לדלג לתוכן

ז'וזפ גוארדיולה

ערך מומלץ
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ז'וזפ גוארדיולה
Josep Guardiola
פפ גוארדיולה כמאמן במשחק של מנצ'סטר סיטי
פפ גוארדיולה כמאמן במשחק של מנצ'סטר סיטי
פפ גוארדיולה כמאמן במשחק של מנצ'סטר סיטי
מידע אישי
לידה 18 בינואר 1971 (בן 53)
סנטפדור שבספרד
שם מלא ז'וזפ גוארדיולה אי סאלה
גובה 1.80 מטר
עמדה קשר אחורי
מועדוני נוער
1984–1990 ברצלונה
מועדונים מקצועיים כשחקן*
שנים מועדונים הופעות (ש)
1990–1992
1990–2001
2001–2002
2002–2003
2003
2003–2005
2006 		ברצלונה אתלטיק
ברצלונה
ברשה
רומא
ברשה
אל-אהלי
דוראדוס דה סינלואה
סך הכול 		53 (5)
263 (6)
11 (2)
4 (0)
13 (1)
18 (2)
10 (1)
372 (17)
נבחרת לאומית כשחקן
1992–2001 נבחרת ספרד בכדורגל ספרד 47 (5)
קבוצות כמאמן
2007–2008
2008–2012
2013–2016
2016– 		ברצלונה אתלטיק
ברצלונה
באיירן מינכן
מנצ'סטר סיטי
* הנתונים מתייחסים למשחקי הליגה בלבד

ז'וזפ (פפ) גוארדיולה אי סאלה (בקטלאנית: Josep Guardiola i Sala; נולד ב-18 בינואר 1971) הוא כדורגלן עבר ספרדי-קטלאני ששיחק בעמדת הקשר האחורי, כיום משמש כמאמנה של מנצ'סטר סיטי מהפרמייר ליג. נחשב לאחד השחקנים המזוהים ביותר עם ברצלונה, שבה החל את הקריירה, והיה שותף לאחת התקופות המוצלחות ביותר שלה, שבזכותה כונתה "קבוצת החלומות". בחלוף השנים הפך לקפטן הקבוצה, ונמנה עם השחקנים המעוטרים ביותר בהיסטוריה שלה, עם 19 תארים. כשחקן, בלט בקריאת המשחק וביכולת מסירה בדיוק רב.

ב-2001 עזב את ברצלונה על מנת לשחק באיטליה. כעבור שתי עונות בהן שיחק בברשה וברומא, עבר לאל-אהלי בקטר. ב-2005 עזב את הקבוצה וב-2006 שיחק במשך עונה בודדת במקסיקו, לפני שפרש. לצד קריירת המשחק שלו במועדונים השונים, הופיע גוארדיולה ב-47 משחקים של נבחרת ספרד ובתשעה משחקים של נבחרת קטלוניה.

כשנה לאחר פרישתו, החל לאמן את ברצלונה אתלטיק, קבוצת המילואים של ברצלונה, ובתום העונה מונה למאמן של הקבוצה הבוגרת. על אף חוסר ניסיונו באימון כדורגל, הגיע בעונתו הראשונה, 2008/2009, להישג חסר-תקדים, כאשר זכה בטרבל: אליפות הליגה הספרדית, גביע המלך הספרדי וזכייה בליגת האלופות, תוך הצגת טקטיקת כדורגל התקפית ביותר, ושבירת שיאים. הוא היה למאמן הצעיר ביותר בהיסטוריה (גיל 38) שזכה בליגת האלופות ובטרבל. ב-2010/2011 זכה פעם נוספת עם קבוצתו בליגת האלופות. בסוף עונת 2011/2012, בה זכתה ברצלונה בגביע הספרדי פעם נוספת, עזב גוארדיולה את ברצלונה.

לאחר שנת שבתון החל לאמן את באיירן מינכן בעונת 2014/2013 אימן את הקבוצה עד סוף עונת 2015/2016. בשלוש עונותיו במועדון זכה באליפות גרמניה, לכך הוסיף שתי זכיות בגביע הגרמני. עם הקבוצה העפיל שלוש פעמים ברציפות לחצי גמר ליגת האלופות.

החל מעונת 2017/2016 משמש גוארדיולה בתור מאמנה של מנצ'סטר סיטי האנגלית איתה זכה במספר תוארי פרמייר ליג, הגביע האנגלי, גביע הפוטבול ליג, מגן הקהילה והסופר קאפ האירופי תוך הפגנת שליטה דומיננטית של הקבוצה לאורך השנים ולקיחת ״התואר״ הלא רשמי בתור הקבוצה הראשונה של העיר מנצ'סטר. פפ וקבוצתו הוסיפו זכייה ראשונה בתולדות הקבוצה בתואר ליגת האלופות ב-2023/2022.

ביוגרפיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנותיו הראשונות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

גוארדיולה גדל עם שלושת אחיו בבית עני בעיירה הקטלאנית סנטפדור. כילד, נהג לשחק כדורגל ברחובות עיירתו. הוא החל את קריירת המשחק שלו בחימנסטיק מנרסה, בגיל 9. כעבור 4 שנים, ב-1984, הצטרף ל"לה מאסיה" של ברצלונה, ועם השנים עלה בדרגים. לאחר שסיים את לימודיו בבית הספר התיכון, החל ללמוד משפטים באוניברסיטת ברצלונה. לימודיו התנגשו עם הכדורגל, ולכן החליט לוותר על הלימודים באוניברסיטה כעבור שנה.[1] ב-1989 הגיע עם קבוצת הנוער הראשונה של ברצלונה (Juvenil A), אל גמר גביע המלך לנוער, בו הפסידה הקבוצה לריאל בטיס. בתום העונה הבאה הצטרף לקבוצת המילואים של המועדון, ברצלונה אתלטיק.[2]

תחילת הקריירה - "קבוצת החלומות"

[עריכת קוד מקור | עריכה]
גוארדיולה (ימין) לצדם של ז'וזפ מוסונס, אלברט פרר וגיירמו אמור, 1992

בעודו שחקן הרכב בקבוצת המילואים, ערך גוארדיולה את הופעת הבכורה שלו במדי ברצלונה בגיל 19, ב-16 בדצמבר 1990, עם חולצה מספר 10 ותחת המאמן יוהאן קרויף, שנהג לקדם שחקנים צעירים, בניגוד לנהוג בספרד באותה עת. גוארדיולה ערך ארבע הופעות בקבוצה הבוגרת בעונת הבכורה בלה ליגה. ב-10 בפברואר ערך את הופעת הבכורה שלו בגביע אירופה, מול הנזה רוסטוק.

בהמשך הפך גוארדיולה לשחקן קבע ולאחד ממנהיגי הקבוצה, שבזכות הצלחתה כונתה "קבוצת החלומות". תפקידו היה לקשר בין ההגנה להתקפה, תוך הסתמכות על מסירותיו הארוכות. העונה השנייה שלו בבוגרים, עונת 1991/1992, הייתה עונת שיא בעבור גוארדיולה בפרט והקבוצה בכלל. הוא היה שותף, לצד שחקנים כגון רונאלד קומאן, חוסה מריה באקרו, אנדוני זוביזרטה ומיכאל לאודרופ, לזכיית הקבוצה בדאבל: אליפות לה ליגה וגביע אירופה. באותה עונה היה גוארדיולה שותף למספר אירועים קבוצתיים ואישיים נוספים, כגון הקלאסיקו הראשון שלו, הדרבי העירוני מול אספניול, בו בישל ארבעה שערים, ולבסוף זכייתו בפרס בראבו, פרס המוענק לשחקן הצעיר המצטיין של השנה.

בסוף השנה כשלה ברצלונה לזכות בגביע הביניבשתי בעקבות הפסד לסאו פאולו. בהמשך עונת 1992/1993, ב-24 במרץ 1993, הבקיע את שערו הראשון במדי הקבוצה, בבעיטה ממרחק רב במשחק גביע המלך מול ריאל ואיאדוליד. הקבוצה זכתה בסיום העונה באליפות שלישית ברציפות.

בעונת 1993/1994 שיחק גוארדיולה בקישור הקבוצה עת ניצחה את יריבתה ריאל מדריד 0:5. בסוף אותה עונה אומנם זכתה הקבוצה באליפות הליגה, אך הובסה בתוצאה 4:0 על ידי מילאן בגמר ליגת האלופות שנערך ביוני 1994. על ההפסד גוארדיולה אמר: "כולנו חשבנו שאנחנו משחקים נגד קבוצה חלשה. חיינו באופוריה והם חבטו בנו. הם היו כל כך גדולים שרק ביקשנו בטירוף שהמשחק ייגמר".[3]

ההפסד סימן את תום תקופת "קבוצת החלומות". בעקבותיו נערכו בקבוצה מספר שינויים, כגון הבאת שחקנים צעירים מקבוצת המשנה. גוארדיולה קיבל את חולצה מספר 4, שלבש במשחקיו עד סוף קריירת המועדונים שלו. בעונה הבאה, עונת 1994/1995, הבקיע את שערו הראשון בקאמפ נואו, בניצחון ברצלונה 3:4 על אתלטיקו מדריד, שהובילה 3:0 במחצית.

כקפטן ברצלונה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
חולצה מספר 4 של ברצלונה, החולצה עמה מזוהה גוארדיולה

השנתיים הבאות היו טובות פחות מבחינה קבוצתית - הקבוצה סיימה במקום הרביעי בליגה בעונת 1994/1995 ובמקום השלישי בעונה שאחריה, אך גוארדיולה המשיך לבסס את מעמדו בקבוצה. בשנתיים האלו הופיע ב-55 משחקי ליגה והבקיע שלוש פעמים. ב-1996 החליף בובי רובסון את קרויף. בעונה הבודדת של רובסון כמאמן זכה גוארדיולה, לצד שחקנים כגון רונאלדו, סרג'י ברז'ואן, לואיש פיגו ולואיס אנריקה, בגביע אירופה למחזיקות גביע ובגביע המלך. בעונה זו שיחק במספר שיא של משחקי ליגה לעונה – 38. בתום העונה היה גוארדיולה קרוב להצטרפות לפארמה האיטלקית, שהציעה למועדון סכומי כסף גבוהים עבורו, אך נשיא ברצלונה ז'וזפ ליואיס נונייז הציע לו חוזה משופר, שבזכותו נשאר בברצלונה. בחוזה המשופר הועלה סעיף השחרור שלו ל-15 מיליון פזטות, השני בגובהו בספרד באותה העת.

בקיץ 1997 החליף לואי ואן חאל את רובסון. בשל עזיבת הקפטן הקודם חוסה מריה באקרו, מינה ואן חאל את גוארדיולה להיות קפטן הקבוצה. בעונה זו נפצע באופן חמור במיתר הברך, הושבת לתקופה ארוכה ושיחק בשישה משחקי ליגה בלבד. למרות פציעתו זכתה ברצלונה בדאבל נוסף - בתואר אליפות ספרד ובגביע המלך. גוארדיולה חזר למגרשים בדצמבר 1998, ובסיום עונה זו זכה באליפות השישית שלו עם המועדון - מספר שיא של אליפויות לשחקן במועדון, יחד עם אנטוני רמלייטס.

באוגוסט 2000, בזמן אימון של נבחרת ספרד בוולנסיה, נפצע גוארדיולה בקרסולו השמאלי והזדקק לניתוח. הוא חזר למגרשים בדצמבר באותה שנה. באפריל 2001 הודיע במסיבת עיתונאים על רצונו לעזוב את ברצלונה כדי לשחק מחוץ לספרד ולהכיר עולמות חדשים, אף על פי שהוצע לו חוזה משודרג. במהלך העונה ערך בסך הכול 24 הופעות, כבש שער ובישל תשעה נוספים. בסך הכול, במשך 11 עונות, הופיע ב-384 משחקים במדי ברצלונה וכבש עשרה שערים.

איטליה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסוף עונת 2000/2001 עבר לברשה וחתם על חוזה לשנה אחת. הוא התמנה לתפקיד קפטן הקבוצה באוקטובר 2001, בעקבות פציעתו של רוברטו באג'ו. בהמשך החודש התגלתה רמה גדולה של ננדרולון (סטרואיד אנאבולי) בבדיקת שתן שערך, ולאחר משחק ליגה מול לאציו נכשל בבדיקה פעם נוספת. גוארדיולה הכחיש שהשתמש בסטרואידים, והצביע על אוכל מקולקל כהסבר אפשרי. אף על פי כן, הוא הושעה לארבעה חודשים וחזר לשחק בסוף מרץ 2002. גוארדיולה סייע לקבוצה להישאר בליגה, עם 11 הופעות בליגה בעונה זו. הוא נפצע לפני המחזור האחרון בברכו הימנית, ולכן החמיץ את האפשרות להיקרא לסגל נבחרת ספרד למונדיאל 2002.[4] ב-2007 נוקה מההאשמות על שימוש בננדרולון, עת קבע בית המשפט בברשה כי לא נעשה שימוש בחומר האסור ושגוארדיולה חף מפשע.[5]

ביולי 2002 עבר לרומא שאימן פאביו קאפלו. הייתה זו תקופה לא מוצלחת עבור גוארדיולה, בה הופיע רק בארבעה משחקי ליגה, ולאחר חצי שנה בלבד בקבוצה, חזר לברשה. בברשה הוא נטל חלק משמעותי במשחקים, ולמרות קשיים רבים, הצליחה הקבוצה להישאר בליגה הראשונה.

עונותיו האחרונות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקיץ 2003, בתום עונה בברשה, שב גוארדיולה לעיר ברצלונה. בעת הבחירות לנשיאות מועדון הכדורגל ברצלונה, הוא היה חבר בקבוצה[6] של המתמודד לואיס בסט, שייעד למנות את גוארדיולה לתפקיד המנהל הטכני של המועדון, במקרה שייבחר. לבסוף ניצח ז'ואן לאפורטה בבחירות, וגוארדיולה החליט להמשיך לשחק, אך הפעם בקטר. הוא חתם באל-אהלי, שם שיחק במשך שתי עונות. גוארדיולה התמנה במהרה לתפקיד הקפטן של הקבוצה ובתום עונת 2003/2004 זכה בתואר השחקן המצטיין של העונה בליגה הקטרית, למרות הצלחתם של שחקנים אחרים בעלי שם עולמי, כגון גבריאל באטיסטוטה. בעונה הבאה, עונת 2005/2006, הבקיע גוארדיולה חמישה שערים וסייע לקבוצה לסיים במקום השמיני בליגה.

לאחר שעזב את קטר באוגוסט 2005, עלתה בתקשורת האפשרות שגוארדיולה ימשיך את הקריירה באנגליה, אך ניסיונות ההידיינות עם מנצ'סטר סיטי וויגאן אתלטיק העלו חרס.[7] בדצמבר באותה שנה חתם על חוזה לחצי שנה בקבוצה המקסיקנית דוראדוס דה סינלואה, שאימן חברו הטוב, הספרדי חואן מנואל לייו. בקלאוסורה של 2006 שיחק גוארדיולה בעשרה משחקים והבקיע שער בודד. הקבוצה אומנם סיימה במקום השמיני, אך ירדה לליגת המשנה, כיוון שבמקסיקו המיקום בטבלה בארבע העונות הקודמות הוא שקובע את הקבוצות היורדות. למרות התעניינות מצד באנפילד הארגנטינאית, החליט גוארדיולה לפרוש, בגיל 35.

נבחרת לאומית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

גוארדיולה ייצג את ספרד לראשונה באולימפיאדת ברצלונה (1992). הוא שותף בכל משחקי הנבחרת האולימפית והבקיע שער בודד, במשחק הפתיחה מול נבחרת קולומביה. בגמר הטורניר ניצחה הנבחרת הספרדית 2–3 את נבחרת פולין וגוארדיולה, יחד עם שאר שחקני הנבחרת, זכה במדליית זהב.

ב-14 באוקטובר 1992 שיחק לראשונה במדי נבחרת ספרד, כשנכנס כמחליף במשחק מול נבחרת צפון אירלנד. במשחק הבא, מול נבחרת לטביה, הבקיע את שערו הראשון במדים הלאומיים. בשנותיו הראשונות לא השתלב היטב בנבחרת, תחת המאמן חבייר קלמנטה. למרות זאת, הוא זומן לסגל הנבחרת במונדיאל 1994 והבקיע שער אחד בשני משחקים בהם שותף, מבין חמישה משחקים של הנבחרת בכל הטורניר.

החלפתו של גוארדיולה במשחק מול נבחרת קפריסין ב-7 בספטמבר 1994 סימנה את הדחתו מהנבחרת לשנתיים הבאות. גוארדיולה לא נכלל בסגל הנבחרת עד לאחר יורו 1996, בו אִכזבה. תקופתו השנייה במדים הלאומיים נמשכה כשנה, עקב פציעה חמורה שסבל ממנה בסוף שנת 1997. הוא החלים מהפציעה לפני מונדיאל 1998, אך משום שלא היה בכושר גופני מספק, נאלץ להיוותר מחוץ לסגל גם בטורניר זה. שיבתו השנייה הייתה ב-27 במרץ 1999, במשחק כנגד נבחרת אוסטריה, עת חוסה אנטוניו קמאצ'ו אימן את הנבחרת.

גוארדיולה פתח בכל משחקי נבחרת ספרד ביורו 2000, שנערך בהולנד ובבלגיה, עד הדחתה ברבע הגמר על ידי נבחרת צרפת. לאחר שעזב את ברצלונה ערך את הופעת הפרידה שלו מהנבחרת, במשחק מול נבחרת מקסיקו ב-14 בנובמבר 2001. גוארדיולה הפגין יכולת טובה לפני מונדיאל 2002, אך הפציעה בברכו כחודש לפני הטורניר מנעה ממנו להשתתף בו.

בסך הכול ערך 47 הופעות והבקיע חמישה שערים בשורות הנבחרת.

בנוסף להופעותיו במדי נבחרת ספרד, היה גוארדיולה קפטן נבחרת קטלוניה. הוא ערך את משחק הבכורה שלו במשחק מול קבוצתו, ברצלונה, ב-24 ביוני 1995. מאז צבר שמונה הופעות נוספות, האחרונה שבהן ב-25 בדצמבר 2005, נגד נבחרת פרגוואי. אחד המשחקים הזכורים של גוארדיולה בנבחרת קטלוניה היה זה מול נבחרת צ'ילה ב-28 בדצמבר 2001, כשחזר לברצלונה מפני שהיה מושעה ממשחק באיטליה בשל חשד לשימוש בסטרואידים.

סגנון משחק

[עריכת קוד מקור | עריכה]

גוארדיולה היה קשר מוכשר שניחן בראיית משחק טובה.[8] תפקידו בברצלונה תואר כ"כדורגלן המארגן" של הקבוצה. גוארדיולה אומנם לא היה מהיר או זריז כשחקנים אחרים, או בעל כושר גופני מהמעלה הראשונה,[9] אך מבחינה התקפית נודע גוארדיולה בזכות יכולת המסירה המדויקת והמתוזמנת היטב שלו למרחקים ארוכים, שהניבה לאורך השנים מעל ל-160 בישולים לחבריו לקבוצה בברצלונה. כמו כן, יכולת הבקעת השערים שלו הסתמכה על בעיטות ארוכות טווח ועוצמתיות. באופן זה הבקיע את מרבית שערי השדה שלו בקריירה. מבחינה הגנתית, הצליח גוארדיולה להקדים, הודות לראיית המשחק שלו, את יריביו ובכך לחטוף מהם את הכדור באופן נקי.

גוארדיולה הטביע את חותמו על חולצה מספר 4, שלבש במשך רוב הקריירה שלו. כשאוהדי ברצלונה מתייחסים ל"מספר 4 קלאסי", הם מתכוונים לשחקן שעמדתו וסגנונו דומים לאלו של גוארדיולה.[10] נאמר כי שחקנים שגדלו במערכת הנוער של ברצלונה, כדוגמת צ'אבי,[11] אנדרס אינייסטה[12] וססק פברגאס,[13] חונכו לשחק כמו גוארדיולה ורואים בו מודל לחיקוי.

קריירת אימון

[עריכת קוד מקור | עריכה]
גוארדיולה בקאמפ נואו
גוארדיולה חוגג לאחר ניצחון ברצלונה בגמר ליגת האלופות 2009

בקיץ 2005 החל גוארדיולה ללמוד בקורס מאמנים של התאחדות הכדורגל הספרדית. שנה לאחר פרישתו, ב-21 ביוני 2007, החל לאמן את ברצלונה אתלטיק, קבוצת המילואים של ברצלונה (יחד עם עוזרו פרנססק וילאנובה). בהנהגתו, עלתה הקבוצה מן הליגה הרביעית בספרד לליגה השלישית. תחילת העונה הייתה לא קלה לקבוצה, והיא התקשתה מאוד במשחקי החוץ שלה. בחלון ההעברות צירף שחקן חדש לקבוצה, ובכך הצליח גוארדיולה לשנות את מצבה, ולראיה הגיעו שני ניצחונות חוץ רצופים. רצף תוצאות חיוביות הבטיח, ארבעה מחזורים לסיום העונה, את הגעת הקבוצה לפלייאוף המכריע את העלייה לליגה השלישית. בזכות ניצחון במחזור האחרון זכתה הקבוצה באליפות הליגה הרביעית בפעם השנייה בתולדותיה. לאחר מכן ניצחה בפלייאוף ועלתה לליגה השלישית.

פילוסופיית האימון של גוארדיולה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתום העונה התמנה להיות מאמן הקבוצה הבוגרת. חמשת השחקנים שהוחתמו בחלון ההעברות של הקיץ היו דני אלבס, סיידו קייטה, אלכסנדר חלב, מרטין קאסרס וג'רארד פיקה. גוארדיולה, בדומה לקודמו פרנק רייקארד, יישם מערך 4-3-3. אך למרות הדמיון במערך הבסיסי של הקבוצה, ההבדל בין שני המאמנים ניכר מאוד. שחקני ההתקפה של הקבוצה הפעילו לחץ על שחקני ההגנה של היריב וניסו פעמים רבות יותר לחטוף את הכדור קרוב לשער היריבה. שחקני הקבוצה החלו להחזיק בכדור משך זמן רב יותר מאשר בעבר, תוך שהם מניעים את הכדור בסבלנות ומתמסרים בעיקר במסירות קצרות וזריזות, בנגיעה בודדת בכדור. טקטיקה זו הסתמכה במידה ניכרת על הכישרון והיכולת הטכנית של השחקנים, למשל אלו של הקשרים צ'אבי ואנדרס אינייסטה. בזכות אסטרטגיה זו, היו לשחקני הקבוצה היריבה פחות הזדמנויות לתקוף מצד אחד, ומצד שני הם נעשו מותשים ומתוסכלים בניסיון לחטוף את הכדור.[14]

גם מחוץ למגרש יישם גוארדיולה כללים שונים. אחד הבולטים שבהם היה ההקפדה הרצינית על משמעת בקרב שחקני הקבוצה, ובראשם הוקפד על ההגעה בזמן לאימונים. שחקנים שאיחרו קיבלו קנס כספי, ללא קשר למעמדם החברתי או המקצועי.[15] בנוסף לכך, התקיימה בקרה רבה סביב הרגלי התזונה של השחקנים. בניגוד לתקופתו של רייקארד, חויבו השחקנים לאכול במועדון ארוחות בוקר וצהריים, שהורכבו ממאכלים מזינים.[15] הבדל בולט נוסף בין שני המאמנים הייתה הגישה לחדר ההלבשה של הקבוצה. גוארדיולה לא התיר לגורמים זרים (כגון אנשי תקשורת), כמו גם לרוב עובדי המועדון, להיכנס אליו, לעומת רייקארד שלא הגביל את הכניסה לחדר ההלבשה.[15]

ברצלונה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד סיום הסיבוב הראשון בליגה זכתה הקבוצה להצלחה רבה – היא הגיעה למקום הראשון הן בבית בליגת האלופות והן בליגה הספרדית, עם הפרש של 12 נקודות מהמקום השני וממוצע שערי זכות של שלושה למשחק. הקבוצה השלימה את הסיבוב הראשון המוצלח ביותר בתולדות הליגה, עם 50 נקודות.

גוארדיולה הנהיג את ברצלונה בדרכה לזכייה בטרבל ראשון בהיסטוריה של הכדורגל הספרדי – זכייה באליפות ספרד, בגביע המלך ובליגת האלופות באותה עונה. בדרכה לאליפות הבקיעה ברצלונה 105 שערי זכות - שיא של המועדון – והביסה את יריבתה בליגה, ריאל מדריד, באצטדיונה הביתי בתוצאה 2:6. בדרכה לזכייה באליפות אירופה ניצחה את אולימפיק ליון, באיירן מינכן וצ'לסי, ובמשחק הגמר את מנצ'סטר יונייטד. בעקבות הזכייה בליגת האלופות הפך גוארדיולה למאמן הצעיר ביותר שזוכה בתואר זה בכלל ובטרבל בפרט.

בקיץ הבא הוחתמו במועדון, לפי בקשתו של גוארדיולה, השחקנים זלאטן איברהימוביץ', מקסוול ודימיטר צ'יגרינסקי. עונתו השנייה בקבוצה הבוגרת החלה בזכייה בשני תארים: בסופר קאפ הספרדי ובסופר קאפ האירופי, לאחר שהקבוצה גברה על אתלטיק בילבאו ושחטאר דונצק, בהתאמה. בעונה זו לוח המשחקים של הקבוצה היה עמוס במשחקים רבים, שכן הקבוצה השתתפה במספר רב של מפעלים, ולפיכך החל צוות האימון להכין סרגל מאמצים, תוכנית אימונים עונתית וייחודית שבה מידת הקושי באימונים דינאמית ותלויה במיקום בציר הזמן של העונה. על פי התוכנית, עד חודש אוקטובר לא הושם דגש על הכושר הפיזי של השחקנים, והוא היה נמוך יחסית, אך הוא נבנה בהדרגה לקראת שיא ראשון בנובמבר ובדצמבר, בהם נערכו הקלאסיקו ואליפות העולם לקבוצות. בינואר ובפברואר שוב הופחת הדגש שהושם על הכושר הפיזי, ולבסוף הוא עלה לשיא נוסף למשך השלבים המכריעים בליגת האלופות ובליגה הספרדית.[16] בדצמבר זכה גוארדיולה עם הקבוצה באליפות העולם לקבוצות לאחר ניצחון בגמר על אסטודיאנטס. בכך השלימה הקבוצה זכייה בשישה תארים בשנת 2009, הישג שלא השיגה אף קבוצה אירופית עד אז. בינואר 2010 סוכמה עם גוארדיולה הארכת חוזהו בברצלונה לשנה נוספת, עד סוף עונת 2010/2011.

בעונה זו קידם גוארדיולה את שחקני הבית הצעירים פדרו וסרחיו בוסקטס, שתפסו מקום קבע בהרכב על חשבונם של יאיא טורה ותיירי הנרי הוותיקים יותר. יתר על כן, החל להשתמש במערך 4-4-1-1, כשהוא מציב את ליונל מסי בעמדת החלוץ הנסוג, במקום עמדת הקיצוני ימני ששיחק בה לפני כן, מאחורי איברהמוביץ' כחלוץ המרכזי.[14][17] מעבר זה התגלה כיעיל מאוד עבור הקבוצה בכלל, שזכתה באליפות עם 99 נקודות, מספר הנקודות הגבוה ביותר שצברה קבוצה ספרדית בליגה עד אותה עונה, ועבור מסי בפרט, שהבקיע בעונה זו כמות שיא של שערים בכל המסגרות - 47 בסך הכול. בליגת האלופות, הודחה ברצלונה בחצי הגמר על ידי אינטר מילאנו, ששיחקה בשיטת משחק הגנתית מאוד, בייחוד במשחק הגומלין,[18] בניגוד לשיטה ההתקפית של ברצלונה.[19]

לקראת עונת 2010/2011 עבר סגל השחקנים מספר שינויים נוספים. איברהמוביץ', טורה וצ'יגרינסקי עזבו, ומנגד הצטרפו אל הקבוצה דויד וייה, אדריאנו וחאבייר מסצ'ראנו. בעונה זו שינה שוב גוארדיולה את מערך המשחק של הקבוצה – הוא החזיר את מערך ה-4-3-3, אך השאיר את מסי לשחק במרכז, כחלוץ נסוג, ואת וייה הסיט לצד שמאל, במקום עמדת החלוץ המרכזי אליה התרגל בקבוצותיו הקודמות.[14] ברצלונה צברה נקודות בליגה בקצב דומה לעונה הקודמת, ובסופה זכתה באליפות שלישית ברציפות. אחד מהשיאים בעונה זו היה בניצחון 0:5 בקלאסיקו מול ריאל מדריד.[20] בעונה זו אירע תקדים ייחודי בהיסטוריית ההתמדדויות בין ברצלונה וריאל מדריד – השתיים התמודדו ארבע פעמים בהפרש של 18 ימים - בליגה, בגמר גביע המלך ופעמיים בחצי גמר ליגת האלופות. במשחק הליגה נפרדו הקבוצות בתיקו 1:1, אך בגמר הגביע נוצחה ברצלונה בתוצאה 1:0. לאורך ימים אלו התלונן ז'וזה מוריניו, מאמן ריאל מדריד, על כך שפעמים רבות נעשה שיפוט לא צודק לטובתה של ברצלונה. דבריו גררו תגובה לא שגרתית מצד גוארדיולה, שקילל את מוריניו במהלך מסיבת עיתונאים שהתקיימה לפני המשחקים במסגרת ליגת האלופות.[21] לבסוף הצליחה ברצלונה להעפיל לגמר ליגת האלופות לאחר ניצחון בתוצאה מצטברת של 3:1. בגמר פגשה ברצלונה את מנצ'סטר יונייטד, אלופת אנגליה, ניצחה בתוצאה 3:1 וזכתה בליגת האלופות בפעם השנייה בתוך שלוש שנים.

עונתו הרביעית של גוארדיולה בברצלונה החלה עם עזיבתם של גבריאל מיליטו, ז'פרן ובויאן קרקיץ'. שתי רכישות משמעותיות בוצעו במהלך חלון ההעברות של הקיץ: אלכסיס סאנצ'ס עבר מאודינזה וססק פברגאס, שגדל במחלקת נוער של ברצלונה, עבר מארסנל. שני שחקנים קודמו באופן מלא מברצלונה ב': טיאגו אלקנטרה ואנדראו פונטאס. באוגוסט זכתה ברצלונה בסופר קאפ הספרדי הודות לניצחון ריאל מדריד בתוצאה המצטברת 5:4. ב-26 באוגוסט זכתה ברצלונה בסופר קאפ האירופי לאחר שניצחה את פורטו 2:0. עם התואר הזה הפך גוארדיולה למאמן המעוטר ביותר בהיסטוריית המועדון, עם 12 תארים, חולף על פני יוהאן קרויף.[22] את שנת 2011 סיימה ברצלונה עם זכייה בתואר החמישי לשנה זו – היא זכתה באליפות העולם לקבוצות לאחר שהביסה את יריבתה הברזילאית, סנטוס, 4:0.

ב-9 בינואר 2012 נבחר גוארדיולה למאמן השנה של פיפ"א. למרות ניצחון 3:1 בקלאסיקו נגד ריאל מדריד שנערך בסנטיאגו ברנבאו בדצמבר, הייתה ברצלונה מאחורי מדריד בטבלה במשך רוב שלבי העונה, והפסד 2:1 בקאמפ נואו ב-21 באפריל חתם באופן מעשי את האליפות לטובתה של מדריד, שהייתה ביתרון 7 נקודות על פני ברצלונה 4 משחקים לפני סיום העונה. שלושה ימים מאוחר יותר, ב-24 באפריל, הודחה ברצלונה בחצי גמר ליגת האלופות על ידי צ'לסי, לאחר שסיימה את המשחק בקאמפ נואו בתיקו 2:2 והפסידה בתוצאה המצטברת 3:2. ב-27 באפריל הודיע גוארדיולה כי יסיים את תפקידו כמאמן ברצלונה בסוף עונת 2011/2012, כשהוא מציין שעייפות היא הסיבה המרכזית להחלטתו.[23] יום לאחר מכן נודע כי מחליפו כמאמן הקבוצה יהיה עוזרו, טיטו וילאנובה. ברצלונה העפילה לגמר הגביע הספרדי לאחר שגברה בדרך על ריאל מדריד ברבע הגמר ועל ולנסיה בחצי הגמר. משחק הגמר, שנערך ב-30 במאי, היה משחקו האחרון של גוארדיולה כמאמן הקבוצה, והוא נפרד ממנה עם ניצחון 3:0, התואר ה-14 שהוא זוכה עמה.

באיירן מינכן

[עריכת קוד מקור | עריכה]
גוארדיולה באימון באיירן מינכן, 2013

לאחר סיום תפקידו כמאמן ברצלונה, לקח גוארדיולה שנת שבתון, שאת רובה בילה בניו יורק. ב-7 בינואר 2013 נבחר גוארדיולה למקום השלישי במאמן השנה של פיפ"א. ב-16 בינואר נודע כי גוארדיולה יהיה מאמנה של באיירן מינכן הגרמנית לאחר סיום עונת 2012/2013, אז יעזוב את הקבוצה המאמן יופ היינקס. בעונה זו זכתה באיירן מינכן עם היינקס בטרבל – זכייה בליגת האלופות, אליפות הבונדסליגה והגביע הגרמני. גוארדיולה החל את תפקידו ביוני 2013. כבר במסיבת העיתונאים הראשונה של גוארדיולה כמאמן באיירן מינכן הובן כי למד גרמנית על מנת להשתלב טוב יותר בסביבה החדשה.[24] בקיץ החל גוארדיולה להתאים את סגל הקבוצה לפי חזונו. בין היתר, צורפו מריו גצה ותיאגו אלקנטרה ומריו גומז עזב לפיורנטינה. משחקו הרשמי הראשון עמה היה בסופר קאפ הגרמני, אז הפסידה באיירן מינכן 4:2 לבורוסיה דורטמונד. ב-30 באוגוסט זכה בתואר ראשון עם באיירן, זכייה בסופר קאפ האירופי, לאחר שקבוצתו גברה בדו-קרב בעיטות עונשין על צ'לסי. בדצמבר זכה גוארדיולה בפעם השלישית כמאמן באליפות העולם לקבוצות, כשבאיירן מינכן גברה על ראג'ה קזבלנקה בגמר הטורניר.

אחד המהלכים המרכזיים שביצע גוארדיולה היה הסטתו של פיליפ לאהם, המגן הימני של הקבוצה, לעמדת הקשר האחורי. ב-25 במרץ 2014 זכה עם באיירן מינכן באליפות הבונדסליגה, אחרי ניצחון 3:1 על הרטה ברלין. זו הייתה האליפות המהירה ביותר בתולדות הבונדסליגה, 7 מחזורים לסיום העונה.[25] גוארדיולה ובאיירן מינכן שברו את שיאם של קייזרסלאוטרן שאומנה על ידי קרל-היינץ פלדקמפ לרצף המשחקים הגדול ביותר ללא הפסד מתחילת העונה. השיא הקודם עמד על 14 משחקים בעונת 1978/1979, והשיא החדש של באיירן נקבע על 28 משחקים, לאחר שבאיירן הפסידה לאאוגסבורג במחזור ה-29.[26] במשחק זה גם תם רצף של 53 משחקים ללא הפסד עבור באיירן. באיירן מינכן הגיעה לחצי גמר ליגת האלופות, שם פגשה את ריאל מדריד. במשחק הראשון, שנערך בסנטיאגו ברנבאו, הפסידה באיירן 1:0, ובגומלין שנערך בביתה של באיירן, האליאנץ ארנה, היא הובסה 4:0 והודחה מהמפעל. את עונת 2013/2014 חתמה הקבוצה עם זכייה בגביע הגרמני, לאחר שגברה על בורוסיה דורטמונד בהארכה בתוצאה 2:0.

גוארדיולה, 2014

בקיץ 2014 עבר סגל הקבוצה תמורות משמעותיות. הצטרפו חואן ברנט וצ'אבי אלונסו הספרדים ואל-מהדי בן עטיה הבלם המרוקאי. הקשר טוני קרוס עזב לריאל מדריד, ובעמדת החלוץ הגיע רוברט לבנדובסקי במקומו של מריו מנדזוקיץ', בטענה שהוא לא מתאים לסגנון המשחק של גוארדיולה.[27] עונת 2014/2015 החלה עם הפסד נוסף לבורוסיה דורטמונד בסופר קאפ הגרמני, הפעם בתוצאה 2:0. בעונה זו קידם גוארדיולה את שחקן מחלקת הנוער של באיירן מינכן ג'אנלוקה גאודינו, בעודו בן 17. ב-21 באוקטובר, במשחק שלב הבתים של ליגת האלופות, הביסה באיירן מינכן את רומא 7:1 בביתה וכך קבעה את ניצחון החוץ הגדול ביותר של באיירן בהיסטוריית המפעל.[28] בהמשך דרכה בליגת האלופות, הביסה באיירן את שחטאר דונצק 7:0 ב-11 במרץ 2015, בשמינית גמר המפעל. במשחק הראשון של רבע הגמר הפסידה 3:1 לפורטו, אולם במשחק הגומלין הצליחה לנצח 6:1 ולהעפיל לחצי הגמר, בפעם הרביעית ברציפות עבור הקבוצה. בחצי הגמר פגשה באיירן מינכן את ברצלונה, קבוצתו הקודמת של גוארדיולה. במשחק הראשון היא הובסה 3:0, ולמרות ניצחון 3:2 בגומלין, היא הודחה מהמפעל. בסוף אפריל הבטיחה הקבוצה בפעם השנייה ברציפות את זכייתה באליפות הבונדסליגה. ב-28 באפריל, בחצי גמר הגביע הגרמני, הפסידה באיירן לבורוסיה דורטמונד בדו-קרב בעיטות עונשין לאחר ששחקניה החטיאו את כל 4 בעיטותיהם.[29]

במהלך עונת 2015/16 הודיע גוארדיולה כי יעזוב את התפקיד בתום העונה.[30]

מנצ'סטר סיטי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1 בפברואר 2016 חתם גוארדיולה על חוזה ל-3 שנים במנצ'סטר סיטי מהפרמייר ליג, והחל את עבודתו בקבוצה לקראת עונת 2017/2016. בעונתו הראשונה כמאמן סיטי הוא ערך מספר שינויים בסגל. ראשית, בשל זיקתו הידועה לשוער עם משחק רגל משובח, השוער הוותיק של הקבוצה ג'ו הארט עזב ובמקומו הגיע קלאודיו בראבו הצ'יליאני מברצלונה. בחלון ההעברות מנצ'סטר סיטי החתימה מספר רכשים, לסגל הצטרפו אילקאי גונדואן ולירוי סאנה הגרמנים שהגיעו מבורוסיה דורטמונד ומשאלקה, והבלם האנגלי ג'ון סטונס שהגיע מאברטון תמורת 49 מיליון ליש"ט שבאותו זמן היה סכום שיא עבור שחקן הגנה. ובחלון העברות בינואר החלוץ הברזילאי הצעיר, גבריאל ז'סוס, הצטרף מפאלמיירס הברזילאית. בעונתו הראשונה סיטי סיימה את העונה במקום השלישי בליגה, הקבוצה הודחה בשמינית גמר ליגת האלופות למונקו וסיימה את העונה ללא תואר. בעונתו השנייה סיטי עשתה שינוי מאסיבי בחלון העברות, במיוחד בהגנה. שחקנים ותיקים במועדון כדוגמת המגנים פבלו סבאלטה, גאל קלישי ואלכסנדר קולארוב עזבו והגיעו במקומם שלושה מגנים חדשים: קייל ווקר מטוטנהאם הוטספר, בנז'מן מנדי ממונקו ודנילו מריאל מדריד. לאחר שקלאודיו בראבו אכזב בעונתו הראשונה בקבוצה, מנצ'סטר סיטי קנתה מבנפיקה ליסבון את השוער הברזילאי אדרסון, אשר נחשב לאחד השוערים המוכשרים בעולם מבחינת משחק הרגל. מנצ'סטר סיטי ביצעה גם מהפך בחוליית הקישור, נוליטו, חסוס נבאס ופרננדו עזבו, ומנצ'סטר סיטי החתימה את קשר מונקו ונבחרת פורטוגל ברנרדו סילבה. בחודש ינואר הקבוצה שילמה 56 מיליון ליש"ט כדי להביא את בלמה הצרפתי של אתלטיק בילבאו, אמריק לאפורט, שבמהרה הפך לשחקן הרכב חשוב בקבוצה של פפ. המהפך הרציני בסגל של סיטי השתלם והקבוצה זכתה בשני תארים - ב-25 בפברואר 2018 גוארדיולה זכה עם סיטי בתואר הראשון שלו כמאמן הקבוצה, בגביע הליגה האנגלי לאחר ניצחון 0–3 על ארסנל. ב-15 באפריל 2018 גוארדיולה זכה עם סיטי באליפות הפרמייר ליג. בעונה זו גוארדיולה הוביל את סיטי לעונה שוברת שיאים בפרמייר ליג בה המועדון שבר את שיא צבירת הנקודות לעונה עם 100 נקודות, שיא כיבוש השערים לעונה ואת שיא הניצחונות הרצופים בפרמייר ליג עם 18 ניצחונות. ב-24 בפברואר 2019, זכה גוארדיולה פעם נוספת בגביע הליגה לאחר ניצחון 4:3 בפנדלים על קבוצת צ'לסי (0:0 בתום 90 דקות). בזכות העונה המצוינת של סיטי גוארדיולה זכה בתואר מאמן העונה בפרמייר ליג והאריך את חוזהו במועדון עד 2021. בסוף עונת 2018/2019 גווארדיולה הוביל את סיטי לאליפות שנייה ברציפות לאחר מאבק צמוד עם ליברפול. באותה עונה סיטי זכתה גם בגביע ה-FA לאחר ניצחון 0–6 על ווטפורד בגמר, מה שמהווה הניצחון הגבוה אי פעם בגמר הגביע. בסיום אותה עונה סיטי זכתה בטרבל מקומי, והקבוצה הפכה לקבוצה היחידה בהיסטוריה של הכדורגל האנגלי שזוכה בכל התארים האפשריים באנגליה בעונה אחת. בעונת 2019/2020 מנצ'סטר סיטי סיימה במקום השני בפרמייר ליג 18 נקודות אחרי ליברפול עם 102 שערי זכות.

במחזור השלישי של עונת 2020/2021 בפרמייר ליג הובסה מנצ'סטר סיטי 5–2 על ידי לסטר סיטי. הייתה זו הפעם הראשונה בקריירת האימון של גוארדיולה שקבוצה שבהדרכתו סופגת חמישה שערים במשחק אחד.

ב-7 במרץ 2021 הפסידה מנצסטר סיטי 0–2 למנצ'סטר יונייטד, ההפסד הזה הפסיק למנצ'סטר סיטי רצף של 21 ניצחונות רצופים. זה היה הרצף הגבוה ביותר של גוארדיאולה כמאמן.

ב־29 במאי 2021 הגיעו סיטי ופפ לגמר ליגת האלופות בפעם הראשונה בהיסטוריה של הקבוצה, אך הפסידו 0–1 לצ'לסי.

בעונת 2021/2022 זכתה סיטי בליגה האנגלית בפעם השנייה ברציפות, והרביעית תחת הדרכתו של גוארדיולה.

גם בעונת 2022/2023 אחרי שרוב העונה הייתה תחת ארסנל במקום השני, זכתה הקבוצה באליפות נוספת, השלישית ברציפות, ובנוסף בגביע השני תחת גוארדיאולה והשביעי בתולדות המועדון. הקבוצה גם גברה על יריבתה העירונית מנצ'סטר יונייטד בגמר הגביע האנגלי 1–2. ב-10 ביוני פגשה הקבוצה את אינטר בגמר ליגת האלופות שנערך באצטדיון אטאטורק שבאיסטנבול, וניצחה 1–0 משער של רודרי, בדרך לזכייה ראשונה בליגת האלופות וטרבל היסטורי.

חיים אישיים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

גוארדיולה הביע זיקה לאומה הקטלאנית לאורך חייו – הוא דיבר בקטלאנית ולעיתים, לאחר שקבוצתו ניצחה, התעטף בדגל קטלוניה. הוא תומך נלהב בשירה לאומית קטלאנית, וב-2003 העניקה לו התאחדות Òmnium Cultural את פרס "Premi Bages de Cultura", על שום מחויבותו לזהות והתרבות הקטלאנית.[31] הוא נחשב כמייצג בולט להיותו של מועדון הכדורגל ברצלונה סמל לשאיפה להגדרה לאומית קטלאנית.

גוארדיולה דגמן במספר הזדמנויות, כאשר הבולטות שבהן היו בעבור מעצב הבגדים הקטלאני אנטוני מירו.[32]

גוארדיולה נשוי לכריסטינה סרה, ולזוג נולדו שתי בנות, ב-2000 וב-2008, ובן ב-2003. הוא דובר 5 שפות: קטלאנית, ספרדית, גרמנית, איטלקית ואנגלית.

בשנת 2023 הופיע בעונה השלישית של טד לאסו כמאמנה של מנצ'סטר סיטי.[33]

סטטיסטיקות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מועדונים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מועדון עונה ליגה גביע[34] יבשתי אחר סך הכל
ליגה הופעות שערים הופעות שערים הופעות שערים הופעות שערים הופעות שערים
ברצלונה ג' 1988/89[35] סגונדה דיוויסיון ב' 8 1 0 0 — — 8 1
ברצלונה אתלטיק 1989/90[36] סגונדה דיוויסיון ב' 11 0 0 0 — — 11 0
1990/91[37] סגונדה דיוויסיון ב' 33 3 — — 6[38] 0 39 3
1991/92[39] סגונדה דיוויסיון 9 2 — — — 9 2
סך הכל 53 5 0 0 — 6 0 59 5
ברצלונה 1990/91[37] לה ליגה 4 0 0 0 — — 4 0
1991/92[39] לה ליגה 26 0 0 0 11[40] 0 2[41] 0 39 0
1992/93[42] לה ליגה 28 0 3 1 5[43] 0 3[44] 0 39 1
1993/94[45] לה ליגה 34 0 3 0 9[46] 0 2[41] 0 48 0
1994/95[47] לה ליגה 24 2 2 0 6[46] 0 2[41] 0 34 2
1995/96[48] לה ליגה 32 1 7 0 8[49] 1 — 47 2
1996/97[50] לה ליגה 38 0 6 0 7[51] 1 2[41] 0 53 1
1997/98[52] לה ליגה 6 0 1 0 5[46] 0 2[41] 0 14 0
1998/99[53] לה ליגה 22 1 3 0 1[46] 0 0 0 26 1
1999/00[54] לה ליגה 25 0 2 0 12[46] 1 2[41] 0 41 1
2000/01[55] לה ליגה 24 2 6 1 7[49] 0 — 37 3
סך הכל 263 6 33 2 71 3 15 0 382 11
ברשה 2001/02[56] סרייה א' 11 2 0 0 — — 11 2
רומא 2002/03[57] סרייה א' 4 0 0 0 1[46] 0 — 5 0
ברשה 2002/03[57] סרייה א' 13 1 0 0 — — 13 1
אל־אהלי[58] 2003/04[59] ליגת העל הקטרית 18 2 ? 0 — ? ? 18+ 2
2004/05[59] ליגת העל הקטרית 18 3 ? 1 ?[60] 1 ? ? 18+ 5
סך הכל 36 5 ? 1 ? 1 ? ? 36+ 7
דוראדוס דה סינלואה 2005/06[59] ליגת העל המקסיקנית 10 1 ? ? — — 10+ 1+
סך הכל בקריירה 398 21 33+ 3+ 72+ 4 21+ 0 524+ 28+
  הופעות
  שערים

בינלאומי

[עריכת קוד מקור | עריכה]
נבחרת שנה הופעות שערים
נבחרת ספרד בכדורגל ספרד[61] 1992 2 1
1993 5 0
1994 7 1
1995 0 0
1996 5 1
1997 4 1
1998 0 0
1999 9 0
2000 8 1
2001 7 0
סך הכל 47 5

כמאמן

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מעודכן לתאריך 4 ביוני 2023

קבוצה התחלה סיום סטטיסטיקה מקור
מ נ ת ה ש.ז. ש.ח. ה.ש. % נ
ברצלונה אתלטיק 21 ביוני 2007 30 ביוני 2008 42 28 9 5 79 41 38+ 66.67 [62][63]
ברצלונה 1 ביולי 2008 30 ביוני 2012 247 179 47 21 638 176 462+ 72.47 [64][65][66][67]
באיירן מינכן 26 ביוני 2013 30 ביוני 2016 161 121 21 19 396 111 285+ 75.16 [68]
מנצ'סטר סיטי 1 ביולי 2016 הווה 412 299 55 58 1,014 336 687+ 72.57 [69][70][71][72][73]
סך הכל 862 627 132 103 2,127 663 1464+ 72.74

תארים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

כשחקן

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ברצלונה
נבחרת ספרד
אישיים

כמאמן

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ברצלונה
באיירן מינכן
מנצ'סטר סיטי
אישיים

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ז'וזפ גוארדיולה בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ 'If something can change, it is ourselves. It's up to us' עיתון טיים
  2. ^ למידע נוסף על תחילת דרכו של גוארדיולה בכדורגל ראו את "Del Fabra al Camp Nou" ב-El Mundo Deportivo (בספרדית)(הקישור אינו פעיל, 30 במאי 2017)
  3. ^ מה הוא יזכור? באתר בארסה מאניה‏
  4. ^ Spain's Guardiola out of World Cup באתר Sports Illustrated
  5. ^ Guardiola zes jaar na dato toch onschuldig (בהולנדית)
  6. ^ מועמד לנשיאות המועדון בונה סביבו קבוצה של אנשים, אותם ימנה לתפקידי מפתח בניהול המועדון. הקבוצה פועלת ביחד על מנת להצליח לנצח בבחירות.
  7. ^ Football in Brief, timesonline.co.uk
  8. ^ Michael Cox (25 באוקטובר 2011). "Andrea Pirlo a giant of his generation". ESPN FC. נבדק ב-20 באוקטובר 2014. {{cite web}}: (עזרה)
  9. ^ כפי שאמר בעצמו בראיון: This Barcelona is no Dream Team 2.0, but it's something exciting באתר Sports Illustrated
  10. ^ Josep Guardiola - The Boy from Santpedor spain-football.org(הקישור אינו פעיל, 30 במאי 2017)
  11. ^ Andrew Murray (27 ביוני 2016). "The big interview: Xavi – inside the mind of a football genius". FourFourTwo. {{cite web}}: (עזרה)
  12. ^ Jonathan Stevenson (12 ביולי 2010). "Andres Iniesta, the unassuming superstar". BBC Sport. {{cite web}}: (עזרה)
  13. ^ "Fabregas - Pep is my idol". Sky Sports. 25 ביוני 2010. {{cite web}}: (עזרה)
  14. ^ 1 2 3 ספורט - ידיעות אחרונות, 10.3.11, עמ' 8–9, "הסודות של הקוסמים", מאת נדב יעקבי
  15. ^ 1 2 3 Las 15 diferencias entre Rijkaard y Guardiola‏, ‏ sport.es, ‏ 26/8/2008
  16. ^ El problema principal es la fatiga mental, כתבה ב-sport.es,‏ 22/10/2009
  17. ^ Barcelona 4-0 Stuttgart: Guardiola’s alternative shape proves successful for the second time in four days, אתר Zonalmarking.com,‏ 17/3/10
  18. ^ Touré: "Nos repondremos para la Liga" כתבה ב-sport.es, ‏ 28/4/2010
  19. ^ גוארדיולה עצמו סירב להגיב לגבי ההבדלים בין סגנונות המשחק של הקבוצות. על דבריו לאחר המשחק ניתן לקרוא כאן: Guardiola: “Nos tenemos que levantar, todavía nos queda la Liga”, כתבה באתר sport.es, ‏ 28/4/2010
  20. ^ Pep Guardiola Sets 'El Clasico' Record With Barcelona's 5-0 Demolition Of Real Madrid - Report, מאת Andrew McLean, אתר Goal.com,‏ 30/11/2010
  21. ^ Guardiola a Mourinho: "Él es el puto jefe y el puto amo en esta sala", עיתון המארקה, 26.4.11. ציטוטו המלא הוא: "מוריניו הוא הבוס המזוין, בעל הבית של החדר הזה".
  22. ^ Pep Guardiola superó la marca de Johan Cruyff,‏ ספורט,‏ 27.8.2011
  23. ^ Pep Guardiola quits Barcelona to 'recharge his batteries,‏ London Evening Standard,‏ 27.4.2012
  24. ^ Pep Guardiola shows off his German at first Bayern Munich press conference,‏ Yahoo! Sports,‏ 24.6.2013
  25. ^ Bayern Munich: 'too dominant, regal, relaxed, elegant and cool for the rest',‏ The Guardian,‏ 26.3.2014
  26. ^ Augsburg knackt Bayerns Serie,‏ Süddeutsche Zeitung,‏ 5.4.2014 (בגרמנית)
  27. ^ "Es ist das Beste, dass wir uns trennen",‏ Süddeutsche Zeitung,‏ 9.6.2014 (בגרמנית)
  28. ^ Bayern schon vor dem Segen des Papstes überirdisch,‏ Die Welt,‏ 21.10.2014
  29. ^ Aus allen Träumen gerutscht,‏ Süddeutsche Zeitung,‏ 28.4.2015 (בגרמנית)
  30. ^ פפ גווארדיולה: "למה החלטתי לעזוב? זה פשוט, אני רוצה לאמן בפרמיירליג", באתר וואלה, 5 בינואר 2016
  31. ^ Guardiola rep el Premi Bages de Cultura, באתר raco catala
  32. ^ Antonio Miró apuesta por el ‘traje de la suerte’ SPORT.es
  33. ^ Man City Editorial, Pep: The Guardiola family love Ted Lasso!, Man City, ‏26 במאי 2023
  34. ^ כולל גביע המלך, קופה איטליה, גביע אמיר קטר
  35. ^ "Guardiola: Josep Guardiola Sala 1988–89". BDFutbol. ארכיון מ-18 באוגוסט 2018. נבדק ב-18 באוגוסט 2018. {{cite web}}: (עזרה)
  36. ^ "Guardiola: Josep Guardiola Sala 1989–90". BDFutbol. ארכיון מ-18 באוגוסט 2018. נבדק ב-18 באוגוסט 2018. {{cite web}}: (עזרה)
  37. ^ 1 2 "Guardiola: Josep Guardiola Sala 1990–91". BDFutbol. ארכיון מ-18 באוגוסט 2018. נבדק ב-18 באוגוסט 2018. {{cite web}}: (עזרה)
  38. ^ הופעות בפלייאוף העלייה לסגונדה דיוויסיון
  39. ^ 1 2 "Guardiola: Josep Guardiola Sala 1991–92". BDFutbol. ארכיון מ-18 באוגוסט 2018. נבדק ב-18 באוגוסט 2018. {{cite web}}: (עזרה)
  40. ^ הופעות בגביע אירופה
  41. ^ 1 2 3 4 5 6 הופעות בסופר קאפ הספרדי
  42. ^ "Guardiola: Josep Guardiola Sala 1992–93". BDFutbol. ארכיון מ-18 באוגוסט 2018. נבדק ב-18 באוגוסט 2018. {{cite web}}: (עזרה)
  43. ^ 4 הופעות בליגת האלופות, הופעה אחת בסופר קאפ האירופי
  44. ^ 2 הופעות בסופר קאפ הספרדי, הופעה אחת גביע הביניבשתי
  45. ^ "Guardiola: Josep Guardiola Sala 1993–94". BDFutbol. ארכיון מ-18 באוגוסט 2018. נבדק ב-18 באוגוסט 2018. {{cite web}}: (עזרה)
  46. ^ 1 2 3 4 5 6 הופעות בליגת האלופות
  47. ^ "Guardiola: Josep Guardiola Sala 1994–95". BDFutbol. ארכיון מ-18 באוגוסט 2018. נבדק ב-18 באוגוסט 2018. {{cite web}}: (עזרה)
  48. ^ "Guardiola: Josep Guardiola Sala 1995–96". BDFutbol. ארכיון מ-18 באוגוסט 2018. נבדק ב-18 באוגוסט 2018. {{cite web}}: (עזרה)
  49. ^ 1 2 הופעות בגביע אופ"א
  50. ^ "Guardiola: Josep Guardiola Sala 1996–97". BDFutbol. ארכיון מ-18 באוגוסט 2018. נבדק ב-18 באוגוסט 2018. {{cite web}}: (עזרה)
  51. ^ הופעות בגביע אירופה למחזיקות גביע
  52. ^ "Guardiola: Josep Guardiola Sala 1997–98". BDFutbol. ארכיון מ-18 באוגוסט 2018. נבדק ב-18 באוגוסט 2018. {{cite web}}: (עזרה)
  53. ^ "Guardiola: Josep Guardiola Sala 1998–99". BDFutbol. ארכיון מ-18 באוגוסט 2018. נבדק ב-18 באוגוסט 2018. {{cite web}}: (עזרה)
  54. ^ "Guardiola: Josep Guardiola Sala 1999–00". BDFutbol. ארכיון מ-18 באוגוסט 2018. נבדק ב-18 באוגוסט 2018. {{cite web}}: (עזרה)
  55. ^ "Guardiola: Josep Guardiola Sala 2000–01". BDFutbol. ארכיון מ-18 באוגוסט 2018. נבדק ב-18 באוגוסט 2018. {{cite web}}: (עזרה)
  56. ^ "Guardiola: Josep Guardiola Sala 2001–02". BDFutbol. ארכיון מ-18 באוגוסט 2018. נבדק ב-18 באוגוסט 2018. {{cite web}}: (עזרה)
  57. ^ 1 2 "Guardiola: Josep Guardiola Sala 2002–03". BDFutbol. ארכיון מ-18 באוגוסט 2018. נבדק ב-18 באוגוסט 2018. {{cite web}}: (עזרה)
  58. ^ "Pep Guardiola Goals". Kooora. ארכיון מ-24 באוגוסט 2018. נבדק ב-24 באוגוסט 2018. {{cite web}}: (עזרה)
  59. ^ 1 2 3 "Pep Guardiola". National-Football-Teams. נבדק ב-14 בנובמבר 2018. {{cite web}}: (עזרה)
  60. ^ הופעות בליגת האלופות הערבית
  61. ^ Pla Diaz, Emilio (1 בדצמבר 2002). "Josep Guardiola Sala – International matches". Rec.Sport.Soccer Statistics Foundation. ארכיון מ-1 בנובמבר 2012. נבדק ב-16 בינואר 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  62. ^ "FC Barcelona » Fixtures & Results 2007/2008". worldfootball.net. נבדק ב-14 ביולי 2019. {{cite web}}: (עזרה)
  63. ^ "Promoción a Segunda B – 2007–08". futbolme.net. אורכב מ-המקור ב-1 במרץ 2009. נבדק ב-26 בינואר 2019. {{cite web}}: (עזרה)
  64. ^ "FC Barcelona | Fixtures & Results 2008/2009". worldfootball.net. נבדק ב-21 ביולי 2016. {{cite web}}: (עזרה)
  65. ^ "FC Barcelona | Fixtures & Results 2009/2010". worldfootball.net. נבדק ב-21 ביולי 2016. {{cite web}}: (עזרה)
  66. ^ "FC Barcelona | Fixtures & Results 2010/2011". worldfootball.net. נבדק ב-21 ביולי 2016. {{cite web}}: (עזרה)
  67. ^ "FC Barcelona | Fixtures & Results 2011/2012". worldfootball.net. נבדק ב-21 ביולי 2016. {{cite web}}: (עזרה)
  68. ^ "Bayern München" (בגרמנית). kicker. ארכיון מ-22 ביוני 2017. נבדק ב-23 באפריל 2014. {{cite web}}: (עזרה)
  69. ^ "Manchester City | Fixtures & Results 2016/2017". worldfootball.net. נבדק ב-2 בנובמבר 2017. {{cite web}}: (עזרה)
  70. ^ "Manchester City | Fixtures & Results 2017/2018". worldfootball.net. נבדק ב-19 בפברואר 2018. {{cite web}}: (עזרה)
  71. ^ "Manchester City | Fixtures & Results 2018/2019". worldfootball.net. נבדק ב-7 ביולי 2018. {{cite web}}: (עזרה)
  72. ^ "Manchester City | Fixtures & Results 2019/2020". worldfootball.net. ארכיון מ-12 באוגוסט 2021. נבדק ב-20 במרץ 2021. {{cite web}}: (עזרה)
  73. ^ "Manchester City | Fixtures & Results 2020/2021". worldfootball.net. ארכיון מ-21 באפריל 2021. נבדק ב-20 במרץ 2021. {{cite web}}: (עזרה)
מאמני הפרמייר ליג – עונת 2024/2025
שון דייץ' (אברטון) • קירן מק'קנה (איפסוויץ' טאון) • אונאי אמרי (אסטון וילה) • מיקל ארטטה (ארסנל) • אנדוני איראולה (בורנמות') • פביאן הירצלר (ברייטון אנד הוב אלביון) • תומאס פרנק (ברנטפורד) • גארי אוניל (וולבס) • יולן לופטגי (וסטהאם יונייטד) • אנג'ה פוסטקוגלו (טוטנהאם הוטספר) • ארנה סלוט (ליברפול) • סטיב קופר (לסטר סיטי) • אריק טן האך (מנצ'סטר יונייטד) • ז'וזפ גוארדיולה (מנצ'סטר סיטי) • נונו אספריטו סנטו (נוטינגהאם פורסט) • אדי האו (ניוקאסל יונייטד) • ראסל מרטין (סאות'המפטון) • מרקו סילבה (פולהאם) • אנצו מרסקה (צ'לסי) • אוליבר גלסנר (קריסטל פאלאס)
זוכי פרס בראבו
1978: קייס • 1979: בירטלס • 1980: מילר • 1981: ווק • 1982: שאו • 1983: בוניני • 1984: ריג'טי • 1985: בוטרגניו • 1986: בוטרגניו • 1987: ואן באסטן • 1988: אוחנה • 1989: מלדיני • 1990: באג'ו • 1991: פרוסינצ'קי • 1992: גוארדיולה • 1993: גיגס • 1994: פאנוצ'י • 1995: קלייברט • 1996: דל פיירו • 1997: רונאלדו • 1998: רונאלדו • 1999: בופון • 2000: קסיאס • 2001: הרגריבס • 2002: מצלדר • 2003: רוני • 2004: כ. רונאלדו • 2005: רובן • 2006: פברגאס • 2007: מסי • 2008: בנזמה • 2009: בוסקטס • 2010: מולר • 2011: הזאר • 2012: וראטי • 2013: איסקו • 2014: פוגבה • 2015: ברארדי
זוכי פרס מאמן השנה בעולם
כדורגל גברים 2010: מוריניו • 2011: גוארדיולה • 2012: דל בוסקה • 2013: היינקס • 2014: לב • 2015: לואיס אנריקה • 2016: ראניירי • 2017: זידאן • 2018: דשאן • 2019: קלופ • 2020: קלופ • 2021: טוכל • 2022: סקאלוני • 2023: גוארדיולה
כדורגל נשים 2010: נייד • 2011: ססאקי • 2012: סונדהאגה • 2013: נייד • 2014: קלרמן • 2015: אליס • 2016: נייד • 2017: ויכמן • 2018: פדרוס • 2019: אליס • 2020: ויכמן • 2021: הייז • 2022: ויכמן • 2023: ויכמן
זוכי פרס מאמן העונה בפרמייר ליג
1994: פרגוסון • 1995: דלגליש • 1996: פרגוסון • 1997: פרגוסון • 1998: ונגר • 1999: פרגוסון • 2000: פרגוסון • 2001: ברלי • 2002: ונגר • 2003: פרגוסון • 2004: ונגר • 2005: מוריניו • 2006: מוריניו • 2007: פרגוסון • 2008: פרגוסון • 2009: פרגוסון • 2010: רדנאפ • 2011: פרגוסון • 2012: פארדיו • 2013: פרגוסון • 2014: פוליס • 2015: מוריניו • 2016: ראניירי • 2017: קונטה • 2018: גוארדיולה • 2019: גוארדיולה • 2020: קלופ • 2021: גוארדיולה • 2022: קלופ
נבחרת ספרד – אולימפיאדת ברצלונה 1992 (מדליית זהב)

1 קניסארס • 2 פרר • 3 לאסה • 4 סולוסבאל • 5 לופס • 6 וייבונה • 7 אמביסקה • 8 לואיס אנריקה • 9 גוארדיולה • 10 אבלרדו • 11 מנחארין • 12 פאקי • 13 טוני • 14 וידאל • 15 סולר • 16 מיגל • 17 ברגס • 18 פינייה • 19 קיקו • 20 אלפונסו • מאמן: מיירה

ספרדספרד
נבחרת ספרד – מונדיאל 1994

1 זוביזרטה • 2 פרר • 3 אוטרו • 4 קמארסה • 5 אבלרדו • 6 היירו • 7 גויקוצ'אה • 8 גאררו • 9 גוארדיאולה • 10 באקרו • 11 צ'יקי • 12 סרג'י • 13 קניסארס • 14 חואנלה • 15 קמינרו • 16 מינמברס • 17 וורו • 18 אלקורטה • 19 סלינאס • 20 נדאל • 21 לואיס אנריקה • 22 לופטגי • מאמן: קלמנטה

ספרדספרד
נבחרת ספרד – יורו 2000

1 קניסארס • 2 סלגאדו • 3 ארנסבאל • 4 גוארדיולה • 5 אבלרדו • 6 היירו • 7 הלגרה • 8 פראן • 9 מוניטיס • 10 ראול • 11 אלפונסו • 12 סרג'י • 13 קסיאס • 14 ג'רארד • 15 אנגונגה • 16 מנדייטה • 17 אצ'בריה • 18 פאקו • 19 דמאס • 20 אורסאיס • 21 ואלרון • 22 מולינה • מאמן: קמאצ'ו

ספרדספרד
מאמני ברצלונה
בארו (1917) • גרינוול (1917-23) • ספאונסר (1923-24) • פוזוני (1924) • קירבי (1924-26) • קוהן (1926-27) • פורנס (1927-29) • בלאמי (1929-31) • גרינוול (1931-33) • קוהן (1933-34) • פלאטקו (1934-35) • אוקונל (1935-40) • פלאנס (1940-41) • רמון גוסמאן (1941-42) • נוגס (1942-44) • סמיטייר (1944-47) • פרננדס (1947-50) • ליורנס (1950) • דאוצ'יק (1950-1954) • פופו (1954-55) • פלאטקו (1955-56) • בלמניה (1956-58) • הררה (1958-60) • רבאסה (1960) • ברוצ'יץ' (1960-61) • אוריסאולה (1961) • מירו (1961) • קובאלה (1961-63) • גונסלבו (1963) • אלברס (1963-64) • סאסוט (1964-65) • אולסן (1965-67) • ארטיגס (1967-69) • סגר(ז) (1969) • בקינגהאם (1969-71) • מיכלס (1971-75) • וייסויילר (1975-76) • רואיס(ז) (1976) • מיכלס (1976-78) • מולר (1978-79) • ריפה (1979-80) • הררה (1980) • קובאלה (1980) • הררה (1980-81) • לאטק (1981-83) • רומרו(ז) (1983) • מנוטי (1983-84) • ונבלס (1984-87) • אראגונס (1987-88) • יוהאן קרויף (1988-91) • רשאק(ז) (1991) • קרויף (1991-96) • רובסון (1996-97) • ואן חאל (1997-2000) • סרה פרר (2000-01) • רשאק (2001-02) • ואן חאל (2002-03) • דה לה קרוס (2003) • אנטיץ' (2003) • רייקארד (2003-08) • גוארדיולה (2008-12) • וילאנובה (2012-13) • ראורה(ז) (2012-13) • מרטינו (2013-14) • אנריקה (2014-17) • ואלוורדה (2017-20) • סטיין (2020) • קומאן (2020-21) • צ'אבי (2021-)
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=ז%27וזפ_גוארדיולה&oldid=39842119"