לעברית, באתר ריק ריירדן
  14. ^ הכתר של תלמי ספר ההמשך למטה של סראפיס, באתר ריק ריירדן

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • "La formation de la légende de Sarapis: une approche transculturelle". Archiv für Religionsgeschichte (בצרפתית). 2 (1). 2000.
  • Bricault, Laurent, ed. (2000). De Memphis à Rome: Actes du Ier Colloque international sur les études isiaques, Poitiers – Futuroscope, 8–10 avril 1999. Brill. ISBN 9789004117365.
  • Bricault, Laurent (2001). Altas de la diffusion des cultes isiaques (בצרפתית). Diffusion de Boccard. ISBN 978-2-87754-123-7.
  • Bricault, Laurent, ed. (2003). Isis en Occident: Actes du IIème Colloque international sur les études isiaques, Lyon III 16-17 mai 2002. Brill. ISBN 9789004132634.
  • Bricault, Laurent (2005). Recueil des inscriptions concernant les cultes isiaques (RICIS) (בצרפתית). Diffusion de Boccard. ISBN 978-2-87754-156-5.
  • Bricault, Laurent; Veymiers, Richard, eds. (2008–2014). Bibliotheca Isiaca. Editions Ausonius. Vol. I: מסת"ב 978-2-910023-99-7; Vol. II: מסת"ב 978-2-356-13053-2; Vol. III: מסת"ב 978-2-356-13121-8.
  • Bricault, Laurent; Versluys, Miguel John; Meyboom, Paul G. P., eds. (2007). Nile into Tiber: Egypt in the Roman World. Proceedings of the IIIrd International Conference of Isis Studies, Faculty of Archaeology, Leiden University, May 11–14 2005. Brill. ISBN 978-90-04-15420-9.
  • Bricault, Laurent (2013). Les Cultes Isiaques Dans Le Monde Gréco-romain (בצרפתית). Les Belles Lettres. ISBN 978-2251339696.
  • Bricault, Laurent; Versluys, Miguel John, eds. (2014). Power, Politics and the Cults of Isis: Proceedings of the Vth International Conference of Isis Studies, Boulogne-sur-Mer, October 13–15, 2011. Brill. ISBN 978-90-04-27718-2.
  • Hornbostel, Wilhelm (1973). Sarapis: Studien für Überlieferungsgeschichte, des Erscheinungsformen und Wandlungen der Gestalt eines Gottes (בגרמנית). E. J. Brill. ISBN 9789004036543.
  • Merkelbach, Reinhold (1995). Isis regina—Zeus Sarapis. Die griechisch-aegyptische Religion nach den Quellen dargestellt (בגרמנית). B. G. Teubner. ISBN 978-3-519-07427-4.
  • Pfeiffer, Stefan (2008). "The God Serapis, his Cult and the Beginnings of the Ruler Cult in Ptolemaic Egypt". In McKechnie, Paul; Guillaume, Philippe (eds.). Ptolemy II Philadelphus and his World. Brill. ISBN 978-90-04-17089-6.
  • Renberg, Gil H. (2017). Where Dreams May Come: Incubation Sanctuaries in the Greco-Roman World. Brill. ISBN 978-90-04-29976-4.
  • Smith, Mark (2017). Following Osiris: Perspectives on the Osirian Afterlife from Four Millennia. Oxford University Press. ISBN 978-0-19-958222-8.
  • Takács, Sarolta A. (1995). Isis and Sarapis in the Roman World. E. J. Brill. ISBN 978-90-04-10121-0.
  • Tallet, Gaëlle (2011). "Zeus Hélios Megas Sarapis: un dieu égyptien 'pour les Romains'?". In Belayche, Nicole; Dubois, Jean-Daniel (eds.). L'oiseau et le poisson: cohabitations religieuses dans les mondes grec et romain. PUPS. ISBN 9782840508007.
  • Thompson, Dorothy J. (2012). Memphis Under the Ptolemies, Second Edition. Princeton University Press. ISBN 978-0-691-15217-2.
  • Vidman, Ladislav (1970). Isis und Serapis bei den Griechen und Römern (בגרמנית). Walter de Gruyter. ISBN 978-3111768236.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא סראפיס בוויקישיתוף