אנטי-טריניטריזם

אנטי-טריניטריזם (בלועזית: Antitrinitarismus; "אנטי-שילוש") הוא הכינוי הכולל שניתן להשקפתם של פלגים נוצריים שונים השוללים את האמונה בשילוש הקדוש כפי שנוסחה בועידת ניקיאה ב-325 ובועידת קונסטנטינופול הראשונה ב-381.

היסטוריה

בראשית הנצרות, במאות השנייה עד הרביעית, שרר מגוון עצום של אמונות אודות טבע היחסים בין "האב, הבן ורוח הקודש" המוזכרים בדברי ישו לשליחיו. המודאליסטים טענו כי אין מדובר אלא בשלושה מצבי קיום ולא בשלוש ישויות; האדופציוניסטים סברו שאלוהים אימץ את ישו לבנו והלה לא היה תמיד אלוהי. התאולוגים שקידמו עמדות אלו התנגשו לעתים עם אלו שהורו את עקרון השילוש, בצורותיו הבוסריות. האריאניות של המאה הרביעית, שצידדה בכך שהאל הבן שהתגלם בישו היה ישות נבראת ולא קדמון כמו האב, התעמתה כבר עם תורת שילוש מגובשת למדי, ותרמה רבות לניסוחה הסופי ולהתקבלותה בידי הכנסייה. אמונות אלו מסווגות בדיעבד כאנטי-טריניטריות, אם כי הן קדמו להפיכת השילוש לעיקר אמונה עליון.

ניצחון האורתודוקסיה במאה הרביעית, והברית בין הכנסייה בשליטתה לקיסרות, גזר את דינם של מתנגדי השילוש לשולי השוליים של הנצרות. בימי הביניים, דעות כאלו צצו לעתים בכיתות מחתרתיות שנרדפו על ידי הממסד: האמלריקנים (גר'), שהועלו על המוקד ב-1210, והקתרים שהושמדו במסע הצלב האלביגנזי.

הרפורמציה, שערערה על מסורת הכנסייה וסמכותה, לא יכלה שלא להוביל לפקפוק אף ביסודותיה המקודשים ביותר של הדת. המונח "אנטי-טריניטרי" מכוון בדרך כלל לתנועות שהופיעו אז. כנראה הראשון להביע דעות שנגדו את השילוש היה מרטין קלריוס (גר') ב-1527, אם כי לא האריך בכך ודבריו היו מובלעים. בין האנאבפטיסטים הרדיקלים, שהסתייגו ממושג הדוגמה ומתאולוגיה שיטתית, נמנו כבר אנטי-טריניטרים מובהקים. לודוויג הֵצֶר (גר'), שפעל בשווייץ, הכריז בערך באותה עת שישו איננו שווה לאב; כריסטיאן אנטפלדר (גר') הטיף למעין מודאליזם, כשכל אחד מפני השילוש מהווה מצב אחר של פעולת האלוהים ביקום; ואדם פסטור (גר') הורה שהבן היה מאוחר לאב ושרוח הקודש לא הייתה אלא השפעת אהבתם על האדם.

ב-1531 פרסם מיכאל סרווטוס את ספרו "אודות השגיאות בשילוש הקדוש", בו הסביר כי ישו היה אמנם בנו של האל הנצחי, אך לא בן נצחי כשלעצמו. סרווטוס נאלץ לרדת למחתרת ולשנות את שמו, אם כי לא חדל מלפרסם את דעותיו.

מרכז אחר של אנטי-טריניטריזם, מפותח יותר מבחינה הגותית, הופיע בשנות ה-1540 באיטליה תחת הנהגתו של ג'ירולאמו בּוּזאלֶה (איט'), שסבר שישו היה בן-אנוש שאלוהים העניק לו כוחות מיוחדים. חוג תלמידיו נפוץ לאחר שהאינקוויזיציה חשפה אותם ב-1551. רבים מהם, כמו מטאו גְריבלדי, נמלטו לשווייץ ולגרמניה, הצטרפו לכנסיות הקלוויניסטיות הקיימות והמשיכו לעסוק בתאולוגיה. גריבלדי ועמיתיו ניסחו אלטרנטיבה שיטתית לשילוש האורתודוקסי, מתוך ניתוח טקסטואלי של כתבי הקודש. בראייתם, האב, הבן והרוח הקודש היו שלוש ישויות נפרדות שחלקו טבע אלוהי משותף. הבן אמנם היה נצחי, אך לא שווה בנצחיותו ובקדמותו לאב, ומן האב נבעו שתי הישויות האחרות.

אחד מחברי חוג הגולים היה לליוס סוקינוס (באיטלקית: לליו סוציני), שרעיונותיו פותחו ושוכללו על ידי אחיינו פאוסטוס סוקינוס (פאוסטו סוציני): תורתם נודעה לפיכך בשם סוציניאניזם, ובוטאה לראשונה בספרו של הדוד על הבשורה לפי יוחנן ב-1562. השניים הרחיקו מעבר לתלמידי בוזאלה האחרים, וביטלו את האמונה באינקרנציה ובכך שהאל הבן קדם לישו, שאמנם נולד באורח נסי לבתולה מרים, אך לא היה אלא בן-אדם שאלוהים בחר בו, גילה לו את רצונו, והפך אותו למעין אלוה בעלייתו השמימה. כתביהם של הסוצינים, כמו אלו של אנטי-טריניטרים אחרים, הועתקו ביד והופצו במידה רבה של חשאיות. השלווה היחסית שנהנו ממנה בשווייץ נגוזה ב-1553. מיכאל סרווטוס, שפעל במידה רבה בסתר בעשרים השנים מאז נאלץ להימלט, ניסה לעניין את הרפורמטור ז'אן קלווין, ראש הכנסייה בז'נבה, בדעותיו. קלווין נבעת, וסרווטוס נשפט באשמת כפירה בשילוש והועלה על המוקד בעיר. הרשויות השווייצריות פתחו ברדיפה נמרצת של האוחזים בדעות דומות. גריבלדי אולץ לחזור בו בפומבי מדעותיו, וכמה מחבריו נמלטו משווייץ. רק באזל נותרה בסובלנותה, וכמה מבני החוג הוסיפו לכהן באוניברסיטה שלה. הפעילות האנטי-טריניטרית נדדה מזרחה.

בפולין-ליטא, פטרוס גונסיוס , כומר קלוויניסטי מקומי ותלמידו של גריבלדי, היה הראשון לשלול את השילוש בפומבי ב-1556. ב-1569 הגיע אל הממלכה התאולוג האיטלקי פרנסיסקוס סטנקרוס מאיטליה, שאחז בדעות בלתי-שגרתיות ביותר אודות טבעו של ישו (בין היתר, טען שאך ורק טבעו האנושי אפשר לבני האדם להיוושע). הפולמוס שהצית סטנקרוס אפשר לאנטי-טריניטרים להפיץ את דעותיהם באצטלה של שמרנות יחסית: הם טענו כי רק שלילה של כל יסוד זר ולא-מקראי שנשתמר בנצרות יכלה לענות על טיעוניו, והגרסה הלא-אורתודוקסית של גריבלדי לשילוש זכתה לתמיכה משמעותית בפולין. ב-1565 הקימו האנטי-טריניטרים שבין הקלוויניסטים, וביניהם גונסיוס, כנסייה נפרדת משלהם ; היא התקיימה בזכות כך שהממסד הקתולי לא אפשר למלך לרדוף אותה בעודו נמנע מפעולה נגד הקלוויניסטים האורתודוקסים. בתוכה עצמה שררה מתיחות עזה בין הנוטים לסוציאניזם, שנודעו כ"אוניטרים", והשמרנים יותר שהוסיפו לדגול בטבעו האלוהי של ישו ונודעו כ"דיתאיסטים". פאוסטוס סוקינוס התיישב במדינה ב-1579. ב-1603 הקימו האנטי-טריניטרים הפולנים אקדמיה גדולה בראקוב, שהייתה למרכז האינטלקטואלי של תנועתם.

במקביל, ההשקפה שוללת השילוש התבססה בנסיכות טרנסילבניה. פרנץ דוד, מקורבו ותלמידו של ג'יורג'יו ביאנדרטה (מהגולים האיטלקים בשווייץ), מונה למטיף החצר של השליט יאנוש זפוליה ולבישוף. תקופת שלטונו של זפוליה בין 1540 ל-1571 נחשבה לתור זהב עבור ההשקפה, שנודעה אף בטרנסילבניה כ"אוניטרית". ב-1568 הכיר השליט בה כאחת מארבע הדתות הרשמיות בנחלתו. אף כי יורשיו של זפוליה הצרו את צעדי האנטי-טריניטרים, טרנסילבניה הוסיפה להיות מרכז חשוב. ביאנדרטה ופרנץ דוד הסתכסכו ביניהם בשאלה האם מותר להזכיר את ישו בתפילות: דוד טען שהלה היה כפוף לגמרי לאב לאחר שמילא את שליחותו ולפיכך הדבר היה בגדר כפירה. ביאנדרטה השמרן הצליח לכלוא את יריבו ולסלק את תומכיו ב-1579. אנשי דוד, הרדיקלים יותר, מצאו מפלט בשטחי הונגריה שתחת הכיבוש הטורקי, שם לא היה בנמצא שלטון נוצרי שיכל לרדפם. ב-1638, על רקע קץ הסובלנות הדתית בפולין-ליטא והתחזקות הקתוליות, נסגרה אקדמיית ראקוב ורבים מהאוניטרים הפולנים גלו לטרנסילבניה.

בתחילת המאה ה-21 הזרמים האנטי-טריניטריים מהווים מיעוט שולי בקרב המזדהים כנוצרים; בתקופות קודמות נרדפו ונענשו (האוניטרים, לדוגמה, יכלו לעלות מן המחתרת בבריטניה רק ב-1774) וגם בעידן חופש הדת לא מקובלים את הגדרתם כנוצרים מהמיינסטרים של חלק גדול מהעולם הנוצרי. בין הכנסיות הדוגלות בתפיסות אנטי-טריניטריות נמנים בייחוד הנוצרים המורמונים וכן עדי יהוה, אך גם אחוות ישו, הנצרות-המדעית, איגלסיה ני קריסטו ואחרים.

לקריאה נוספת

• Lech Szczucki,‏ Antitrinitarianism, בתוך: The Oxford Encyclopedia of the Reformation. הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, 1996.
• ואלה, ז׳ראר. 2005. הנצרות הקדומה: היסטוריה וספרות בתקופת כינונה (800-100) (אורכב 18.02.2020 בארכיון Wayback Machine). פרק 8: אלים, אלוהים וכריסטוס (681-381). האוניברסיטה הפתוחה